תשלום פירוש רש"י על מסכת ברכות

תשלום פירוש רש"י על מסכת ברכות
נלקט מכתבי-יד על-ידי הרב משה יהודה הכהן בלוי

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר הראני נפלאות מתורתו של רש"י הקדוש. מידי לומדי כדרכי מסכת ברכות הקרה ה' לפני דפוס ישן והרגשתי בשינויים רבים שבין הדפוס ההוא, דפוס פיזרו, ובין הגירסא המקובלת בפירוש רש"י. וכן קרה לי כאשר העתקתי את פירושו של רבנו יהונתן מלוניל, המעתיק דברי רש"י אות באות, אך יש שהוא מביא דבריו בשינוי לשון. וכן הוא בנמוקי יוסף כ"י ובספר הנר. ועתה זכיתי לצילום פירוש רש"י כ"י בריטיש מוזעאום 5975, שהוא הכתב יד היחידי השלם של רש"י על כל המסכת הנמצא בידינו.

כדי להקל על המעיין הדפסתי השינויים באותיות בולטות, כדי שירגישו שיש כאן הוספה על גירסא שלנו או חילופי גירסאות. במקומות הרבה מתאים נוסח הכתב יד עם הנוסח שבפירוש רבנו יהונתן הכהן מלוניל או עם נוסח הנמוקי יוסף כתב יד או עם ספר הנר או פירוש רש"י שעל הרי"ף. וציינתי כל אחד במקומו.

---

ב ע"א

משעת צה"כ שהוא גמר ביאת השמש, כדיליף לקמן: לא מעכבא. טומאה שטהרתה תלויה בקרבן, כגון זב וזבה ויולדת ומצורע, אין כפרתן מעכבתן. אלא משבא השמש לליליו שיביא קרבנו למחרת מיד מותר לאכול תרומה:

ובא השמש וטהר. ואחר יאכל מן הקדשים. מוקמינן ליה להאי קרא באכילת תרומה במסכת יבמות בפרק הערל (יבמות עד:) דאמרינן התם טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו וכו':

ביאת השמש. שקיעת החמה:

ומאי וטהר טהר יומא. וה"ק קרא, לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מן תוך חללו של עולם, ששקעה לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים. לפי שזמן שקיעת אורה מהלך חמשה מילין כדאמרינן בפסחים (צד.), ואחר יאכל מן הקדשים (במדבר כב ז): (כן הוא בדפוס פיזרו וקרוב לזה בכ"י מוזיאום הבריטי 5975.)

ג ע"א

רש"י ד"ה אי קסבר. נחלק הלילה לשלשה חלקים:

ד"ה והא קמ"ל. ולא פירש לך סימן מפורש מזה, ועוד למדך וכו':

ד"ה מאי. היכן נתנן:

ד"ה תיפוק. תיפוק לי, ל"ל ג' טעמים לדבר אחד הרי די לנו באחד מהם, אם לא בא ללמד שיש שעות שאין אסור בשביל הטעם הזה וצריך להניח בשביל זה:

ג ע"ב

בחדתי. שנפל מחדש, שהחומה שלא נפלה עודנה בחזקתה:

חשד נמי ליכא, דתנן אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים:

בתרי ופריצי. דאמרינן התם במסכת קידושין (פ:) לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצין אפילו עשרה נמי לא ומעשה היה והוציאוה עשרה במיטה:

ד ע"א

רש"י ד"ה ובשפיר, שפיר הוא עור הולד שהעצמות והגידין והבשר נוצרים בו:

בסוף ד"ה ובשליא, אם באו בעליהן של נשים היו מביאין אותו לדוד, והנשים בעצמן לא היו באות:

ד ע"ב

רש"י ד"ה על משכבם, דבר שנאמר בו "ובשכבך" (ול"ג "שנאמר בשכבך"):

ה ע"א

רש"י ד"ה נפשו, דעתו (ול"ג מדעתו):

ה ע"ב

רש"י ד"ה ביר. וצר עצם פחות מכשעורה שלא יהא טמא וצר אותו בסודר:

ד"ה צפון לדרום. לפיכך נכון לשכב דרך רוחות אחרות (ול"ג להסב דרך תשמיש):

ו ע"א

ד"ה כי כסלא. כסלא היא תלם המענה המקפת סביב את כל העוגיא (ול"ג סביב סביב את תל העוגיא):

ד"ה ומנין לעשרה. יצאו כלב ויהושע שעמהן היו י"ב והם לא היו בכלל:

רש"י ד"ה אשר אזכיר את שמי, אשר יזכר שמי שם על פי מצוותי ודבריי:

רש"י ד"ה מה כתיב בהו. שנצטוו בהם לשם זכרון מצוותיו של הקב"ה:

ו ע"ב

בסוד"ה אשר הלך וקודם ד"ה ואין עונה, יבטח בשם י"י. היה לו לבטוח בי שאספיק לו צרכיו ומזונותיו, אשר מנע בשבילן לבוא:

רש"י ד"ה לצוות. לצוות לזה, שלא היא יחיד וקשה לו, שבזמן שאדם עם אחרים, מטייל והולך עמהם, וכשהוא יחיד משתומם:

ז ע"א

ד"ה ונענע לי בראשו. כמודה בברכתו ועונה אמן בכל לבו:

רש"י ד"ה תחת גערה במבין. פחד חיתת גערה (אדם במבין) באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה. ואין נקוד טעמו תחת החי"ת כמו אל תירא ואל תחת, אלא למעלה תחת התיו הראשונה לומר שהוא שם דבר. שא"א לפותרו לשון תפעל לומר הכנע את האדם. אלא לשון תיכנע היא מעצמה. לכך שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר:

ד"ה להודיעו דרכיו, כגון מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו. יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו:

ז ע"ב

ד"ה ואומר אל יקנא לבך. אי אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת השם אלא ע"כ (וכ"כ בשט"מ):

ח ע"א

ד"ה פדה. ובא עמו לידי אהבה ושלום ומתפלל עם הצבור כדכתיב כי ברבים: על כל שכיני הרעים. והיאך אפשר להיות שכן רע להקב"ה, אלא זהו שאינו בא להיראות בבית שכינתו:

ד"ה בפי וושט. ים אוקיינוס יש בו מקום שאינו מקבל ברזל. וושט נקב עגול כפי הוושט:

ד"ה לעת מצא זה בה"כ. שיהא דר במקום יישוב ישראל שיהא בה"כ סמוך לו:

רש"י ד"ה כחיזרא. כענפי הקוצים הנסבכין בגיזי הצמר שאדם נותקו בחזקה:

ד"ה שכל זמן. דסמוך למיתת שמעי כתיב בתריה ויתחתן:

ד"ה ישלים פרשיותיו של כל שבת ושבת, ואומרים הגאונים דוקא רב ששת שתורתו אומנותו או משום דהוה סגי נהור, אבל איניש אחרינא לא:

ח ע"ב

ד"ה מעלה עליו הכתוב. וה"ק הכינו עצמיכם להתענות המחרת:

ד"ה מחמת אונסו. שחלה או שנשטתה מחמת (דוחק) מזונות:

ד"ה שברי. דכתיב לוחות הראשונים אשר שברת:

ד"ה משום סכנה, שלא יחתוך ידו:

ד"ה בלא ק"ש. שתהא מטתך כמטת גוי:

ד"ה ארמית ממש, על מטת גויה:

ד"ה משום מעשה דרב פפא. שאמרה לו גויה אחת שב על מטה זו, והיה בנה מת ושוכב עליה, והיתה רוצה להעליל ולומר שישב עליו והרגו, אמרו מפני מה עשתה כן, כדי שימחול לה חובה, או להוציא ממנו ממון:

ד"ה ע"ג היד. ודרך חשיבות הוא מפני ריח הפה או מפני הרוק:

ד"ה אני צויתי, לבוא ולהשחיתה, ומאי מקודשיי, מזומנים לגיהנם:

ט ע"א

ד"ה חפזון דישראל. ישראל לא שמעו להם לצאת עד בוקר (וכן הגיה בש"מ):

ט ע"ב

אותו צדיק אברהם אבינו:

במצודה שאין בה דגן וכו', כדי שיבואו עופות לאכול ונלכדין: ד"ה שאין. תחת מצודותיהן:

ד"ה דיה, ולמה תדאיבם:

ד"ה בין תכלת שבה. ויש בה מקום שלא עלה שם הצבע יפה. ולבן לאו דוקא אלא קרוב ללבן:

ד"ה ולפני ירח, אף תפלת המנחה מצותה עם זריחת הירח [רש"י ד"ה ותיקין. תרגום מפרק הרים ומשבר סלעים, ותיק טוריא].

י ע"א

ד"ה שפיל, השפל עצמך לראות סוף המקרא:

ד"ה סמוכים, סמיכת פקודיו עשוייה באמת וישר:

ד"ה אמור לו, והא חזינן דהוה אבשלום הכא נמי סופו להיות (ול"ג דבור המתחיל בפני עצמו ה"נ הוה. אלא הכל דבור אחד):

בסוף ד"ה מאי דכתיב, נקט ליה הכא:

י ע"ב

ד"ה אבי אבא שחיפה את ההיכל, דהיינו שלמה:

ד"ה שגנז ספר רפואות. שלא היה אדם מבקש רחמים, אלא מסתכל בספר רפואות ומתרפא, והוא גנזו:

ד"ה עיבר ניסן בניסן, ועשאו אדר, שלא עשו פסח עד חודש אחר, שנאמר בד"ה ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחודש השני:

ד"ה יטו, על צדיהן דרך שכיבה: יעמדו, דכתיב ובקומך: כדרכן. או בשכיבה או בעמידה או בהליכה:

יא ע"א

ד"ה ובלכתך. דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן, מיסתייך אי ממעטת מיניה עוסק במלאכת מצוה בידים, אבל חתן דטירדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על בעילת בתולים אי לאו קרא יתירא לא ממעיט:

ד"ה אלמה. כמו על מה אבל אע"פ שטרוד:

פארך חבוש עליך. ליחזקאל נאמר כשמתה אשתו, וכיון דבעי פאר וכו':

סוד"ה וב"ה אמרי לך, אלמא בדרך נמי קרי שמע:

יא ע"ב

ד"ה יוצר אור ולקמן מפרש [אידך] מאי היא (ל"ג ובורא את הכל):

ד"ה שכבר. ללמוד וללמד כן תתננו ותלמדנו, מדרש הוי קרוב למקרא (ל"ג ותלמדם חוקי רצונך):

ד"ה ברכו בסה"ד וקראו עשרת דברים אלו עשרת הדברות:

ד"ה ועבודה, רצה י"י אלהינו בעבודת עמך:

יב ע"א

ד"ה מפני תרעומת המינים. שלא יאמרו המינים לעמי הארץ אין שאר התורה וכו' (כן הוא בנמוקי יוסף ובשיטה מקובצת. ומסתמא נשמט בספרים שלנו מחמת תיקון הצנזור):

יב ע"ב

זקיף כחיויא. הנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה ראשו תחילה וזקף מעט מעט. כן כשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחילה ואחר כך גופו שלא ליראות כריעתו עליו כמשוי, וצריך אדם לכרוע כשהוא עושה מודים מהאי דאמרינן בב"ק (טז.) האי דלא כרע (במודים) לאחר שבעים שמת שדרו נעשה נחש:

ד"ה והוקענום. ושואבי מים למזבח, ויקרא דוד לגבעונים ויאמר מה אעשה לכם וברכו את נחלת י"י:

רש"י ד"ה מינות. תלמידי ישו הנוצרי (שלמדו) [ההופכים וכו']:

פרק היה קורא

יג ע"א

ד"ה ש"מ מצוות צריכות כוונה. שיהא מתכוין לשם מצוה ותיקשי לרבא דאמר בראש השנה התוקע לשיר יצא. ספר אחד לשד להבריח השד:

תוד"ה ובאמצע שואל מפני וכו'. אבל מפני הכבוד הוי הפסקה, ופסק [רבנו שמעיה דבמקום שאסור לספר אסור אפילו בלשון] הקודש כעין לעז [וכן משמע מתוך מתניתין. ובירושלמי קאמר] אפילו באמצע הפסוק רבי ירמיה מרמז ורבי יונה משתעי רב הונא בשם יוסף וכו' שאין משיבין בתפלה [מפני הכבוד] (כ"כ בשט"מ כ"י).

>>>>

פרק הרואה

נד ע"א

ד"ה המהלך בדרך וצריך ליכנס לכרך. ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות: אחת בכניסתו. כדי שיכנס לשלום: וביציאתו, כדי שיצא לשלום:

שם ד"ה ד"א בכל מאדך. לשון מדות, המדודות לך בין במדה טובה בין במדת פורענות: לא יקל ראשו. לא ינהג קלות ראש: כנגד שער המזרחי. אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הר הבית במזרח וכו': עד העולם משקילקלו המינין.

ד"ה כל. אלא ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם (ול"ג תיבת "עד". וגם רבנו בצלאל מחקה):

נד ע"ב

ד"ה וירוממוהו בקהל עם, בסוף פרשה אחרונה כתיב (וכן הגיה ר"ב בשט"מ).

נו ע"א

ד"ה איתתך מתה. השומרת את הבית, כדלת זו הנועלת את הבית:

ד"ה הלילה מצראה. הלל שאנו קורין בפסח ובמועדים. ולפי שיש הלל אחר שקרוי הלל הגדול קורין לזה הלל המצרי, לפי שקורין אותו בלילי פסח:

נז ע"א

רש"י ד"ה הנתפש לסרדיוט. שומרין אותו שלא יברח, אלמא סימן שמירה הוא ששומרים אותו מידי היזק [אבל] חבל אין בה שמירה: אגם. יש בו וכו':

ד"ה יער. ויש תלמידים שלא הבינו דברי הרב וזה מבינה להם:

נז ע"ב

ד"ה תרדין. בליטי: מי סיסין. מי תבשיל של פולין: והרת. וודיליא, שהשליל מושכב ולן בתוכו: גודגדניות. אלניידר: מסאנא וסנדלא. סימן יוצאי חוץ הוא שמוציא אחריו מן הבית:

נח ע"א

ד"ה קאת וקיפוד. חיות ועופות רעים שמזיקין את השכינים.

נח ע"ב

ד"ה קטע. אבל היכא דקתני קטע לחוד משמע דרגלים קטועות כדתנן הקטע יוצא בקב שלו:

נט ע"א

ד"ה כטרפא דטריף. דבר שהיה חסר וסתמוהו מגופו, שעשאוהו כנוס, ומתחזי כמוכה בקורנס. טרפא דטריף מוכה בהכאות כמו ביצה טרופה. ענין אחר דמיתחזיה כטירפא, דזנב טלה נראה כמנומר, לפי שכוכבים רבים חסירים משם. ע"א דמתחזיא כדטרפא מיטרף, נדבק יחד ועשויים סניפים כמין חיבור:

---

---

שולי הגליון

---

---

ספרי 'שיטת הקדמונים' מונגשים לציבור באדיבות משפחת המהדיר ר' משה יהודה הכהן בלוי ז"ל (הזכויות שמורות) לעילוי נשמת הגאון רבי חיים משה יהודה בהר"ר ירמיהו הכהן ולאה ע"ה בלוי זצ"ל מו"ל עשרות כרכי "שיטות הקדמונים" על מסכתות הש"ס, רב בית הכנסת במשך יובל שנים, וזיכה אלפים במצוות תפילין ומזוזה נפטר ג' אייר תשס"ג ולעילוי נשמת זוגתו הרבנית חנה חי' הנה בת ר' מאיר שמריהו ורחל נפטרה י"ג כסלו תשמ"ג ת.נ.צ.ב.ה.

· מעבר לתחילת הדף