תפארת ישראל - בועז/מעילה/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ מעילה ו

(א) ועי' תוס' ב"מ ד"י ע"א, ותוס' ב"ק דע"ט א', ובקידושין דמ"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג"כ הסמ"ע ח"מ רסי' קפ"ב. א"כ לכאורה ק' לפ"ז למה צריך במעילה ג"ש דחטא חטא מתרומה [ור"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול"ל, והרי בל"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ"ב ב' ד"ה אמאי]. ול"מ נ"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד"ט ב']. [אב"י עוד נ"ל, די"ל דצריך הג"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ"ש ע"ר נ"י לעיל פ"ה סי' ט"ו]:

(ב) ובש"ס אמרי' אהך בבא, ש"מ מוסיף על דבריו הוה. ר"ל דבש"ס כתובות [דצ"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ"פ האחת שהרשהו הב"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה"ב הוה, וה"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י"ל במתני' דגם בעה"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ"ה מעל שליח ג"כ. דבשלמא בבעה"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש"ס. א"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא"ל השליח עלו א' מדעת בה"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ"ה תנא הכא דמעל בעה"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש"ס ופירושו. והנה למאי דקיי"ל [רמב"ם פ"א משליחות. וח"מ קפ"ב ס"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע"ב, עכ"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א"כ ה"נ במתני' לעניין מעילה א"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ"ה מעל בה"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש"ס דבדאמרי' מוסיף ע"ד הוה. שפיר מעל בעה"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ"ה קאמר הש"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש"ס. לא למ"ד מוסיף ולא למ"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ"ד מעביר על דבריו הוה. אפ"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה"ב. הו"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ"כ יש לנו לומר למ"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה"ב הוה. ואמאי מעל בעה"ב. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ"ד מוסיף בין למ"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש"ס דקאמר אפי' למ"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ"ד מעביר על דבריו. א"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה"ב. והוה א"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה"ב. אלא לאו ש"מ דלכ"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע"ד. אלא דס"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א"כ ה"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה"ב נמי מיירי בשא"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ"ה מעל בה"ב. ואע"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא"כ למ"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה"נ אמרינן [ב"ק דק"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ"ע שליחותי' קעביד, וכבעה"ב דמי. ופסקו הרי"ף והרמב"ם שם, וה"נ בח"מ [קפ"ג ס"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי"א שם]. ואילה"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח"מ רס"ט ס"ז]. נ"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע"ג שאמר שנותן שניהן ע"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א"כ כ"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה"ב ג"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה"ב. וא"כ לדידן דקיי"ל מוסיף על דבריו הוה, א"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב"ם [וערכ"מ שפי' בשם הר"י קורקס באופן אחר]. עוד נ"ל דאע"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. אפ"ה לא נקט הרמב"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה"ב מעל. וכ"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ"ה מעל בעה"ב. וכ"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. וכ"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב"ם זצוק"ל וזיולו"א.

(ג) כך פירשתי בס"ד ע"פ דעת הרמב"ם [בפ"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי"ד שם]. ודוחק לומר דלרש"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה"ג קיי" "ך ר"י סק"ב, וסי' רל"ב]. אב"י ולדעתי הצעירה, י"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל"כ א"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ"ד ע"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י, ולא סליק [קידושין דמ"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת"ל התם מדהו"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא"ז. עכ"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ"ה מדעכ"פ בלשון בנ"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ"א מהני [ודו"ק בלשון הש"ך י"ד סי' ר"ח סק"ה]. וא"כ ק' מ"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ"א, עכ"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע"כ כסברתך בני שליט"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ"ל לכך נתכוונתי. משא"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ"א:

(ד) כך כתב הרב וכן הרמב"ם בפ"ז ממעילה, וכבר תמהו עליו ר"י קורקס ורכ"מ שם, דהרי בב"מ (דמ"ג א') מפורש דמעל הגזבר. ול"מ נ"ל דלא לחנם נקט הרמב"ם, שאינן קשורין קשר משונה ואינן חתומין, דלפע"ד דוקא נקט הכי, דמיירי דעכ"פ קשורין קצת, דאע"ג דאינה הוכחה דלא ניחא ליה שישתמש בהן, וכדקאמר שם בב"מ, משום דקשורין לא ישתמש בהן. עכ"פ אין ג"כ הוכחה דניחא ליה שישתמש בהן, ובמעילה אע"ג דא"צ שליחות ממש, וכלעיל סי' י"ג, עכ"פ גלוי דעת בעינן. משא"כ סוגי' דהמפקיד דנקט מותרין, משמע דמיירי במותרין ממש, אז שפיר הוה גלוי דעת והוכח' גמורה דניחא ליה שישתמש בהן, לפיכך מעל הגזבר. ולהר"ב ק' קצת. ודו"ק.

(ה) [כך כתבו תוס', ונל"פ דכוונת דבריהם, אליבא דר"ט שיביא מיד מעילה וחומשה והאשם ויתנה, שהרי מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת, וכמבואר שם [מ"ג], והכא מעילה מועטת היא. שאינה אלא פרוטה. ותו נ"ל דאפי' בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש, נמי צ"ל דר"ע לטעמי', דאף דבדאו' אין ברירה, עכ"פ כשהוציא הפרוטה מהכיס אינה רק ספק הקדש, לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א] דס"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דספק דאוריי' לחומרא [ועי' מ"ש בס"ד ביצה פ"ד סי' נ"ט בד"ה ותמהני, וע"ש]. אמנם הקשו עוד בנפל פרוטת הקדש לכיס, אמאי כשהוציא ראשונה מעל, תבטל פרוטת הקדש ברובה. ואי"ל מדהו"ל הקדש דבר שיל"מ (כלעיל סי' י"ז), ליתא דהרי דשיל"מ רק מדרבנן לא בטל, והרי הכא מעל קתני. ותרצו משום דמטבע דבר חשוב. מדהו"ל דבר שבמניין, אולם דבריהן תמוהין מאד דהרי גם דבר חשוב רק מדרבנן לא בטל, ולכאורה היה נ"ל דמעל דמתני' מדרבנן, וכדאשכחן רפ"ה בתלש מחטאת מתה דתנא מעל והיינו מדרבנן. וכן בכמה דוכתא במכילתן. אולם כדדייקינן בסוגין, א"א לומר כן, מדמקשי לרבין בסוגין כיסין אשוורי', ולרב פפא מקשי כיסין אלוגין, דבכיסין מודה ר"ע בסיפא דיש ברירה.. ובשוורין ובלוגין אמרי' אין ברירה. וק' ל"ל לרבין ורב פפא לאקשויי מכיסין דסיפא אשוורין ולוגין, טפי הו"ל לאקשויי רישא וסיפא דמתני' דידן גופה אהדדי וכדמקשי באמת רב דימי. ותו אדמקשי משוורי' ולוגין לר"ע דסיפא דהוא יחידאה, טפי הו"ל לאקשויי משוורי' ולוגין לרבנן דרישא דהכא. אע"ב דלרבנן ל"ק מידי, דדלמ' אינהו ס"ל כמ"ד יש ברירה. וכ"כ לר"ע לא ק' רישא וסיפא אהדדי די"ל דסיפא שאני שפירש קצת ואמר מן כיס זה, להכי אמרי' יש ברירה. אבל מקשי לר"ע דס"ל ברישא אין ברירה, ואפ"ה ס"ל דכשפירש ואמר מן כיס זה, אמרינן יש ברירה ומ"ש מן כיס זה מאומר אחד משיורי הקדש, או ב' לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרי' גבייהו דלמ"ד אין ברירה, אפי' פירש ואמר כה"ג אפ"ה אמרי' אין ברירה. ומשני דסיפא מיירי שאמר לא יפטור כיס זה מההקדש וכו', והך לישנא עדיף טפי וטפי מא' משוורי, וגם מב' לוגין שאני עתיד להפריש, מדפירש יפה דעל האחרונה מתכוון, וכמ"ש תוס' [ד"ה אמר]. כך נ"ל פי' הסוגיא. ועכ"פ ק' דאי מעל דמתני' היינו מדרבנן, א"כ ל"ל לדחוקי ולשבושי לישנא דמתני' כשהקשה מב' לוגין, לשני ליה, דהרי בל"ז ק' בב' לוגין לבטלי אח"כ ברובא. ואי"ל מדהו"ל דשיל"מ להפריש מיד, הרי אין לו פנאי או אין לו כלים (כרש"י הכא וגיטין כ"ה א'). גם אי"ל מדאי בעי מתשל עלה, ג"כ ליתא דה"ת בתרומה שנפלה לחולין גמורים, אבל הכא אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כל היין. אע"כ דר"י לטעמיה דס"ל [מנחות דכ"ב ב'] לח בלח לא בטיל מדאורייתא וילפינן מדם פר ושעיר, ור' יוסי ור"ש כוותיה דר"י ס"ל בהא, ולפיכך אין התערובות מותר כשיפריש, רק מטעם ברירה. והרי בדאורייתא אין ברירה. וא"כ בפרוטה מן כיס זה הקדש, דהו"ל יבש ביבש. דגם לר"י בטל (כתוס' זבחים דע"ג א'), ורק מדרבנן לא בטל. מדהו"ל דשיל"מ או דבר שבמנין, ובדרבנן יש ברירה, בפירש רק קצת ואמר מן כיס זה. סגי [משא"כ ברישא דלא פירש כלל, וכלעיל אפילו בדרבנן ס"ל לר"ע אין ברירה]. ומדלא תירץ הכי, ש"מ דדחיקא ליה לאוקמא מעל דרישא דר"ל מעל מדרבנן, משום דכולה בבא דמתניתין דלעיל מנה במפקיד מעות אצל שולחני וחנוני, דכולה איירי דמעל מדאורייתא, והאיך נימא דמעל דר"ע בפרוטה בכיס היינו מדרבנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי באמת מעל מדאורייתא. תבטיל פרוטה של הקדש ברובה. ומה שתרצו דבעתוס' עוד דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת מלבד הפרוטה של הקדש. אחמכ"ר זה ג"כ דוחק, דלישנא דמוציא והולך עד שיוציא כל הכיס, לא משמע הכי אולם עי' מ"ש בס"ד בפירושינו במס' חגיגה (פ"ג בועז אות א') בד"ה ובהא, כי תרצנו קו' התוס' ת"ל על נכון:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.