תורת הקנאות/סוטה/ג/א

תורת הקנאות סוטה ג א

דף ג' ע"א

אלמא קסברי דאסור לקנאות. עי' באה"ע (ס"ס קע"ח) דלא יקפוץ לומר לה אל תסתרי עם פלוני אפילו בל"ב אלא מוכיחה בנחת. וכ' בבאר הגולה דהוא מדאמר אלמא קסברי אסור לקנאות אף דלרע"ק חובה והלכה כרע"ק מחבירו הא מסיק דיליף רע"ק מקינוי אחרינא דכתיב בה וא"כ הקינוי בפעם ראשון אינו חובה ע"ש. ופשטות הגמרא הוא מדתני ביה קרא משמע חובה דחד לרשות וחד לחובה כדפרש"י ואפעם ראשון נמי קאי דאל"כ ליכא רשות כלל דבפעם ראשון אסור לדבריו גם לרע"ק ובשני חובה. ופשוט דס"ל כתנא דמתני' דסובר אסור לקנאות ועמ"ש לעיל בד"ה קסבר. וצריך ביאור בטעם הקנאה בהדה מחמת דקא בדלא דמה"ט אסור לקנאות. והרי מסתירה ראוי לה להבדל שלא לעבור על איסור. ולדבר עמהם תוכל גם כשקינא לה ומאיזו טעם גרע קינוי מתוכחה בנחת. וצ"ל דכשאינו אלא דרך תוכחה בנחת לא תרחיק רק מאיסור סתירה ולא יהא לה קנאה מהאנשים. משא"כ כשהוא ע"ד קינוי תרחיק מחמת יראה גם מאופן המותר ויבוא לידי קנאה ופשוט:

איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב. פי' המהרש"א דאי מלשון נטי' הל"ל כי תטה כו' וע"כ דרשוהו מלשון שטות ע"ש. וכזה יש לפרש במשלי ז' אל ישט אל דרכיה לשון שטות. אך שם ד' באורח רשעים אל תבוא כו' פרעהו על תעבר בו שטה מעליו ועבור, מאי תדרוש מלשון שטה דהא זהו חכמה לנטות מעליו. וע"כ דדרך הכתוב למינקט שטה על נטי', ומ"מ דרשי הכא ש' שמאלית כאילו היה בש' ימנית. וכהא דמ"ק (דף ה' ע"א) ושם דרך אל תקרי ושם אלא ושם דפרש"י בע"י דדריש מש' שמאלית כאילו היה בש' ימנית. וכן בתענית (דף ט' ע"א) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר דדריש תעשר ש' שמאלית כאילו היה בש' ימנית מלשון עושר:

מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד כו'. עי' משנה למלך (פ"א מסוטה הי"ד) דלרש"י דוקא כשהעיד שנטמאה בסתירה זו שיש בה ב' עדים ולהרמב"ם גם כשהעיד אטומאה דאחר סתירה אסורה כל שהי' מאותו שקינא לה. ובתשובת עמודי אור (סי' צ"ח) כתב דנאמן עד־אחד גם ע"ז שזינתה עם אחר כיון דטעם הנאמנות ברגל"ד הוא דע"י קו"ס אבדה חזקת כשרותה וחזקת היתר לבעלה מחזקינן לה שתזנה עם מי שיזדמן לה וראי' מגלגול שבועה דילפי' מסוטה דמגלגל עלי' מאיש אחר וקיי"ל בח"מ (סי' צ"ד) שאין מגלגלין רק כשיש רגל"ד לטענת הגלגול וע"כ דגם נגד אחר הוי רגל"ד וכן הוכיח מכתובות (דל"ז) דתרי שאמרו לדידן תבעתינהו לזנות עמה אין לה תו קנס ופיתוי דאמרי' שכיחי פרוצים אחרים שיזנו עמה אף שאילו לא רצו וה"נ דנחשדה אזנות עם מי שקינא לה ה"ה עם אחר כו' ע"ש. ולפי דמיונו הא דכתובות והא דקינוי וסתירה אהדדי. יוצמח דין מחודש דבהעידו עדים על א"א שתבעה אותם לזנות תיאסר לבעלה דכמו דשם יצאה מחמת זה מחזקת בתולה דאמרי' דמצאה אחרים שנתרצו לה ה"נ בא"א יסולק עי"ז חזקת־כשרות וחז"ה דידה דנימא דמצאה אחרים שנתרצו לה. וגם ע"א יהא נאמן עליה לאוסרה כזונה ודאית וכמו בקו"ס. אך ראיתי בחי' רע"א הנדפס בברלין בכתובות (דף י"ג) שכתב לעניינו דהי' שייך הא דרוב פסולים אילו הוי אמרי' דכשאשה רוצה לזנות היא מזנית עם כל הבא אליה אבל באמת י"ל דאולי עיניה נתנה בזה ורק הוא חביב לה ולכך אין הרוב מנגד כשנימא שזינתה עם המיעוט ע"ש. וזהו סברא ישרה. ולפי"ז ע"כ צ"ל בהא דכתובות להא דזינתה עם אחרים אינו רק חשש קל ולא חשש גמור ולא מהני רק לענין שלא להוציא הקנס מהמוחזק. אבל לענין א"א שעמדה בחז"כ וחז"ה אין לאוסרה מפני החשש קל שזינתה עם אחרים כיון די"ל דרק בהם נתנה עיניה וכיון שלא נתקיים מחשבתה נשארה בחזקות שלה ולא זינתה עם אחרים. ובדרוש וחדוש בכתובות (דף ל"ז) כתב דא"כ בתבעתה לפסולי כהונה תיאסר לכהן וזה לא מצינו ע"ש. ולדברינו ניחא דרק לענין שלא להוציא ממון מהמוחזק הוא דחיישי' לזה ולא לענין להוציאה מחזקתה להיתר נשואין. וא"כ גם בקו"ס לא חיישינן בה משום איש אחר שלא הי' לגבי' קו"ס [וצע"ק בספ"ז דיבמות בהא דבא על ארוסתו בבית חמיו יעו"ש]. והנה מהאיש שקינא לה דכ' המשל"מ דלהרמב"ם נאמן העד גם אטומאה דאחר סתירה משמע דאטומאה דקודם סתירה א"נ ומההוכחה דהעמודי אור מגלגול. משמע דנאמן העד לאחר סתירה גם אטומאה דקודם סתירה וכמו דמגלגל עליה טומאה דקודם סתירה. וזה תקשי להמבואר ביור"ד (סי' א') בש"ך ופר"ח דשוחט שעבר עבירה שחיטתו הקודמת כשר דאמרי' השתא הוא דאיתרע ע"ש. ואי אינו על זמן הקודם בספק רשע. איך יהא ע"א נאמן להוציאו מחז"כ מזמן הקודם. ומהא דלענין גלגול קרי ליה רגל"ד על טענת הגלגול וכמ"ש הרא"ש פ"ח דב"מ (סי' י') דמגלגל בסוטה אזנות דאירוסין אף שאז לא היה רגל"ד כי הוכיח סופה על תחילתה כו' ע"ש. ע"כ אינו רק שיתוף השם רגל"ד דלענין להאמין ע"א צריך רגל"ד אלים המוכיח ע"ז כבטומאה דשעת קו"ש או אח"כ מאיש זה שקינא לה. ורק לענין גלגול סגי בקצת אמתלא כמו מאיש אחר וגם מזמן אירוסין. וגם למ"ש בתשובת רע"א (סי' קכ"ד) בד"ה ואף דהיתה. די"ל דהא דאין ע"א נאמן נגד החזקה היינו בלא איתרע החזקה אבל באיתרע ומת לפנינו אלא די"ל השתא מת בזה נאמן ע"א דמת קודם ע"ש. נמי י"ל למ"ש בש"ש (ש"ג פ"ד) לענין תרתי דריעותא דאין מעשה רשע אחת מחזיק על מעשה רשע אחרת שקודם ע"ש. וא"כ גם לענין נאמנות דע"א י"ל כן. ובמ"ש בעמודי אור לפרש דברי ר' ישמעאל ע"פ מ"ש המהרי"ק דל"צ ב' עדים אלא אם בשעת העדות בא להוציא מחזקה והכא דבתר קו"ס איתרע חזקתה לכך נאמן ע"א אטומאה ע"ש.

לכאורה יש להעיר ממ"ש התוס' בריש נדה בד"ה והלל שהק' איך ילפינן מסוטה דברה"י ספיקו טמא אף באיכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקה כו' ותי' דילפי' מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אף דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית ע"ש. והנה אף דבלא העד דטומאה הוי הספק כודאי. מ"מ שם ספק עלה להא דספק סוטה חולצת. וודאי סוטה פטורה גם מחליצה דלהקל אינו ספק כודאי כמ"ש התוס' ביבמות (די"א ע"א) בד"ה צרת סוטה. וכשמעיד ע"א אטומאה חשיבה ודאי סוטה ועי' בנחל יצחק (ריש סי' ס"ט ענף ג') באורך. וא"כ אכתי תקשי הא הע"א מוציאה בעדותו מחזקה דהיתה בחזקת שאינה סוטה ודאית ובעדותו משוה לה לסוטה ודאית ומ"ש הך חזקה מן חז"כ או חז"ה דאין ע"א נאמן נגד החזקה. והנ"ל למ"ש בש"ש (ש"ו פ"ז) בטעם דע"א נאמן דחתיכה זו כשירה אף דמעורב ברוב טריפות אע"ג דנגד חזקה אינו נאמן ורוב הא עדיף מחזקה. הוא משום דבחזקה גם לדברי העד היה באופן אחר מכפי מה שמעיד עכשיו אבל בתערובות ל'ש רוב ומיעוט אלא למי שאינו מכיר אבל למכיר ויודע שחתיכה זו שומן אינו מעיד נגד הרוב והוי לגביה כמונחת בפני עצמה ע"ש באורך.

וא"כ בקו"ס ע"פ עדים דמחזקת היתר יצתה ע"פ העדים ואע"ג שלגבייהו היתה אז בחזקת שאינה טמאה ודאי. והע"א מוציאה בעדותו מחזקה זו. הרי הא אצל העד שראה אז בהסתירה שנטמאה לא עמדה אף רגע בחזקה זו דהיינו בטומאה מספק ושאינה טמאה ודאית דמיד שיצתה מחזקת טהרה ע"י העדים נעשית בפני הע"א סוטה ודאית. אך זה שייך כשמעיד אטומאה דשעת סתירה דלדברי העד אינו מעיד נגד חזקה שלא היתה טמאה ודאית. אבל במעיד אטומאה דאחר הסתירה זו הרי גם לדבריו קודם היתה בחזקת שאינה סוטה ודאית ורק משעת הטומאה דאח"כ שראה ומעיד עלי' נעשית סוטה ודאית. ובמעיד נגד החזקה אין ראוי להאמינו וצ"ע:

וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל רעק"א חובה. בתוס' הביאו הירושלמי דר"א דאמר חובה כב"ש דאסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ובדבר כעור א"א לגרשה ולכך חובה לקנאות ור' יהושע דאמר רשות סובר כב"ה דמותר לגרש אף בהקדיחה תבשילו ולכך רצה מקנא רצה מגרש והק' דרע"ק סבר חובה אף דס"ל אפילו מצא נאה ממנה מגרש.

והנלענ"ד בדרך רחוק קצת דלכאורה ק' גם במצי לגרש שייך חובה כשאינו רוצה לגרשה אלא לקיימה [ועי' במראה הפנים בירושלמי סוף גיטין]. וצ"ל דלא שייך לשון חובה ומצוה במה שאפשר שלא לקיים הדבר דהיינו אילו רצה לגרשה. וכזה כתבתי בספרי נפש חיה בבבא מציעא (דפ"ב ריש ע"ב) במלוה על המשכון לאינו בטוח דלר"א ל"ח לקיחת המשכון מצוה אף דלהלות הוא מצוה וא"צ להלות בלא משכון כיון דאילו הי' בטוח אצלו לא הי' מצוה בלקיחת המשכון וכעין דאיתא במכות (דף ח') כיון דאם מצא חרוש אינו חורש גם חרישה לצורך העומר ל"ח מצוה ורע"ק דס"ל בבבא מציעא שם דלקיחת המשכון חשיב ג"כ מצוה ס"ל נמי כן בחרישה לצורך העומר ע"ש. וא"כ י"ל דלהירושלמי פשיטא ליה דר' יהושע הי' סובר בזה כר"א דל"ש חובה ומצוה במה שאפשר שלא לקיים הדבר. וע"כ ס"ל רשות לקנאות. ורע"ק לשיטתו דגם כה"ג חשיב מצוה ולכך אף דס"ל דמצי לגרש מצי למיסבר דהוא חובה כשאין רוצה לגרש דגם אכה"ג שייך לשון חובה ומצוה כנ"ל בדוחק:

לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש. ותמהו בתוס' כיון דאיכא למידרש ידרוש וכמו בק"ו דבאיכא למידרש לא אמרי' טרח וכתב קרא. וצע"ק הא בפסחים (דף פ"ז ע"ב) משמע דר"א סובר גם באיכא למידרש אמרי' מילתא דאתא בק"ו טרח וכתב קרא. וא"כ י"ל דגם ר' ישמעאל יסבור כן:

לה יטמא מצוה. כתבו התוס' דנפ"מ לעוסק במצוה כו'. ופי' המהרש"א דע"כ מיירי ביש מתעסקים אחרים דאל"ה ה"ל מת מצוה ורחוק נמי מטמא וביש מתעסקים לא גרע כהן מישראל דאינו חייב לטמאות לקרובים ולכך אמרו דנפ"מ לעוסק במצוה וכמ"ש בק"א להמהרש"א דנהי דאין לכופו לטמאות מ"מ אם מטמא לקרובו מיקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה ע"ש. ומשמע דלר"י דס"ל רשות אינו פטור מן המצוה ביש מתעסקים אחרים ומטמא לה. וק"ל הא קודם הקבורה אונן הוא ופטור מכל המצות כדאיתא ברפ"ג דברכות ואפילו כשא"צ לעסוק בצרכי המת שיש אחרים שעוסקים בשבילו כמבואר ביור"ד (סי' שמ"א). והוא מהירושלמי ע"ש בתוס' ורא"ש. ומאי שנא כהן אי אפילו טומאתו רשות מישראל שא"צ לעסוק דפטור מהמצות. והב"י ביור"ד (סי' שע"ג) הביא ברייתא דאבל רבתי עד מתי מטמא להם רמ"א כל אותו היום רש"א ג' ימים ור"י אומר משום ר"ט עד שיסתום הגולל ע"ש. ואם גם אחר הקבורה מטמא הי' אפ"ל דאז ליכא אנינות ומצוה איכא. אבל למאי דקיי"ל דאינו מטמא רק עד סתימת הגולל כמש"ש הב"י תקשי כנזכר בהנפ"מ לעוסק במצוה שכתבו התוס' דהא גם לר"י פטור מטעם אנינות [גם נ"ל דפטור ממצות דאנינות מפני התעסקות דמת שייך גם בנזיר שאינו מטמא לקרובים כמפורש בתורה פ' נשא. דמ"מ שייך ביה התעסקות שא"ב טומאה כמו הבאת ארון ותכריכים ועי' בתוס' ורא"ש רפ"ג דברכות] ואי במסרו לכתפים. דנפסק האנינות כמבואר ביור"ד (סי' שמ"א ס"ג). בכה"ג הא הוי הטומאה למת שלא לצורך והתוס' בפסחים (דף ט' ע"א) סד"ה בשפחתו כתבו דשלא לצורך אסור לכהן לטמאות לקרובים ועי' בקרן אורה וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף