תפארת יעקב/גיטין/לח/ב

תפארת יעקב גיטין לח ב

דף ל"ח ע"ב

בגמרא הכי השתא וכו'. מה שיש להקשות על זה דא"כ אפי' אי לאו דשמואל היאך היה כופה את רבה, כבר כתבתי לעיל בגמ' בד"ה מעשה באשה אחת:

שם מיתבי מעשה בר"א וכו'. תמוה לי דהא בסמוך פריך ודילמא ר"א סבר לה כמ"ד רשות וקאמר לא ס"ד, והשתא הכא מאי קסבר אי לא ידע היאך ס"ל לר"א דלמא ס"ל רשות ואי ידע דס"ל חובה קשיא דר"א אדר"א, וביותר קשה בהך סוגיא דברכות דמ"ז דמקשה מהך דר"י א"ש והוי ליה להקשות מהך דר"א גופא:

לכן נראה לי ברור דהך עובר בעשה אין הכוונה כמו עשה דעלמא כמי שעובר על מצות סוכה ותפילין וכדומה דפשיטא דבכה"ג לא מהני שום מצוה ואפילו מצוה דרבים רק עבירת עשה דהכא הכוונה כהך דפרק התכלת דמלאכא אשכחי' לר' קטינא דמיכסי סדינא ואמר לי' ענשיתי אעשה ומסיק התם דהכוונה טצדקי למיפטר נפשי' מציצית אלמא דכה"ג שהוא עושה דבר דמיפטר נפשי' ממצות עשה במה שהי' מחויב בה אילו לא הי' פוטר עצמו קרי לי' דעבר עשה והכא גרע מהתם דאילו התם מעולם לא נתחייב רק שעשאה באופן שיפטר פטר אבל כאן כיון שיש לו עבד שיכול לקיים עשה והוא משחררו ונפטר מעשה עובר בעשה, אבל פשיטא שאין בזה איסור עבירת עשה דאורייתא דעלמא דהא לא אמרה תורה רק שמצוה לעבוד בעבדו הכנעני שיש לו ולא מי שאין לו עבד, וזה ששיחרר אין לו עבד ואין מצוה לעבוד בישראל, רק האיסור הוא שעשה מעשה להפקיע עצמו ממצות עשה שיפטר ממנה מה שהי' יכול לקיימה, ונראה שלזה כיון הר"ן ז"ל שכתב דלאו עשה גמורה היא דאל"כ לא הוי דחינן לה משום מצוה, וכן נראה לי מדברי הרמב"ם פ"ט מה"ע הלכה ו' שכתב האשה קונה שפחות ולא עבדים מפני החשד ואם קנתה אותם הרי זו קנתה גופם כאיש וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה וכו' ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו עכ"ל, ודבר תימה הוא האי וכן מאי עבידתי' וכבר עמד בזה בעל כ"מ שם, ולהנ"ל ניחא דסובר הרב ז"ל דהאי איסורא לשחרר משום דעובר בעשה לאו דאורייתא הוא רק דרבנן כמו איסור קניית עבדים דאשה ובשניהם אינו רק לכתחילה ודיעבד משוחרר וקנוי דלא אסרו רק לכתחילה וכל זה ברור לפע"ד:

וראי' ברורה לדברי דהא בברכות דף מ"ז פריך עלה דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני, ודבר תימה הוא דלא מצינו במצוה הבאה בעבירה בעלמא דמהני לרבים ואטו אם אתרוג הגזול במקום שאין שם אלא הוא ורבים צריכין לו מותר לצאת בו, גם יש לתמוה למה כאן תירצו בפשיטות מצוה שאני ולא הקשו דהוי באה בעבירה, גם יש לדקדק דשם אמרו לדבר מצוה שאני והכא אמרו מצוה שאני, תו קשיא התם מה ענין הך קושיא לר"א להך מימרא דריב"ל תשעה ועבד מצטרפין:

לכן נראה לי ברור דודאי כיון דעיקר עבירת השיחרור שהוא מפקיע עצמו במעשה שיפטר אח"כ ממצות עשה הלכך כל שיש מצוה בגוף השיחרור שהשיחרור בעצמותו מצוה לא אמרו רבנן כלל וליכא איסורא כלל, והיינו הך דהכא דמיירי לפי מסקנא דברכות דלית הלכתא כהני שמעתתא דתשעה ועבד אין מצטרפין כלל ולא מהני רק שישלים למנין עשרה ישראלים, וכה"ג גוף השיחרור מצוה הוא דתיכף בשיחרורו נגמר המנין ובי עשרה מישראל שכינתא שרי' משא"כ התם בברכות בס"ד דתשעה ועבד מצטרפין והך דר"א מיירי שהי' ח' ישראלים ושני עבדים ושיחרר חד דהשתא בשיחרורו עדיין ליכא מצוה רק שיועיל שיוכל אח"כ לצרפו לתשעה אבל אין כאן מצוה רק בעת הצירוף בשעת התפלה לא בעת השיחרור כי כל כמה שלא נצטרף בתפלה אין כאן עשרה כלל כי פשיטא דרק בתפלה כשמתפללין ביחד מצטרף ולא דנתשבי' כעשרה מישראל דשכינתא שריא בלא"ה וכל שלא יתפללו לא יהא כאן עשרה כלל ואין השיחרור בעצמותו המצוה והיינו דמשני לדבר מצוה שאני, אפי' אין השיחרור בעת השיחרור מצוה אבל מועיל הוא למצוה אח"כ שיתפללו בציבור ע"י זה, וע"ז מקשה הא מצוה הבאה בעבירה הוא דמ"מ מעיקרא לא הי' מצוה בשיחרור רק עבירה ואח"כ דיהא מצוה ע"י עבירה באה דבשלמא אי הי' מצוה בגוף השחרור ליכא עבירה כלל, אבל כיון דאין השיחרור מצוה ואח"כ יהא מצוה באה המצוה ע"י עבירה ומשני מצוה דרבים שאני ואפי' ליכא מצוה בעת השיחרור רק שיועיל אח"כ למצוה דרבים שוב ליכא עבירה, אבל בלי מצוה דרבים אז לא מהני רק אם השחרור בעצמותו מצוה:

והיינו דמשני הכא בפשיטות מצוה שאני דכיון דמיירי למסקנא דתשעה ועבד אין מצטרפין ורק חד עבד הי' שם, א"כ השחרור בעצמותו מצוה דתיכף השלים שיהיו עשרה מישראל ושכינה שורה ולא מקשה הכא דהוי מצוה בעבירה דליכא עבירה כלל, ולפי זה עכ"פ מוכח דאינו רק דרבנן דאי מדאוריי' איכא איסורא פשיטא דליכא לחלק בין דבר מצוה, דחזינן מצה של טבל אסור לאכלה לצאת בה בפסח ולא מהני מצוה:

והשתא ממילא לא קשי' מה שהקשו התוס' שם בברכות על בעל ה"ג שכתב דמי שאירע לו אבל ביו"ט שני אין יו"ט דרבנן דוחה אבילות דאורייתא, והקשו התוס' דהא חזינן דמצות תפלה דרבנן דחי עשה דאורייתא, ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דהך דר"י א"ש נמי אינו רק דרבנן ור"י א"ש הוא דחדית לן דאי היה זה איסור גמור בפשיטות, א"כ הוי מקשה התם מדר"א אדר"א דס"ל חובה וע"כ אף דהוא חובה אין הכרח שיהא אסור לשחרר בפרט שיש קצת מצוה שמתחייב במצות קמש"ל ר"י א"ש דיש איסור בזה דמפקיע עצמו ממצות עשה כמו ציצית דרב קטינא הנ"ל, ועל כרחנו אנו צריכין לומר דמה שכתב הר"ן ז"ל דלאו עשה גמורה היא אין הכוונה דעיקר העשה דלעולם בהם תעבודו אינה עשה גמורה שהרי מנאה הרמב"ם ז"ל במנין המצות מצוה רל"ה, ואי הי' דעתו לחלוק על הרמב"ם הי' לו לזכרו כדרכו, וע"כ הכוונה דמה שעובר בעשה אינו עובר בעשה גמורה כמו העובר על מצות תפילין וסוכה וכדומה רק כמש"ל:

והנה ראיתי להרב מהרש"א שם בברכות שעמד בדברי התו' בקושיתם על בה"ג דהא דוקא במצוה דרבים דחינן הכא, ודחק דשמחת הרגל הוי כמו דרבים, וחזר והקשה מהך דחתן דריש כתובות דהתם לא הוי דרבים, ובאמת דברי התו' ברורים דהתם לא בעינן מצוה דרבים רק משום מצוה הבאה בעבירה וזה לא שייך כלל בהך דאבילות דיו"ט בעצמו חל עליו ועל כל העולם ולא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה רק בלולב שנוטל הגזול וכיוצא בזה אבל לא בשמחת יו"ט דמעצמו חל עליו יו"ט וכל דלא איכפת לן דידחה דרבנן דאורייתא שוב אין זה בגדר מצוה הבאה בעבירה, ודוק היטב, אבל לפי הנ"ל ודאי דברי בה"ג נכונים דהך איסור דמשחרר עבדו ג"כ לאו דאורייתא הוא רק איסורא דרבנן בעלמא ולא ענשינן עלה רק בעידן ריתחא כדאיתא פרק התכלת ופשיטא דעובר עשה גמורה דהוי עבריין גמור:

והשתא ממילא לא קשיא מהך דמי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דכופין לשחררה משום מצוה לקיים דברי המת דהתם כיון דבעת השיחרור נעשית המצוה והשיחרור בעצמותו מצוה הוא לא אסרו כלל אפי' לאו מצוה דרבים:

ולפי דרכינו הנ"ל יש ליישב קצת מה שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דתירץ דלכך מהני הכא מצוה דעיקר האיסור משום לא תחנם הנאמר בכנענים וכיון דהוא לצרכו לא הוי חנינה, והרשב"א ז"ל תמה עליו ע"ש, ולא קשיא מידי דודאי לא נתכוון הרמב"ן לאסור חנינה רק כוונתו שאסרה תורה חנינה רבה כזו, אבל מה שיש לתמוה עליו הוא מהש"ס דברכות הנ"ל דמאי מקשה מצוה הבאה בעבירה הוא הא כיון דהוא לצרכו מותר, ולפי דרך הנ"ל יש ליישבו דדוקא אם השחרור בעצמותו לצרכו מותר אבל אם השחרור אינו לצרכו רק שיוכל לבוא אח"כ איזה צורך לא מהני, דהצורך אח"כ יהא מצוה הבאה בעבירה, ומשני מצוה דרבים שאני, אבל הכא דהמצוה היא בעת השחרור לא הוי מצוה הבאה בעבירה כלל כנ"ל, אך לפי מה שכתבתי דאין זה איסור גמור כלל אין צורך לסברת הרמב"ן ז"ל דבלא"ה לק"מ:

שם בהני תלתא מילי וכו'. נראה לי ליתן טעם בזה דבהך דמפקי עבד לחירות כיון שכל אדם הוקצב פרנסתו כדאמרינן במס' ביצה הלכך לזה הוקצב פרנסתו ע"י עבדיו שיעבדו לו וימציאו לו פרנסתו וזה שמוציאם לחירות נחסר לו ממה שהוקצב לו מה שהי' משתכר ע"י עבדיו ששיחרר ולכך יורד מנכסיו, וכן מאן דמסייר נכסי בשבת כיון דכתיב אם תשוב משבת רגליך ממצוא חפצך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב ודרשו על זה שנותנין לו נחלה בלי מצרים, מכלל הן אתה שומע לאו, שאם יפקח על עסקיו בשבת ירד מנחלתו, וכן נמי מאן דקבע סעודתא בעידן בי מדרשא כיון שכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני א"כ זה שמבטל התורה מחמת תענוגים רבים יבוא לידי כך שלא יהא לו להתענג ומייתי עלה ראי' דס"ד דליכא איסורא בהא דעונג שבת מצוה הוא, לכך מייתי ראי' דאיסורא הוא וממילא דינו לירד מנכסיו ולכך לא מייתי רק תלת ולא הך דקבע בע"ש כי אף דאיכא איסורא אינו ענין לירד מנכסיו רק כשאר איסור, כנ"ל:

שם מ"ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. רש"י ז"ל פירש כיון שיש במשמע בדבריו, דליהוי עם קדוש לכך לא קדיש לימכר משא"כ בהמה טמאה דלא שייך בגופה לשון קדושה וכתב עוד אח"כ דאפי' אמר בהדיא דיהא קדוש לימכר הוי כמתפיס תמימים וכו', והקשו עליו בתוס' קושיות חזקות, ואף שכתבתי ליישב קושיות התוס' רובם ככולם מ"מ לא מסתבר לי פירושו מדמקשינן עלה מהך דהמקדיש נכסיו וקשה שאני התם דודאי לא לעם קדוש קאמר דהא כללא כייל כלהו נכסי דלא שייך בהו קדושה, גם פי' התו' דחוק מאוד כמו שאבאר בתוס' ועוד אבאר לקמן בגמ' מה דקשה לפירש"י:. ומה שנראה לי בפי' סוגי' זו דודאי כל הקדש בדק הבית לא קנוי גופו להקדש רק קדושת דמים דאי קדושת הגוף לא הוי בר פדי' כלל וכן בר מכירה אמנם המקדיש בהמה טמאה אותו המקדיש בודאי סילק עצמו גם מגופה רק הקדש ב"ה אינו נתפס בקדושת גוף רק קדושת דמים לימכר והגוף תלוי ועומד וכשמוכרין אותה לאחר זה הלוקח קונה אותה לגמרי גם גופה לפי שהמקדיש סילק עצמה ממנה לגמרי וזהו דוקא בבהמה טמאה וכה"ג, אבל עבד כל שסילק המקדיש ממנו כל כחו אפי' מגופו הרי זכה העבד בעצמו בגופו וממילא יצא לחירות והיינו דקאמר גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר דהיינו שנימא דנתכוין ליתן דמיו להקדש דכך לא אמר דליהוי עם קדוש קאמר, והיינו משום דבעינן בלישני' לשון שיחרור והרי לא אמר, ועל זה קאמר דיש בלשונו לשון שיחרור או דהכוונה דס"ד דנתכוין שיהא דמיו להקדש ואי דעבד קונה גופו יצטרך ליתן דמיו להקדש ואהא קאמר דלדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר שיזכה בגופו ויצא לחירות:

והיינו דפריך ממקדיש נכסיו והיו בהן עבדים דליכא לאוקמא באומר בפי' דיהא קדוש למכר דבמה נפשך אי יש בלשון הזה לשון סילוק שהוא מסתלק מגופו לגמרי א"כ כיון דאין ההקדש קונה הגוף ממילא זכה העבד בעצמו ואי אין בלשון הזה לשון סילוק מגופו, א"כ היאך מהני שיחרור הגזברין ואחרים דהא עדיין רשות רבו על גופו, וע"כ דהעבד אינו זוכה כלל בגופו אף דהרב מסתלק ממנו מחמת קדושת דמים של הקדש וכיון דכך הקדישו שיהא קדוש לימכר לא זכה העבד בעצמו אף דהרב מסתלק רק אחרים שקונין אותו זוכין בגופו כמו בהמה טמאה כנ"ל:

שם איבעי להו צריך גט שיחרור וכו' קשיא לי במקדיש היאך ס"ד דלא ליבעי גט שיחרור אפי' תימא דליהוי עם קדוש קאמר מ"מ לא עדיף מאי אמר הרי את ישראל או הרי את ב"ח דלא מהני לכ"ע בלי שטר אפי' למ"ד מפקיר אין צריך שיחרור דאל"כ למה לי שטר בעבד כנעני לימא לי' זיל או הרי את ב"ח כמ"ש התוס' לעיל בד"ה המפקיר ומ"ש עם קדוש דמהני בלי שטר:

לפיכך נראה לי דעיקר הבעי' במפקיר הוא לר' יוסף והיינו דקאמר מעיקרא מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא, ולכאורה הכל מיותר מאחר דתרווייהו אמר ואי לא שמיע לי' לר' יוסף הא דאמר ר"ח ב"א א"כ מנא לן למפשט מיני' כיון דר"י לית לי' הא, ולהנ"ל ניחא דמחמת זה נולד לו ספק זה דקשי' לי' כיון דמפקיר עדיף ממקדיש למה לי' דנקט מפקיר הוי לי' לומר מקדיש ושמעינן מפקיר משא"כ ממקדיש ליכא למילף מפקיר גם אי אמר תרווייהו קשה מפקיר למה לי ולכך ס"ד דלכך קאמר מפקיר משום דמקדיש צריך שיחרור ומפקיר אין צריך והוצרך לומר שפיר תרווייהו דאי הוי נקט מפקיר לא הוי שמעינן מקדיש והוי ס"ד דלדמי קאמר ולא יצא לחירות כלל ואי הוי קתני מקדיש הוי אמינא דניהו דמפקיר שמעינן מכ"ש, אבל צריך ג"כ גט שיחרור במקדיש לכך נקט תרווייהו ופשיט מר"ח ב"א דשניהם דין אחד להם דצריך גט שיחרור כנ"ל ועמ"ש לקמן דף ל"ט בגמרא בד"ה מאי לאו בהא קא מיפלגי לפירש"י:

שם ת"ש אך כל חרס וכו' פירש"י שאם הקדישם מקודשים לב"ה וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב עכ"ל, ותמיהא לי דהא הך קרא ע"כ בחרמי כהנים משתעי דהא כתיב לא ימכר ולא יגאל משום דחרמי כהנים אין להם פדיון וכבר פירש"י בחומש דלמ"ד סתם חרמים לכהנים הכא בסתם חרמים מיירי ולמ"ד לב"ה הכא בחרם מפורש לכהנים וכיון דשמעינן לי' לרב דקאמר בעירוכין דכ"ח דהלכה כריב"ב דסתם חרמים לב"ה, ע"כ הך קרא במפרש לכהנים, א"כ תיקשי חדא היאך פירש"י דמקודשין לב"ה ועוד היאך ס"ד דהכא יצא לחירות כיון דבפי' אמר שיהא לכהן:

וביותר אני תמה דמשני הב"ע דאמר לדמי ופירש"י דמיו עלי להקדש וקרא בהדיא כתיב לא ימכר ולא יגאל ואי לדמי קאמר לא קדש כלל ואין עליו רק דמים, ועוד אבאר בתוס' מה שיש לתמוה על רש"י בזה:

ולפי מה שפרשתי לעיל דעיקר טעמי' דרב כיון שהמקדיש סילק עצמו מכל וכל, וכיון שאין גופו נתפס בקדושה זכה העבד בעצמו, והשתא שפיר מקשה דהכא נמי ס"ס אפי' בחרמי כהנים מטעם קדושה אתינן עלה דהא עדיין לא הגיע ליד כהן והרי הם כהקדש כל שלא הגיעו ליד כהן כדאמרינן התם בעירובין א"כ כיון שאין גופו נתפס בהקדש והוא סילק עצמו זכה העבד בעצמו ואהא משני דבפי' אמר שכל עוד שיגיעו ליד כהן אינו מסלק מגופו רק קדושת דמים וכשיגיעו ליד כהן אז מסלק עצמו לגמרי והכוונה שהקדישו לדמיו ואינו מסלק עצמו מגופו עד שיגיעו ליד הכהן אבל מעיקרא לא יוכל לאוקמא בהכי הך דהמקדיש נכסיו כיון דהקדיש לב"ה גמור ולא לכהנים אי לא סילק עצמו אין כח בגזברים ואחרים שלקחו מהגזבר לשחררו כלל כי אין להם בו קנין גופו כלל ולא שייך לומר שהקדיש ולא סילק עצמו רק כשימכר לאחר דבכה"ג לאחר אינו יכול להקדיש עכשיו באופן הזה כיון שעדיין לא לקחו אחר כלל, אבל בחרמי כהנים דשייך מעצמו לכהנים שפיר יכול להקדיש שיהא גופו ג"כ לכהן וקודם שיגיע לכהן אינו מסולק מגופו רק קדושת דמים כמו הקדש ב"ה כנ"ל בענין זה, ועמ"ש בתוס' ליישב פירש"י בזה:

בתוס' בד"ה גופי' לא קדיש, פי' בקונטרס וכו' ומיהו קשה וכו'. ובאמת יש ליישב כל קושיות התוס' דמה שהקשו דיצטרך ליתן דמיו כמו מקדיש תמימין דנפדין עכ"פ לק"מ ואדרבא מדלא פירש רש"י ז"ל מעיקרא דלכך לא אמרינן דקדוש לימכר כמו בהמה טמאה דהוי כמתפיס תמימים, רק אח"כ בברייתא דקאמר דליכא לאוקמא דאמר לדמי, הקשה רש"י ז"ל דנוקמא דאמר דיהא קדוש לימכר ותירץ דהוי מתפיס תמימים, והיינו דלעיל בלא"ה לא אמרינן הכי דאמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ולא נתכוון להקדש כלל כמו דלא אמרינן דנתכוון לדמי רק בברייתא דקשיא לי' נוקמא דאמר בפירוש שיהא קדוש לימכר, על זה כתב דהוי כמתפיס תמימים ובאמת צריך ליתן דמיו אבל יצא לחירות, ואכתי קשי' גיזברין מאי עבידתייהו וכן אחרים כיון דמעצמו יוצא לחירות רק נותן דמיו, ואדרבא בהכי ניחא טפי דקאמר ועוד מאי מפני שהוא כמוכרו לו, ויש להבין דהוי לי' להקשות בהא דקאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא דלמה יועיל זה, וע"כ משום דברישא לא קשיא דאיכא לאוקמא דאמר בפירוש דיהא קדוש לימכר ומכח מתפיס תמימים נותן דמי עצמו ויוצא, ולכך לא קשיא לי' רק על הטעם דהוי כמכרו לו ואי הוי כמתפיס תמימים בלא"ה יוצא לחירות ואין צורך דהוי כמכרו לו:

ועוד נראה לי דלא דמי הך דהכא למתפיס תמימים דהתם אין המזבח זוכה בעצמו בקדושת גופן וחל עלייהו הקדש ב"ה רק שאין נפדין להיותן חולין כיון שראוין למזבח אין יוצאין לחולין רק נפדין לצורך מזבח, אבל כאן כיון שהעבד זוכה בעצמו בגופו ויוצא לחירות והקדש אינו נתפס בגופו הלכך כיון דפקע קדושת הגוף וזכה העבד בו קדושת דמים ממילא מופקע ואין צריך ליתן דמים כלל, כנ"ל:

ומה שהקשו מחרם דלקמן דלא שייך עם קדוש לק"מ דכמו בלשון הקדש אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ה"ה חרם דענין חרם שיהא מובדל ומופרש לה' וכן הקדש הוא כך כמו שפירש"י קדושים תהיו הוו פרושים וכו' הלכך שפיר שייך דליהוי עם קדוש, ולפי מה שאבאר לקמן בלא"ה לק"מ:

ומה שהקשו עוד דמאי משני לדמי א"כ אפי' חבירו ואפילו עברים נמי, תמוה לי מאד דהוי להו להקשות בפשיטות דהא קרא בחרמי כהנים כתיב וקמ"ל דחרמי כהנים אין נפדין דלא ימכר ולא יגאל כתיב א"כ היאך אפשר לפרש דאומר לדמי, ואי נימא דהכוונה דכל שאמר דמיהן עלי לכהנים לא ימכר ולא יגאל אותו הדבר עד שיתן דמיהן א"כ גם קושית התוס' לק"מ דדוקא בעבדיו הכנענים אמרינן דגופן משועבד עד שיתן דמיהן ואין לו למוכרם לאחר עד שישלם לכהן אבל חבירו ועברי אי אפשר שישתעבדו לכהן, הלכך לא שייך בזה לומר דמיהן עלי שלא ימכר ולא יגאל עד שיתן דמיהם, וזה ברור:

אמנם יען דבלא"ה יש לתמוה על פירש"י בהך קושית הש"ס מאך כל חרם חדא דפירש שאם הקדישם מקודשים לב"ה והרי הך קרא בחרמי כהנים כתיב דלא ימכר ולא יגאל, ועוד כיון דאמר בפירוש לכהן היאך נימא דליהוי עם קדוש קאמר, ואי נימא דגם בהא אמרינן דהוי כמתפיס תמימים וכמו דלא מהני אי אמר בפירוש דיהא קדוש לימכר כמו כן לא מהני אי אמר בפירוש לכהן, קשה חדא דעכ"פ הוי לי' לרש"י לומר כן בהך קושיא דאך כל חרם דעיקר הקושיא משום דמתפיס תמימין אין יוצאין מידי מזבח ומעיקרא לא פירש"י כלום רק אח"כ אהא דקשי' לי' לוקמא הך דגזברין דאמר בפירוש דיהא קדוש לימכר ולפי הנ"ל עיקר הקושיא מעיקרא משום הכי הוא והוי לי' ליפרושי כך:

ועוד דמילתא דפשיטא הוא לפע"ד דהך דמתפיס תמימים הוא רק בקדשי ב"ה שאין גופן קדוש לב"ה רק לימכר אז אמרינן דנפדין למזבח אבל חרמי כהנים דגופן שייך לכהן ואין נפדין כלל בודאי אפי' החרים לכהן תם אינו נפדה כלל. וכן משמע ברמב"ם להדיא שכתב בפירוש דהמקדיש תמימים לב"ה וכן מוכח מפירש"י בעירוכין דפירש דלכך במחרים קדשי קדשים נפדין אפי' בחרמי כהנים לפי שאין הגוף שלו להחרימו ש"מ דמחרים חולין אפי' תמימים אין נפדין כיון דהגוף שלו, ועוד קשה דפי' לדמי שיאמר דמיהן עלי וקשה היאך שייך לא ימכר ולא יגאל הא אין לכהן בהם כלום, ועוד דבחרמי כהנים לא מהני רק שיחרים חפץ ולא שיחרים מעות כמו שכתבו התוס' להדי' פרק בתרא דתמורה דל"ב ע"ש:

אשר על כן נראה לפע"ד דרך אחר בכוונת רש"י ז"ל וממילא לא יקשה כל מה שהקשו התוס' מאך כל חרם כמו שאבאר, והוא דעיקר קושית הש"ס מדנקט קרא אך כל חרם וכו' לא ימכר ולא יגאל ובא הכתוב לבאר ההפרש שבין הקדש ב"ה לחרמי כהנים דבחרמי כהנים קדוש קדושת הגוף ואינו נפדה עד שיגיע ליד כהן והקדש ב"ה נפדה דאינו רק קדושת דמים, א"כ שפיר מוכח כיון דקא חשיב בהדי חרמי כהנים עבדיו ושפחותיו ש"מ דחייל הקדש בדק הבית עכ"פ לדמיהן דאי לא קדיש כלל ויצא לחירות לא שייך לומר אך כל חרם לא ימכר דהא הקדש אינו קדוש כלל, וזהו כוונת רש"י שכתב שאם הקדישם מקודשים לב"ה ועלה אמר קרא שאם החרים הוי לכהן ולא ימכר ולא יגאל ואהא משני דאמר לדמי, וזהו ההפרש דהקדש חל על דמיו אבל חרם אינו חל רק על הגוף ולא ימכר ולא יגאל אבל הקדש חל על הדמים, והיינו דלא הוצרך רש"י השתא להך דמתפיס תמימים כלל רק אחר כך במקדיש עבדיו, והשתא לק"מ מכל קושיות התוס' דלאו מחרם מקשה רק מהקדש כנ"ל, גם הך דחרם לא מיקרי כלל לדמי רק גופו, ושפיר נקט דוקא עבדיו הכנענים ולא עברים וחבירו:

בא"ד ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה דמועלין בה ואפי' במחובר איסור מיהו איכא וכו'. הרשב"א ז"ל כתב ג"כ כדברי התוס' וכתב על זה דיש לו לרב איזה דרשה על זה דאין גופו נאסר בהנאה ואין מועלין דלא כבהמה טמאה, וקשיא לי דלקמן קאמר אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו וקשה דלמא לכ"ע גופי' לא קדיש ליאסר בהנאה ולמעול בו ומ"מ העבד לא יצא לחרות דס"ל כמ"ד לעיל מפקיר אבל מקדיש לא דלדמי קאמר, והיינו קדוש לימכר לפי' התוס' ובשערו נחלקו דאי הוי כמטלטלי מועלין בו כמו בהמה טמאה דעלמא דקדושה לימכר ומועלין בה ומ"ד כמקרקעי אין מועלין אפילו בשערו אבל בגופו לכ"ע אין מועלין אפי' הוי מטלטלי, דהא חזינן דאפי' איסורא דמחובר ליכא בגופו מכח שום דרשה כמ"ש הרשב"א הנ"ל, ולקמן בד"ה אי הכי כתבתי ליישב קושיא זו ואדרבא מהך סוגיא יש ראיה לפי' התוס' עיי"ש, והא לא קשיא היאך קאמר לעיל דלמא לדמי הא אפי' הך תנא דפליג עלי' דרב לא ס"ל לדמי כמ"ש התוס', הא ליתא דהך תנא ע"כ ס"ל דעבד כמטלטלי ומועלין בו לכך אמרינן דקדיש לגופיה או דאמר בפי' לגופי' או כיון דכלל בהדי כל נכסים ממילא כלהו לגופיה קאמר, אבל הך מ"ד דמפקיר ודאי ס"ל דעבדא כמקרקעי ואין מועלין בו משום מחובר ממילא גופי' לא קדיש, או דקמש"ל דאפי' נודה לרב בהך דרשא דגופי' לא קדיש מ"מ מקדיש לא דאמרינן לדמי ובאמת אותו שהקדיש צריך לפדותו, אבל הנ"ל ודאי קשי' לכאורה וצ"ל כמ"ש לקמן:

אמנם גוף דברי התוס' שכתבו דאותו שהקדישו יפדנו לא הבנתי כלל דכמו במקדיש בהמה טמאה יש רשות לגזברים למכרם ואותן הקונים קונין גופו ג"כ כמו כן במקדיש לימכר הוא ודאי סילק עצמו לגמרי והוי כמכרו לאחרים דודאי אותו אחר יכול לשחררו, א"כ ה"ה בהקדש כיון שהוא סילק עצמו רק שאין הקדש נתפס בגופו מ"מ תלוי הוא ועומד וכל שנמכר לאחרים קונין גופו ג"כ וצריך עיון בזה ועיין מהרש"א:

בד"ה אין הגזברין וכו' דקא מזלזלי וכו'. כתבו כן לפי מה שפירשו לעיל דהך ברייתא ס"ל דגופן קנוי להקדש לאיסור הנאה ולמעילה ואהא קשיא להו יועיל השיחרור והוצרכו לומר דסברי דמזלזלי, אבל לפירש"י אין צורך לזה רק הך ברייתא פליגא אדרב דלא אמרינן דליהוי עם קדוש ולא שייך בזה לשון קדושה וממילא הוי הקדש כמו כל הקדש ב"ה ואין הגוף נתפס כלל כיון שאינו ראוי לב"ה ולמזבח ויש לו פדיון הלכך אין יכולין לשחררו, אמנם גם לפי' התוס' נראה לי שאין צורך לזה, דנהי דהקדש קונה גופו אבל גזבר אינו קונה והוי כמו אפוטרופס דליתומים ודאי קנוי גופו ומ"מ אין אפטרופוס יכול לשחרר ה"ה גזבר ולא מהני שחרור רק מרבו של העבד ממש אבל הגזברין אינם רבו, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף