תפארת יעקב/גיטין/כ/א

תפארת יעקב גיטין כ א

דף כ' ע"א

בתוס' בד"ה אי משום כריתות וכו' תימא דר"י דשמעתין לא סבר לה כוותי' וכו'. דבריהם דחוקין מאד, מלבד שיש לדקדק דלא קאמר הכא דקמש"ל הא גופא דסובר סתמא פסול דלא כהנך מ"ד בעירובין. ולפע"ד נראה דלק"מ בלא"ה דודאי גבי סוטה דכל פרשת סוטה כתובה בתורה כמות שהיא כתובה במגילת סוטה ממש הלכך שפיר אמרינן כיון דמוחקין לה מן התורה סתמא הוי לשמה, אבל פרשת גירושין שבתורה פשיטא דאפי' כתבה לשמה ממש ואפי' אקדים ויהיב זוזי לספרא אין כאן גט כשר דהא אין בו זמן ונוסח גט ודן די יהוי לכי מנאי והרי את מותרת רק מיחש הוא דחייש לי' ר"י אי כתבה לשמה דגט פסול נמי חיישינן לי' אבל פשיטא אי כתב סתמא שלא נתכווין מעולם שירצה אחד לגרש בו דמי הוא זה שיגרש בגט פסול ולא עלה על דעתו כלל דבר זה והוי כמו להתלמד וגרע מינה, וזה ברור:

ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה יש להבין שם בעירובין דפריך התם לראב"י ולית לי' לגרש ונמלך, ומשני לחלק דגבי סוטה ועשה לה כתיב ולא וכתב לה, והשתא תיקשי למה לא מקשה להך מ"ד שם מעיקרא דס"ל מוחקין לה מן התורה ולית לי' גבי גט דפסול בלהתלמד כדמוכח ריש כל הגט, והתוס' שם הקשו לר"פ כך ותירצו לחלק בין להתלמד דגט לס"ת, ונראה דלכך לא הקשו בפשיטות להך תנא דמוחקין לה מן התורה משום דלדידי' ה"מ לשנויי לחלק דבסוטה ועשה לה כתיב ולא בעינן כתיבה לשמה כלל כדמשני השתא לראב"י רק לר"פ קשיא להו טפי דאי אפשר לתרץ כלל ועשה לה כתיב דהא פוסל להשקות סוטה אחרת ש"מ דבעי כתיבה לשמה ומ"מ מכשיר סתמא. אך יש לתמוה דלמה לא הקשו דכי לית לי' משנת הכותב טופסי גיטין דמוכח דאפי' לא כתב להתלמד לא מהני, גם קשה מה שהקשו שם אח"כ מברייתא דצריך שישמע מפי הבעל דוקא, ומה שתירצו דאינו רק דרבנן הוא להיפך מדעת כל הפוסקים והרי"ף ורמב"ם מכללם דכל שלא שמע מפי הבעל הגט בטל לגמרי. לכן נראה לי שאין ענין גט לסוטה מהאי טעמא גופא, דבגט כתיב וכתב דבעינן שיהא הוא הכותב או שלוחו למ"ד דבעי שליחות או צוואת כתיבה לכל הפחות, דהבעל הוא המגרש והוא כותב או בצוואתו ולכך בעינן שישמע מפי הבעל דוקא כמו שכתב הנ"י פרק גט פשוט והרמב"ן הביאו הר"ן סוף התקבל ולכך סתמא פסול ממילא דס"ס לא שמע מפי מגרש כלל, אבל בסוטה אפי' תימא דבעי לשמה פשיטא דלא בעינן צוואת כתיבה משום אדם, א"כ כל מי שכותב לשמה סגי בכך, ואי סתמא הוי לשמה ממילא מהני סתמא, אבל בגט אי אפשר שיועיל סתמא כיון שלא שמע מפי המגרש כלל ואנן צוואת כתיבה בעינן, הלכך לר"פ התם וכן למ"ד מוחקין מן התורה לא קשיא כלל ממשנת הכותב טופסי גיטין דשאני גט דבעינן צוואת כתיבה מהבעל, אבל לרנב"י דקאמר התם דאפי' אי מגילתה כשרה להשקות אחרת אבל ס"ת דלהתלמד לא, והשתא כיון דס"ל דגם בסוטה בעינן לשמה ומ"מ כל שכתב לזו בהכשר כשרה לאחרת, א"כ אף בגט נימא כל שכתבו בהכשר מפי מגרש ששמו כך הוי לשמה וכיון שנכתב בהכשר יוכל לגרש אחר ששמו כך, ואי משום דבעינן צוואתו של מגרש זה דוקא מ"מ לא גרע מלשמה ממש דסוטה דבעינן לשמה מ"מ כל שכתב לשמה יכול להשקות אחרת וה"ה גט, ומשני דבגט כתיב לה משא"כ בסוטה לא בעינן לה רק בעשי' וכתיבה סגי לשם סוטה גרידא. ועכ"פ הכא לא קשיא מידי דכיון שנכתב בלא ציווי הבעל כלל אפי' הי' כותב לשמה לא מהני והיינו דקאמר וליחוש דלמא אקדים ויהיב וכו' והיינו דלא מהני עד שיצוה לו לכתוב. ודע שיש עוד להקשות על זה מהך סוגיא דריש זבחים דדייק ממשנת הכותב טופסי גיטין דסתמא פסול משא"כ בזבחים ומפרש שם הטעם דאשה לאו לגירושין עומדת, וקשה בלא"ה שאני גט דבעינן צוואת כתיבה, ויתבאר לקמן ריש פרק כל הגט בס"ד:

בד"ה הא בעינן, אע"ג דמתניתין וכו'. עיין מהרש"א, וביאור דבריו דלר"מ הוי ממזר דאורייתא, ולדידיה אין להוכיח דבלא כתב כשר לגמרי דיש לומר דפסול מדרבנן רק כיון דעכ"פ הא ודאי מוכח דבלא כתב אינו פסול דאוריי' מדקתני שינה, א"כ ממילא לרבנן דלית להו כל המשנה אי אפשר שיודו לר"מ רק דפסול מדרבנן, דמאיזה צד יפסול מן התורה כיון דבלא כתב כשר מן התורה וכל המשנה לית להו, והשתא ממילא מוכח דבלא כתב כשר לגמרי לרבנן מדנקט שינה ולא נקט לא כתבו, ועל זה דחו התוס' דע"כ לר"מ פסול מן התורה לא כתבו ושינה היינו בב' שמות, א"כ ממילא יש לומר דלכ"ע פסול מן התורה ואפי' שינה בב' שמות פסול מן התורה כפשטא דקתני ומודים חכמים לר"מ, והא דהוצרכו התוס' לומר בקושיא לרבנן כשר לגמרי, אפי' יהא פסול מדרבנן ג"כ קשה דר"י קאמר למאי ניחוש לה והרי יש חשש דמדאורייתא כשר, דניחא להו לתוס' להקשות טפי דאפי' מדרבנן כשר והוי גט גמור, ולפי המסקנא באמת פסול לרבנן ג"כ מדאורייתא כמו לר"מ:

איברא יש לתמוה לכאורה למה לי' להרב מהרש"א כל הטורח הזה, הא יש לפרש להיפך דודאי כל המשנה לר"מ ג"כ דרבנן כמו שכתבו התוס' לקמן בשם הר"ר יוסף, ולפי זה מודים חכמים לר"מ היינו דרבנן ומוכח בלא כתב כשר לגמרי וע"ז תירצו דלר"מ בלא כתב ע"כ פסול דאורייתא א"כ שינה ג"כ פסול דאורייתא, והא דפסלינן התם רק מכח כל המשנה וכו' משום דשינה בב' שמות ובזה הוי דרבנן ורבנן מודו לר"מ בזה, אבל באמת לק"מ דאי כך כוונת התוס' א"כ לפי המסקנא לא מוכח דלרבנן פסול בלא כתב דאורייתא רק לר"מ פסול דבעי מוכח מתוכו ולא לרבנן דהא שינה דפסלי אינו רק דרבנן בב' שמות ולא מוכח כלל בלא כתב דפסול דאורייתא א"כ אפי' תימא דפסול דרבנן מ"מ היאך קאמר למאי ניחוש לה, אבל לפי' מהרש"א לפי מה דמסקי התוס' מוכח בלא כתב פסול דאורייתא דכמו לר"מ פסול דאורייתא בשינה בב' שמות ה"ה לרבנן דהא מודו לר"מ בהא, וכיון דשינה בב' שמות פסול דאוריי' ע"כ בלא כתב פסול דאורייתא, דאי כשר או מדרבנן היאך יפסול בשינה בב' שמות דאורייתא, וזה ברור, ועמ"ש לקמן דף ע"ט ע"ב בתוס' בד"ה וצריכה גט מזה ומזה, ועמ"ש עוד בזה בא"הע סי' קכ"ט באיזה מקומות בדברי התוס' הללו, גם שם ביארתי דכוונת התוס' דוקא שם דגליל ביהודה אבל לא במגרש במקום אחד ויש לו עוד שם במקום אחר ולא כתב רק שמו שיש לו שם במקום שגירש דהיינו הך ברייתא דלקמן פרק השולח בהא לא מיירי התוס' כלל ע"ש באריכות:

ודע דרבינו יואל הלוי הביאו המרדכי ריש כל הגט, דעתו דבלא כתב השמות כלל כשר, והוא תמוה מהך סוגיא דהכא, אבל באמת המעיין בדבריו יראה דלא קאמר רק בכתב כנוסח גט, שכך דיקדק וכתב אי הי' כתוב כהלכתו דכיון שכותב אני פטרית וע"מ רואין שהוא מגרש סגי בהכי, משא"כ הכא שאינו נוסח גט כלל ואינו מפורש ששום אחד מגרש אשתו בהא לכ"ע אפי' ריח גט לא הוי, איברא גם ראיית רבינו יואל אינה ראי' לפי טעמו של הר"ן דלכך בעינן שמו ושמה משום דבלא"ה לא הוי סיפור דברים, א"כ שפיר יש לומר כל שיש שמו ושמה שפיר הוי סיפור ואפי' אינו מוכיח מתוכו:

בגמרא גט שכתבו שלא לשמה. כבר כתבתי לעיל דבכל גווני תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ואפי' העביר בדיו על סיקרא או להיפך דלרבנן דפליגי על ר"י דאינו מן המובחר אפי' כה"ג אינו מן המובחר דהא לר"י הוי כתב ומ"מ פליגי עלי' רבנן דאינו מן המובחר וכשיטתו השיבוהו דלדידהו לא הוי כתב רק לשיטתו אינו מן המובחר כדאיתא בירושלמי להדיא א"כ נ"מ בגט אפי' בדיו על סיקרא או להיפוך לא מהני לרבנן ואינו מן המובחר וראב"י דחי לה דדוקא בשם פליגי במן המובחר משם זה אלי ואנוהו, אבל בגט מודו דאי הוי כתב כשר אבל בדיו על דיו פליגי בלא"ה דלא הוי כתב והיינו דמוקמינן בשבת הך מתניתין דכתב על גבי כתב פטור דלא כר"י וקשה הא לראב"י לא מצי אתיא ככ"ע, ולפי הנ"ל ניחא דלא מחלק רק לענין פלוגתייהו במן המובחר דבגט לא איכפת לן וזה שפסק הרמב"ם דלא מהני העברת קולמס בגט ובטל לגמרי ולא חש לדרב אחא משם דבהא מודה דלרבנן כתב על גבי כתב פטור והרמב"ם לא מיירי רק בדיו על דיו דבדיו על סיקרא פסק בשבת דחייב שתיים דהוי כתב וה"ה בגט וזה ברור לפע"ד:

שם ונתכוין לכתוב יהודא. מכאן מוכח לכאורה שאין צריך להוציא בפיו לשמה דאל"כ למה לי שנתכוין לכתוב יהודא תיפוק לי' שלא הוציא בפיו השם ואולי אף שצריך לכתוב השמות בפני עצמן לשם קדושת השם מ"מ סגי להזכיר בכלל קודם הכתיבה אני כותב הס"ת לקדושת ס"ת והשם לקדושת השם ובהכי סגי לכל הספר ולכל השמות לכך בעינן הכא שיתכוין לכתוב יהודא, שוב ראיתי בט"ז הלכות ס"ת שהביא בשם הב"ח הוכחה זו ולפי ענד"נ כמ"ש ודברי האומר שצריך שיזכיר בפה כל שם בפני עצמו באמת צ"ע:

איברא לא יכולתי לעמוד על תוכן כוונת הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות תפילין שכתב, וז"ל הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין עכ"ל והנה אף דאין לתמוה מה שלא זכר דין העברת קולמס כמו שזכר גבי גט בהלכות גירושין לפי שכל שכתב שהם פסולין ממילא מוכח דלא מהני העברת קולמס דאל"כ פשיטא שצריך להעביר בקולמס להכשירן שלא יהי' טעונין גניזה. אמנם יש לתמוה מה שכתב ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה מהו פי' דבר זה גם לא הי' לו לומר רק שכתב אזכרה בלא כוונה פסולין, גם מדשינה באזכרה וכתב שלא לשמן ש"מ שאין זה מה שזכר קודם בלא כוונה באופן שכל דבריו תמוהין לכאורה, לא ראיתי מי שיפרש דבריו כלל:

ומה שנראה לי שסובר הרב ז"ל דלא בעינן כתיבת ס"ת לשמה כלל רק בלא כוונה ג"כ כשרה רק להיפך בנתכוין שלא לשמה צריך לגרור אותה תיבה ולכתוב אחרת וזה שלא זכר בכלל העשרים דברים המעכבים בס"ת כתיבה לשמה רק כתב האזכרות בלא כוונה וכן מוכח שם בהרבה מקומות דלא בעינן כוונה רק באזכרות בלבד וכן משמע באמת בש"ס לקמן דנ"ד, ולפי זה אם כתב כל הס"ת לשם קדושת ס"ת ממילא אין הפרש בין השמות לשאר תיבות ואין צריך לכוין באזכרות יותר, מאחר שכולה לשם קדושת ס"ת נכתבה, וא"כ ממילא אפי' נתכוין לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בו דלי"ת אין צריך העברת קולמס כלל דאפי' אותה תיבה שנתכוון לכותבה לשם ס"ת נכתבה וכיון שטעה וכתב שם הרי השם לקדושת ס"ת נכתב ולא משכחת האי דינא רק בכתב כולה בלא כוונה כלל דבכולה לא איכפת לן רק בכותב כך צריך לכוון בשמות שכותב השם לקדושת ס"ת ואם כתבו סתם בלא כוונה הי' מועיל ג"כ העברת קולמס כיון שלא קילקל בכוונתו רק סתם. במה שיעביר עליו קולמס ופועל בו פעולה מחודשת לשמה סגי בכך כמש"ל רק בנתכוין לכתוב תיבה אחרת קילקל בכוונתו, ואי אפשר שיוציא זה הקילקל רק אי נימא כתב עליון כתב, אבל בלא"ה נהי דעכשיו כיוון לשמה מ"מ הכתב התחתון נכתב בפי' שלא לשם קדושת השם וכיון שכל הס"ת נכתב בלי כוונה הרי קלקל בכוונתו ולא ניתקן הקילקל, והיינו דקאמר הכא ונתכוון לכתוב יהודא דבלא"ה הוי מהני העברת קולמס כיון דמעיקרא נכתב סתמא וכמו כן בהי' כותב כולה לשם קדושת ס"ת בכלל אפי' העברת קולמס לא הי' צריך, ובזה כל דברי הרמב"ם מבוארים ועמ"ש בסמוך:. שם דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא, לכאורה משמע דהכוונה לפי מה שאמרו לקמן דנ"ד דמודה ר"י היכי דכלהו אזכרות לא נכתבו לשמה דמיחזי כמנומר א"כ יש לומר דרבנן פליגי דאפי' באזכרה אחת מיחזי כמנומר ולא הוי ואנוהו, אך אי אפשר לומר כן דא"כ אפי' בתיבה אחרת לא ליהני העברת קולמס לכן נראה לי דהכוונה על המצוה של כתיבת השם לשמה דבעינן שיעשה המצוה כהוגן בשלימות ועכשיו שלא נכתב רק העביר בקולמס לשמה אינה מן המובחר אבל גט שאינו מצוה סגי בהעברת קולמס:

ועל דרך זה יש ליישב ג"כ קושית התוס' לעיל דלראב"י הוי הך משנה דשבת דלא כמאן ואי לראב"י נחלק בין היכי שמתקן לשמה הוי לי' להש"ס למידחי התם דאתיא כר"י ג"כ כדדחינן הכא, גם קשה לפי' התוס' כיון דלא הוי כתב מאי מתקן, גם קשה קושית מהרש"א שם דמשמע בתר הכי דאפילו לתקן לשמה לא הוי כתב, ולהנ"ל יש לומר דלרבנן לא הוי כתב כלל ולכך לא הוי מן המובחר רק בגט מהני שמתכשר בכתב התחתון הואיל ועשה בו פעולה מחודשת לשמה בהעברת הקולמס אבל בס"ת דהוא מצוה לא סגי בהכי רק לשמה גמור דבעינן ואנוהו לא שיחדש בה מעשה לשמה, והשתא הך משנה בשבת ודאי דלא כר"י דלדידי' כיון דמותר לעשות לכתחלה כך ש"מ דהוי כתב עליון כתב ונכתב לשמה גמור, אבל לרבנן כיון דלא חשיב לי' מן המובחר ש"מ דכתב עליון אינו כתב רק בכתב התתתון עשה פעולה לשמה ולא מהני בהא גבי מצוה וכן בשבת פשיטא דלא מהני כיון שכתב התחתון לא נכתב בשבת ור"ח ס"ל דגט ושם שווין וגבי גט ג"כ לא מהני פעולה בכתב התחתון לשמה רק בעינן לשמה גמור ודוק:

שם אמר ר"ח יכילנא למפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. בסוגי' זו יש לדקדק הרבה אך הואיל וכבר הארכתי בזה בא"ה סי' ק"כ ראיתי לקצר כאן, א' מה זה שאמר יכילנא למיפסל דמשמע דבאמת לא הי' פוסלם א"כ כיון דלא ס"ד דרבנן אקני לי' הרי באמת פסולים, גם מה השיב לו רבא דילמא וכו' הא ע"כ כך הוא באמת, גם קשה דלקמן בבעי' דרמב"ח משמע דלא אקני' לי' רבנן כלל, ועוד דקאמר תדע דשלחו מתם והא זו הוא קושית ר"ח באמת כיון שאין הגט שוה פרוטה, גם למה לא הוכיח ממתניתין על עלה של זית וכלהו גיטי ג"כ חזי לאיצטרופי ועוד שם בא"ה מה שיש לדקדק בזה:

לכן נראה לי דידע ר"ח דאינם פסולים דהך וכתב הכוונה צוואת כתיבה כמ"ש הנ"י פרק גט פשוט להדיא רק ר"ח אומר שיש כח בידו לפסול הגיטין והיינו שיפרש וכתב שיהא הוא הכותב ולא תסייע האשה בכתיבתו כלום וכל שיש כאן סייע מן האשה לא מיקרי וכתב, ועל זה השיב לו רבא דאפי' יפרש כן אין לפוסל' דילמא אקני לי' רבנן ואין כאן סיוע דידה כלל והיינו דלא תקינו רבנן דליתבי' לי' ויתן הוא לסופר דא"כ אכתי מסייעת האשה בכתיבתו והדר קאמר ואלא משום ונתן דכיון דלא אקני לי' רבנן רק שתהא מגורשת ואי לא תתגרש ממילא יהא שלה א"כ לאו מידי יהיב לה דאי לא יגרשה אינו שלו כלל ולא הי' כוונת ר"ח לפוסלם באמת כי יש לפרש צוואת נתינה או כמו שאבאר לקמן דונתן הכוונה שלא יהי' האותיות פורחת באויר רק רבא השיב דאפי' יפרש כן לק"מ דאין הכוונה רק נתינת גט ולא בעינן דבר השוה אצלו כלום תדע דאפי' איסורי הנאה כשר ואינו שוה כלום וממילא כה"ג אף שאין הגט שלו רק לגרש בו כשר, ולענין הקנאות קלף ודיו וביאור דברי הר"ן בזה הכל מבואר אצלי בא"ה סי' ק"כ באריכות. ולענין גט שכתבו על דבר העומד לשריפה ג"כ מבואר אצלי שם בא"ה ריש סי' קכ"ד ושם מבואר כי הרב הב"ש שם לא כיון יפה בהשיגו על הח"מ מהש"ס כריתות ע"ש היטב:

בתוס' בד"ה דלמא נתינת גט הוא וכן שלף איש נעלו ונתן וכו', לא ידעתי למה הביאו הך, דהתם בלא"ה ניחא כיון דכלי הוא יש לומר דחשיב ואפי' פחות משוה פרוטה חשוב נתינה דהא במודה מקצת דכתיב כי יתן איש לרעהו כסף או כלים קי"ל אפי' טענו שני מחטין והודה באחד חייב וכן מה שהביאו מהך דתרומה אינו ענין לכאן דהתם שאני שאין הנתינה פוטרת הכרי רק הפרשה וכל שהפריש אפי' לא נתנו לכהן מיפטר הכרי ובהפרשה לפטור הכרי לא בעינן רק חטה אחת ואף שצריך ליתנו לכהן מלבד שנראה לי שאין חיוב כלל על בע"ה ליתנו לכהן דבלא"ה הכרי שוב אינו טבל רק מתוקן ואפי' נגנב ונאבד לא איכפת לן אלא אפי' אי נימא מדכתב ונתן לו יש מצוה על בע"ה בפני עצמה ליתן מתנות לכהן מ"מ יכול להמתין להצטרף עד שיהא נתינה ואז יתן לו או שיתן לו ע"י צירוף דבר אחר שיהא נכלל הכל בנתינה. ולפי זה ממילא לא קשיא מה שהקשו מזר שאכל תרומה דהכא שאני דהך ונתן לא בעי לומר שיתן לה דבר חשוב רק שיתן לה מידו או מיד שלוחו לאפוקי טלי מעל הקרקע ושיגרשה בנתינת כתב לידה לא בדבר אחר אבל אין הכוונה שיגיע לה מידו איזה דבר חשוב אבל ונתן לכהן הקודש דהכוונה היתה שיתן לכהן מעות תשלומין בוודאי נתינה חשובה בעינן וכן אשר יתן ממנו על זה, וזה ברור:

בגמרא ת"ר וכתב ולא וחקק וכו', למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא וכו', ראוי לשום לב בפסול זה דחקיקת תוכו, כי לכאורה נראה מפירש"י משום דהכתב נעשה מעצמו לא ע"י אותו שצריך לכתוב וכתיב וכתב שיכתוב יריכות האותיות לא שיעמדו מאיליהן וכן משמע בלשון הפוסקים שכתבו דכתיב וכתב והוא לא עשה שום מעשה בגוף האות:

איברא יש לתמוה מה שאמרו וכתב ולא וחקק, ואי עיקר הטעם כמו שאמרנו אין נ"מ אי הי' כתוב וחקק או וכתב ועיקר הכוונה שיכתוב הכותב ולא שיהא נכתב מאליו ואפי' הי' נכתב וחקק, ג"כ הוי אימעט חקיקת תוכות כי לא חקק גוף האות וכן עכשיו דכתיב וכתב לא אימעט חקיקה דוקא רק כתיבה ג"כ אימעט כגון נייר שהושחר כולו בדיו ומחק תוכו וסביביו או כתב תוכו וסביביו בסיקרא עד שנשארו אותיות כתובים בדיו מ"מ פסול ועיקר פסול זה שלא נכתב גוף האות ע"י מי שצריך לכתבו או בצוואתו ולא נכתב לשמה והוי כמצא גט כתוב דפסול, ועוד שהקשו על זה מציץ והא בעינן מכתב וליכא ופי' רש"י מכתב פתוחי חותם וקשה דהוי להו להקשות מקרא ויכתבו עליו שלא כתבו רק נכתב מעצמו:

אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דטעמא הוא משום דהכתב העומד לפנינו ע"י חקיקת תוכו לאו כתב הוא, ואפילו אי הי' הדין דלא בעינן בגט לשמה ולא צוואת כתיבה רק עכ"פ כתב בעינן דבכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר, וכן בעינן ספר כריתות וכל שאינו כתב לא מיקרי ספר והיינו דקאמר למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא והיינו שאין כתב כלל לפנינו, ולפי זה כל שנכתב על נייר ודיו אף שהאות עומד מאליו ע"י שמחק תוכו וסביביו מ"מ אין לפסלו מכח חק תוכות כיון שהכתב הבא לפנינו אותיות כתיבות בדיו על הנייר פשיטא דכתב הוא, והיינו דקאמר וכתב ולא וחקק דחקיקה דוקא הוא דלא הוי כתב וגם בהא דוקא חקיקה של תוכות אבל חקיקה של יריכות מיקרי כתב:

ומהאי טעמא נראה לי שהשמיט הרי"ף ז"ל ברייתא דחק תוכות ולא זכרה כלל והוא דבר הנהוג בכל גיטין לפי דעת הפוסקים (כמו שאבאר דבריהם בסמוך וברייתא זו אין חולק עלי', ולפי הנ"ל ניחא דסובר הרב ז"ל דלא שייך דין זה רק לר"מ דס"ל אפי' מצאו באשפה כשר אבל מ"מ מודה דבעינן כתב דהא דילפינן בכתיבה מתגרשת לאו מהך וכתב לה ילפינן דפליג עלה ר"מ דלא קאי אכתיבת גט רק אחתימת עדים, רק מוכתב לה בתרא ילפינן לה כמ"ש התוס' לקמן דף כ"א ע"ב בד"ה בכתיבה מתגרשת, ובהא מודה ר"מ ג"כ דלא אשכחן דפליג ר"מ דחק תוכות כשר בגט והיינו דמודה דאינה מתגרשת רק בכתב רק אפילו מצאו כתוב סגי בכך ולא בעינן לשמה וצוואת כתיבה, אבל חק תוכות שאינו כתב לפנינו פסול לר"מ ג"כ אבל לר"א דקי"ל כוותי' אין נ"מ בדבר זה כלל דבלא"ה פסול שלא נכתב האות בצוואת הכותב ולא לשמה כיון שעומד מאליו ואפי' בכתיבה כה"ג פסול אף דהוי כתב גמור לפנינו כנ"ל:

אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל שהביא הך ברייתא דחק תוכות בגט פסול אף דפוסק כר"א דבעי כתיבה לשמה וצוואת כתיבה, נראה דס"ל דהכא לולא דלא הוי כתב כלל הי' כשר אפי' לר"א דלא מיקרי עומד מאליו כלל כיון דמעיקרא לא הי' אות עומד כלל רק ע"י חקיקת תוכו וסביביו נעשה אות, ופעולה זו עשה לשמה ובצוואת כתיבה שפיר הוי כשר רק משום דלא הוי כתב כל שלא נעשה ע"י שקיעה ביריכות מצד זה או מעבר הב' כמו בציץ, אבל כל שלא נעשו בשקיעה רק בולטות לא הוי כתב:

וראי' ברורה לזה ממה שכתב פ"ד מה"ג הלכה ו' וז"ל חקק גט על הלוח או על האבן אם חפר יריכי האותיות כשר וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם תפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינרי זהב אינו גט שאין זה כתב, עכ"ל:

ומעתה אי ס"ד דעיקר הכוונה בכאן לפי שגוף האות העומד לפנינו לא עשה בו הכותב פעולה רק הסיר תוכו וסביביו ועומד מאליו הוא ולא הכותב כתבו, א"כ מי יתן ידעתי מה הפרש יש בין חפר תוכו וסביביו לחפר ירך האות בשלמא אי דחק ירך האות עד שדחקו למטה ונעשה האות הרי האות עומד על ידי דחיקתו של זה אבל חפר בו ביריכו הרי לא עשה בגוף האות כלום רק הסיר מעליו מלמעלה והכל נשאר כמקדם ומה נ"מ בהסיר מצידו עד שנשאר אות או הסיר מעליו ס"ס הוא לא גרס רק אויר בעלמא במה שחפר בו אבל לא עשה בגוף האות כלום דפשיטא דאין האות האויר שבתוך השקיעה רק העץ או האבן הוא האות ובהא לא עשה כלום, ודוק היטב, ובש"ס לא נשמע רק שדחק האות עד שנשקע ובהא שפיר האות העומד דחקו מה שהי' למעל' דחקו למטה וכמו כן בדחק מאחורי הטס,, אבל חפר ביריכו לא עשה מעש' בגוף האות כלל, והוא תמוה לפע"ד:

וע"כ צריך לומר דלא מן השם הזה פסול דודאי כל שנעש' אות ע"י פעולתו לא הוי כנכתב מאליו רק הפסול הוא דלא הוי כתב לפנינו, ובזה מחלקין דכל שנעשה ע"י שקיעה בירך האות הוי כתב אבל כל שאינו ע"י שקיע' רק בולט ולא הושקע מאחוריו ג"כ זה אינו כתב כלל ואף שהוא עשאו פסול, לפי שלא כתב רק חקק, שזה אינו כתב:

ועוד אני אומר דאפי' תימא דמודה הרמב"ם ז"ל דאי מחק נייר שהושחר כולו בדיו תוכו וסביביו או כתבו בסיקרא עד שנשארו אותיות כתיבות בדיו פסול, דאף דהוי כתב לפנינו מ"מ הוא לא עשה מעשה בגוף האות כלל ולא נכתב לשמה ובצוואת כתיבה, מ"מ הוצרך להביא הך פסולא דחקיקה דס"ל מה שאמרו לקמן דמיחרץ חריץ לאו למימרא דלא מיכנף כלל דפשיטא דאיכא למימר דמיכנף ג"כ רק כיון דמיחרץ חריץ לא בא הכתב ע"י כניפה לגמרי לא הוי כתב, אבל לענין לשמה כיון שגם הכניפה מסייעת וזה נעש' לשמה הרי סייע לשמה בגוף האות ומ"מ משום חק תוכות דלאו כתיבה הוא מיפסל:

ועכ"פ לפי מה שביארנו בין להרי"ף בין להרמב"ם לא משכחת דין זה רק גבי גט דכשר לכתבו על כל דבר אפי' על טבלא ואבן, אבל בס"ת תפילין ומזוזות שאינן כשרים רק בדיו על הנייר לא משכחת דין זה של חק תוכות כלל כיון שזה הכתב העומד לפנינו אי אפשר להכחיש שהוא כתב ככל כתב פשיטא דלא חק תוכות נינהו, וזה שלא זכרו הרי"ף ורמב"ם בשום מקום פסול זה של חק תוכות, וכן בש"ס לא הוזכר בשום מקום רק כאן גבי גט. דבכל מקום שצריך ספר ודיו לא משכחת האי דינא כלל כיון שהוא כתב לפנינו, וכן בפרק הבונה משמע להדיא דהוי כתב כה"ג, ואף שיש לחלק בין שבת לגט מ"מ נצטרך לומר דמה שחייבו שם בחטרי לגגי' דחי"ת או תגי' דדלי"ת היינו דוקא שלא עשה כן בס"ת אבל בס"ת וגט לא דכיון דלא תיקן הספר הרי לא כתב שתי אותיות להתחייב בשבת, ולעיל כתבו התוס' דלכך מוקמינן מתניתין דפרק הבונה דקתני כתב על גבי כתב פטור דלא כר"י משום דמשמע לי' דאיירי בכל גווני אפי' כתב דגט וס"ת שהיו צריכין תיקון כגון שנכתבו שלא לשמה, א"כ פשיטא דהך ברייתא נמי דקתני הגיה אות אחת חייב משמע אפי' הגי' בגט וס"ת חייב אלא ודאי דלא שייך האי דינא דחק תוכות רק בטבלא ואבן אבל בנייר ודיו דהוי כתב ממש לפנינו לא שייך האי דינא כלל וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק הבונה דכה"ג לא' הוי חק תוכות:

ומעתה לפי זה לא ידעתי מנין למדו כל הראשונים ז"ל לפסול בגט טיפת דיו שנפלה וקלקלה אות לגרור הטיפה משום דהוי חק תוכות, דמאיזה צד נפסלנו דאי משום דחק תוכות לאו כתב הוא, הרי בכאן הוא כתב לפנינו כתוב בדיו על הנייר והיאך נימא שאינו כתב ומה נשתנה מכל כתב, ואי משום שהאות עומד מאלוי, לא מיבעי' אי נימא כסברא ראשונה שכתבתי לעיל דכה"ג לא מיקרי עומד מאליו כיון שע"י חקיקתו נעשה כמו שהוכחתי לעיל מלשון הרמב"ם ז"ל, אלא אפי' אי נימא דבהא ודאי פסול היינו דוקא כשלא עשה הוא מעשה באות כלל אבל זה שכתב כל האות בידו רק שנתקלקל וחזר ותיקנו א"כ כיון שכתב הוא לפנינו והוא כתבו מכל צדדיו ונכתב לשמה היאך שייך לפסלו, מאחר שהוכחתי דעיקר פסול דחק תוכות דאינו כתב ולא בכאן שאי אפשר להכחיש שהוא כתבו וכתב הוא לפנינו:

וביותר יש לתמוה במה שכתב בס"הת דאפי' העברת קולמס לא מהני בזה דבמה נפשך אם אתה אומר שהוא כתב א"כ בלי העברת קולמס כשר ואם אינו כתב א"כ כיון שהתחתון אינו כתב למה יגרע מדיו על הסיקרא דחשוב כתב כיון דתחתון אינו כתב ליתכשר בעליון, דהא לא הוי כתב על גבי כתב וביותר תימא שכתב דאפי' לר"י דמכשיר בגט העברת קולמס לענין לשמה מודה בהא דלא, והוא תמוה מאד דאטו בשביל דאינו כתב יגרע מאי הי' כתב גמור רק שלא לשמה, ואי משום דמתקן בכתב השני הכא אין לך תיקון גדול מזה שאינו כתב כלל ומתקן למעלה כתב:

הן אמת שכבר כתבתי לעיל די"ט ע"א בתוס' בד"ה דיו ליישב דברי סה"ת בזה ולזה נתכוונו גם התו' שם, אך דברי התו' במס' שבת פרק הבונה אי אפשר לפרש כן דשם דקדקו בהדיא דכתב עליון הוי כתב היכי דמחדש לשמה ושם לא זכרו דבריהם בשם ר"י כלל, ונראה לי שהוא תירוץ אחר באמת ולתירוץ זה ודאי פשיטא דמהני העברת קולמס בחק תוכות כמו שבארנו:

בתוס' בד"ה למימרא וכו' הוי מצי לאקשוי' מלוחות וכו', ולדעתי לק"מ דודאי כיון דכתיב בהדיא חקיקה חרות על הלוחות לא איכפת לן מה דכתיב בהו לשון כתיבה דליכא למיטעי כתיבה דוקא אבל היכא דכתב כתיבה גרידא שפיר אמרינן כתיבה דוקא ולא חקיקה, אבל מציץ פריך שפיר בתר דמשני לחלק בין תוכות ליריכות למה נעשה הציץ תוכות אף דכתיבה חקיקה ג"כ נימא חקיקת יריכות לקיים כתיבה דוקא דתוכות לאו כתיבה הוא וכה"ג תרצו התוס' פ"ק דחולין גבי עורביים מבעי' לי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף