תפארת ישראל - בועז/מקואות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ מקואות ו

(א) ואין להקשות אפי' אין ביניהן כשפופרת הנוד. הרי מין במינו אינו חוצץ. והיאך תחוץ הכא כלי בעד כלי. י"ל הרי כתבו כבר רבותינו בעלי התוס' (סוכה ל"ז א') דכל דלאו אורחא הכי גם מין במינו חוצץ. ולפי מ"ש בס"ד (זבחים פי"ג סי' ל') דכל מין במינו אינו חוצץ. היינו דחשבינן להחוצץ כליתא. א"כ בטבילה ליכא למימר הכי. דעכ"פ נחשב הנטבל כמרוחק ממי המקוה. תדע דוכי ס"ד דבהי' כלי עץ טמא תוך תיבת עץ מחומרת בחמר ובזפת. נימא דלהני טבילה לכלי הפנימי דמין במינו אינו חוצץ. ועי' מ"ש בס"ד לקמן (פ"ח מ"ז):

(ב) כך נ"ל פי' התוספתא. ועי' רבינו טו"ז ורבינו ש"ך י"ד (ר"א ס"ט) ועוד שם (ר"ב ס"ו). ואין להקשות עכ"פ מ"ש מהך דפרה (פ"ו מ"ג). דהקידוש שבשוקת מועיל גם להמים שבטפי. אעפ"י שפיו צר. ולא מחלקינן בין שפה הטפי לצד מעלה או למן הצד. י"ל התם המים שבטפי ע"י שמחוברין דרך פה הטפי להמים שבחוץ. להכי נחשבין כאילו הן בחוץ. דשדינן המועט בתר הרוב. ונתקדש עמו. משא"כ הכא לא שדינן המים שבחוץ שהן מרובין למחשבינהו כאילו הן בפנים. עד שיהא החיבור שביניהן כשפופרת הנוד ודו"ק:

(ג) כך כתב רבא"ו זצוק"ל. אבל מה יענה רבינו. הרי לא נזכר במשנתינו שהי' בין השאובין להכשרים ג' טפחים שהוא שיעור המשכה (כי"ד ר"א סמ"ה). ולפע"ד פירושינו לא קשה מידי:

(ד) וכתב הש"ך (ר"א ס"ק ק"כ) בשם הריב"ש. דהא דהטובלין טהורין. מיירי דבשעה שטבל כל א'. המים שיצאו מכל מקוה לחבירתה. כבר חזרו למקומן. דאל"כ הרי הו"ל זוחלין. ואם המקואות מי גשמים לא עלתה להן טבילה. ולקטין חריך שקא אין דברים הללו מובנים. דאי בשחזרו המים למקומן. הרי חסר בשעת טבילה שיעור מ' סאה בכל מקוה. דהרי באין בכל א' רק כ' סאה מיירי. ואין לומר דהטופח ע"מ להטפיח שנשאר בין מקוה לחבירתה אחר שחזר הקלוח. הוא מצרפן. ליתא דכבר בארנו לעיל (פ"ה מ"ה סי' נ"ד) דטופח וכו' לא מהני רק לטהר שאובין. ולא לצרף ב' מקואות חסירות. ותו קשה הרי אפי' נתחברו המים שבאו מזה לזה בקלוח ממש לא היו נפסלין רק בשעה שמקלחין ובמקום שמקלחין. אבל אחר שנתחבר יחד. אף שמעמד המים ארוך מאוד. עכ"פ כיון שעומדין בלי שטף לא מקרי זוחלין. תדע דוכי ס"ד שכשהנוטפין מגשמים נתכנסו הרבה מהן בשיח ארוך או בבור שפיה רחב הרבה לא יחשב עי"ז כאשבורן. והרי בפירוש אמרינן לעיל דטובלין בחריצין ובנעיצין (כספ"ה). ול"מ הי' נ"ל דהא דנוטפין שהזחילן פסולין היינו רק בשעה שמזחילין והולכין בזרם למקום שלא היו שם בתחלה. כגון חרדלית ששוטף ויורד מההר לשפולי ההר שלא היו שם המים תחלה כסוף פרקן דלעיל. אבל אחר שנח ועומד במקומו מותר לטבול בו. ומסתבר שגם כשינשב הרוח ויתנענעו המים הנה והנה. גם זה לא מחשב זוחלין ומותר לטבול בהן באותה שעה. דאל"כ טבילה בנוטפין היכי משכחת לה. דהרי כשירד אדם לתוך המים ויטבול בהן ודאי ע"י תנועותיו יתנענעו המים ויחשבו זוחלין. והרי בפירוש אמרינן (ספ"ז) דמוליך ומביא המים שבמקוה. כדי להטביל בו המחט שמונחת על מעלות המקוה. ולא אמרינן שע"י תנועת המים הללו יחשב כמטביל בזוחלין. אלמא אף בשעה שזוחלין והולכין מותר לטבול בהן. והיינו מדכבר היו מים על מעלות המערה אלא שהיו רדודים ולא נתכסה בהן המחט. להכי אין תנועת המים שמצד לצד עושה אותן זוחלין. ואפשר עוד דהא דנוטפין אסורין בזוחלין. היינו בזוחלין מעצמן. והא דאמרינן לעיל (פ"ה מ"ה) נוטפין שעשאן זוחלין. היינו שעשה נקב בכותל המקוה. ועי"ז זוחלין מעצמן. אבל כשאדם בכח דוחה המים הנה והנה זה לא מחשב זוחלין. ויהי' איך שיהי'. עכ"פ אפי' בשעה שמזחיל והולך הזרם. רשאי לטבול במקום שנח. וכדתנינן בפירוש (ספ"ה) ושוין שגודר בכלים וכו'. וא"כ במשנתינו פשיטא שמותר לטבול בהמקוה אפי' בשעה שמשיקין המקואות זה לזה. דהרי אינו טובל במקום ההשקה. וגם שם דוקא בשעה שהושקו זה לזה אסור לטבול שם. אבל כיון דרגע אחר שהומשכו. המים עומדין בלי שטף זרם. הוטהרו כולן. ולמה הצריכו רבותינו שיחזרו המים למקומן וצ"ע:

(ה) ובזה יובן מימרא דר"י א"ר (מכות ד' ד' א') דקאמר חבית שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דחיישינן שמא נשארו שם ג' לוגין במקום א'. וקשה ממ"נ היכי איירי. אי בנשפך החבית לתוך הים. קשה מי גרע ים הגדול ממקוה קטנה שמחזקת רק מ' סאה. דאפי' נפלו לתוכה כל שאובין שבעולם לא נפסלה (כי"ד ר"א סט"ו). ואי שהושבה החבית המלאה שאובין באמצע הים. ומי הים עוברים על גדות החבית. מאי ארי' מלאה שאובין. אפי' הושבה לשם ריקה. ונתמלאה ממי הים. נמי פסולה לטבול שם. משום טובל ע"ג כלי. וכשידה במשנתינו (וי"ד סי' ר"א ס"ח). וא"א לנו לומר אלא דסוגיא דהתם מיירי שהחבית ניקב כשפופרת הנוד דמהני בסיפא מדהיתה השידה ריקה. אבל התם שהחבית מלאה שאובין חיישינן שנשארו ג' לוגין מהן תוך חלול החבית. ואחר שטבל באו עליו. ואע"ג שהושקו. אין השקה מהני למים שבכלי להכשירן לטבילה (כרפ"ה). ואת"ל דאכתי קשה למאי דקאמר התם. וה"מ בים הגדול דקוו וקיימו. אבל בשאר נהרות לא חיישינן. ואמאי והרי עכ"פ דופני החבית מקיפין השאובין. והרי ברפ"ה דרדיפי מי המעין ואפ"ה פסול לטבול בתוכו. י"ל התם השוקת שלם ואין טובלין תוך כלי (ועי' טבו"י פ"ב מ"ו):

(ו) ונ"ל דמדקאמר מעלן כדרכו. משמע דאף אם אחר שניתק כל הכלי מהמקוה. יצאו ממנו מים בשעת ההעלאה ונתערבו במקוה לא נפסלה המקוה מהן. דלא דמי לסגוס (פ"ז מ"ו וי"ד ר"א סס"ג) דאמרינן דלאחר שניתק כולו מהמקוה. המים שבתוכו שאובין. די"ל דהתם אין נקבי הסגוס מפולשין בשוה. והמים נחים על המוך שבאמצע הסגוס. לפיכך הו"ל שאובין. משא"כ הכא בסל וקופה. המים שבחללן אין נחין על שום דבר. והן מחוברין למים שמקלחין ויוצאין ונוגעין להמקוה. כשירין (עש"ך ר"א ס"ק מ"ו). וכדברינו משמע נמי לשון רבינו ב"י (סי' ר"א סס"ג) וע"ש:

(ז) ותמוה מאד. הרי כשפופרת הנוד שבין החדודים הוא טפי ממוציא זית. וכדמוכח מלעיל (סי' כ"ד). והרי אמרינן (כלים פ"ד מ"ג) דכשיש בין החדודים כמוציא זית אין כנגדו מטמא באור. ואי"ל דהא דקאמר התם אין כנגדן מטמא באויר. היינו רק בהאויר שבין החדוד לחבירו. ליתא. דהרי הרמב"ם (פי"ט דכלים הי"ב) קאמר בפירוש דהיינו כנגד החדוד ממש. וצריך לדחוק דהכא מיירי שאין רווח בין עוקץ לחבירו כמוציא זית. ואפ"ה מחשבו מים שבתוכו כמחוברין למקוה. מדיש עוקצין ורווחים רבים. ודמי קצת לשק וקופה לעיל:

(ח) ותמוה מאד אטו בשופטני עסקינן שיעמיד התנור במקום שיכסוהו המים. והלא ימוק (כתענית י"ט א'). ואת"ל שהועמד שם ואח"כ יצא ובקע לתוכו מעין. והיה עומד התנור בעמק צר. ולכן כשרבו מי המעין. נתכסה במים אשר צפו על ראשו. עכ"פ קשה. כיון שהמים צפו על גביו א"כ גם סביבו המים עמוקים יותר מקומת איש. והי' יכול לטבול בהמים שסביב להתנור מבחוץ. ומי פתי יסור הנה לזחול תחת המים לתוך התנור דרך הפה שבכותל התנור כדי לטבול תוך התנור. ולא יטבול מחוץ להתנור. ותו למה צריך שיצופו המים ממעל להתנור כשיעור רום ידיו. הרי אפי' אם רק שוין עם גגו של תנור סגי. דהרי כשהנטבל יצא מהתנור. מיד יבוא לתוך המים שסביב להתנור. ושם יהי' טבילה גם להידים. ונ"ל דמיירי שהתנור הועמד תחת שפוע ההר ואח"כ נבקע מעין בראש ההר. ונפרץ וירדו המים לתוך התנור דרך פה התנור. ונתמלא התנור מהמים. ומה"ט ירד לטבול בתוכו. ולא סביבו מבחוץ. מדהיו המים שחוץ לתנור מרודדין:

(ט) והא דאמרינן (גיטין ט"ז א') דטופח ע"מ להטפיח הוה חיבור היינו דרק חיבור מחשב. כגון מ' סאה שאובין שמחוברין לכשירין ע"י טופח ע"מ להטפיח. הוכשר השאוב ע"י השקה זו. אבל שיחשבו מצורפין. בעי כשפופרת הנוד (הר"ש). והא דצריך תנא לסמן הנקב בב' סימנים. בשפופרת ובב' אצבעות. נ"ל דלא הוה סגי ליה לתנא למנקט שיעור של ב' אצבעות לחוד. משום דאע"ג דשיעור אצבע דנקט תנא בכל דוכתא היינו האגודל של אדם בינוני. שהוא ד' בטפח (כמנחות מ"א א'). אפ"ה כאן אינו כך רק ב' אצבעות שסמוך לאגודל. כמבואר בתוספת'. להכי אצטריך תנא למנקט נמי שפופרת. מיהו מדיש שפופרת רחב או קטן יותר מזה. להכי צריך למנקט נמי שיעור האצבעות. דהיינו שלאדם בינוני. שאין שפופרת הנוד רחב יותר מזה:

(י) כך כתב הר"ב. וכן מוכח נמי לישנא דמתני'. דהרי גם על ספק שיעור של הנך. אמרינן טעמא מפני שהן של תורה. ונ"ל טעמא דמלתא. דבשלמא הנך ספיקות דפ"ד דטהרות. אע"ג שמן התורה טהורין. אפ"ה יש חשש שיש שם טומאה דאורייתא. אבל בנגע בהנך דמשנתינו. ומסופק אם הי' בהן כשיעור. אי אמרת דשיעורין דרבנן. א"כ מדאורייתא לא הי' טמא רק בנגע במת שלם. או בעצם שלם ממת. או בנבילה ושרץ מת שלמין. ורק רבנן גזרו דגם בנגע בשיעור טומאה מהן שיטמא. א"כ בנגע בספק שיעור. אין כאן חשש טומאה דאורייתא כלל:

(יא) ואל תתמה הרי בהן עצמן מותר לטבול (כי"ד ר"א סל"ג). והיאך ימעטו שיעור שפופרת הנוד. והא חשובים כמים. י"ל פחות כזית ממת יוכיח. דהוא ממין המטמא באהל. ואפ"ה ממעט הפותח טפח שבין בית לבית ע"י רובע עצמות (כאהלות פי"ג מ"ה). הרי דאפי' לקולא אמרינן דאע"ג דשניהן ממין המטמא באהל. עכ"פ מדאינו מינו ממש ממעט על ידו. מכ"ש הכא דנימא לחומרא. דאע"ג דשניהן מין מים הכשירים לטבילה. עכ"פ מדאינן מין א' ממש ממעטין זה על זה. ואשכחגן נמי מילי דהוא עצמו פסול. ואפ"ה אצטרופי מצטרף (כסוכה י"ט ב'). ועוד נ"ל דאע"ג דרשאי לטבול בהן. היינו רק אחר שרסקן. דלא גרע משלג ואינך דחשיב התם (ר"א ס"ל) דכשירין לטבול בהן. ואפ"ה י"א דזהו רק אחר שרסקן. ולהכי הנך הכא שלא רסקן עדיין. לא מחשבו כמים וממעטין השפופרת הנוד:

(יב) כך כתבו רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב. ונ"ל טעם רבותינו. דמאחר שהושקו פעם א'. הרי יש כאן חזקה דמעיקרא ומהיכא תיתי' נחזיק ריעותא. ולא גרע ממקוה שהוחזקה שיש בה מ' סאה. דלא חיישינן שמא נתמעטו בשעה שטובל. ורק במדד השתא ומצאה חסירה (כפ"ב מ"ב). ורק לא הבנתי מה ניהו קרוב ומה ניהו רחוק. וטפי הוה מיושב בלשון בשיאמר משיקין הקרוב מהרחוק. דהיינו כשיש מים פסולין קרובים למושב אדם הטובל. והכשרים רחוקים ממנו. וטריחא ליה מלתא למיזל כל עת שיטמא לטבול במקום הרחוק. משיק הקרוב הפסול. מהרחוק הכשר. ולפי שיטת רבותינו דס"ל דצריך שלא תופסק ההשקה. הי' נ"ל לפי מ"ש לעיל (פ"א מ"ד) דהרחוקים מעיר ודרך טהורים. והקרובים טמאין. א"כ י"ל דהכי קאמר הכא. שאם יש לו מקוה פחותה ממ' סאה שהיא רחוקה מעיר ודרך. מותר להשיק' מקרובה שהוא מ' סאה. שא"א שנטמאת אע"ג שהיא קרובה. דהרי מחזקת מ' סאה. ולא חיישינן שמא בשעת טבילה תופסק ההשקה. דהרי אפי' תופסק. אפ"ה ישאר הרחוק בטהרתו. וא"כ אין כאן חשש רק שמא כשיופסק לא יהי' מ' סאה בשעת טבילה בהרחוק. והרי נגד זה יש חזקה דמעיקרא. שהי' כבר מ' סאה כשהושקו יחד. דדוקא במקוה שנמדד ונמצאת חסירה לפנינו. מטמאין כל הנטבלין בה למפרע (כלעיל פ"ב מ"ב). משא"כ הכא. הרי אין ריעותא לפנינו דמי יודע אם הופסקה ההשקה. אבל אין משיקין קרובה מרחוקה. ר"ל אם יש כאן מקוה פחותה ממ' סאה שקרובה לעיר ודרך. שיש בה חזקת טומאה. אסור להשיקה ממקוה שלימה רחוקה. דאע"ג דאחר שהושקו. ליכא למיחש שהופסקה והרי אינה מ' סאה. מדאיכא חזקת שלימה. עכ"פ מדיש לכל קרובה חזקת טומאה. חיישינן ודאי שמא הופסקו ונטמא'. דאע"ג דאיכא חזקה דמעיקרא של המקוה. הרי איכא כנגדה חזקת הטומאה של הטובל. וגם חזקת רוב טמאין שבעולם שוודאי טימאו המים. ואע"ג דאיכא ספק ספיקא. שמא לא הופסק ושמא לא נטמא הרי גם בספק ספיקא לא מפקינן לודאי טמא בטבילתו מחזקה דמעיקרא (כפ"ב מ"ב). אבל אי"ל דה"ק אין חוששין שמא בשעה שמשיק הופסק השקתו רחוק ממעמדו. ולא הושק כלל. ליתא דאם אפשר לחוש כן. מהיכא תיתי באמת לא ניחש. הרי יש כאן חזקת פסול. מחסרון מ' סאה. או משאובין. דאף דספק מים שאובין כשר (וכלעיל פ"ב מ"ג). וכ"כ שם משנה ה'. התם שאני דהי' חזקת כשרות להמים. משא"כ הכא דהמים ודאי שאובין היו מה"ת נכשירם מספק. והרי רק להרמב"ם כולה שאובין כשר מדאורייתא (כי"ד ר"א ס"ג) אבל אנן קיי"ל כרוב הפוסקים שחולקין עליו. וא"כ ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. אמנם כל זה לדברי רבותינו. דמצרכו שלא תופסק ההשקה. אבל מלבד שבכל זאת אין הדעת מתישבת בפירושינו הנ"ל במשנה. קשיא נמי בלא זה דמעיקרא דדינא פירכא. דהרי כולה מתני' רק בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים מיירי. דסגי גבייהו בהשקה כשערה. אבל בהשקה שבין חסר לשלם. הי' צריך השקה כשפופרת הנוד (כש"ך ר"א ס"ק קי"ד). וא"כ אם בהשקה שבין חסר למלא דחמיר דצריך כשפופרת הנוד. אפ"ה כשהושקו פעם א'. אף שאח"כ הופסק השקתו הי' ס"ד להכשיר שניהן לולא הטעם שהרי חסר לפניך השתא (כרבינו טו"ז וש"ך ר"א ס"ק קי"א). מכ"ש בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים. דקילא השקתן דסגי להו בהושקו כשערה. אף שהופסק ההישק אח"כ הו"ל להכשיר. וכן פסקינן באמת (י"ד ר"א סנ"ב). דשאובין אחר שהושקו. אף שהופסק השקתן נשארו בכשרותן. ואי"ל דרבותינו המפרשים הנ"ל פליגי אטור. וס"ל אדרבה דגם בשאובין שהושקו. די לן שנקל בהן שיהי' סגי בהשקה כשערה כל זמן שהן מושקין. אבל לא כשנפסק השקה הדקה כזו. ליתא דכיון שכבר נסתלק מהן שם שאובין כשהושקו. איך ע"י שיופסק ההשקה שלהן. יחזור לחול עליהן שם שאובין. הרי פנים חדשות באו לכאן. וכלא נשאבו מעולם נחשבו כשהושקו. גם אי"ל דבאמת כך כוונת רבותינו. דמה"ט אין חוששין שהופסקו. משום שגם אם באמת אירע כך שהופסקו. אפ"ה כשירים. ליתא דל"ל א"כ דנקט כלל רחוק וקרוב. דליכא רק ספק הופסק. טכי הו"ל למנקט דאפי' ודאי הופסק השקתן אפ"ה נשארו בכשרותן. ומטעמא דאמרן. ותו ק"ל למה נקט דמשיק רחוק מקרוב. דהיינו שהשאוב רחוק מאדם הטובל. איפכא הול"ל הקרוב מהרחוק. דהרי מסתמא טובל בהשאוב הקרוב לו. או טפי הול"ל שמשיק ב' מקואות שרחוקות זה מזה. והגם שלפי פירושינו הנ"ל במלת רחוק וקרוב מלעיל (פ"א מ"ד) הי' אפשר לישב קצת קושיא זו. אעפ"כ לא יצאנו מן הדוחק מכל וכל. ולכן אמרתי אעניד עטרות לי דברי עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. כפי שהבאתי בפנים. ועטרת בנים אבותם:

(יג) ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כל דברי רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב במשנה ח' בבבא זו הם כדברי ספר החתום לפני. וגם דברי מהר"ם שהביא רבינו תויו"ט. הם כולם לעני בדעת כמוני אפרוח שלא נפתחו עיניו כולם כאגרתא דלא מפרשא. ולמה לי להאריך למנותם א' לא' ולהראות כל הגמגומים שבהם באצבע. והם כולם דברים הנראים לעין לכל מאן דבעי סמא דחיי. דלא להוי משנתו בפומיה כגמרא גמור זמורתא תהא. ובפרט מ"ש רבינו תוי"ט בשם מהר"ם. הלשון משובש ומבולבל מאד עד שלא יובן כלל. וכפי הנראה ה"ק. משום דלפעמים ראש העליון של הסילון מונח נמוך מאד. דהיינו תוך מי המקוה העליון. ועי"ז ישטפו מי מקוה העליונה ממעל להסילון. ולא יושקו להמקוה התחתונה. לכן מיעצו התנא שיניח ידו תחת העליון של הסילון. כדי שלא יזובו מימי מקוה העליונה רק לתוך פה העליון של הסילון. ולא ממעל להסילון. עד כאן תוכן דבריו. ואין אלו אלא דברי תימה. דאם גם ישטפו המים ממעל לראש הסילון. א"כ יהי' ודאי פה הסילון מונח כנגד המים שבמקוה העליונה ממש. וודאי ישטפו ג"כ לתוך פה הסילון. וירדו ויושקעו במים התחתונים. ותו א"כ למה נקט מניח ידו. הול"ל מגביה ראש העליון של סילון. ויהי' הגבהה זו ע"י מה שירצה. ע"י אבן או בול עץ או גוש עפר וכדומה. ותו וכי פשוט כל כך שיהי' לעולם ראש העליון של סילון מונח נמוך מאד תוך המים. עד שצריך תנא ליעצו מסתמא האיך יעשה שלא ישטפו המים ממעל להסילון להלאה. וזה יהי' ע"י שיגביה פה העליון של הסילון ע"י שיניח ידו תחת ראש הסילון. והרי בלי לימוד התנא כל ערום יעשה בדעת פשוט לידע זה מעצמו. ומהר"ב בפירושו כאן נראה. דמה דקאמר תנא כאן מניח ידו תחתיו. ה"פ מניח ידו על פה התחתון של הסילון. עד שיתמלא כל הסילון מים מהשאובין. שבאין בתוכו ממקוה העליונה. ואח"כ מסיר ידו ויושקו. עד כאן תוכן דבריו. ומבואר כוונתו. דלהכי בעי הר"ב שיתמלא כל חלול הסילון מים קודם השקה. מדמצריך שיושקו כשפופרת הנוד. וכן כתב הרא"ש כאן בפירושו בפירוש. ואני בער ולא אדע א"כ במה נפרנס מה דמסיים במשנתינו ומשיקו כשערה ודיו. והן אמת דלכאורה נראה מפי' הרא"ש. דבתחלה צריך שיושקו כשפופרת הנוד. ואח"כ סגי כשנשארו מושקים יחד כשערה. אבל פשטות לישנא דמתני' לא משמע כן. וכן בשולחן הטהור (ר"א סנ"ג) אמרינן בפירוש דסגי בשיושקו בתחלה כשערה. אף שיופסק אח"כ לגמרי סגי. ולכאורה הי' נ"ל דה"פ. דאע"ג דמתני' ודאי איירי שהעליונה שירצה להכשירה היא מקוה של מ' סאה שאובין. דאילו היתה חסירה. היאך אפשר שתוכשר העליונה כשתושק כשערה. וכדמסיק. הרי צריכה השקה כשפופרת הנוד. אע"כ שהעליונה מ' סאה שאובין. ולהכי סגי לה בהשקה כשערה. דבשאובין שהן רק מדרבנן (כב"ב ד' ס"ו א') הקילו. מה שלא הקילו כן בצירוף חסירה. ואפ"ה לענין קטפרוס שאינו חיבור בין לקולא בין לחומרא בכל מילי (כספ"ח דטהרות). להכי גם בשאובין ראו חכמים להחמיר שלא תועיל השקה בקטפרוס. והשתא הרי הכא שמקוה א' למטה וא' למעלה. ורצה להשיקן ע"י הסילון. ע"כ שיהי' ההשקה בקטפרוס. להכי קאמר התנא שיניח ידו תחת ראש התחתון של הסילון. אי סגי בהכי שלא יזובו עוד המים בקטפרוס. וכגון שאין מדרון ההר שבין מקוה העליונה להתחתונה. בשפוע מאד. וע"י הנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון. ישתווה המדרון. וה"ה אם המדרון שבין מקוה העליונה להתחתונה רב. עד שלא יהי' די בהנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון עד כדי להשוות השפוע. יגביה ראש התחתון של הסילון ע"י אבן או בול עץ גבוה. עד שיהי' עי"ז הנחת הסילון בשוה. רק נקט מניח ידו. דקמ"ל דאם סגי להשוות הנחת הסילון. ע"י שיגביה ראש התחתון של הסילון כשיניח ידו תחתיה. נמי שרי. אף שגוף האדם מקבל טומאה. לא אמרינן הוויית מקוה ע"י טהרה בעינן (כזבחים כ"ה ב'). דהכא בהשקה. לא חיישינן בהכי. ועוד דהכא שאני. דאינו אלא מונע פסולו שלא ירדו בקטפרוס (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ה מ"ה). אלא דק"ל הרי בב' מקואות הללו. יהי' פני העליון של מי מקוה התחתונה. על כרחך הם נמוכים מפני העליון של מי מקוה העליונה. וא"כ מה יועיל שיגביה ראש התחתון של הסילון כדי שיהא הסילון מונח בשוה. הרי עי"ז יגביה פה התחתון של הסילון. וירחיקנה מפני העליון של מי מקוה התחתונה. ועל כרחך סוף כל סוף יזובו המים מפה התחתון של הסילון לתוך מי מקוה התחתונה ע"י ניצוק דאינו חיבור. וגרע טפי וטפי מקטפרוס (כתוס' גיטין ט"ז א' ד"ה הניצוק). ולכן פירשתי בפנים כפי אשר חנני ד' בחסדיו הרבים:

(יד) ואע"ג שרבינו ב"י (ר"א סמ"ד) הביא בשם הרא"ש במזחיל מים למקוה ע"י דף. צריך להסיר ידו מהדף בשעה שזוחלין המים עליו למקוה. ומ"ש הכא באוחז הסילון מהתם באוחז הדף. י"ל התם הרי כבר כתב הש"ך שם דמיירי באי אפשר שירדו המים למקוה. אם לא ע"י הדף. אז אסור שיהי' ע"י דבר המקבל טומאה. אבל הכא שב' המקואות במדרון ההר. שגם בלי הסילון וגם בלי הנחת ידו תחת קצה התחתון שלו. ירדו המים למטה. כשיזחילו ע"ג קרקע. רק שירא שעי"ז ירדו בשפע למטה. ויחסרו שיעור מ' סאה בהעליונה. ואם יזחיל ע"ג קרקע רק כשערה. יבלע בקרקע ולא יגיעו למטה בהשקה. לכן הוצרך ליקח סילון ממין שלא יבלע בו ההשקה. ומדהוצרך ליקח סילון צריך נמי לתומכו בידו שלא יטה למן הצד. ויהי' עי"ז תקנתו בסילון קלקלתו. להכי כל כה"ג לא מחשב תמיכת ידו כמכשיר בה המקוה [אף אם לא נחלק בין השקה להשלמת המקוה]. כיון דגם בלי הסילון ותמיכת ידיו תחתיה היה אפשר שיוכשרו המים השאובין שבמקוה העליונה. רק שהיו נחסרים אז מכשיעור. כל כה"ג לא גרע מגודר מים שבחרדלית לעיל (ספ"ה) דשרינן מה"ט. מדאינו רק מעכב הזחילה. ומינה למדנו שם במשנה ה'. דגם הזב וזבה מותרים לסתום הנקב במקל. שלא יהיו הנוטפין זוחלין. אע"ג דבהנך תרתי דיני מעכב הפסול שרי. מכ"ש הכא שגם הפסול אינו מעכב. שהרי גם בלא זה הי' יורד למטה. והי' העליונה כשירה. ובזה מתורץ קושיית רבינו ב"י בפירושו על הטור (ר"א ד' קפ"ט ב'). שהקשה דברי הטור אהדדי. דהכא כתב כדעת הרא"ש שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל עליו למקוה. ולעיל (ד' קפ"ג א') כ' כדעת הרמב"ם. בדין נוטפין שעשאן זוחלין ע"י קנה או מקל שיעמיד כדי שיזחילו ולא יטפו. והרי מזחילן ע"י דבר המקבל טומאה. ולפע"ד לא קשה מידי. דהרי בלא זה היו נוטפין למטה והיו כשירים. רק שע"י המקל יהיו זוחלין. ויהיו כשרים טפי. ולהכי לא הו"ל כהוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה. א"נ נ"ל דמ"ש המשנה ומניח ידו תחתיו. אין הכוונה שיאחז הסילון. אלא ר"ל משום דלפעמים אף שיניח ראש סילון א' על פני העליונה. וראשה השני על פני מים התחתונים. אעפ"כ לא יושקו תתתונים מהעליונים. והיינו משום שלא ירדו המים מהעליונים לתוך הסילון בהשפעה. ויצאו רק טיף טיף. והרי אנן השקה ע"י קלוח בעינן. להכי קאמר מניח ידו תחתיו. ר"ל מניח ידו על פה תחתון של הסילון עד שיתכנסו בתוך הסילון מים הרבה כשיעור שיתחברו ויושקו יחד עליונים ותחתונים בקלוח. ואפשר לדחוק דזה כוונת הר"ב:

(טו) ולפ"ז גם קטפרוס אינו חיבור בין מקוה חסירה לשלימה. כשהחסירה למעלה מדהוא פסול דאורייתא. וכן מוכח מלקמן (פ"ז מ"ו) דקיי"ל כחכמים התם (ר"א סס"ב). ואע"ג דיש לחלק. דדוקא ב' מקואות חסירות לא מהני בהו קטפרוס לצרף. אבל מ"מ מהני בין שלימה לחסירה. והיינו משום דא"צ לצרפן רק לחברן. אפ"ה נ"ל כיון דמ' סאה דמקוה דאורייתא היא. אין לחלק בהכי (ועי' לעיל פ"ג מ"ב ורבינו תוי"ט שם). ונ"ל עוד דהא דנקט תנא הנך ב' מלות עד שיתמלאו ו ד י ו. לא קאי מלת דיו אשיעור ההשקה. ולומר שא"צ שתהי' ההשקה רחבה יותר מכשערה. ליתא. דהרי זה מפורש יוצא מפי התנא דסגי בכשערה אלא אתא לאשמעינן במלת ודיו אהמשך זמן ההשקה. דא"צ שישארו בהשקתן לעולם. רק אחר שהושקו רגע כשערה דיו. ואפי' יסיר אח"כ הסילון ותופסק ההשקה. כבר הוכשר'. וחילי דאם בהשקה שבין חסר למלא שהוא דאורייתא. אפ"ה ס"ד דמהני ההשקה אפי' הופסק אח"כ. לולא הטעם שהרי חסר לפניך. והו"ל מקוה שלימה שנחסרה (כרבינו ט"ז וש"ך ס"ק ק"ל). א"כ כ"ש הכא שהשאובין מ' סאה כבר הוכשרו ע"י השקה. והרי נתבטל מהמים שם פסול. ולפיכך אפי' הופסק ההשקה אח"כ. מהיכא נייתי להן השתא שם פסול שאובין בעולם:

(טז) ונ"ל דמהכא מוכח דלא כדעת חכמי מערב שהביא הרמב"ם דבריהם (פ"ד דמקואות ה"ט). דמקוה שהיא מ' סאה שהומשכו כולן כשירים. ואם כדבריהם ל"ל הכא המקוה שלמעלה שפותק לשם השאובין. הרי בלא זה יכול להמשיך המ' סאה שאובין כשישפכם למעלה ע"ג מדרון ההר עד שירדו למקוה התחתונה ודוחק לומר דמיירי שהקרקע שבכל מדרון ההר היא אבניית. וס"ל כי"א שהביא הרמ"א (ר"א סמ"ו). דהמשכה צריכה שתהי' ע"ג קרקע שראוי לבלוע. דמה יענו רבותינו ביום שידובר בם (פ"ד מ"ד). והרי סתם חצר הוא קרקע הראוי לבלוע. ואפ"ה בהרוב מהפסול פסול. אלא ודאי דוקא כשיש רוב כשירים מותר להשלים השיעור ע"י המשכת שאובין (כי"ד ר"א סמ"ד). והא דקאמר ר' יוחנן (תמורה י"ב ב') שאובה שהמשיכוה כולה כשירה. נ"ל דמלת כולה. ר"ל דוקא כשהשאובין עשוה להמקוה כולה. דהיינו שהשאובין השלימו השיעור לבסוף. שכבר היו רוב כשירים בבור. הא בירדו רוב הכשירים לבסוף לתוך מיעוט השאובין שקדמו בבור. אפי' הומשכו השאובין נפסל' המקוה (כרמ"א ר"א סמ"ד). מיהו ראייתי הנ"ל יש לדחות קצת. די"ל דלהכי נקט שהי' מקוה למעלה. לאשמעינן דאפ"ה גם המקוה העליונה כשירה. ולא אמרינן שמים האחרונים דחו את הראשונים. ונמצא שהעליונה כולה שאובין (כי"ד ר"א סכ"ב):

(יז) כך נלפע"ד כוונת פלוגתתם לפי פי' הרמב"ם דשתי היינו גובה הכותל. וערב היינו רוחב הכותל מימין לשמאל. ואין להקשות א"כ היאך פסק הרמב"ם לעיל כר"י (כמקואות פ"ה ה"ד). והכא פסק כחכמים (מקואות פ"ח ה"ה). והרי לפי דברינו ר"י דהכא לפי שיטתו דלעיל אזיל. י"ל דוקא התם שכל הכותל באמת רעוע קיי"ל כוותיה. משא"כ הכא דס"ל לר"י רק מדסופה להתרועע ע"י צפוי מים על ראשה. לא ס"ל להרמב"ם כוותיה. ולפי דברינו הנ"ל הי' לכאורה מוכח כפי' הרמב"ם הנ"ל. דאילו לרבינו הרא"ש. דשתי היינו המשך הכותל וערב היינו גבהו. א"כ ע"כ דנוקים לרבנן הכא בשיטת ר"י דלעיל. ולר"י הכא בשיטת רבנן דלעיל. וקשה לפ"ז דרבנן אדרבנן ודר"י אדר"י: ואפי' נימא כפי' רבינו יהודה ליווא ז"ל שהביא רבינו תוי"ט. דכל שהסדק לרוחב הכותל. חשבינן לחלק שלמעלה מהסדק כליתא. והו"ל כמחוברין ב' מקואות. אי נימא דסברת רבינו דלהכי כשהסדק לרוחב הכותל חשבינן להחלק שלמעלה כליתא. מדתלוי ועומד על אויר הסדק שתחתיו. ואין לו קיום. ומש"ה חשבינן ליה כליתא. א"כ נמי יהיה סברת ר"י כאן כסברתו בריש פרקן. דמדסופה להתפרק חשבינן לה כליתא. ולפ"ז נמי נצרך לומר כדברינו הנ"ל דדוקא כשהכותל בעצמה רעוע קיי"ל כוותיה בריש פרקן. משא"כ הכא שהכותל בעצמה חזקה. רק שעומדת על הסדק. ועוד דהתם כל הכותל רעוע. אבל הכא רק החלק שלמטה מהסדק מתרועע ע"י המים שעוברים על ראשו. משא"כ החלק שלמעלה מהסדק הוא בריא אולם. והוא מכביד למטה וסותם הסדק. ולא יעברו בו מים ולא יתרועע חלק התחתון. אולם רבינו טו"ז (ר"א סקס"ד) כתב דלהכי לרוחב מצטרף. משום דכשהסדק לרוחב הכותל. בכל מקום שיעמוד הטובל תוך המקוה. יהי' גופו נגד מימי הסדק. אבל כשהסדק לגובה הכותל. הרי כשיעמוד הטובל בצד מהסדק. לא יהי' גופו מכוון נגד הסדק וא"כ לפי פי' זה שפיר י"ל דקיי"ל כר"י בר"פ. ולא כר"י הכא מדרחוקים ב' סברות ר"י אלו. כרחוק מזרח ממערב אהדדי. אלא דק"ל לסברת רבינו טו"ז הנ"ל. דהרי לר"י כשהסדק ברוחב גם כלי רשאי להטביל שם. והרי בכלי קטן טובלו למעל מהסדק. ולא יהי' הסדק נגד גוף הנטבל:

(יח) כך כתבו כל רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב. ולכאורה ר"ל דכשהאביק באמצע שולי המקוה. אז המים הכשירים שממשיך לתוך חלול גומת המקוה. עוברים על רצפת המקוה מצד לצד ע"ג האביק. והו"ל הויית המקוה ע"ג כלים. והו"ל כממשיך בצינור שיש לו בית קיבול. דנפסלו כל המים (כלעיל פ"ד מ"ב). אבל א"א לומר כן: דהתם בממשיך בצינור רוב מי המקוה או כולם נמשכו ע"ג כלים. אבל הכא נהי דקצת מי המקוה עברו בשולי המקוה מצד לצד שכנגדו דרך האביק. עכ"פ גם סביב האביק עברו רוב המים הכשירים מצד זה לצד שכנגדו ולבטלו שאובין ברובא (כפ"ד מ"ד). ואע"ג דעכ"פ המים שבאביק עצמו שאובין הן. נהי דהשקה לא מהני לשאובין שבאביק. דהשקה לא מהני לשאובין שבכלי. רק לטהר טומאתן (כביצה י"ז ב'). אבל להכשירן לטבול בעודן בתוך כלי לא. וכדמוכח ממים שהעבירו ע"ג השוקת (לעיל רפ"ה) ומתיבה שבים (לעיל פ"ו מ"ה). עכ"פ קשה דהול"ל כי התם דכשר חוצה לה. וה"נ הול"ל דעכ"פ חוץ להאביק מותר לטבול. ואע"ג די"ל רק במעין מכשרינן הכי. ליתא דהא דנקט התם מעין. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאפ"ה אין השקתו מטהרת למים שבהכלי. אבל לענין לטהר חוצה לה מה לי מעין או שאר מים כשירים של מ' סאה. וגם אין לומר דלהכי מחשב הכא כהוויית מקוה ע"ג כלי דפסול (כזבחים כ"ה ב'). משום שכשיפתחו הנקב שבאביק. יצאו משם כל המים שבמקוה. והיינו דקאמרו רבותינו שכל המים נגררים ע"ג האביק. ר"ל נסמכים עליו. גם הא ליתא. דא"כ גם בסיפא כשהאביק מן הצד על רצפת המקוה. נמי הו"ל למפסל מה"ט. אע"כ דדוקא כשהומשך המים ע"ג כלי למקוה נפסל. משא"כ כשהכלי רק מעכב שלא יצאו המים לחוץ. דהרי גדולה מזו מצינו. דאפי' בשיש בהמים כבר פסול. שהן זוחלין. וע"י שיעמיד כלי נגד הזרם יתעכב הזרם ויתהוו אשבורן. אפ"ה כשר. וכדתנינן לעיל (ספ"ה) ושוין שגודר בכלי. מכ"ש הכא שאין כאן עדיין פסול בהמים שבמקוה. אלא מעכב שלא יצאו. א"כ גם כשהאביק באמצע נמי הו"ל להכשיר המי מקוה שסביב להאביק עכ"פ. ומה"ט הוכרחתי לפרש דעת רבותינו בפסול המקוה כמ"ש לפנים בס"ד:

(יט) וזה דלא כרבינו כ"מ (במקואות פ"ו הי"א) שכתב שמה שכתב הרמב"ם שם דשאובין באמצע פוסלין. מן הצד אינן פוסלין. היינו דלמד הרמב"ם כן ממשנתינו. וכפי הנראה ס"ל לרבינו כ"מ דמשנתינו בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. דהרי הרמב"ם שם גם הוא ע"כ בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. והרי לפי פירושינו במשנה. אפי' היו מ' סאה במי המקוה שסביב להאביק. אפ"ה נפסלו. אבל אין להקשות להרמב"ם שם שכתב שכשאובין באמצע נפסל הכשר. ומ"ש מלעיל בפרקן (מ"ג). דכשהשאוב באמצע והושקו יחד. לא נפסלו הכשירים. י"ל דהרמב"ם מיירי שהמים הכשירים החסירים ממ' סאה מקיפין השאובין מכל צד. והיינו באמצע דקאמר. דמעורבין ממש כולן. א"נ לעיל (מ"ג) מיירי בשיש ביניהן שיעור המשכה ג' טפחים. וכדמשמע מהר"ב שם. נמצא שמה שנתערב מהשאובין בהכשירים. הוכשר גם הוא. משא"כ להרמב"ם ע"כ מיירי בשאין שיעור המשכה ביניהן:

(כ) אבל אי"ל דמה דקאמר תנא מן הצד אינו פוסל. היינו דכשהאביק קבוע בכותל גומת המקוה. ולהכי אינו פוסל. משום דבכה"ג אין המים שבאביק שאובין. מדהו"ל כזקופה להדיח (לעיל פ"ד מ"ב). ליתא. דא"כ מ"ט דרבנן דאם לאו פסול. אע"כ דמן הצד היינו בשוני המקוה בעצמה וכמו שפירשנו בס"ד בפנים:

(כא) ויען הקטע. אפטרוזא לאה. וחסר דעה. הא. לפנינו משנה י"א קשת הבנה. למוזרת בלבנה. בנפשי העלובה המכוסה בעננה. ולא מצאתי בה הפק רעבוני אנה ואנה. ואין אור במעוני בכוונה. להבין דברי רבותינו ז"ל נותני לחמי ומימי למנה. המה הר"ש והרא"ש והר"ב. שכפי היוצא מדברי כולן. כך פירושה של משנה. דמטהרת. היינו ב' שקתות שבאבן או שבסדן עץ שמונח במרחץ. וב' השקתות הם זו אצל זו. ודופן א' מפסיק בין ב' החללים של השקתות. ארכה של זו בצד ארכה של זו אלא שלפעמים שולי חללה של אחת למעלה משולי חברתה. וגם לפעמים יש נקב בהדופן המפסיק ביניהן. וקאמר הכא שאם באחת מהשקתות נוזלין שאובין. ובחבירתה שבצדה נוזלין מים כשירים. אפי' היו השאובין באותה שנמוכה מחבירתה. אפ"ה אם יש בהנקב שבדופן המפסיק ביניהן כדי שיעור שיכנסו בו ג' לוגין. נפסלה העליונה מהשאובין שבתחתונה. עד כאן תוכן דברי קדשם. וכמה יש לדקדק בדברים אלו. (א) כיון דעיקר החשש בזה הוא מחמת הנקב שבין ב' השקתות. משום שבו יצאו השאובין והתערבו תוך הכשירים. א"כ היאך לא הזכיר התנא הנקב ברישא. והרי רק על ידו יתהווה עיקר הפסול. ורק אח"כ שואל התנא. וכמה יהא בנקב. נקב מאן דכר שמיה עד השתא. ואת"ל כל מטהרת כך הוא. שיש נקב בהדופן המפסיק בין ב' השקתות. ולהכי מדהזכיר תנא מטהרת א"צ להזכיר מהנקב. קשה אטו בשופטני עסקינן שיעשו במכוון נקב בדופן המפסיק. והרי עי"ז יתערבו השאובין במים הכשרים שבסילון שבצדו. ולא עוד. אלא שיקראו לכלי כזה מטהרת. מטמאת הו"ל למקרייה. דעל ידה יפסלו המים הכשירים. (ב) עליונה ותחתונה דנקט תנא. לכאורה בכדי נקטה. דהרי על כרחך שמים השאובין שמקלחין בחלל התחתונה מגיעים עד למעלה מהנקב שבדופן המפסיק. דאם נימא שקלוח השאובין הוא נמוך מהנקב. היאך הי' אפשר לחוש שהשאובין שלמטה יטפסו ויעלו למעלה ויכנסו דרך הנקב להתערב בהכשירים. וא"כ דמיירי שהשאובין מכוונים כנגד הנקב שבינן להכשירים. מה נ"מ עוד שחלל הכשירה גבוה עוד למעלה מהנקב. ומהחלל של הסילון שבו השאובין. הרי בין כך ובין כך אפשר להשאובין להתערב דרך הנקב עם הכשירים שבצדן. (ג) הפלא ופלא. דהן אמת משנתינו ע"כ מיירי. שהקלוח המים הכשירים. עם כל המים שמחוברין לקלוח ההוא אינו מ' סאה. דאל"כ לא די שלא היו הן עצמן נפסלין. דהרי כל שיש מ' סאה כשירים. אפי' ישפוך לתוכן כל מים שאובין שבעולם לא יהיו נפסלין עי"ז (כי"ד ר"א סט"ו). אלא אפי' השאובין שבסילון שבצדו. היו ג"כ נכשרים בהשקה כשערה דרך הנקב שבינן להכשירים. ואפי' כשהשאובין למעלה מהכשירים. וכדתנן לעיל (מ"ח). מטהרין המקואות העליון מהתחתון. ואי משום שהשקה לא מהני להשאובין שבתוך הסילון שהוא כלי. וכגון שיש בהסילון בית קבול צרורות (כפ"ד מ"ג). ליתא. דהרי על כרחך באין בהסילון בית קבול מיירי. דאל"כ גם בלי השאובין נפסלו הכשירים מדנעשו שאובין בהסילון. אלא ע"כ דבאינו כלי מיירי ואפ"ה אפשר שיפסלו הכשירים מהשאובין. מדמיירי שאין במים הכשירים מ' סאה. וכן הבין רבינו ב"י (בטור י"ד ר"א דקפ"ה ע"ד). ועכ"פ קשה עדיין. דהרי כ"ע מודו ששאובין שנגעו בכשרים. לא פסלום. וכדקאמר מה"ט ר"ש לעיל (פ"ב מ"ה). דגם כשהכשירים למטה מהגומא שבה השאובין. ונגעו זה לזה. אינן נפסלין. מדהו"ל מקוה הסמוך למקוה. ורק חכמים פליגי עליה התם. אי משום שנתערבו כולן יחד. וכמ"ש בס"ד שם (סי' ל"ח). אי משום שהשאובין הפחותים ממ' סאה הן למעלה מהכשרים. אבל בנוגעין זה בזה באמת גם רבנן מודו. דלא נפסלו הכשירים. וכן פסקינן באמת (בי"ד ר"א סי"ז). דכשירים הפחותים ממ' סאה שנגעו בשאובין על קרקע שוה. לא נפסלו. ולא עוד אלא שבמשנה דלעיל שהשאובין שבאביק מעורבין לגמרי עם הכשירים שבמקוה. אע"ג שקודם שנתרבו למ' סאה כבר נגעו בהן הכשירים בהפסולין בכל צד. אפ"ה לא נפסלו הכשירים. וא"כ מאיזה טעם נפסלו הכא הכשירים שבסילון שלמעלה מהשאובין שבסילון שלמטה. מדנגעו רק אהדדי. ומ"ש נגיעה זו מנגיעת כשירים בשאובין באביק שבמקוה. ואת"ל לחלק התם בהאביק. המים עומדין. ולהכי לא חשבינן להו כמעורבין. משא"כ הכא המים השאובין שוטפין בהסילון בצד הכשירים. וקרינן עלייהו שם תערובות. ליתא. דהרי מצינו גדולה מזו (לעיל פ"ו מ"ג) בג' מקואות שכל א' כ' סאה והשאובין באמצע. וע"י שירדו הטובלין לתוכן נשטפו ונגעו כל א' בחברתה. אפ"ה לא נפסלו הכשירים. א"כ מה התם שנשטפו זו לתוך זו לא נפסלו. מכ"ש הכא שרק שוטפין והולכין השאובין בצד הכשירים. כ"ש דהול"ל שלא נפסלו הכשירים. וביותר יש לתמוה שבש"ע (ר"א) הביא ב' הדינין סמוכין זה לזה. דבסוף י"ז הביא הדין ששאובין שנגעו בכשירים לא פסלום. ומיד בסמוך לשם הביא בסי"ח הדין דמשנתינו. דב' בריכות הסמוכות. ונקב שבדופן המפסיק ביניהן מחזיק ג' לוגין דנפסלו הכשירים. וע"כ לא משום דרק מסופק אם יצאו השאובין דרך הנקב. דא"כ הרי קיי"ל ספק מים שאובין טהור (כפ"ב מ"ג). אלא ע"כ דטעם הפסול דמדנגעו זה בזה. ו ד א י התערבו ג' לוגין בין הכשירים. א"כ כ"ש שהי' לנו לחוש כן בשוודאי השאובין שבאביק נתערבו עם הכשירים שבמקוה. וכ"כ הי' ראוי לפסול במשנה דג' מקואות ושאובין שבאמצע. שבוודאי נשטפו זה לזה. ואפ"ה בזה ובזה אמרינן דכשירים. ואין לדחוק ולומר דהך דסעיף י"ז מיירי שאין במקום נגיעת ב' מיני המים כדי ג' לוגין. משא"כ בסעיף י"ח. וכן בכל הנך משניות דמקילינן בנגעו מים במים. זה דוחק מאד. דבסעיף י"ז ובכל דוכתי דמקילינן בנוגעין זה בזה. סתמא קתני. ותו דהרי במשנה י' בפרקן הכשירים מקיפין את האביק מג' צדדים. ואפ"ה כשהאביק מן הצד כשר. וכבר אמרנו שאין לחלק בין שהמים נחין ושוקטין כל א' במקומו. או כשהמים שוטפין והולכין. כדמוכח מג' מקואות לעיל. שנשטפו זו לתוך זו ואפ"ה כשירות. והרי בש"ע סי"ח הנ"ל נקט ב' בריכות. וכן נקט הרמב"ם (פ"ו הי"ב ממקואות) והמים שבבריכות נקווין ועומדין. ואפ"ה מפסלינן להו. ואין לנו לחלק בין העניינים. אלא בדנימא. דדוקא כשב' מיני המים מעורבים דרך נקב שבדופן. כבב' בריכות לעיל. או דרך נקב שבדופן שבין ב' הסילונות. חשיבי טפי כמעורבים. מאילו מעורבים ב' מיני המים בגלוי. כבג' מקואות. ובאביק שבמרחץ וכדומה. דבכה"ג חשבינן להו רק כנוגעין ולא כמעורבין זה בזה. אבל גם הא ליתא. דאדרבה מצינו דבנוגעין זה בזה בגלוי חשיבי כמעורבין טפי מאילו נוגעין זה בזה דרך נקב. דהרי במקוה נוגעת במקוה דרך נקב שבדופן. מצטרפין רק כשמחוברין דרך הנקב בקלוח מים עב כשפה"נ. וכשמעורבין ממעל לכותל בגלוי. די במחוברין ע"י לשון מים שרחב כשפופרת הנוד על גובה קליפת השום. (ד) ותו קשה לי אפי' נתערב ג' לוגין מהשאובין. הרי נתערבו ברוב כשירים שבסילון השני קודם שירדו לגומת המקוה. והומשכו תוך הסילון להמקוה. והרי לעיל (פ"ד מ"ד סי' ל"ב) אמרינן בפירוש דבנתערבו הפסולין ברוב כשירים. והומשכו אח"כ למקוה. הוכשר כל התערובות. והרי הרמב"ם (פ"ד ממקואות ה"ח) פסק דגם המשכה תוך סילון מהני. ורק בש"ע (ר"א סמ"ו) פסקינן דלכתחילה ראוי לזהר להמשיך ע"ג קרקע הראוי לבלוע המים. וא"כ הכא אמאי פסלינן המים הכשירים שבסילון שבצדו. הרי אחר שנתערב שאובין בהכשירים. חזרו והומשכו בהסילון קודם שנזלו להמקוה והוכשרו. (ה) הר"ב פי' על שאלת המשנה כ מ ה י ה א ב נ ק ב. דר"ל כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו ג' לוגין בבת אחת עכ"ל. ולכאורה הי' מוכרח הר"ב לפרש כך. דאל"כ מה זו שאלה כמה יהא בנקב שיצאו ממנו ג' לוגין. הרי בכל נקב ונקב. ויהי' גם קטון מאד. יכלו לצאת ממנו ג' לוגין. ואין חילוק בזה בין נקב קטן לגדול רק בהמשך זמן יציאתו. להכי פי' הר"ב דה"ק תנא. כמה שיעור הנקב שיצאו ממנו ג' לוגין ב ב ת א ח ת. אמנם במחילת כבוד רבינו אין מקום לדבריו. דהרי בפירוש אמרינן לעיל (ספ"ג) דבין שהתכוון לרבות או לא א"צ שיפלו הג' לוגין שאובין בבת אחת להכשירי'. אלא אפי' בנפלו בב' וג' פעמים. ותמהני גם על רבינו תוי"ט. שרגיל לפשפש בדברי הר"ב. כבני יהודה דדייקי בלישנייהו כרחבא דפומבדיתא. והיכא שתיק ליה לרבינו בהא. (ו) גם הגאון רב"א זצוק"ל כלביא יקום. ומשך בקשתו על פי' רבותינו. ויקרא ארי' על מצפה דמה שואלת המשנה כמה יהא בנקב ויהא בה ג' לוגין. וכי לא ידעינן מדת ג' לוגין כמה הוא. ומה משני תו המשנה. א' מש"ך לבריכה. אכתי קשיא כמה יהא בנקב שיהי' בו א' מש"ך לבריכה. דעדיין לא ידעינן כמה יהא גודל הנקב שיכנסו בו ג' לוגין בבת אחת. (ז) ומה מאד נפשי החלשה נבהלה בחלחלה. ותתם כקליפת השום בלהב דלה דלה. ה"נ רבינו מאור עינינו הרמב"ם ז"ל. אשר מימיו אנו שותים (בפ"ו דמקואות הי"ב). שפי' משנתינו שם בזה"ל. ב' בריכות זו למעלה מזו. וכותל ביניהן. ובעליונה מים כשירים. והתחתונה מלאה שאובין. ויש נקב בכותל שבין העליונה לתחתונה. אם יש כנגד הנקב ג' לוגין שאובין נפסלה העליונה. מפני שהנקב הוא כאילו השאובין הם באמצע ולא בצדה. עכתד"ק. והנני עפר ואפר תחת כפות רגלי אדונינו ורבינו. כי הנה שמעתי ד"ק. ולא אבינם כלל וכלל. דהא דשמעינן לעיל בפרקן (מ"ג) לחלק בין שהשאובין באמצע או מן הצד. היינו רק לענין לצרף הכשירים שבב' צדדי השאובין. אמרינן שכשהשאובין באמצע. אינן מצטרפין לחשבן יחד כמ' סאה. ולא הוטהרו השאובין בהשקה להן. וא"כ לרמב"ם היכי מיירי משנתינו. אי בשלא היתה הבריכה הכשירה מ' סאה (וכמש"ל בשם רבינו ב"י). א"כ מה לי שהי' הנקב באמצע הבריכה או בקצהו. בין כך וכך בשהכשירים פחותים ממ' סאה. לא הועיל השקה להשאובין. ואדרבה פסלו להכשירים. ואי בשיש במי הבריכה מ' סאה כשירים. היאך ע"י הנקב הקטן שמתוכו נוגעין הג' לוגין שאובין במ' סאה כשירים. והנקב באמצע הכותל. יחשב כאילו השאובין מפסיק באמצע הכשירים שמצד זה ומצד זה להנקב. והרי המ' סאה כשירים מחוברין יחד. ורק מעט השאובין נוגע בצדן בפה הנקב. ואיך יתבטל עי"ז צירופן. וטפי הול"ל דמדהושקו דרך הנקב להשאובין. לא די שלא נפסלו הכשירים שבסילון העליון. אלא גם כל השאובין שבסילון התחתון הוכשרו. ואני אפרוח ערום. אשא עיני אל ההרים. ואומר מאין יבוא עזרי. לך אבי שבשמים מעניד נזרי. אליך נשאתי עיני כהות ולאות. כי אתה תאיר נרי. ותושיעני בימין עוזך לפרש משנה הקדושה זו כפי המובא בפנים:

(כב) ומתורץ בזה קו'. א' וב'. ואין להקשות היכי ס"ד לומר דעליונה ותחתונה דנקט תנא. ר"ל זו למעלה מזו ממש. א"כ מהיכא תיתי נחוש שיפסלו העליונים הכשירים מהתחתונים הפסולים. הרי בכל שנגעו השאובין בהכשירים ולא התערבו בהן. לא פסלו אהדדי (כי"ד ר"א סי"ז). ואם כך בשנגעו בהן מן הצד. כ"ש כשהכשירים למעלה מהשאובין ממש. שאין כאן חשש שהשאובין יהיו מטפסין ועולין לתוך הכשירים. י"ל דוקא נגיעה מן הצד לא פסל. ולא בשהן זה למעלה מזה ממש. בין שהשא ובין למטה או למעלה מהכשירים. מחשבו כמעורבין. וראיה ברורה לדברי. ממ"ש רבינו ב"י (בטור י"ד ר"א ד' קפ"ה עמוד הב'). וז"ל בפסקא המתחלת עוד תנן כל המעורב למקוה כמקוה. חורי וסדקי המערה מטבילין בהן כמו שהן וכו' ולמדנו מכאן שיש הפרש בין חורי המערה [שהן למעלה מהמקוה]. לעוקה שבצדה. דבחורין [שהן למעלה מהמקוה]. לא בעינן כשפופרת. והעוקה מדהיא בצדה. בעינן. ומסתברא. דבחורי המערה. לא בעינן נמי רביעית. מ"ט. חד מקוה הוא. אבל בעוקה בעינן רביעית. מדהוה מקוה בצד מקוה. ואין מקוה פחות מרביעית. עכ"ל רבינו ב"י. וא"כ זכינו לדון. דכשהן זה למעלה מזה. אפי' לקולא דיינינן להו כמעורבין. וכחד מקוה דמי. ולפ"ז כ"ש הכא דלחומרא. דכשהכשירים והפסולים זו למעלה מזו. דיינינן להו כמעורבין. וכמקוה א' ממש שמעורבת. ונפסלו העליונים משאובין שתחתיהן. ומתורץ בזה גם קו' ג':

(כג) ונ"ל דפסולה דנקט תנא. לאו אמקוה קאי. דמקוה מאן דכר שמיה במשנה עד השתא. אלא אמטהרת קאי. דהיינו שהמים שבסילון העליון. נידונין כמים כשירים שנתערב בהן פסולין. ונפסלו כמו שהן. אבל פשיטא שיש להן הכשר ברביי' והמשכה. ככל תערובות כשירים ופסולין (כלעיל פ"ד מ"ד). ולפיכך כשזה התערובות הומשך מהנקב ולהלן בהסילון להמקוה. הוכשרו. ורק לי"א דאין המשכה מועלת רק ע"ג קרקע הראוי לבלוע המים (כי"ד ר"א סמ"ו). אינו מועיל מה שמקלחין בהסילון מהנקב ולהלן לתוך המקוה. ונ"ל עוד. דהרמב"ם דס"ל דהמשכה בסילון מהני. לפיכך נשמר מלפרש משנתינו לומר דמיירי בב' סילונות. דא"כ היאך נקט הכא פסול. דהרי לשיטתו הנקב באמצע הסילון. נמצא שעל כרחך הוכשר התערובות בשזחלו וירדו בהסילון להמקוה ברביי' והמשכה. להכי אוקמה דמיירי בב' בריכות. דהיינו ב' חפירות. שבאחת מים כשירים. ובחברתה פסולין. ומדאי אפשר שיהיו ב' חפירות כאלה זו למעלה מזו ממש. להכי אצטריך נמי לאוקמה שהן זו בצד זו. רק שפני העליון של מים הכשירים הן למעלה מפני העליון של מים השאובין שבבריכה שלמטה במדרון ההר. ומתורץ בזה גם קו' ג' וד':

(כד) דמלת בריכה בכל מקום לשון כינוס הוא. כדאמרינן (ביצה ד"י ע"א) מחלוקת בבריכה ראשונה. והיינו כינוס ילדי עופות. וכ"כ (בר"ה ד' ט"ו ב') באילן שעושה ב' בריכות. והיינו כינוס גידול פירות (וכתוס' שם ודו"ק). וכן לישנא דקרא (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך בריכות. ר"ל מלאות דמע. וכן פי' רש"י (ישעי' ז'). וכן משמע נמי בש"ס (מ"ק ד' ד' א') בריכה שנטפה. וע"ש. וה"נ ר"ל במלת בריכה ר"ל מקום שמכונסין שם מים:

(כה) ומדלא הודיענו תנא כמה צריך שיהי' כל חלק של הש"ך. ש"מ דמאי דקאמר תנא חלק ש"ך לאו משום דג' לוגין שאובין הן חלק ש"ך מתתק"ס לוגין. אלא דבתערובות זה שבמשנתינו. אין חילוק בין רב למעט בחלק הש"ך. דבכל גוונא מצטרפין השאובין שירדו והתערבו בכל קלוח וקלוח. להיות ג' לוגין בהמ' סאה חסר משהו. וכגון שהי' הקלוח שבבריכה מחזיק ת"פ לוגין. שהן החצי מתתק"ס. צריך שיחזיק מול הנקב לוג וחצי שאובין. שהוא חלק ש"ך מת"פ לוגין. נמצא שבב' קלוחין כאילו. שיהיו מ' סאה במקוה. יהיה שם ג' לוגין שאובין. ואפי' בשמחזיק הקלוח שבסילון העליון רק ר"מ לוגין. שהן חלק הד' מהמ' סאה. סגי בשיחזיק סילון התחתון נגד הנקב / לוג. שהוא חלק הש"ך מר"מ לוגין. ואע"ג דבכה"ג לא יצטרפו הג' לוגין שאובין עד שירדו בהסילונות ד' קלוחין. והו"ל כאילו נפלו הג' לוגין שאובין מד' כלים שאין מצטרפין (כלעיל ספ"ג). הכא שאני. כיון שמתחלה הי' יודע שישפוך השאובין בהסילון התחתון בכמה קלוחין מצטרפין (עי' סי' ר"א ססט"ו). אבל כשהנקב מחזיק פחות מחלק ש"ך של קלוח הכשירים שבסילון העליון. לא נפסל המקוה. משום דאז קודם שיתערבו ג' לוגין שאובין. כבר יהיו מכונסין בהמקוה מ' סאה. ואינן נפסלין משאובין. ואין להקשות הרי ע"כ הכא מיירי שכל קלוח של מים כשירים שבסילון העליון אינו מחזיק מ' סאה. דאל"כ הרי לא היו נפסלין אפי' נפלו לתוכן שאובין להדיא. מכ"ש משאובין שנגד הנקב. וא"כ ע"כ שהמקוה נתהווה מכמה קלוחין. ובכל קלוח נתערב פחות מג' לוגין. וכיון שכן. היכי קאמרינן הכא שכשיצטרפו ג' לוגין בהמקוה יפסלו המים. ואמאי. מ"ש מב' מקואות שאין בכל א' מ' סאה. ונתערב בכל א' לוג ומחצה שאובין. ואח"כ נתערבו ב' המקואות. דכשירים (כרפ"ג). והרי הכא נמי כל קלוח לא נתערב בו רק מקצת מהג' לוגין. ואיך א"כ כשיתערבו אח"כ כל הקלוחין בהמקוה. ויהיו מצורפין הג' לוגין תפסל המקוה. י"ל התם מיירי דכשנתחברו ב' המקואות. היו מ' סאה כשירים. נמצא שלא נקרא על המים הללו שם פסול מעולם. לא בתחלה ולא בסוף. דבתחלה קודם שנתחברו ב' המקואות. לא הי' בכל א' ג' לוגין שאובין. ולבסוף כשנתחברו הג' לוגין. כבר נתחברו ג"כ המ' סאה כשירים. שאין נפסלין משאובין. משא"כ הכא גם בסוף כשנתחברו כל הקלוחין לא הי' יחד מ' סאה. ורק הג' לוגין שאובין כבר היו כנוסין שם. ונפסל הכל. והן אמת שבש"ע (ר"א סי"ט) אין הכרע אם משנה דרפ"ג מיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו מ' סאה יחד. או לא. אבל כך נ"ל ברור. וגם הגאון רב"א זצוק"ל שפתיו ברור מללו מפרש התם ברפ"ג דמיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ' סאה. והכי מסתבר לע"ד. דכיון דכשקדמו המ' סאה שוב אין נפסלין כשיפלו לתוכן הג' לוגין. לפיכך גם כשיבואו ביחד לתוך גומת המקוה אינן נפסלין. דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו (כקדושין נ"א א'). ואין להקשות מדקאמרינן לעיל (פ"ב מ"ה) וכ"כ לעיל (פ"ד מ"ד). אם ידוע שירדו לתוך המקוה מ' סאה עד שלא ירדו לתוכה ג' לוגין שאובין. כשירה. משמע דהא אי באו וירדו בבת אחת לתוך גומת המקוה המ' סאה וג' לוגין. פסולה. ואמאי. ומ"ש מב' מקואות הנ"ל (רפ"ג). י"ל שאני ב' המקואות שכבר נתבטלו השאובין בכל מקוה. קודם שנתחברו המ' סאה. אמנם ק"ל להגאון ז"ל שלא הכשיר ברפ"ג רק שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ"ס. ולהכי נמי א"צ שיוקדמו חיבור המ"ס קודם לחיבור הג' לוגין. מדאין הג' לוגין באין בעין לתוך גומת המקוה. וקשה לפ"ז א"כ גם כשיתחברו ב' המקואות לא יהי' יחד מ"ס הו"ל להכשיר. דמ"ש מספוג שבלוע בו ג' לוגין ונפל למקוה חסירה לא פסלה (כפ"ו מ"ד). והרי ק"ו הוא אם מים בספוג מחשבו כליתא. מכ"ש מים במים שנתבטלו מין במינו ברוב. וי"ל דאפ"ה ספוג עדיף. דגוש שבספוג יהי' מבדיל בין מים למים. והו"ל כאילו כלי שיש בו ג' לוגין שאובין והוא סתום סביב ונפל למקוה חסירה דוודאי לא פסלוה. מיהו גם אי נימא דהך דב' מקואות רפ"ג מיירי שאחר שנתחברו ב' המקואות לא היו יחד מ' סאה. אפ"ה לא קשה מהכא בסילון. די"ל דשאני הכא שבשעה שנתערבו מקצת השאובין בקלוחים האחרונים. כבר היו הקלוחים הללו מחוברין להמים שבגומת המקוה שכבר מעורב בהן מקצת שאובין מקלוחים הראשונים. ולפיכך הו"ל כל הקלוחין כמקוה א' שנפלו לתוכה ג' לוגין שאובין מעט מעט שמצטרפין (כספ"ג). ובהא יתורץ התימה של רבינו תי"ט לעיל ספ"ג על הטור ורבינו ירוחם ומהר"ם. דמדבריהם למדנו דהא דקאמר התם אם נתכוון לרבות מצטרפי השאובין. היינו שהתכוון מתחלה להטיל ג' לוגין. אז אפי' הטילן יותר מג"פ מצטרפין. ותמה רבינו תויו"ט. איך הוציאו המשנה מפשטותה. דהרי מלת שהתכוון לרבות שבמשנה. טפי משמע שהתכוון להרבות מי המקוה ע"י השאובין ששפך לתוכן. ולפי דברינו הנ"ל משנתינו שבפרקן דוחקתן לפרש כן משנה דהתם. דהרי משנתינו ע"כ דמיירי שהמ' סאה ירדו בכמה קלוחין. ובכל קלוח וקלוח נתערב קצת מהג' לוגין שאובין. ומדלא פי' לן תנא. כמה פעמים ש"ך. דהיינו כמה קלוחין צריך שירדו מהבריכה להמקוה עד שתפסל ע"י הג' לוגין שאובין שמעורב בהן. ש"מ דאפי' נתהוות המקוה ע"י קלוחין הרבה. ובכל קלוח וקלוח מעורב קצת מהג' לוגין שאובין. נפסלה המקוה. א"כ בשלמא אי נימא דנתכוון לרבות דנקט במשנה דהתם. היינו שבשעה שנתערבו קצת מהשאובין בתחלה כבר ידע שיתערב עוד עד ג' לוגין. ובכה"ג מצטרפי הג' לוגין אפי' נתערבו בכמה נפילות. א"כ שפיר י"ל דהכא נמי מצטרפין הג' לוגין שנפלו להמקוה בכמה קלוחין מה"ט. דהרי ידע מתחלה שיפלו לשם כל הג' לוגין שאובין. אבל אי נימא דנתכוון לרבות היינו שהי' כוונת השופך השאובין להמקוה. כדי להרבות מי המקוה על ידן. קשה. דוכי ס"ד הכא שהמניח ב' סילונות. והשאובין למטה מסילון העליון. מהיכא תיתי אפשר שיתכוון כשהניח הסילונות שעושה כן כדי שיתרבו הכשרים העליונים משאובין התחתונים אתמהה. ואפשר דלפי פי' זה מוקמינן למשנתינו דמיירי באמת שנעשת המקוה רק מג' קלוחין. דאז אפי' לא נתכוון לרבות מצטרפי הג' לוגין. ואע"ג דלא פי' לנו התנא וכן. סמך א"ע על המפורש לעיל רפ"ג. ובין כך ובין כך מתורץ בכל זה קו' ד' ה' ו' שהזכרנום לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.