תפארת יעקב/גיטין/מח/ב

תפארת יעקב גיטין מח ב

דף מ"ח ע"ב

בגמרא ולא אמרן אלא דלא נחית אפירא וכו' לא נתבאר לי אי גם אי ליכא עכשיו פירי רק כל שיש לו נ"מ לפירי שיגדלו אחר מיכן כך הדין גם לא נתבאר אי דוקא בבעל בנכסי אשתו או בכל לוקח שדה לפירות כך הדין ונראה לי דהך מילתא אין לו ענין להני תרי אחי ותרי שותפי דפרק מי שהי' נשוי דהכא אפילו תימא דאי אבד הדין יכולה היא לעכב עליו ולחזור לטעון כנגד הבעל דין מ"מ בשביל זה אינו יכול לומר עכשיו לאו בעל דברים דידי את כיון דהפירות שלו הם מחמת הקרקע יכול הוא לדון כמו בעל דבר, ומהאי טעמא נראה לי דהכא מיירי דלית לי' לטעון אפירי כלל כגון שהדין היא שמכרה לאחר השדה שיקח אותה לכשתתאלמן או תתגרש דאין נ"מ בדין זה לפירות כלל, אבל כל היכי שיש נ"מ לפירות אפילו ליכא פירי עכשיו אין צריך הרשאה אפי' תימא דהיא תוכל לעכב כשלא יזכה בעלה בדין לחזור ולדון מ"מ הוא עכשיו בעל דבר ויכול לדון. כן נראה לי ודברי הר"ן ז"ל לא נתבררו לי:

סליק בס"ד פרק השולח גט הנזקין פרק חמישי במשנה הניזקין שמין להן בעידית. פי' ששמין קרקע מעידית שבנכסיו כמה היא שוה ונותנין ממנה לניזק שיעור נזקו, ורש"י ז"ל פי' שמין להם ניזקן וגובין דמי ניזקן מן העידית ולא ידעתי מקמש"ל שצריך לשום הנזק פשיטא שלא ישלם רק כמו שהזיק, גם אין זה ענין כלל לדין משנתינו דמיירי בסדר הגבי' ממה לגבות ולא בדין שומת הנזק ומה יענה הרב ז"ל לב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבוריות ומה יש לשום בב"ח וכתובה הלא חובו ידוע וכן כתובה, ומדקתני הניזקין שמין בעידית וב"ח בבינונית בודאי משמע דב"ח שמין בבינונית, וע"כ כמו שפרשתי:

שם ואפי' הן זיבורית בב"ח לא שייך עיקר התקנה רק כשהן זיבוריות דאי בינונית בלא"ה לא גבי רק בינונית, וצ"ל דמשום ניזקין נקט לה דדינו בעידית ואם הן בינונית ג"כ מן התקנה הוא שלא יפרע רק בינונית קמש"ל דאפי' הן זיבורית לא גבי רק זיבורית, ועמ"ש בתוס' בד"ה אין נפרעין בזה:

שם אין מוציאין לאכילת פירות. פירש"י הגוזל שדה וכתב לו שטר מכירה וכו' ואף דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו דוקא דמי הקרקע אבל הפירות אפי' היה הדין דגובה פירות לא הי' גובה רק בכתובין בשטר ומפני ת"ה אפי' כתובין הוי כאינו כתוב כמו שפירש"י בגמרא לקמן לכך פי' כאן דכתב שטר ואפ"ה לא גבי פירות:

ואפשר לומר עוד דסובר הרב ז"ל כדעת בעה"ת הביאו הרב ב"י סי' רכ"ה דאפי' למ"ד אחריות ט"ס ה"מ בשטר אבל בעדים אף דגובה משועבדים דוקא בפירש לו אחריות על פה אבל לא פירש אמרינן כמו דלא כתב שטר כן לא רצה לקבל אחריות עיי"ש, ולפי זה יש לומר דאף דקי"ל דמוכר בעדים גובה משועבדים היינו דוקא אחריות דנפשי' או דב"ח אבל אחריות דנגזל כיון דשלושה מיני אחריות הם חשבם הרב הנ"י הביאו הב"י שם ואי פי' מין אחד או שנים אין אחריות דעלמא בכלל א"כ אף דהלוקח צריך לחקור אחר העדים שמא קיבל עליו אחריות בלי שטר מ"מ כיון שלא כתב שטר חשב דלכך לא כתב שטר שמא לא יכתבו אחריות כלל ויהא ט"ס על כל מיני אחריות לכך מכר לו בעדים ואז אין לך אלא מה שפי', וממילא מוכח דלא פי' אחריות דעלמא דאי פי' הי' לו לכתוב שטר הילכך ממילא אפי' אירע דפי' כל מיני אחריות ולא כתב שטר אין גובה משועבדים אי בא נגזל דלית לה קלא והלוקח לא הי' צריך לחקור על זה כנ"ל, ועי' ברשב"ם פ' חזקת בדין מוכר שדהו בעדים:

בגמרא מפני ת"ה דאורייתא הוא אמר אביי לא צריכא אלא לר"י וכו'. יש לדקדק לפי תירוץ אביי מ"מ היאך פסיק ותני במתניתין שמין להן בעידית מפני ת"ה ס"ס בין אי בדמזיק בין אי בדניזק מדאורייתא בעידית הוא והוי לי' לאביי לומר הב"ע כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ור"י הוא כדמוקי ראב"י לקמן, ועוד היאך מקשה בפשיטות דאורייתא הוא דלמה פשיט לו טפי בדמזיק מבדניזק כיון דפלוגתא דר"י ור"ע הוא, ועוד אי ידע המקשה מפלוגתא זו ומשמע לי' טפי דמתניתין ר"ע הוי לי' לומר לימא מתניתין דלא כר"ע ואביי לא הוי משני עלה מידי:

ונראה לי משום דבמתניתין לא מיירי כלל דוקא בניזק שאכל שדהו רק ניזקין דעלמא שאין לו לניזק קרקע כלל או שאין לו רק זיבורית, ובהא לר"י אינו גובה רק מזיבורית דמזיק, וכן מוכח להדיא לקמן דקאמר לר"י אהני ג"ש ואהני קרא היכי דזיבורית דמזיק לא שווי' כעידית דניזק דצריך ליתן לו ממיטב ולמה לא קאמר בפשיטות היכי שאין לו לניזק רק זיבורית צריך ליתן לו מיטב וע"כ דלר"י אפי' אין לו לניזק מיטב כלל אין צריך ליתן לו מיטב רק כשיש לניזק מיטב אז צריך ליתן לו מיטב, ושפיר קאמר אביי דלר"י מיירי מתניתין שאין לו לניזק מיטב כלל דמ"מ מפני ת"ה צריך ליתן לו מיטב שלו, והיינו דס"ד דמקשה דלא ידע מאוקימתא דראב"י דלקמן דמקשה בפשיטות מפני ת"ה דאורייתא הוא דס"ס צריך ליתן לו מיטב, ומשני אביי דלא צריכא רק לר"י דכל שאין לניזק מיטב אין צריך ליתן לו מיטב כלל קמש"ל מפני תיקון העולם, ועמ"ש בסמוך עוד בזה ובאוקימתא דראב"י לקמן:

שם ולר"י אכל שמנה וכו' עד ראב"י אמר הב"ע וכו' בסוגיא זו יש לדקדק הרבה, וראיתי לבארה על נכון כפי הנלפע"ד, חדא דהיאך ס"ד דלר"י הכוונה לשלם יותר ממה שהזיק דהא לכ"ע הך ישלם דקרא דהיאך דקא משלם משמע, רק לר"י אהני ג"ש ואהני קרא, א"כ אי ג"ש לשלם יותר ממה שהזיק ממילא ישלם דהיאך דקא משלם כפשטא דישלם כל זה המזיק מעידית שבנכסיו א"כ ת"ה דמתניתין מה תהא עלה הא לכ"ע בעידית שבנכסי המזיק שמין, תדע דמהאי טעמא לא קאמר אביי על עיקר הקושיא מפני ת"ה דאורייתא הוא דאתיא כר"י דמיטב הכוונה במשויר שבו כדמוקי לה איהו גופא בב"ק א"כ לא הוזכר כלל בתורה מסדר הגבי' כלום רק שצריך ליתן כפי מה שהיתה משבחת אח"כ אפי' אכלה שחת וע"כ משום דכיון דישלם דהיאך דקא משלם משמע א"כ מוכח דשמין בעידית והוצרך לומר משום דלר"י בדניזק שיימינן ולא קאמר קרא דהיאך דקא משלם רק אי לא שווי זיבורית דמזיק כעידית דניזק אבל אי שווי משלם מזיבורית דמזיק, א"כ לס"ד דהכוונה לשלם יותר ממה שהזיק תיקשי ת"ה דמתניתין וכ"ש דקשה לר"א ב"א דמוקי לה באמת הכא רק כיון דלא ידעינן משלם יותר אבל עכ"פ משלם המזיק מעידית שבנכסיו ותיקון העולם מה תהא עלה, ועוד קשה דהיאך ס"ד שישלם יותר ממה שהזיק ומאיזה צד עלה על דעתו לפרש כן, גם קשה קושיות התוס' דמנין לו לאביי בב"ק דפליגי במשויר שבו כיון דמפרש הכא דפליגי אי בדניזק שיימינן אי בדמזיק ובהדיא מבואר כן בברייתא דלקמן ומה שתרצו התוס' צ"ע דא"כ לא משני ראב"י כלום על קושית הש"ס דמשמע דר"ע מחמיר טפי ועוד קשה כיון דעיקר כוונת ראב"י לתרץ מה דאיכא בינייהו אי בדניזיק אי בדמזיק הוי לי' לומר דאיכא בינייהו היכי דלית לי' למזיק עידית כלל דלר"י אינו משלם לו ממיטב כלל ולר"ע משלם לו ממיטב דילי', גם קשה לישנא דראב"א דמשלם לי' ממיטב מיטב מאן דכר שמי' הא הכוונה לשלם דמי שמנה ולא מיירי ממה לגבות והוי לי' לומר דמשלם לו דמי שמנה כמו שפירש"י לס"ד:

לכן נראה לי ליישב כל הנ"ל דאביי וראב"א וראב"י כלהו ליישב קושיא אחת באו שהוקשה להם הך מיטב שדהו של ניזק דקאמר ר"י מהו כוונתו אי הכוונה מיטב שדהו כפי מה שאכל ישלם לו כמות שהיתה, א"כ לא הוי לי' לומר מיטב כיון דאי לא היתה מיטב אינו משלם לו מיטב ומאי פסקא דהוי מיטב והוי לי' לומר שדהו וכרמו ישלם כפי מה שהוא, וע"כ הכוונה מיטב שדהו שלא אכל וקמ"ל אפי' אכל כחושה משלם מיטב שיש לו חוץ מזו שאכל ולא שישלם יותר ממה שהזיק רק שישלם ממיטב דילי' כיון שיש לניזק מיטב, ואהא קשיא לי' היאך ס"ד דכיון שיש לו שמנה וכחושה אכל שמנה ניחא דמשלם שמנה ולא זיבוריות אבל אכל כחושה למה ישלם שמנה שלא אכל ומאיזה צד תלתה תורה התשלומין בשמנה שלא אכל אפי' אכל כחושה בשלמא למ"ד בדמזיק שיימינן ניחא דאמרה תורה שישלם הנזק מעידית שבנכסיו אבל לר"י כיון דאי לית לי' שמנה אינו משלם רק כפי מה שהיזק ואי אית לי' לניזק שמנה שלא אכלה ולא הזיקה ישלם עבור הכחושה מעידית לפי שיש לו לניזק עוד שמנה דבר זה אין לו שחר כלל לזה ס"ל לאביי ליישב קושיא זו דהך מיטב הכוונה אפי' אכלה שחת צריך ליתן כפי מה שהיתה משובחת והך ג"ש דשדהו של ניזק הכוונה על אותה שאכל שצריך ליתן לו תשלומין כפי שדה של ניזק שאכל אי אכל זיבוריות משלם זיבוריות ואי אכל עידית משלם עידית ומה שאמרה תורה מיטב היינו כפי מה שהיתה משובחת אח"כ ור"ע סובר דהך מיטב שדהו דהיאך דקא משלם ולא בא להורות על משויר שבו רק לגבות מן העידית שבנכסי המזיק, והשתא ת"ה דמתניתין אתיא כפשטא אי אכל זיבוריות משלם לר"י זיבוריות קמ"ל מפני ת"ה דמשלם עידית ולכך לא זכר אביי כלל כגון שהיתה עידית דניזיק דלדידי' בלא"ה אתי שפיר ת"ה והך בדניזק שיימינן דקאמר אביי הכוונה דשמין כפי שדה הניזק שאכל קמ"ל דבמזיק שיימינן מעידית שבנכסי המזיק. ור"א ב"א מוקי לה כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל לשלם מזיבוריות אי שמנה אכל לשלם מעידית אבל לא לשלם יותר] וס"ל דהחמירה תורה על המזיק לחייבו מן הספק כפי הערוגה היותר טובה לפנינו שבין הערוגות דנין דזו היתה ג"כ כך אבל אין להחמיר יותר כיון שבכל הערוגות לא נמצא יפה יותר אין לנו לדון דזו שאכל היתה יפה ביותר מה שלא נמצא כך בין כל הערוגות דא"כ אין לדבר סוף רק שאמרה תורה דמיטב שבערוגות שלפנינו ישלם דדנין דגם זו היתה כך ולא אמרינן דהיתה גרוע כערוגות הגרועות דדנין להחמיר, אבל לא שישלם יותר, ואפשר דבהא מדינא משלם כפי מה שטוען הניזק דהוי משיל"מ רק לענין להגבותו ממיטב כפי הערוגה היפה ואהא מקשה דמ"מ אי ידעינן דכחושה אכל לא הוי משלם רק כחושה השתא דלא ידעינן משלם שמנה המע"ה ולא שייך בזה משיל"מ דאין על זה שייכות שבועה כיון דאין דנין על ממון דלפי דברי שניהם משלם בשוה רק לענין אי זיבוריות או עידית:

ואפילו תפרש דברי ראב"א כפשטא דבא לפרש דישלם יותר ממה שהיזיק ג"כ אתי שפיר כהנ"ל דעכ"פ מהאי טעמא פי' כך משום דקשיא לי' היאך ס"ד לתלות תשלומין מן העידית אי יש לניזק עידית ואי אין לו משלם מזיבורית דמה ענין שדה האחרת לשדה זו שאכל אבל באמת ממילא אין צורך לפרש כלל דלענין לשלם יותר ממה שהיזיק קאמר רק כמו שפירשתי ודוק:

ועל זה בא ראב"י ליישב קושיא זו דכך הכוונה דכך גזרה תורה שישלם לו עבור ההיזק במיטב דהיינו עידית רק דדי אם יהיו עידית בערך נכסי הניזק כיון שאצלו הם עידית כבר יצא ידי תשלומן במיטב ואין צריך ליתן לו מיטב שבנכסים שלו דוקא ונ"מ היכי דעידית דניזק לא שוי כעידית דמזיק רק כזיבורית דידי' ולר"ע צריך ליתן לו מיטב דמזיק דוקא, ולפי זה אי אין לו לניזק מיטב כלל בוודאי צריך ליתן לו מיטב דילי' רק כל שמשלם לו מיטב בערך נכסי הניזק ג"כ יצא ידי חובת תשלומין במיטב ולדעתו ודאי אין צריך לומר דפליגי במשויר שבו כלל רק אביי לא ס"ל כך רק כל שאכל זיבורית אינו משלם לר"י רק זיבורית ומיטב כפי מה שהיתה משובחת אח"כ גם לא ס"ל כראב"א רק מפרשה כפי דעתו דבמשויר פליגי ואתי שפיר הכל ואי קשיא כיון דלראב"י לעולם צריך לשלם לו ממיטב א"כ הוי לי' לומר דאהני קרא היכי דלית לי' לניזק מיטב הא ליתא דמ"מ אין צריך ליתן לו מיטב דילי' רק כל שיתן לו שיהא בערך נכסי הניזק מיטב די בכך לכך קאמר כה"ג דיש לו עידית לניזק טובים מכל נכסי המזיק רק לא כמיטב דמזיק דכיון דאין לו ליתן מיטב דניזק צריך ליתן מיטב שלו ממש כנ"ל פי' סוגי' זו, ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר אביי ובתוס' בד"ה כגון:

שם המע"ה פירש"י מי בעל דברים יגש אליהם. מכאן ראי' למה שכתבתי בסת"י סי' כ"ד דהך סוגי' דב"ק אתיא כמ"ד המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים משא"כ למ"ד אין צריך לפרעו בעדים לא שייך להקשות פשיטא דקמ"ל על פרעון ג"כ המע"ה אף שהלוה בעדים וכמו כן למ"ד ברי ושמא ברי לא עדיף ג"כ לא קשיא פשיטא וא"כ לדידן דקי"ל אין צריך לפרעו בעדים קי"ל כס"ד דש"ס ולכך השמיט הרמב"ם דין נזקקין לתובע תחילה וזהו כוונת רש"י שפי' כפי הס"ד התם ולא כמסקנא ע"ש:

בתוס' בד"ה הניזקין אין ענין ניזקין אצל גיטין וכו', וגט פשוט וכו' הכא במכילתי' וכו' דבריהם צריכין ביאור ונראה לי המשך דבריהם כך דהוי קשיא להו כיון דקתני גט פשוט בב"ב שם ולא תנאה הכא במקומו בדיני גיטין וע"כ משום דקתני התם דיני תקנת חכמים שם במתנת שכיב מרע הכל מתיקוני חכמים שם ובאותו הפרק כגון כותבין שטר ללוה ובלבד שיהא מכירין דכלהו מתיקון חכמים וכן גט ושובר תדע דהיו כותבין בשעת הסכנה אף שאין מכירין, וכן מי שנמחק שטר חובו הכל מתיקון חכמים דמהאי טעמא דוקא ב"ד ולא עדים דב"ד היו אלימו להפקיע ממונא כמ"ש התוס' שם וכן המלוה בעדים גובה בנ"ח ובשטר משועבדים דבין למ"ד ש"ד ובין למ"ד לאו דאורייתא יש שם תיקון חכמים משום נ"ד או פסידא דלקוחות ופשוט ומקושר ג"כ מתיקון חכמים הוא בשביל כהנים כדמפרש התם, וא"כ כ"ש דהוי לי' למיתני הך הניזקין דהכא שם בב"ב דהוא עכ"פ בסדר ניזקין ולא כאן בגיטין כיון דקתני התם גט פשוט השייך כאן מהאי טעמא כ"ש דהוי לי' למתני הניזקין ומזה הי' מוכרח לכאורה לומר דיש שייכות להניזקין לגיטין חוץ ת"ה ועל זה כתבו התו' דאין לו שום שייכות למסכת גיטין רק מפני ת"ה והא דקתני גט פשוט בב"ב לאו משום דהוי תיקון חכמים רק משום שהוא בכלל מילי דשטרות לכך הניזקין דהכא אין לו שייכות לשם למילי דשטרות תנאה הכא בכלל ת"ה ושם תנא מילי דשטרות, ובזה תבין דברי התוס' ריש פרק גט פשוט ואין צורך למחוק מה שמחק מהרש"א בתוס' שם ע"ש:

בד"ה וכתובת אשה בזיבורית, בגמרא מפרש וכו' וקשה דלמ"ד וכו' וי"ל דטעמא דהפקירו וכו' וטעמא דיותר וכו' דבריהם צריכין ביאור חדא כיון דלא ס"ד דתוס' מתירוצם למה להו להקשות למ"ד כתובה דאורייתא למ"ד דרבנן ג"כ קשה למה לי טעמא למה שלא תגבה רק זיבורית מאיזה צד תגבה יותר כיון דרבנן הוא ואי דס"ד משום חינא תגבה בינונית א"כ היינו הך תירוץ התוס', ועוד קשה בעיקר תירוצם כיון דמעיקרא בב"ח נקט הטעם למה הפקיעו דינו משום שלא יאמר אקפוץ ואלונו וגבי כתובת אשה שביק עיקר הטעם למה הפקיעו ונתן טעם למה שלא חשו לחינא גם לשונם מגומגם לכאורה במה שכתבו וקשה דלמ"ד והוי להו לומר וקשה למ"ד:

וברור דכוונת התוס' כך דהם לא רצו להקשות כלל למ"ד כתובה דאורייתא דיש לומר דהך דקאמר האי טעמא למ"ד כתובה דרבנן הוא רק דהם הכריחו דע"כ כיון דמפרש טעמא למה בזיבורית למ"ד כתובה דאורייתא הוא דאי למ"ד דרבנן למה לי טעמא מאיזה צד תגבה יותר ולא ס"ד משום חינא, ואהא קשיא כיון דלמ"ד דאורייתא הוא א"כ אין טעם זה מספיק להפקיע דינה מדין תורה והדר קשיא להו לר"מ דס"ל בבינונית וס"ל להדיא דאורייתא למה הפקיעו דינה דאי משום יותר וכו' אין זה מספיק ואהא תרצו דלמ"ד כתובה דאורייתא וחכמים הפקיעו הוא משום שלא תקניטנו כדי שתגבה עידית והיינו ר"מ דלדידי' הפקיעו מדין תורה ס"ל האי טעמא וטעמא דיותר דלא זכר טעם להפקעה כלל ס"ל כתובה דרבנן ולא הפקיעו כלל מדין תורה ולא נקט טעם זה רק ליתן טעם למה לא תקנו לה בבינונית משום חינא וקאמר משום שיותר ממה שהאיש רוצה לישא ואין לחוש לחינא לתקן לה בינונות:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה עוד בתוס' בתירוצם דהא שם אמרו בברייתא תנא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית מוכח להדיא דאי דאורייתא לא גבי' זיבורית רק עידית ועכ"פ בינונית וא"כ אכתי תיקשי למ"ד כתובה דאורייתא היאך קתני כתובת אשה בזיבורית ולהנ"ל ניחא דודאי מתניתין כמ"ד כתובה דרבנן רק עיקר הקושיא כיון דמפרש טעמא יותר ממה שהאיש וכו' מוכח דלמ"ד כתובה דאורייתא הוא ושפיר קשיא להו משם והביאו עוד טפי דעידית גבי דמשום זה קשיא לר"מ ג"כ דסובר בבינונית ולבתר דתרצו דהך יותר הכוונה שלא תאמר משום חינא ממילא מתניתן כמ"ד כתובה דרבנן ובהכי ניחא עוד שלא תרצו דהך יותר הוא טעם על ההפקעה ג"כ דבשביל שהוא צריכה לבעל טפי מן הבעל הפקיעו מעידית לזיבורית כדי שתוכל להשיג מי שישא אותה בנקל, ולהנ"ל ניחא דלא הועילו כלום בזה דהתם מוכח דלמ"ד כתובה דאורייתא לא הפקיעו מעידית לזיבורית והוצרכו להמציא הפקעה לר"מ מעידית לבינונית וטעמא דיותר לאו להפקעה הוא דלא צריך במשנה ליתן טעם למה אינה בעידית דכתובה דרבנן רק הטעם שלא נתקן לה בינונית משום חינא:

ובזה יובנו ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל שכתב ליישב קושית התוס' דלא ילפינן ממוהר הבתולות רק כתובה מן התורה ולא שיעור כתובה ולא מיטב רק בבינונית וכתב הרשב"א ז"ל דלדבריו מה שאמרו הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא זיבורית לאו דמדאורייתא גבי' עידית רק בינונית ע"ש, והדבר תמוה דמה הועיל הרמב"ן ז"ל לקושית התוס' דס"ס ם קתני במתני' כתובת אשה בזיבורית וע"כ דהפקיעו חכמים, ועוד דמה יענה למה שאמרו שם הואיל ותקנת חכמים לא תגבה רק זיבורית ש"מ דאי מדאורייתא גבי' עכ"פ בינונית והכא קתני בזיבורית, ולהנ"ל ניחא דודאי על הך קושיא במתניתין וטעמא דמפרש משום יותר ממה שהאיש רוצה לישא קם תירוץ התוס' דהכוונה ליתן טעם למה משום חינא לא תגבה בינונית רק על הקושיא לר"מ דבהא עיקר תירוץ התוס' דהפקיעו שמא תקניטנו בהא תירץ הרמב"ן ז"ל שאין צורך לזה רק מדינא אינו רק בבינונית:

ובהכי ניחא דלא תיקשי למה לר"מ די הך טעמא שמא תקניטנו רק להפקיע מעידית לבינונית ולתנא דמתני' לזיבורית, ולהנ"ל ניחא דהאי טעמא ודאי לא מהני רק להפקיע מעידית לבינונית רק מתניתין דקתני בזיבורית כמ"ד כתובה דרבנן וטעמא דיותר הוא דלא נימא משום חינא בבינונית:

בא"ד משום חינא תהא בבינונית פי' כדי שתרצה להנשא לאיש קמש"ל יותר ממה שהאיש וכו', ולכך לקמן השיגו התו' שפיר על רש"י בפי' חינא כיון דכבר ידענו דיותר ממה שהאיש רוצה לישא שוב ליכא למיחוש שימצאו האנשים חן בעיני הנשים:

בד"ה אין נפרעין, ואע"ג דלמ"ד של"ד וכו' מ"מ בע"ח וכו' משום נ"ד וכו'. דבריהם מגומגמין דאי לא ניחא להו לאוקמא מתניתין דת"ה דקתני אניזקין קאי והוי ניחא למ"ד ש"ד עכ"פ, דמשמע להו דאכולהו דתנן ברישא קאי א"כ מאי הועילו בתירוצם משום נ"ד למ"ד של"ד דתינח בע"ח אבל ניזקין מאי ת"ה איכא כיון דשל"ד ונ"ד ליכא. גם לא הבנתי מה שאמרו אי לאו משום ת"ה הי' גובה, בפשיטות הוי להו לומר דהא חזינן במכר לאחד כולן ולא נשארו בנ"ח כלום גובה באמת משעבדי בינונית משום נ"ד, ולפי זה ממילא בניזקין נמי לא קשיא דאפי' למ"ד של"ד מ"מ פשיטא דאי ליכא בנ"ח כלל דגובה עידית שמכר אפי' מכר עידית וזיבורית קמש"ל ת"ה דאי איכא בנ"ח זיבורית גובה בנ"ח, וכבר כתבתי דעיקר דינא דמתניתין בניזקין הוא דבבע"ח לא שייך למיתני אפי' הן זיבורית דאי הן בינונית מדינא לא גבי, ועיין מ"ש בדיבור שאח"ז:

בד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים, בבע"ח ניחא לא חיישינן. לנ"ד וכו' עד סוף הדיבור. צ"ע דהא בדיבור שלפני זה קשיא להו מאי מפני תיקון העולם הא אפילו למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא בע"ח בזיבורית מדאורייתא והוי ניחא להו דמ"מ אי לאו ת"ה הי' גובה משעבדי בינונית משום נ"ד קמש"ל ת"ה, והשתא כיון דביתמי ליכא נ"ד מאי מפני ת"ה הא מדאורייתא לא גבי רק זיבורית וכמו כן קשה לקמן דבעי אי יתומים אפי' גדולים דלאו תקנתא דעביד רבנן ליתמי רק דליכא נ"ד, א"כ מאי מפני ת"ה כיון דליכא נ"ד, וצריך לומר דאף דת"ה דמתניתין ודאי אכלהו קאי היינו בעיקר דין הגבי' זיבורית ובינונית ועידית, אבל הך דאין נפרעין שפיר מצי קאי מדינא דקאמר דת"ה לא הוי רק מיני' אבל ביתמי לא וכן בלקוחות היכא דאיכא בנ"ח, וגדולה מזו פירשו לעיל פרק השולח גבי מוציא משום נדר דקתני בהדיא מפני ת"ה דהכוונה אין בזו מת"ה וכ"ש דיש לפרש כן כאן, ולפי זה גם בקושית התוס' בדיבור לפני זה יש לומר כן, גם עיקר קושיתם לא הבנתי מאחר דהסכימו רוב המפורשים דהך דאינו גובה מיתמי בניזקין רק זיבורית היינו בקטנים דוקא ולא בגדולים א"כ מאי קושיא כמו דהי' כח בחכמים להעדיף כח הניזק לגבות עידית דמזיק אף דמדאורייתא אין לו רק זבורית דמזיק כשהם כעידית דניזק והפקיעו דין המזיק להוציא ממנו עידית כ"ש שהי' כח בידם לגרוע כח הניזק משום תקנתא דיתומים קטנים להפקיע דינו מעידית לזיבורית:

אמנם מלבד זה עיקר דבריהם תמוהין לפע"ד בין בתירוץ הראשון בין בשני כי מה שתירצו דאביי ומר זוטרא סברי של"ד וכן כתבו לקמן דאביי ורבא נחלקו בהא דרבא ס"ל ש"ד כיון דקאמר מדאורייתא דינו בעידית ואי לאו דאוריי' מדאורייתא לא גבי כלל ואביי ומר זוטרא סברי של"ד, והוא תמוה לפע"ד דא"כ הך ברייתא דאברם חוזאה דמקשה מינה לרבא ע"כ צ"ל דלאביי ניחא דסבר של"ד ולמה לא הקשו פ' גט פשוט מהך ברייתא למ"ד ש"ד, ועוד דתיקשי לרב אסי בעירוכין דס"ל אין נזקקין ליתומים קטנים דיתמי לאו בני מיעבד מצוה וליכא לאוקמא בגדולים דבניזקין לכ"ע דוקא קטנים כמו שכתבו הרא"ש והר"ן לקמן, וע"כ דבניזקין לכ"ע ש"ד ולא משום מצוה ומוקמינן לה כשחייב מודה, אבל לדברי התוס' קשה:

וכמו כן תירוץ השני שתירצו דלא פלוג רבנן, תמוה לפע"ד דלפי זה צ"ל דטעמא דמר זוטרא ואביי בב"ח שכתוב בו בפירוש שבח דדינו ג"כ מדאורייתא בעידית למ"ד ש"ד א"כ הטעם משום לא פלוג וכ"כ הרא"ש בהדיא לקמן וכן משמע לכאורה מדברי התוס' לקמן והוא תמוה דהיאך יאמר אביי על זה תדע דבע"ח דינו בבינונית, דמה בא אביי להוכיח דאי כוונתו כיון דבע"ח דינו בבינונית ומיתמי בזיבורית ראוי לומר כן בפירש לו שבח משום לא פלוג א"כ לא שייך בזה תדע, הא זהו עיקר טעמא דמר זוטרא משום דלא פלוג ואי דבא להוכיח הך סברא דלא פלוג פשיטא דלא מוכח כלל, מיהו אפשר לומר דס"ל לתוס' בפירש לו שבח טעמא אחרינא איכא דאפי' למ"ד ש"ד, מ"מ ב"ח בזיבורית רק מיני' פירש לו בעידית אבל לגבי יתמי אין מה שפירש כלום כי לא הי' כוונתו במה שפירש להפקיע דין יתומים, תדע דאם פירש שיגבה מיתמי עידית לכ"ע גובה עידית כמ"ש הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן מוכח מזה דעיקר הטעם שלא הי' כוונתו להפקיע דין יתומים, ולפי זה לגבי יתמי אכתי בזיבורית כדין תורה רק בניזקין קשיא להו לתוס' דאין הטעם משום נ"ד רק דאורייתא בעידית ולמה הפקיעו מיתומים ואהא תירצו דלא פלוג וכן יש לפרש דברי התוס' לקמן דלא הי' כוונתם רק על ניזקין ע"ש, אך דברי הרא"ש צ"ע דמשמע להדיא לקמן דטעמא שפירש שבח משום לא פלוג וזה תימא לפע"ד, והעיקר נראה לי כמ"ש לקמן וביארתי דהך פלוגתא דמר זוטרא ורבא לא תליא כלל בש"ד וכן ברייתא דאברם חוזאה, ויתבאר לקמן בס"ד באריכות כי שם מקומו:

בד"ה אמר אביי, הקשה ר"ת כו'. כבר כתבתי ליישב קושי' זו דעיקר כוונת אביי דהוא מפרש מיטב שדהו של ניזק אין הכוונה דנותן לו כפי עידית דניזק שיש לו שלא הזיקו כלל רק הכוונה שאותה שדה שהזיק צריך לשלם לו במיטב שלה והיינו כפי מה שהיתה מושבחת ושמין אותה כמה היתה מושבחת אח"כ ואפי' אכלה השתא שחת אבל יכול לשלם אותה כפי מה שהיא אכל עידית משלם עידית ואם אכל זיבורית משלם זיבורית ור"ע סובר דבמזיק שיימינן שצריך ליתן לו מיטב של מזיק ואפי' אכל זיבורית, וביארתי שם פלוגתא דראב"י ואביי וראב"א ע"ש:

בא"ד ולהכי טעי טפי וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' כיון דעיקר הקושיא דלא בא הכתוב משמע דר"י מחמיר א"כ לא תירץ ראב"י על עיקר הקושיא כלום דס"ס ר"י להקל ור"ע להחמיר, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה כגון, ישוב על זה, ומהרש"א הקשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן למ"ד או כסף איכא חומרא לר"י, ולק"מ דאביי פליג בהדיא אהך מ"ד או כסף או מיטב והכא אליבא דאביי קיימינן, ועיין מה שאכתוב לקמן:

בד"ה ור"י אכל שמנה, פי' בשלמא כו'. והוא דחוק דמה צורך לו לומר דאכל שמנה ניחא פשיטא ולא הוי לי' להזכיר רק אכל כחושה משלם שמנה, גם תירוץ השני אינו מספיק דא"כ לא הוי לי' לרבא לסתור תירוצו של ראב"א דמ"מ יש לומר דבספק קנסינן לי' לשלם כפי היותר האפשר שהיזיקו דהוי לי' לשמור בעירו שלא יאכלו בשדה של אחר ואיהו דלא ידע אפסיד אנפשי',, וכבר כתבתי בש"ס לפרש דעיקר הקושיא שאין לנו לדון לשלם במיטב כפי שדה העומדת שלא היזיקו כלל ואכל שמנה משלם שמנה דכך אמרה תורה שישלם במיטב ולא בזיבורית אבל אכל כחושה ישלם לו כפי מיטב שלא אכל זהו תימא עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף