תפארת ישראל - בועז/מקואות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ מקואות ח

(א) ונ"ל דמה"ט נמי נקט ברישא א"י טהורה. והרי לא שייך הכא כלל. דהרי רק במקואות איירינן בכולה מכילתן. אלא תנא רישא לגלויי טעמא דסיפא. דמשום דארץ ישראל טהורה. מצויין שם אוכלי טהרות. ולהכי גם מקואותיה טהורות. דנזהרין בהן. וכדאמרן. אמנם ק"ל היכי קאמר הכא סתם טהורים דמשמע בכל מקום. והרי בסיפא מחלקינן בין תוך או חוץ לעיר. דאי"ל דסיפא פירושא דרישא היא. דא"כ הול"ל כיצד. ותו הרי א"א לומר כן שתהיה סיפא פירושא דרישא. דהרי לא דמי סיפא לרישא. דברישא נקט טהורים. ובסיפא נקט כשירים. ודוחק לומר דדא ודא אחת היא. ורק מדנקט בארץ ישראל טהורה נקט נמי במקואות כן. ק' דעכ"פ הו"ל למנקט גם בסיפא טהורה וטמאה מה"ט. ול"מ מרבותי הי' נ"ל דברישא לא איירי כלל בחשש שאובין. אלא טהורים דמקואות דומיא דטהורים דארץ ישראל קאמר. דטהורים ממש מכל טומאה בכל מקום. ואפי' בתוך העיר. דמדכולה מתני' במקואות שלימות מיירי. וכדבעינן למימר לקמן סי' י' והרי במקוה שלימה. קתני לעיל סתמא (פ"א מ"ו) דלא חיישינן גבה לטומאה. אפי' בתוך העיר. וטעמא כיון דהשתא כשמצאה מקוה שלימה מצאה. דלאו בת קבלת טומאה הוא. להכי לא מחזקינן לה טומאה למפרע כשהיתה חסירה ממ' סאה. דכל המקואות כשעת מציאתן (כטהרות ספ"ט). ולא ילפינן מינה לחשש שאובין דחיישינן גם בכה"ג. אע"ג דשאובין קילא טפי מטהרות. דשאני הכא בטהרות דזהירי בהו טפי משאובין. ותו בשאובין איכא חזקת טומאה להטובל. מלבד דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. ולא ילפינן מינה (וכסוכה י"ח א'). והיינו דנקט לכולה בבא הכא. לאשמעינן דאע"ג דלענין טומאה. שהוא חשש דאורייתא לא חיישינן. אפ"ה לענין שאובין דרבנן חיישינן:

(ב) אמנם ק"ל לפ"ז למ"ד (ברכות ד' כ"ב ב') דמ"ס שלבעל קרי גם בכלי כשירים. א"כ מה אצטריך לאשמעינן בכולה מתני' דכשירים לבעל קרי. השתא בכלי דוודאי שאובין כשירים. מכ"ש בקרקע דהן רק ספק שאובין. וי"ל דסד"א דכשהשאובין בקרקע גרע טפי. מדאתא לאחלופי בשאר חייבי טבילות. קמ"ל:

(ג) ואי"ל דנהי דלשאובין לא חיישינן ניחש לטומאה. דהרי לעיל (פ"א מ"ד) כ"ע ס"ל דהקרובים לעיר ולדרך טמאין מספק. וכיון דמחזקינן להו שנטמאו. אע"ג שאח"כ רבו עליהם גשמים אינן טהורין רק להטבול לחלה (כמ"ש בס"ד פ"א סי' כ"ו). ומשום דכל ספק טומאה מותר לגרום טומאה לחולין הטבול לתרומה ולחלה. והיאך נטהר הכא הטובל שם אף לתרומה ולקודש עצמן. ואע"ג דהרמב"ם (פט"ו מאוכלין) כתב אמתני' דהתם סתם דטהורים. דמשמע לכאורה דטהורים לגמרי. ע"כ לאו דוקא קאמר. דהרי רבינו בעצמו (בפ"ט ממקואות). דעת שפתיו ברור מללו דטהורים רק להטבול להחלה. וכן דרך רבינו לסתום במקום א'. ולסמוך את עצמו על מה שמפרש במקום אחר. וא"כ למה נטהר הכא לגמרי. י"ל התם בשמצאן חסירים ממ' סאה. וכבר הוחזקו בטומאה. והיינו דכתב הרמב"ם (פט"ו מאוכלין ה"ב) ונטמאו. וכמו שפי' רבינו כ"מ שם דבריו. משא"כ הכא שמצא מקוה שלימה מחזקת מ' סאה שאמקט"ו. להכי לא חיישינן שקבל טומאה בעוד שלא נתמלאו למ' סאה. שהרי כל הטומאות כשעת מציאתן (כפ"ד דטהרות מי"ב ושם פ"ה מ"ז):

(ד) והן אמת די"ל דכיון דכל עיקר תקנת טבילה לד"ת הי' רק כדי שלא יהו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין (כברכות כ"ב ב' ורמב"ם פ"ד מתפלה ה"ד). וא"כ הי' מסתבר לומר. דדוקא במוציא ש"ז בקשוי אבר. דוגמת בעילה. משא"כ הנהו. וכן משמע קצת בש"ס (ב"ק ד' פ"ב ב'). אדקאמר מדאורייתא צריך טבילה רק לתרומה וקדשים. ואתא עזרא ותיקן אף לדברי תורה. משמע דתקנת עזרא לד"ת. הי' רק למי שצריך טבילה מדאורייתא לתרומה וקדשים. וכן רבינו מג"א (א"ח סי' פ"ח) כתב דלמים חלוקים א"צ טבילה לדברי תורה. אפ"ה אין בכל אלה בכדי להכריע הראיה שהבאנו ממשנתינו דאף בהנך דמשנתינו צריך טבילה לדברי תורה. וגם דברי רבינו מג"א הנ"ל שכתב להיפך. לכאורה י"ל דמיירי בראה מים חלוקים בלי הטלת מי רגלים. והיינו מתחלה ועד סוף דמשנתינו. דטהור באמת. וכן משמע לכאורה גם לישנא דרבינו מג"א דראה דקאמר משמע טפי דראה בלי הטלת מי רגלים. אלא דא"א לומר שזהו כוונת רבינו מג"א. דא"כ יסתור דברי עצמו. דהרי הוא בכבודו ובעצמו כתב (בסי' תר"ו סק"ח). דבראה מים חלוקים צריך טבילה לתורה ולתפילה. ודוחק לחלק ביניהן. ודו"ק:

(ה) והא דלא חיישינן לקרי רק כשלא בא בתחלה קודם מי רגלים. נ"ל דה"ט. משום דכל עיקר החשש שנחוש במי רגלים שיצאו טפין טפין או עכורין. היינו דמדלא יצאו בקלוח ובמים זכים. כמורגל במי רגלים. חיישינן שהן צחצוחי קרי שנשארו דבוקים תוך חלל האמה (וכסוף משנה ד'). ואעפ"כ מפני שקלוח המי רגלים בא בחוזק. הוא מרפה אותן הצחצוחין ממקום דבוקן. ועובר עליהן בחוזק שטפו ויוצא תחלה. ומדנתנתקו הצחצוחים ממקום דבוקן יוצאין אח"כ מיד גם הם. אחר קלוח הראשון. או בסוף כל הטלת המי רגלים. אבל בשיצא קודם נתוקן מהקלוח. מוכח דאינן קרי. דאילו הי' כח באדם זה להוציא אותן הצחצוחים בלי כח דחוי הקלוח. אז מיד בשעת הוצאת הזרע היה דוחה אותן הצחצוחין לחוץ. וכדאמרינן בסוף מ"ד דבילד הבריא טהור מה"ט. אלא תלינן הנך טפין. או מים עכורים הללו. דמכיס השתן באו. ומחולי שיש לו לאדם שם או בגופו:

(ו) ורבינו תויו"ט פי' בשם מהר"ם דהא דקאמר תנא מתחלה ועד סוף. היינו שראה כך או כך קודם הטלה. וגם באמצע ההטלה. וגם בסוף ההטלה. אז טהור. דמדאין דרך לבא צחצוחי קרי קודם לשתן. א"כ אותן שיצאו מתחלה וודאי ממכה שבכיס השתן באו. ומדהוחזק במכה תלינן גם הנך שבאמצע ושבסוף במכה. ונ"ל דאף דלא דמי לרואה דם מחמת תשמיש. דכשיש לה מכה באותו מקום שמוציא דם. תולה בדם מכתה (כי"ד קפ"ז ס"ה). די"ל דהתם שאני. משום דספק ספיקא הוא. וכרמ"א שם. אלא אפ"ה י"ל דכיון דכל הנך רק קרי דרבנן הוא (כרמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט). לפיכך בכל דרבנן אמרינן תולין (כפסחים ד' י' ע"א ומ"ד א'). ומה"ט גם בכתמים דרבנן תולין (כי"ד ק"צ סי"ח). וכ"ש הכא דניחוש לדבר שאינו מצוי. שישארו צחצוחי קרי תוך חלל אמתו. דמצוי רק באדם חולה או חלוש. והרי אין אנו יודעים בבירור חולשה באדם זה. מיהו אעפ"כ פירשתי על דרך הרמב"ם. מדאין לשון המשנה משמע כפי' מהר"ם. דלשון מתחלה ועד סוף משמע טפי. דמתחלה ועד סוף לא ראה רק כראיות הנ"ל. ותו אף שההטלה הראשונה ממכה הי'. וכי לא אפשר שההטלות שאח"כ מקרי באו. ואי משום דתלינן גם האחרונים בהמכה שבכיס שתן. א"כ לא נטמאו לעולם מה"ט. אלא מחוורתא כהרמב"ם:

(ז) כך כתב בי"ד (סס"י קצ"ו). אולם בהגהות מיי' (פ"ו מאסורי ביאה סי' ב') כתב שאם תרצה לצאת מידי כל ספק תרחץ גם בחמין. וע"ש. מיהו בין כך ובין כך הוא הוא כיבוד הבית שנזכר לקמן מ"ד. ולכאורה הי' נ"ל ראיה מזה לתוס' (יבמות ד' י"ב ב' ד"ה שלא) דכל שעושה כן לאחר תשמיש. אין בזה משום השחתת זרע. אבל אעפ"כ יש לחלק. די"ל דמשנה ד' מיירי בשהיא מעוברת או זקינה. דאין בה חשש השחתת זרע. וכ"ש דאין להביא ראיה לדבריהן מי"ד (סס"י קצ"ו). דהרי שם מיירי בראתה דם אחר ששמשה. ואילו נתעברה הרי מסולקת דמים (כנדה פרק א' מ"ג). ואדרבה ק"ל לרבותי' בעלי התוס' שאין בזה משום השחתת זרע. א"כ למה הוצרכו נשי ישראל פרישה ג' ימים למתן תורה. היה להן לכולן לכבד בתיהן ולקבל תורה מיד. ויש לדחוק דאע"ג דהוי רשאין לעשות כן. אפ"ה לא רצה הקב"ה להמעיט את ישראל ע"י מתן תורה. אלא להרבותם:

(ח) ובפירושו כאן כתב הרמב"ם דסגי באו בריא או ילד. וכן הביא כאן רבינו תויו"ט בשמו. וכן משמע לכאורה. דמ"ש מרישא בחולה וזקן. דמפרשינן לה או או. אבל כד דייקינן. חזינן דא"א לומר כן. דא"כ סתרה רישא לסיפא [ודו"ק]. ותו דבשלמא ברישא שפיר שייך לפרש או או. משום דשניהן החולי והזקנה ענייני חולשה הן. אבל בסיפא מאי או או שייך כאן. וכי שניהן מענין חוזק הן. וכי כל ילד דזוטר חיותיה. ואפי' הוא חולה יהי' חזק. והרי כל חולה חלש ואין בו כח להוציא זרעו בפעם א'. וכן מוכח נמי לפע"ד מלישנא דמתני'. דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיפרשי. דאל"כ למה אפכי' תנא לסדרא דרישא. דכמו דנקט ברישא בחולה ובזקן. הו"ל למנקט נמי בסיפא בבריא ובילד. אלא וודאי משום דברישא הא ודאי באו או קאמר. דמה לי זקן חולה. או ילד חולה. הרי שניהן חלשים. ובהא הא סגי. אלא ע"כ או או קאמר. ולהכי הקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי. דאין בו חילוק בין נער לזקן. והדר נקט זקן. דהיינו תמונת הגוף דמשונה תמונתו. ואין בו חילוק בין שהוא בריא או חולה. ומה"ט אקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי שאפשר מקודם גם בילד בן יומו. לתמונת הגוף דהיינו זקן. ואי תרווייהו בעינן. הי' ראוי להקדים תמונת הגוף למקרה שלו. דתחלה הוזקן ואח"כ הוחלה. אלא משום דבעי לגלויי דאו או קתני. משא"כ בסיפא דבאמת תרתי בעינן. להכי נקטינהו כסדר. הילד הבריא. ולפע"ד ט"ס יש בהרמב"ם בפירושו. אלא צ"ל איש בריא וילד. דאל"כ איך יסתור הרמב"ם א"ע. דהוא בכבודו ובעצמו פי' ברישא או חולה או זקן. ודו"ק. ותמהני ארבינו תוי"ט שלא הרגיש במחילת כבודו בזה. וגם מש"ס משמע דתרתי בעי. מדקאמר דילד היינו שיכול לעמוד על רגל א' וכו'. ואי בחולה הרי א"א לעמוד כך:

(ט) ונ"ל דה"ה אשה שיש לה שבר ברחם. ונושאת שם טבעת משעוה. לעכב הרחם שלא יפול לחוץ. מדאינו מהודק שם א"צ להסירו בשעת טבילה. מלבד שבית הסתרים בראוי רק לביאת מים סגי. וגם במהודק שם. יש קצת חשש סכנה כשתסירו. א"צ להסירו. דלא גרע מקאלטניס. דמדיש סכנה להסירן. נחשבין כגופה ואינן חוצצין (כי"ד קצ"ח ס"ו):

(י) והא דלא מצרכינן הכא שיהיו המעות בפיה לצמאה. דאל"כ הו"ל הרוק שע"ג כמים מחוברין שאינן מקבלין טומאה (ככלים פ"ח מ"י). נ"ל דהא דקאמר התם דדוקא כשהיא בפיו לצמאו מקבל טומאה. היינו דכשהיא בפיו לצמאו א"צ שיהפך המטבע בפיו. דאילו בהיפך המטבע. לא גרע מדבילה דקאמר התם שכשהפכה נטמאה. וא"כ הכא שמוחזקת בטומאה. חיישינן שמא הפכה המטבע בפיה. דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה (כשבועות מ"א ב'). וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם (מקואות פ"ב הי"ג) דפסק כמשנתינו. ואפ"ה פסק נמי כר' יוסי דהתם (בפט"ו מאוכלין ה"ז). וא"כ בנתנה המטבע בפיה שלא לצמאה. ויהבה אדעתה שלא להפך המטבע. אפשר דטהורה:

(יא) ונ"ל דהא דלא נקט נתנה שערה בפיה וקרצה שפתותיה גבי הדדי. מדשניהן בפיה. ה"ט כי היכי דלא נטעה לומר דכשנתנה שערה בפיה צריך נמי שקרצה שפתיה. להכי הפסיק ביניהן עם קפצה ידה. לאשמעינן דבנתנה שערה בפיה. אפי' לא קפצה שפתיה סגי. דרק הפה עצמו סגי בראוי לביאת מים. אבל השער הרי צריך שיבואו עליהן מים ממש:

(יב) ונ"ל עוד דכל היכא דקאי בהנך משניות ד' וה'. בטבילת זכר. כגון בטבילת בעל קרי (במ"ד). נקט לישנא דטמא וטהור. מדאין נ"מ בטבילתו רק לענין טומאה. ולא לענין איסור והיתר. וכ"כ בסיפא (במ"ה) באחז באדם וכלים להטבילן. והרי בהא נכלל נמי טבילת זכר וכלים שאין נ"מ בטבילתן רק לענין טומאה וטהרה. ולא לשאר ענין איסור והיתר. להכי גם התם נקט לשון טמאין. משא"כ הכא דקאי רק אאשה נדה. דנ"מ נמי בטבילתה גם לענין איסור והיתר. שתהי' אסורה לבעלה. נקט תנא לישנא כאילו לא טבלה. לאשמעינן דאסורה גם לבעלה. וכ"כ במשנה ד' בשמשה ולא קנחה קודם טבילה. מדאיירי בנשואה. הרי משכחת לה שיהי' נ"מ בטבילה זו לענין שתאסר לבעלה. כגון ששמשה תוך י"א ימי זיבה שלא ראתה בהן דם קודם תשמיש רק אחר התשמיש באותו יום. והרי צריכה לספור יום נגד יום. וזו טבלה ביום המחרת בלי קינוח מקודם. והרי השתא כשתפלוט היום ביום הספירה. יהי' כאילו לא ספרה. ותהי' אסורה גם לבעלה. להכי שפיר נקט התם כאילו לא טבלה. לאשמעינן דגם לבעלה אסורה. ורק ברישא דמשנה ה' בנתנה מעות בפיה. אע"ג דנמי מיירי באשה. אפ"ה לא הוה מצי למנקט כאילו לא טבלה. דהרי וודאי מהני לה טבילה לא לבד לטהרה לבעלה. רק גם לסלק ממנה טומאת אהט"ו. דהרי לא משום חציצה נטמאה. רק מדנגעה ברוק. להכי קאמר טמאה ע"ג רוקה. דנעשת ראשון לטומאה. ולהכי נקט בבא זו באשה. אע"ג דגם באיש הטובל הוה מצי למנקט שנתן מעות לפיו. אלא רצה למנקט החילוק שיש בשטבלה ומעות בפיה. דעכ"פ טהורה לבעלה. אבל בנתנה שערה בפיה. גם לבעלה אסורה. ונ"ל עוד דלהכי בכל הנך ובאחז בהנטבל בסיפא. לא מהני טבילה. מדהו"ל מיעוט המקפיד עליו דחוצץ (כנדה ס"ז ב'). ואין להקשות בקרצה שפתיה וקפצה ידה אמאי חוצץ. הרי כל מין במינו אינו חוצץ. י"ל כיון דלאו אורח' כך. אף מין במינו חוצץ (כתוס' סוכה ל"ז א'). א"נ כל מין במינו אינו חוצץ. היינו משום דחשבינן להחוצץ כאילו אינו שם. ומהני רק בדבר שא"צ נגיעה זה בזה. משא"כ הכא הרי צריך שיגעו המים במקום הנחצץ (ועמ"ש בס"ד זבחים פי"ג סי' ל'). אמנם ק"ל לפי סתמא דמשנתינו. וגם מדפלגינהו תנא לבבא דהאוחז באדם וכלים עם בבא דנתנה שערה בפיה. לב' בבי. וגם מסתימת לשון הפוסקים (י"ד קצ"ח סכ"ח). משמע דבנתנה שערה בפיה וכו'. אפי' הדיחה שערותיה וידה ושפתותיה תחלה. אפ"ה כשסגרתן אח"כ בחוזק. לא מהני לה טבילה. ואמאי. ומ"ש מאחזתה חבירתה בסיפא דמהני כה"ג. ונ"ל דמזה מוכח כרבינו טו"ז (קצ"ח סס"ק כ"ז) דגם באחזתה חבירתה דמהני לה הדחה. היינו רק בשלא אחזתה בכח. רק שגם לא רפתה ידה ברווח טפי. ולפ"ז נקט רישא לרבותא. דבהדקה. אפי' בגוף עצמו חוצץ ונקט סיפא לרבותא. דדוקא בלא רפתה. הא ברפתה אפי' בגוף חבירתה אינה חוצץ:

(יג) ולרבינו טו"ז (קצ"ח ס"ק כ"ח) הא דמהני הכא הדחת מים תחלה. היינו אפי' הדיחתן בשאובין. מדהוכשרו בהשקה. ולש"ך שם (ס"ק ל"ז) דוקא בהדיחתן באינן שאובין. והיינו משום דהא דצריך לחלוח ידיו תחלה. היינו כדי להוציאו מתורת חציצה. ובכל כה"ג צריך שיודחו במים כשירים דוקא. וכך כתב ג"כ הש"ך בי"ד (ק"כ סק"ז). ואני בעניי לא הבנתי. דמדעכ"פ הושקו יחד. ודאי כמו מקוה כשירים חשיבי. דאף דמים שבהיד אין מצטרפין להשלים שיעור מקוה (כפ"ז מ"ב). עכ"פ בשהושקו למ' סאה. גם בתוך השאובין בעצמן רשאי לטבול. כל עוד שמושקין. אפי' אין בהן מ' סאה (כפ"ז מ"ג) וגם אחר שנפסק ההשקה. בשיש בהן עכ"פ מ' סאה. וי"ל דהכא שאני כיון דהיד מקבל טומאה. להכי דוקא כשתוחב ידו לתוך מי המקוה וממלא כפו מהמים המחוברין למי המקוה. מותר ג"כ מה"ט להטביל גם תוך היד. כל עוד שהמים שבכף מחוברין להמי המקוה. אף דיד מקבל טומאה. הו"ל כטובל כלי תוך כלי (פ"ו מ"ב). וכטובל תוך גסטרא (פ"ו מ"ו). וכטובל תוך כר וכסת (פ"ז מ"ו). וטעם כולהו. משום שהמים הללו שבכפו ושבכלים הללו. ממי מקוה שקדמו שם הן. ועדיין מחוברין למי המקוה. ולא הי' עליהן שם שאובין מעולם. אבל הכא שהדיח ידיו בשאובין ממש. אע"ג שחזר והשיקן למי המקוה. לא מהני להו השקה כלל להכשירן לטבילה. רק כשהן ע"ג קרקע. אבל בשהושקו במקום המקבל טומאה. לא מהני להו השקה רק לטהר טומאתן (כביצה י"ז ב'). ולא להכשירן לטבילה. דמי עדיפי מים שאובין שבידיו מחבית מים שאובין שנפל אפי' לים הגדול. דחוששין בכל סביבותיה לשאובין (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ו מ"י בדין אביק ודו"ק). ולפ"ז נל"פ דלהש"ך אף שהדיח ידיו במי המקוה. צריך שלא תגביה ידה ממי המקוה אחר ההדחה. דאל"כ תיכף נעשו שאובין *):

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.