תורה תמימה/ויקרא/כז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
מזרחי
מנחת שי
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כז

ב[עריכה]

דבר אל בני ישראל. תניא, בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין, יכול לא יהיו גם נערכים, ת"ל איש, דברי ר' מאיר [א]. (ערכין ה' ב').

ואמרת אלהם. לרבות גרים ועבדים [ב]. (תו"כ).

איש. אין לי אלא איש, אשה מניין, ת"ל בערכך נפשות [ג]. (ערכין ה' ב').

איש כי יפלא. מה ת"ל כי יפליא, לרבות מופלא סמוך לאיש דהקדשו הקדש [ד]. (תמורה ב' ב').

נדר בערכך. מקיש הקדש לערכין – מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין [ה], ומה ערכין נדון בכבודו אף הקדש נדון בכבודו [ו]. (ב"מ קי"ד ב').

נדר בערכך. מקיש ערכין לנדרים, מה נדרים עובר בבל תאחר לשלמו (פ' תצא) אף ערכין עובר בבל תאחר [ז]. (תו"כ).

נדר בערכך נפשות. תניא, האומר דמי חציי עלי נותן דמי כולו, מאי טעמא, נדר בערכך נפשות כתיב [ח]. (ערכין כ' א').

בערכך נפשות. בערכך – לרבות ערך סתם [ט], מאי ערך סתם, דתניא, האומר ערך סתם עלי, נותן כפחות שבערכין, וכמה פחות שבערכין – שלשת שקלים [י]. (ערכין ד' ב').

בערכך נפשות. בערכך – ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך דמי אברים [י"א], יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו, ת"ל נפשות [י"ב]. (שם שם).

בערכך נפשות. נפשות – להוציא את המת [י"ג]. (שם שם).

בערכך נפשות. אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מניין ת"ל נפשות [י"ד]. (שם שם).

בערכך נפשות. נפשות – לרבות מנוול ומוכה שחין, שיכול נדר בערכך, כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין ת"ל נפשות [ט"ו]. (שם שם).

בערכך נפשות. האומר ערך ראשי או ערך כבדי עלי נותן ערך כולו, מאי טעמא, בערכך נפשות כתיב [ט"ז]. (שם כ' א').

ג[עריכה]

והיה ערכך הזכר. זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהיו בערך איש אבל יהיו בערך אשה, ת"ל (פ' ד') ואם נקבה היא, זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס [י"ז] [ש= ד' ב'].

והיה ערכך. [מה ת"ל שוב והיה ערכך] לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים [י"ח], שיכול נדר בערכך, כל שישנו בערכין ישנו בדמים וכל שאינו בערכין אינו בדמים, ת"ל שוב והיה ערכך [י"ט]. (ערכין ד' ב').

והיה ערכך המשים שקל. מלמד שאין בערכין יתר על המשים סלע [כ]. (שם ז' ב').

ה[עריכה]

ואם מבן חמש וגו'. שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן [כ"א], מאי טעמא, נאמר כאן שנה ונאמר בבן ששים שנה (פ' ז'), מה התם שנת ששים כלמטה מהן [כ"ב] אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן, בין להקל בין להחמיר [כ"ג]. (שם י"ח א').

ח[עריכה]

ואם מך הוא מערכך. תניא, אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון לשלשים יום וכסות לשנים עשר חודש, מטה מוצעת וסנדליו ותפיליו, מאי טעמא, דכתיב ואם מך הוא מערכך, החייהו מערכך [כ"ד], אבל לא לאשתו ולבניו, מאי טעמא, הוא מערכך ולא אשתו ובניו מערכך [כ"ה]. (ערכין כ"ד א').

והעמידו וגו'. והעמידו – להוציא את הגוסס, דכתיב והעמידו והעריך, כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה [כ"ו]. (שם ד' ב').

והעמידו לפני הכהן. ההקדשות שמין בשלשה, הערכין המטלטלין בשלשה, והקרקעות בתשעה וכהן, ואדם כיוצא בהם, מנה"מ, אמר שמואל, עשרה כהנים כתובים בפרשה [כ"ז], חד לגופיה, ואינך הוו מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראלים וכהן אחד [כ"ח]. (סנהדרין ט"ו א').

על פי אשר תשיג וגו'. היה עני והעשיר, עשיר והעני, נותן ערך עשיר, מאי טעמא דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר [כ"ט]. (ערכין י"ז ב').

אשר תשיג יד הנודר. מלמד שבנודר תלי רחמנא ולא בנידר [ל]. (שם שם א').

יעריכנו הכהן. תניא, יכול אם אמר ערך פלוני עלי ומת המעריך יהיה פטור, ת"ל יעריכנו – אפילו מת [ל"א]. (תו"כ).

ט[עריכה]

קרבן לה'. ת"ר, יכול יהיו קדשי בדק הבית עושין תמורה [ל"ב], ת"ל קרבן, מי שנקראו קרבן, יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן [ל"ג]. (תמורה י"ג א').

ממנו לה' יהיה קדש. ת"ר, יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' והיה קודש, ממנו לה' ולא כולו לה' [ל"ד], יכול תצא לחולין, ת"ל יהיה קודש [ל"ה], הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין, חוץ מדמי אבר שבה [ל"ו]. (תמורה י"א ב').

י[עריכה]

לא יחליפנו וגו'. ת"ר, לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו [ל"ז]. (שם ט' א').

לא יחליפנו וגו'. הצבור והשותפין אין עושין תמורה, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר, יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושין תמורה [ל"ח]. (שם י"ג א').

ולא ימיר. תניא, תמורה – זו חליפין, וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו [ל"ט]. (ב"מ מ"ז א').

ולא ימיר. תניא, קדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה, דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר, וכתיב בריש הפרשה דבר אל בני ישראל [מ]. (תמורה ג' א').

ולא ימיר אותו. האומר הרי זו תחת חטאת או תחת עולה לא אמר כלום, דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו, עד שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו [מ"א] [תמורה פ"ה מ"ו ברע"ב]

טוב ברע. איזהו טוב ברע – בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן, מלמד שממירין מן בעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין [מ"ב]. (תמורה ט' א').

טוב ברע. השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מבעי, ומה ת"ל טוב ברע, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה, מכאן לקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו אין עושין תמורה [מ"ג]. (בכורות י"ד ב').

ואם המר ימיר. ואם – לרבות את האשה לתמורה [מ"ד], המר ימיר – לרבות את היורש [מ"ה]. (תמורה ב' א' – ב').

ימיר בהמה. העופות והמנחות אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא בהמה [מ"ו]. (שם י"ג א').

בהמה בבהמה. מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים [מ"ז]. (שם ט' א').

בהמה בבהמה. מלמד שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד [מ"ח]. (שם שם).

בהמה בבהמה. ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה, לא עוברים באברים [מ"ט] ולא אברים בעוברים, לא אברים בשלמים ולא שלמים באברים [נ]. (תו"כ).

והיה הוא ותמורתו. הפסח ששחטו לשם תמורה אינו קדוש, מאי טעמא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, זו תמורה ואין אחר תמורה [נ"א]. (זבחים ט' א').

והיה הוא ותמורתו. אין הכהנים ממירין בבכור, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, היכן קדושה חלה עליו – בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים [נ"ב]. (תמורה ז' ב').

והיה הוא ותמורתו. ואפילו במאה [נ"ג]. (שם ט' א').

והיה הוא ותמורתו. אין התמורה עושה תמורה ולא הולד עושה תמורה, דאמר קרא הוא ותמורתו, הוא ולא ולד, ותמורתו ולא תמורת תמורתו [נ"ד]. (שם י"ג א').

יהיה קדש. לרבות שוגג במזיד, היכי דמי שוגג, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו, כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים [נ"ה]. (שם י"ז א').

יא[עריכה]

ואם כל בהמה טמאה. בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר [נ"ו], או אינו אלא בבהמה טמאה ממש איירי, כשהוא אומר (פ' כ"ז) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה וגו', בבעלי מומין שנפדו [נ"ז]. (תמורה ל"ב ב').

בהמה טמאה. טמאה – לרבות את המתה [נ"ח]. (תו"כ).

אשר לא יקריבו ממנה. תניא, יכול יפדו על מום עובר, ת"ל אשר לא יקריבו ממנה, שאינה קריבה כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום אבל קריבה למחר [נ"ט]. (תמורה ל"ג א').

והעמיד את הבהמה. העופות [ס] והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה [ס"א]. (מנחות ק' ב').

יב[עריכה]

בין טוב ובין רע. מלמד שאין פודין את ההקדשות באכסרה [ס"ב]. (תו"כ).

כן יהיה. אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים, ואחד בשלשים ואחד בארבעים ואחד בחמשים, חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוה ונפרעין משל עשר את המותר [ס"ג]. (ערכין כ"ז א').

יג[עריכה]

ואם גאל יגאלנה. לרבות את האשה ואת היורש [ס"ד]. (תו"כ).

ויסף חמישתו. זה בבעלים אמור [ס"ה]. (שם).

יד[עריכה]

ואיש כי יקדיש וגו'. במה אנן קיימין, אם בבית דירה – כבר כתיב (פ' ט"ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו, אלא במקדיש נכסיו, מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית [ס"ו]. (ירושלמי שקלים פ"ד ה"ד).

כי יקדיש את ביתו. כביתו, מה ביתו שלו אף כל שהוא שלו, מכאן שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו [ס"ז]. (ב"ק ס"ח ב').

כי יקדיש את ביתו. כביתו, מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו, מכאן שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו [ס"ח]. (ב"ק ס"ט ב').

טו[עריכה]

ואם המקדיש יגאל. תניא, אמר ר' יהושע בן לוי, על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אין מוסיף חומש, מאי טעמא, דאמר קרא ואם המקדיש יגאל את ביתו, המקדיש ולא המתפיס [ס"ט]. (ב"מ נ"ד ב').

ואם המקדיש יגאל. מלמד שהמקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר מוסיף חומש [ע]. (תמורה י' א').

ויסף חמישית כסף ערכך. מקיש חומשו לכסף ערכו, מה כסף ערכו מוסיף חומש אף כסף חומשו מוסיף חומש [ע"א]. (תמורה י"א א').

ויסף וגו' והיה לו. פדה מן ההקדש במנה ולא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים מביא מאתים, דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך והיה לו, אם יוסיף קם לו, ואם לאו אינו קם לו [ע"ב]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ו).

טז[עריכה]

ואם משדה אחזתו. אין לי אלא שדה אחוזתו מאביו, שדה אחוזתו מאמו מניין, ת"ל יקדיש איש מכל מקום [ע"ג]. (תו"כ).

לפי זרעו. לפי זרעו ולא לפי גדוליו [ע"ד]. (שם).

זרע חמר שערים. אחד המקדיש בחולת המהוז [ע"ה] ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי [ע"ו] נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [ע"ז]. (ערכין י"ד א').

זרע חמר שערים. אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים ושדה אילנות מניין, ת"ל שדה מכל מקום [ע"ח]. (ערכין י"ד א').

זרע חמר שערים. אמר רב פפא, הקדיש אילנות פודה בשווייהן [ע"ט], מאי טעמא, בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות [פ]. (שם שם ב').

זרע חמר שערים. אמר רב פפא, הקדיש טרשין פודה בשווייהן [פ"א], מאי טעמא, בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו [פ"ב]. (שם שם).

זרע חמר שערים. תניא, כור זרע ולא כור תבואה [פ"ג], מפולת יד ולא מפולת שורים [פ"ד] תנא לוי, לא מעבה ולא מידק אלא בינוני [פ"ה]. (שם כ"ה א').

יז[עריכה]

יקדיש שדהו. מה ת"ל שדהו [פ"ו], ללמד שאם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה [פ"ז]. (תו"כ).

כערכך יקום. ת"ר, אתה הקשית דמים לערכין, מרגלית לקלים [פ"ח] ולדון בכבודו [פ"ט], יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה [צ], ת"ל כערכך יקום אינו נותן אלא בזמן הערך [צ"א]. (ערכין י"ח א').

כערכך יקום. כמה הוא נותן, ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות, ומה טיבו של פונדיון זה – קולבון לפרוטרוט [צ"ב]. (תו"כ).

יח[עריכה]

ואם אחר היובל. המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אמר שמואל אינה קדשה כל עיקר [צ"ג], ומאי אחר היובל – אחר אחר [צ"ד]. (ערכין כ"ד ב').

את הכסף. ת"ר, מניין שאם אמרו בעלים הרי אנו נותנין דבר שנה בשנה שאין שומעין להם, ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כסף כולו כאחד [צ"ה]. (שם כ"ה א').

על פי השנים. תניא, אין מחשבין חדשים להקדש, שנאמר וחשב על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים [צ"ו], ומניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה אתה עושה, ת"ל וחשב לו הכהן – מכל מקום [צ"ז]. (שם שם).

על פי השנים. תניא, מניין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ואין גואלים לאחר היובל פחות משנה, ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות [צ"ח]. (תו"כ).

עד שנת היובל. שלא יכנס בה משנת היובל כלום [צ"ט]. (שם).

ונגרע מערכך. מכאן דמה ששנינו אוכלין מצטרפין זה עם זה חוץ מקליפתן וגרעיניהן – גרעיניהן ולא גרעיניהן הוא [ק]. (שבת ע"ז ב').

ונגרע מערכך. ת"ר, ונגרע מערכך – אף מן ההקדש, שאם אכלה הקדש שנה או שנים אי נמי לא אכלה אלא שהיתה לפניו נותן סלע ופונדיון לשנה [ק"א]. (ערכין כ"ה א').

יט[עריכה]

ואם גאל יגאל. מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין [ק"ב]. (שם ל' ב').

ואם גאל יגאל. לרבות את האשה ואת היורש [ק"ג]. (תו"כ).

את השדה. שדה מה ת"ל [ק"ד], לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אין לי אלא שהקדיש בענין הזה [ק"ה], מניין לרבות לתך וחצי לתך, סאה ותרקב וחצי תרקב מניין, ת"ל שדה מכל מקום [ק"ו]. (ערכין כ"ה א').

כסף ערכך. אין פודין את ההקדש ומעשר שני בשטר, דכתיב ונתן הכסף וקם לו [ק"ז]. (קדושין ה' א').

כסף ערכך. אמר רב יהודה אמר רב אסי. כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי [ק"ח], והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל [ק"ט], יליף כסף כסף ממעשר [ק"י] [קדשין י"א ב'].

כסף ערכך עליו. אמר רמי בר חמא, הרי אמרו הקדש אינו מתחלל על הקרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו, חומשו מהו שיתחלל על הקרקע, אמר רבא, עליו כתיב, לרבות חומשו כמותו [קי"א]. (ב"מ נ"ד א').

וקם לו. תניא, אכל הקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו, פשיטא, לא צריכא [שנפדו ולא נפדו כהלכתן, היכי דמי] שחללו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו [קי"ב]. (ברכות מ"ז ב').

וקם לו. תניא, אין מפנין מפני האורחים בשבת את ההקדש שלא נפדו [קי"ג], פשיטא, לא צריכא, שנפדו ולא נפדו כהלכתן שחללן ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו [קי"ד]. (שבת קכ"ח א').

וקם לו. תניא, אין מערבין בהקדש שלא נפדו, פשיטא, לא צריכא שפדאן ולא פדאן כהלכתן, שחללן על גבי קרקע, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו [קט"ו]. (עירובין ל"א ב').

וקם לו. תניא, אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח בהקדש שלא נפדו, פשיטא, לא צריכא, שפדאן ולא פדאן כהלכתן, שחללן על גבי קרקע, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו [קט"ז]. (פסחים ל"ה ב').

כ[עריכה]

ואם לא יגאל וגו'. ת"ר, ואם לא יגאל – בעלים, ואם מכר – גזבר [קי"ז]. (ערכין כ"ה ב').

לאיש אחר. לאיש אחר ולא לבן, או אינו אלא ולא לאח, כשהוא אומר איש הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר – ולא בן [קי"ח]. (שם שם).

לא יגאל עוד. יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה [קי"ט], ת"ל עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה [ק"כ]. (שם כ"ו א').

כא[עריכה]

והיה השדה. אמר רב פפא, הקדיש טרשין [קכ"א] ולא גאלן יוצאין ביובל, מאי טעמא, שדה אמר רחמנא – כל דהוא, אבל הקדיש אילנות ולא גאלן אין יוצאין ביובל, מאי טעמא, שדה אמר רחמנא, ולא אילנות [קכ"ב]. (שם י"ד ב').

והיה השדה וגו'. בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא, הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים, אמר ליה, כתיב ואם לא יגאל והיה השדה בצאתו ביובל וגו', והאי נמי בת גאולה היא [קכ"ג]. (שם כ"ה ב').

והיה השדה וגו'. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם [קכ"ד]. (שם כ"ט א').

קדש לה'. תניא, הגיע יובל ולא נגאלה, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה [קכ"ה], דברי ר' יהודה, מאי טעמא, יליף קודש קודש ממקדיש בית, מה להלן בדמים, אף כאן בדמים [קכ"ו]. (ערכין כ"ה ב').

כשדה החרם. ת"ר, מניין לכהן שהקדיש שדה חרמו [קכ"ז] שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי, ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כש"כ, ת"ל והיה השדה כשדה החרם, וכי מה למדנו משדה החרם [קכ"ח], מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים [קכ"ט]. (שם ל"ד א').

לכהן תהיה. מלמד שסתם חרמים לכהנים [ק"ל]. (שם כ"ח ב').

לכהן תהיה. אמר ר' חייא בר אבין, החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר, שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר [קל"א]. (שם שם).

לכהן תהיה אחזתו. ת"ר, אחוזתו, מה ת"ל, מניין לשדה היוצא לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים [קל"ב] שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי, ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כש"כ, ת"ל אחוזתו, אחוזה שלו ואין זו שלו, הא כיצד, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים [קל"ג]. (שם כ"ה ב').

כב[עריכה]

אשר לא משדה אחזתו. ת"ר, מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה, ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה [קל"ד]. (ערכין כ"ו ב').

כג[עריכה]

מכסת הערכך. ת"ר, במכסת, מה בא זה ללמד, לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, יכול אף שדה מקנה כן, ת"ל מכסת [קל"ה]. (שם י"ד ב').

מכסת הערכך. הקישו הכתוב לערכין, מה ערכין אין מוסיף חומש אף שדה מקנה אין מוסיף חומש [קל"ו]. (ערכין י"ד ב').

ונתן את הערכך. אמר רב המנונא, הכל מודים בערכין דאע"פ שלא אמר דמי עלי חייב באחריותן, דכתיב ונתן את הערכך, חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר [קל"ז]. (חולין קל"ט ב').

ביום ההוא. ת"ר, ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהא מרגלית לקלים, [לפי שאין להקדש אלא מקומה ושעתה] [קל"ח]. (ערכין כ"ד א').

קדש לה'. מלמד שסתם הקדישות לבדק הבית [קל"ט]. (שם שם).

כד[עריכה]

בשנת היובל וגו'. תניא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו, ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ [ק"מ], ומה ת"ל לאשר קנהו מאתו, שיכול שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר תחזור לבעלים הראשונים, ת"ל לאשר קנהו [קמ"א]. (שם כ"ו א').

כה[עריכה]

וכל ערכך יהיה בשקל. אין בערכין פחות מסלע, דאמר קרא וכל ערכך יהיה בשקל, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותין משקל [קמ"ב]. (שם ז' ב').

בשקל הקודש. פרט לקרקעות ולעבדים ולשטרות [קמ"ג]. (תו"כ).

עשרים גרה יהיה השקל. למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה, יכול יפחות, ת"ל (פ' קרח) עשרים גרה הוא [קמ"ד]. (בכורות ג' א').

כו[עריכה]

אשר יבכר לה'. משיבוכר לה', אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן [קמ"ה], יכול אף ולדי כל הקדשים כן, ת"ל אך חלק [קמ"ו]. (תמורה כ"ה א').

בבהמה לא יקדיש איש אותו. ת"ר אלו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר בכור לא יקדיש הקדשות, ת"ל איש אותו, אותו אי אתה מקדיש אבל מקדיש אדם בכור הקדשות, ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים, ת"ל בבהמה, בבהמה עסקתי [קמ"ז]. (שם שם).

לא יקדיש. תניא, אין מתפיסין אותו לשום זבח, דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו [קמ"ח]. (בכורות ט"ו ב').

לא יקדיש. תניא, כתוב אחד אומר (פ' ראה) כל הבכור תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש, לא יקדיש מבעי ליה ללאו [קמ"ט] תקדיש מבעי ליה לכדתניא, מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר הזכר תקדיש [ק"נ]. (ערכין כ"ט א').

לא יקדיש. תניא, השוקל שקלו ממעות הקדש [קנ"א], אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו [קנ"ב]. (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ב).

אם שור אם שה. אין לי אלא בכור [קנ"ג], מניין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה ת"ל לא יקדיש אם שור אם שה [קנ"ד]. (תו"כ).

לה' הוא. הוא קריב ואין תמורתו קריבה [קנ"ה]. (זבחים פ"א ב').

כז[עריכה]

ואם בבהמה הטמאה. תנא תנא קמיה דר' אלעזר, ואם בבהמה הטמאה [מה ת"ל הטמאה], מה בהמה טמאה מיוחדת שתחלתה הקדש וכולה לשמים [קנ"ו] מוסיף חומש, אף כל שתחלתה הקדש וכולה לשמים מוסיף חומש [קנ"ז]. (ב"מ נ"ד ב').

ואם בבהמה הטמאה. [מה ת"ל הטמאה], מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה [קנ"ח] אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה, ומוציא אני את שאמר הרי זה הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה [קנ"ט]. (ירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ו).

ופדה בערכך. תניא, הקודש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול, דכתיב ופדה בערכך ויסף חמשיתו הרי חילול, ואם לא יגאל ונמכר בערכך – הרי מקח [ק"ס]. (סוכה מ' ב').

ופדה בערכך. מלמד שהקודש תופס את דמיו [קס"א]. (ע"ז נ"ד ב' ברש"י).

ויסף חמשיתו עליו. כיצד מוסיף חומש, שיהא הוא וחומשו חמשה [קס"ב]. (ב"מ נ"ד ב').

ואם לא יגאל. מצות גאולה – באדון, והוא קודם לכל אדם, שנאמר ואם לא יגאל ונמכר בערכך [קס"ג]. (בכורות י"ג א').

כח[עריכה]

אשר יחרים איש. תניא, מניין שכנויי חרמים כחרמים, שנאמר אך כל חרם, מה ת"ל אשר יחרים איש, ללמד על כנויי חרמים כחרמים [קס"ד]. (ירושלמי נדרים פ"א ה"א).

מכל אשר לו וגו'. ת"ר, מכל אשר לו ולא כל אשר לו, מאדם – ולא כל אדם, מבהמה – ולא כל בהמה [קס"ה], משדה אחוזה – ולא כל שדה אחוזה [קס"ו]. (ערכין כ"ח א').

מאדם. מאדם – אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים [קס"ז]. (גיטין ל"ח ב').

מאדם ובהמה. תניא, יכול יחרים אדם את בנו ובתו, עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו, ת"ל בהמה, מה בהמה שיש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה לעולם [קס"ח]. (ערכין כ"ח ב').

כל חרם וגו'. ת"ר, החרמין כל זמן שהן בבית בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם, שנאמר כל חרם קודש קדשים הוא לה', נתנן לכהן הרי הם כחולין לכל דבריהם, שנאמר (פ' קרח) כל חרם בישראל לך יהיה [קס"ט]. (שם כ"ט א').

קדש קדשים הוא. הוא – למעוטי בכור, ומה ת"ל, דתניא, בבכור נאמר (פ' קרח) לא תפדה ונמכר [ק"ע] ובמעשר כתיב (פ' ל"ג) לא יגאל ואינו נמכר, לכך נאמר הוא [קע"א]. (תמורה ה' ב').

הוא לה'. מה ת"ל לה', ללמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים [קע"ב]. (ערכין כ"ח ב').

כט[עריכה]

כל חרם וגו'. תניא, מניין ליוצא להרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום, ת"ל כל חרם לא יפדה [קע"ג], יכול אפילו קודם שנגמר דינו, ת"ל מן האדם ולא כל האדם [קע"ד]. (שם ו' ב').

כל חרם וגו'. תניא, רבי ישמעאל אומר, לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם [קע"ה] יכול אף בידי אדם כן, ת"ל כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה [קע"ו], ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה, מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרה מניין, ת"ל כל חרם [קע"ז]. (שם שם).

כל חרם וגו'. תניא, מניין שהחרמין לאנשי משמר, ת"ל כל חרם קודש קדשים הוא לה', מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמין לאנשי משמר [קע"ח]. (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד).

ל[עריכה]

וכל מעשר הארץ. תניא, יכול בשתי מעשרות הכתוב מדבר, ת"ל לה' הוא, הוא אמור כאן והוא אמור להלן, דברים המחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן [הוי אומר במעשר שני הכתוב מדבר] [קע"ט]. (תו"כ).

וכל מעשר הארץ. תניא, מניין שאין תורמין מפירות הארץ על פירות חו"ל ומפירות חו"ל על פירות הארץ, ת"ל וכל מעשר הארץ [ק"פ]. (ספרי פ' קרח י"ח כ"ו).

מזרע הארץ. לרבות זרע שום שחליים וגרגר, ולהוציא לוף העליון וזרע כרישין וזרע בצלים וזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאין נאכלין [קפ"א]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א).

מפרי העץ. לרבות כל פירות האילן ולהוציא חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדירה [קפ"ב]. (שם שם).

מפרי העץ. כלל אמרו במעשר, כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול, וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל, דכתיב מזרע הארץ מפרי העץ, עד שיגדל ויעשה פרי [קפ"ג] [מעשרות פ"א מ"א וברע"ב]

לה' הוא. המקדש בחלקו במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד לא קידש, דאמר קרא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה', לה' הוא ולא לקדש בו את האשה [קפ"ד]. (קדושין נ"ג א').

לא[עריכה]

ואם גאל יגאל. לרבות את היורש [קפ"ה]. (זבחים י' א').

ואם גאל יגאל איש. האשה פודה מעשר שני בלא חומש, מאי טעמא, איש אמר רחמנא ולא אשה [קפ"ו]. (קדושין כ"ד א').

ממעשרו. אע"פ דבעלמא מעשר ממון גבוה הוא, אפילו הכי לענין פדיה אוקמיה, רחמנא ברשותיה, דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף, קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש [קפ"ז]. (ב"ק ס"ט ב').

ממעשרו. ת"ר, ואם גאל יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו, פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה [קפ"ח]. (ב"מ נ"ג ב').

ממעשרו. ממעשרו ולא כל מעשרו, פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא [קפ"ט]. (תו"כ).

ממעשרו חמשיתו. א"ר יוחנן, כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש, דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו, כדי שיהיה הוא ופדיונו משלו [ק"צ]. (ירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ג).

חמשיתו יוסף. כיצד מוסיף חומש, שיהא הוא וחומשו חמשה [קצ"א]. (ב"מ נ"ד א').

יסף עליו. עליו – לרבות חומשו כמותו [קצ"ב]. (שם שם).

לב[עריכה]

וכל מעשר בקר וצאן. מעשר בהמה נוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה, דאמר קרא העשירי, תן עשירי לזה ועשירי לזה, אי הכי כבשים ועזים נמי, אמר קרא וצאן, משמע כל צאן אחד [קצ"ג]. (בכורות נ"ד ב').

כל אשר יעבר. ת"ר, כיצר מעשר, כונסן לדיר, אמותיהן מבחוץ והן מבפנים ונעות ויוצאות לקראת אמן, ולפקעינהו אינהו, יעבר כתיב ולא שיעבירוהו [קצ"ד]. (בכורות נ"ח ב').

כל אשר יעבר. אמר רבא, מנין הראוי פוטר, דאמר קרא כל אשר יעבר ולא שכבר עבר [קצ"ה]. (שם נ"מ ב').

כל אשר יעבר. כל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר [קצ"ו], מעשר – דגמרינן העברה העברה מבכור [קצ"ז]. (תמורה ה' ב').

כל אשר יעבר. ולד המעשרות לא יינק פן המעשרות [קצ"ח], מאי טעמא, אתיא העברה העברה מבכור, מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת מועלין בה [קצ"ט]. (מעילה י"ג א').

אשר יעבר תחת השבט. ת"ר, כל אשר יעבר תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת [ר]. (בכורות נ"ה ב').

תחת השבט. מצוה למנותן בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מניין [ר"א] תלמוד לומר עשירי קודש מכל מקום [ר"ב] (בכורות נ"ח ב').

העשירי. תניא, יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד יהיו מעושרין, ת"ל עשירי ואין זה עשירי [ר"ג]. (שם שם).

העשירי. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק [ר"ד]. (שם שם).

העשירי יהיה קדש. תניא, הפסח בשאר ימות השנה ששחטו לשם מעשר אינו קדוש, מאי טעמא, דאמר קרא העשירי יהיה קודש, זה מעשר ואין אחר מעשר [ר"ה]. (זבחים ט' א').

העשירי יהיה קדש. מעשר בהמה נוהג בחולין ולא במוקדשין, מאי טעמא, דאמר קרא יהיה קודש – ולא שכבר קודש [ר"ו]. (בכורות נ"ג ג').

העשירי יהיה קדש. אין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מניין, ת"ל יהיה קודש – מכל מקום [ר"ז]. (שם נ"ח ב').

העשירי יהיה קדש. ת"ר, מניין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, ת"ל וכל מעשר בהמה כל אשר יעבור וגו' העשירי יהיה קודש [ר"ח]. (שם ס' ב').

לג[עריכה]

לא יבקר וגו'. תניא, הכל נאמנין על מומי מעשר, מאי טעמא, דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא, ומי ידעי הי נפיק, וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה, והא לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא, אלא דאי בעי שדי מומא בכולא עדרא [ר"ט]. (בכורות ל"ו ב').

לא יבקר וגו'. תניא, המעשר לא פסיל ביה מומא, דכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו [ר"י]. (שם נ"ז א').

לא יבקר וגו'. ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זירא, עבר וביקר מהו שיעבור, אמר ליה, כל דבר שבא להתיר אינו עובר, מה בא להתיר כאן, להקדיש בעלי מומין [רי"א]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

ולא ימירנו. תניא, א"ר שמעון, מעשר בכלל כל הקדשים לתמורה היתה ולמה יצאה, לומר לך, מה מעשר קרבן יחיד [רי"ב] ודבר שבא בחובה ודבר שאינו בשותפות, אף כל קרבן יחיד ודבר שבא בחובה ודבר שאינו בא בשותפות אין נעשין תמורה [רי"ג]. (תמורה י"ג א).

לא יגאל. וסמיך ליה והיה הוא ותמורתו, הקיש גאולה לתמורה, מה תמורה מחיים אף גאולה מחיים, ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה [רי"ד]. (בכורות ל"א ב').

לא יגאל. נאמר כאן לא יגאל ונאמר בחרמין (פ' כ"ח) לא ימכר ולא יגאל, מה לא יגאל דהתם מכירה עמו אף לא יגאל דהכא מכירה עמו [רט"ו]. (בכורות ל"ב א').

לד[עריכה]

אלה המצות. מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [רט"ז]. (שבת ק"ד א').

אלה המצות. כלל אמרו ביבמה, כל שהוא איסור מצוה, כגון אלמנה שנפלה ליבום לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, חולצת ולא מתייבמת, ואמאי קרי ליה איסור מצוה, דכתיב אלה המצות [רי"ז]. (יבמות כ' א').

אלה המצות. א"ר אילא, מלמד שאם עשאן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות [רי"ח]. (ירושלמי שבת פי"ג ה"ג).

אשר צוה ה' וגו'. אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו, את משה אל בני ישראל – כדאי השליח למי שנשתלח אצלו וכדאי מי שנשתלח אצלו לשליח, אל בני ישראל – זכות ישראל גרמה [רי"ט]. (תו"כ).

בהר סיני. מלמד שכולם נאמרו בסיני [ר"כ]. (תו"כ).


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. פירש"י מדכתיב איש כל איש במשמע, עכ"ל. ויש להוסיף באור, משום דבמקום שמכוין הכתוב להודיע דקאי רק על איש מישראל כתב זה מפורש, כמו בר"פ ויקרא אדם כי יקריב מכם קרבן, ובפ' אחרי איש איש מבית ישראל אשר יאכל דם, ועוד כהנה, וכאן שכתב איש סתם כולל גם עובד כוכבים. ומה דניחא ליה למעט מעריכים ולרבות נערכים ולא איפכא, משום דמסתבר טפי לרבות נערך מדמצינו רבוי בנערכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערכין אע"פ שאין מעריכין, וזו דעת ר' מאיר כמבואר, אבל ר' יהודה ס"ל להיפך דממעטינן נערכים ומרבינן מעריכים, וטעמיה משום דמצינו רבוי במעריכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אע"פ שאין נערכין, ולא ניחא ליה הדמיון לחרש שו"ק כמ"ש ר"מ, משום דשאני התם דאין בהם דעה. ונראה בטעמיה דר"מ דמשום הא גופיה שיוה עובדי כוכבים לחשו"ק משום דגם דעתם אינה מכונת באמונות ודעות. והנה קבענו כדעתיה דר"מ משום דבגמרא אמר רבא מסתברא טעמיה דר"מ, וכ"פ הרמב"ם פ"א ה"ו מערכין. והראב"ד פסק כר' יהודה ע"פ הכלל ר"מ ור"י הלכה כר"י, ואינו מדחה כלל זה מפני מ"ש רבא מסתבר טעמיה דר"מ, ואמנם אפילו לדעת הראב"ד נראה דעיקר הענין שהעובדי כוכבים מעריכין היינו שמקבלין מהם, והקדישן הקדש, אבל אין בהם חיוב לקיים דבריהם משום לא יחל דברו, כמ"ש התוס' בנזיר ס"א סע"ב דאין העובד כוכבים בבל יחל, וכ"ה מפורש בירושלמי נזיר פ"א ה"א, וע' לפנינו בר"פ מטות. גם יש להעיר נ"מ בפלוגתא זו אם יש בעובד כוכבים דין מופלא הסמוך לאיש כמו בישראל שיובא בסמוך.
  2. עיין מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל בפ' מצורע בריש פ' זבים (ט"ו א') וצרף לכאן.
  3. דנפש כולל כולם וכמש"כ בפ' בא בפסוק במכסת נפשות, וממילא אין נ"מ בין אם המעריך איש או אשה, וכן אשה שהעריכה איש או אשה, כיון דהשם נפשות מוסב גם על המעריך גם על הנערך.
  4. כונת הקושיא מה ת"ל, כי לשון הפלאה כאן הוא מי שהגיע לכלל דעת להפליא ולפרש לשם מי העריך ולשם מי אמר דמי עלי, וכמש"כ בפ' וארא והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו', וא"כ כיון דכתיב איש פשיטא דאיירי בבר הפלאה, דאיש מורה על גודל ושיעור בגרות, כנודע, וא"כ למה נאמר עוד כי יפליא, אלא בא לרבות מופלא סמוך לאיש, כי זה הנקרא איש שהוא בן י"ג שנה ויום אחד אפילו אינו יודע להפלות לשם מי נדר והעריך ג"כ הוי נדר, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' נשא בר"פ נזירות, ואשמעינן דגם מופלא סמוך לאיש שהוא בן י"ב שנה ויום אחד או בן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות, דאע"פ דשניהם אין נחשבים גדולים, עכ"פ מדיודעים להפליא ולפרש לשם מי העריכו הוי הקדישן הקדש. ובתינוקת הוי השיעור בת י"א שנה ויום אחד כמבואר בנדה מ"ה ב', וטעם הדבר מבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע. – ועיין ברמב"ם פ"א הט"ו מערכין כתב וז"ל, וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם, שהרי נדריו קיימין כמו שבארנו בהלכות נדרים, עכ"ל. ושם בהלכות נדרים פי"א ה"ד כתב וז"ל, ודבר זה מד"ת שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר, ואע"פ שנדריהם קיימין, אם חללו נדרם או נשבעו והחליפו אין לוקין עד שיגדילו ויביאו ב' שערות, עכ"ל. ולפי מש"כ לעיל אות א' דכל היכי שאינו עובר על לא יחל ומוצא שפתיך ובל תאחר ליכא חיוב לשלם ורק אם נתן הוי הקדש, לפי"ז לא ידעתי אם הלשון חייב לשלם שכתב הרמב"ם הוא מדוקדק, כי לפי המתבאר שקטן אינו עובר על כל אלה, יותר היה נאות לכתוב אצלו קטן שהגיע לעונת נדרים וכו' נדרו נדר והקדישו הקדש וכמו שכתב במופלא סמוך לאיש, ודו"ק.
  5. ר"ל שבעת שממשכנין עבור ההערכה מניחין לו למזון שלשים יום וכסות ועוד איזה דברים, ויתבאר לקמן ריש פסוק ח', וכן בהקדש.
  6. ר"ל מה ערכין אם אמר ערך אבר פלוני עלי שכל החיות תלויה בו, כגון ערך ראשי, ערך לבי, ערך כבדי, נותן דמי כולו, כפי שיתבאר בסמוך כך בהקדש אם אמר דמי אבר כזה עליו להקדש נותן שיוי כולו, ואמנם בזה חומר בהקדש מערכין, דבערכין אם אמר ערך אבר פלוני שאין הנשמה תלויה בו לא אמר כלום כגון אם אמר ערך ידי או ערך רגלי עלי וכדומה לא אמר כלום, משום דקיי"ל ערך כולו הוא נותן ואינו נותן דמי אברים כפי שיתבאר בסמוך, ובהקדש נותן אפילו דמי אברים ששמין אותו כעבד כמה הוא שוה כשמכרו רבו חוץ מידו או מרגלו וכמה שוה כשמכרו כולו, ואת ההפרש שיש בין זה לזה נותן להקדש.
  7. וכן ילפינן מהכא להתם לענין הפלאה שמבואר ענינו למעלה, וטעם ההיקש משום דמלת נדר כאן מיותר, ותמה אני שלא חשב כאן רק הלאו דלא תאחר ולא יתר הלאוין השייכים בנדרים, כמו לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה, אחרי דאתקש ערכין לנדרים, ובאמת הרמב"ם ריש ערכין חשיב כולהו, וצ"ל דהתו"כ תפס רק לאו אחד לדוגמא בעלמא, וע"ל בפ' י"ז דלא לכל מילי הוקשו ערכין לנדרים.
  8. נראה דיליף מן נפשות בסמיכות על הדרשה שבסמוך דבמעריך אבר שהנשמה תלויה נותן דמי כולו, ובאומר דמי חציי עלי הו"ל כאבר שהנשמה תלויה בו.
  9. כדמפרש שלא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא הרי עלי ערך, ונראה כונת הרבוי ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה וז"ל, ערכך כמו ערך, וכפל הלשון לא ידעתי מאיזה לשון הוא, עכ"ל. וזו היא כונת הדרשה כאן, דמדהול"ל בערך, ומדכפיל לכתוב בערכך, לכן דריש דהמלה בערכך בא לרבות אם נדר איזו ערך בסתם מין ערכין, והיינו שלא פירש כמה רק אמר סתם, וזהו ערך סתם וכדמפרש.
  10. ובגמרא מפרש דבאמת א"צ קרא לזה, דאנו יודעין זה ע"פ הסברא אחרי דשני קצוות סכומי ערכין יש, שלשה שקלים, וחמשים שקלים, ואחרי דקי"ל כלל גדול דבדבר סתמי תפסת מועט תפסת לכן ממילא ידעינן שסתם ערך הוא שלשת שקלים, ואצטריך קרא רק לענין זה שאינו נדון בהשג יד, והיינו שאפילו אם אין ידו משגת לג' שקלים נותן ג' שקלים ולא כדין עני שאין ידו משגת שנדון כפי ערך השג ידו כמבואר לקמן. וטעם הדבר מפרש בגמרא משום דכיון דאמר ערך סתם ויודע הוא שזה פחות שבערכין ג' שקלים הוי כאומר מפורש הרי עלי ג' שקלים, ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, דהתם לא מוכחא מילתא, דאין הכל יודעין את שנותיו, אבל הכא דבר גלוי הוא, שהרי לא תלה בשום אדם. ויש להעיר למה לא אמר הטעם דאינו נדון כפי ערך השג יד, אחרי דבהשג יד כתיב והעמיד והעריך, ודרשינן כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכפי שיובא לקמן בפ' ח', וכאן באומר ערך סתם ולא פרט את הנערך, הלא אין מי שיעמיד לפני הכהן להעריך, וממילא אינו נדון בהשג יד, והא לא קשה דהא לא שייך כלל ערך באופן כזה שאינו בהעמדה וכמו בגוסס לקמן בפ' ח', משום דהא עכ"פ אמר הרי עלי ערך, וצ"ע.
  11. שאם אמר ערך ידי או ערך רגלי עלי לא אמר כלום, דכן משמע לשון ערכך ערך כולך אתה נותן ולא ערך מקצתך.
  12. ר"ל יכול גם אם אמר ערך אבר פלוני עלי, והוא אבר שכל חיות הנפש תלוי בו, כגון ערך ראשי או ערך כבדי עלי וכדומה מן האברים שאם ינטל מן החי ימות ג"כ לא אמר כלום, ת"ל נפשות. ואמנם באברים כאלו אם אמר ערכם עלי נותן ערך כל הגוף דדמי כמו שאומר ערך כל גופי עלי, כפי שיובא לקמן דרשה זו.
  13. לכאורה זה פשוט משום דלשון נפש מורה על חיות הנפש, אך צ"ע קצת, דהא מצינו שם נפש יונח גם על המת, כמו לנפש לא יטמא, טמא נפש, וכדומה. ואולי י"ל דהדיוק כאן מלשון בערכך נפשות כמו שהוא בערך מצב החיות שצריך. ואע"פ דלעיל מרבינן מרבוי דנפשות לרבות דבר שהנשמה תלויה בו, אך אי משום הא היה אפשר לכתוב נפש, ומדכתיב נפשות מרבינן גם הדרשה שלפנינו.
  14. ר"ל שאמר ערך פלוני ופלוני ופלוני עלי דהזכיר ערך רק בראשון ולא בשאר הנפשות והו"א דאינו מחויב רק אראשון, קמ"ל.
  15. כנראה דריש כן מלשון נפשות, דמשמע דהעיקר הוא אם יש נפש וחיות בהנערך אף שהגוף אינו שוה מאומה כמו מנוול ומוכה שחין, ובגמרא מפרש אע"פ דאצטריך המלה נפשות לריבוי הערכת אשה, כמבואר בריש פסוק זה, אך שקולין הן ויבאו שניהם.
  16. והוי כמו שאמר ערך כל גופו עלי כיון שבאברים אלו תלוי חיות כל הגוף, וע"ל אות י"ב.
  17. עיין מש"כ בפ' ויקרא בפסוק ואם זבח שלמים קרבנו אם זכר וצרף לכאן.
  18. ר"ל שנודרין סתם נדרים ורק לא בערכין.
  19. ולשון זה מיותר, דהא כבר כתיב בתחלת הפסוק והיה ערכך הזכר, ולכן דריש שבא להורות שרק בערכין צריך פרט זה שיהיה זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, אבל לענין דמים א"צ בהכרח פרט זה אלא אפילו טומטום ואנדרוגינוס.
  20. כלומר הערך הגדול שבערכין הוא חמשים, ונראה הרבותא והחידוש בזה, דאע"פ דכתיב (פ' ח') על פי אשר תשיג יד הנודר, והו"א שאם רואה הכהן המעריך שידו משגת הרבה יערכנו הרבה לפי עשרו, קמ"ל דערך חמשים הוא הגדול שבערכין. – ועיין במו"נ ח"ג ריש פרק מ' בהמשך הדברים כתב וז"ל, ונערך דמי העבד שהם בכלל חצי נזק בן חורין שאתה תמצא ערכי אדם שהמרובה בהם ששים שקלים ודמי העבד שלשים שקלים, עכ"ל. ואיני יודע מה לידון בדבריו, כי הלא כתוב מפורש והלכה פסוקה ומרוחת בתלמוד וברייתות שהערך היותר גדול הוא חמשים שקלים, וכן פסק הוא בחבורו יה"ח ואין כל נדנוד ספק בזה, והמפרשים פרשו דבריו ולא הרגישו כלל זרות הדברים, וגם לא יכון הכלל הזה בנקבה, שגם ערך השפחה שלשים שקלים וערך הנקבה בת חורין ג"כ שלשים שקלים, והיא פליאה נמרצה מאין כמוה, [ובערך שנה קודם הדפסת חבור זה בא מו"מ בענין זה מסופרי הזמן בגליוני דברי הימים, ואיזו מהם החליטו שט"ס הוא, אבל המשך הדברים אין מורה כן, ויותר נכון שאיזה תלמיד טועה כ"כ והכניסם בס' המורה].
  21. אם אמר ערך פלוני עלי, ואותו פלוני היה באותו יום בן חמש או בן עשרים נדון כלמטה מבן חמש ומבן עשרים, וכדמפרש.
  22. שהרי מפורש כתיב ביה מבן ששים שנה ומעלה.
  23. הבאור הוא, דלכאורה קשה איך אפשר לשוות בן חמש ובן עשרים לבן ששים, אחרי דידוע דערך הפחות מששים מרובה על ערך יתר מבן ששים [נ' כנגד ט"ו סלעים], וערך של זה שאינו עדיין בן חמש ובן עשרים הוא פחות מערך של בן ה' ובן כ', ואם נדמה זל"ז הלא יתחייב לזה להחמיר וזה להקל, על זה אומר דאתא גז"ש שנה שנה לדמות זל"ז בין להקל בין להחמיר, כלומר אף דזה להקל וזה להחמיר. – והנה במשנה איתא עוד יום שלשים כלמטה ממנו, ופירש"י ורע"ב דכתיב ואם מבן חודש. עכ"ל. וקשה על זה, דלפי זה ל"ל בבן חמש ובן עשרים ללמוד בגז"ש שנה שנה מבן ששים, תיפק ליה דכתיב בהו גופייהו מבן עשרים ומבן חמש, לכן נ"ל דבן שלשים ילפינן ג"כ מבן ששים כמו בן חמש ובן עשרים, וכן מורה לשון המשנה, יום שלשים כלמטה, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה, שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה, הרי אנו למדים בכולם משנת ששים וכו', הרי מבואר דגם בן שלשים נלמד מבן ששים ולא משום דכתיב ביה ואם מבן חודש, ואע"פ דלא כתיב ביה שנה שיהיה שייך ללמוד בגז"ש שנה שנה, אך מכיון דלא שייך לכתוב בבן שלשים יום, לא איכפת לן בזה, וילפינן בכלל בדרך היקש מבן ששים. ויותר מבואר זה למש"כ התוס' בכתובות ח' א' דעל פחות משלשה לא יונח מספר כל [והארכנו בכלל זה במק"א], וכאן במשנה אמרו הרי אנו למדים בכולם מבן ששים, ובודאי קאי זה על בן שלשים, בן חמש ובן עשרים, ודו"ק.
  24. ודרשינן ואם מך הוא תעשה לו הויה וחיות מדמי הערך, וכמו דדרשינן בפסחים צ' א' ואם ימעט הבית מהיות משה – החייהו לשה, עיי"ש לפנינו.
  25. ואע"פ שהוא חייב במזונותם וכסותם, צ"ל דס"ל דמזון האשה אינו מדאורייתא, ומבואר זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק שארה כסותה וגו', אך א"כ הוא קשה למה אצטריך המעוט הוא, ואולי הוא מגזה"כ, וצ"ע. ועיין בב"מ קי"ד א' באה עוד דרשה על מלת הוא, הוא ולא בעל חוב, והיינו שלבעל חוב אין מסדרין, אבל לא קיי"ל כן, אלא שמסדרין לבע"ח כדרך שמסדרין בערכין, כמבואר לפנינו בפ' בהר (כ"ה ל"ה), ולכן השמטנו דרשה זו.
  26. ולכן אינו נידר ונערך. ובתוס' הקשו איך ילפינן מכאן שאינו נערך הא פסוק זה במעריך איירי, כדכתיב ע"פ אשר תשיג יד הנודר, עכ"ל. ולא אבין קושייתם, דהא המשך ענין הכתוב ע"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו לנערך, וא"כ קאי והעמידו על הנערך, וכ"מ בפירש"י בפסוק זה, וצע"ג. – ויש להעיר למה תפס דוקא גוסס ולא סתם חולה שאינו יכול לעמוד על רגליו, וצ"ל דסתם חולה מכיון שאפשר לו לבא לידי העמדה, לכשיבריא, נקרא שישנו בכלל העמדה, משא"כ גוסס, וראיה לזה, שהרי תינוק מבן חודש שבודאי אינו בהעמדה ובכ"ז מפורש בתורה שנערך, אלא ודאי הטעם משום שיבא לכלל העמדה לכשיגדיל, לכן נקרא גם עתה שישנו בכלל העמדה. – אכן מה שקשה לי טובא לפי מ"ד בסוטה כ"ז ב' בענין סוטה שהחגרת אינה שותה מים המרים משום דכתיב והעמיד הכהן את האשה, ולמה לא דרשינן כזה גם כאן שהחיגר אינו נערך משום דאינו בהעמדה. וצ"ל דשאני הכא, דהחיגר איך שהוא הוא עומד, ולא איכפת לן גדר העמידה באיזה אופן שהוא, משא"כ בסוטה דעמידתה היא לפני ה' כמש"כ שם מפורש והעמיד את האשה לפני ה', וענין זה נעשה בלשכת הגזית כמבואר שם לפנינו, אין זה כבוד של מעלה להעמיד חגרת, והוי הענין כמו כהן בעל מום שאינו ראוי לשרת לעמוד לפני ה' מפני כבוד של מעלה, ודו"ק.
  27. ר"ל עשר פעמים כתיב בפרשה זו שכהן יעריך, ג' פעמים בערכין (בפסוק ח') ג' בהקדש בהמה (פ' י"א וי"ב) וד' בהקדש קרקעות (פ' י"ד, י"ח וכ"ג), ודי הי' לכתוב פעם אחת להודיע שהערכה בכהן.
  28. ר"ל כל התשע פעמים דכתיב כהן כולם ממעטו ישראל, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כדמפרש. והובא ענין זה במגילה כ"ג ב' ושם הגירסא חד לגופיה וחד למעוטי ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו', ונראה עיקר כגירסא שלפנינו, דלפי הגירסא דמגילה משמע דמכהן השלישי מתחילין הרבויים ממיעוט אחר מיעוט, וקשה לומר כן דהשני חדא מעוטא משמע כמו הראשון וא"כ נבעי שני כהנים, ולבד זה אין שום באור מ"ש ושני למעוטי והלא גם ראשון ממעט, אבל לפי גירסא שלפנינו ניחא.
  29. ר"ל בעני והעשיר אנו מדייקינן הלשון אשר תשיג יד, והרי ידו משגת, ובעשיר והעני, דרשינן הלשון על פי אשר תשיג וגו', דמשמע בתר פה אזלינן היינו כשעת הנדר.
  30. ר"ל מה שהעני נדון בערכין כפי השגת ידו בתר נודר אזלינן ולא בתר נידר, כגון עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר. ומה שנקיט לשון נודר ולא מעריך הוא לישנא דקרא ע"פ אשר תשיג יד הנודר, כבסמוך. ואע"פ דדבר פשוט הוא, שהרי אין סברא שנעריך לפי ערך השג יד הנערך, דמאי שייך הוא לערך שערך המעריך, בכ"ז אצטריך לאשמעינן דלא נימא כמו בערך השנים אזלינן בתר הנידר, דילד שהעריך זקן נותן ערך זקן כך בהשג יד, קמ"ל. או דאצטריך לאשמעינן דלא נימא כמו בקרבנות אזלינן בתר ערך הנידר, כגון אם אמר קרבנו של מצורע זה עלי אם היה המצורע עני מביא קרבן עני ואם עשיר מביא קרבן עשיר, כמבואר לפנינו בפ' מצורע (י"ד כ"א).
  31. ויתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת וחייבו הכהן, כ"כ הרמב"ם בפ"א ה"א מערכין. והטעם משום דאז הו"ל כמלוה בשטר הנגבית מיורשים, והראב"ד חולק על זה. וטעם הדיוק מלשון יעריכנו הוא משום דהלשון הוא כפול, כיון דכתיב מקודם והעריך אותו הכהן, ובזה בא להורות דעיקר תלוי בהערכה, דמכיון שעמד ונערך כבר נתחייב אע"פ שמת אח"כ.
  32. כגון שעמדו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בדק הבית, היינו בהמה טמאה או בעלת מום וכדומה ואמר זו חליפת זו או זו תמורת זו.
  33. ואע"פ דכתיב (פ' מטות) ונקרב את קרבן ה' והתם בקדשי בדק הבית איירי, כמפורש התם ונקרב וגו' אצעדה וצמיד, מ"מ לא מקרו קרבן לה' רק סתם קרבן, כ"מ בגמרא, ונראה פירושו שחוזר להסביר מ"ש מקודם דקדשי בדה"ב לא נקראו קרבן, ומפרש דאם אומר קרבן ה' הוי פירושו תשורה לה', אבל אם אומר יקריבו קרבן לה' הוי פירושו כמו דכתיב יקריבו לה' קרבן, וא"כ חוזר הדין שקדשי מזבח נקראים סתם קרבן כמ"ש יקריבו לה' קרבן וקדשי בדה"ב לא נקראו סתם קרבן רק קרבן ה', ודו"ק. והרמב"ם פ"א הי"ב מתמורה כתב טעם אחר על מה שקדשי בה"ב אין עושין תמורה, ואותו טעם מבואר בגמרא אליבא דר"ש, ולא ידעתי למה לא כתב טעם זה שלפנינו שהוא סתמא דגמרא ואליבא דרבנן. ואולי י"ל דנקט טעם שהוא מרווח אפילו לר"ש דס"ל דגם קדשי בה"ב נקראו קרבן, ועיין בסוגיא כאן, ואין להאריך. ודע דכל זה הוא אם אומר בלשון תמורה, אבל אם אומר הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו דבריו קיימין אף בקדשי בדה"ב משום דלשונות אלו אינן לשון תמורה רק לשון אתפוסי שהבהמה הראשונה יוצאת לחולין ונתפסה השניה. וע' בתמורה כ"ו ב' ולקמן פ' ל"ג בדרשה לא יבקר מה ששייך עוד לדרשה זו.
  34. ר"ל אין הכרח שתהיה כולה קודש בשביל שהקדיש אבר אחד, ובא לאפוקי ממה שמבואר לעיל בפסוק ב' בערכי אדם בדרשה בערכך נפשות דאם אמר אדם דמי אברי עלי לא אמר כלום אם לא באבר שהנשמה תלויה בו, ועל זה אמר כאן דבבהמה אין הדין כן אלא אפילו אם הקדיש רק אבר אחד ג"כ קדוש, ושאני גבי אדם דכתיב בערכך ודרשינן ערך כולו הוא נותן ואינו נותן דמי אברים כמבואר לעיל פ' ב'.
  35. ר"ל יכול כיון שעכ"פ א"א להקריב אמה"ח תצא כולה לחולין, ת"ל יהיה קודש, ומשמע שיהיה ההקדש בהווייתו ולא יבטל.
  36. ופריך בגמרא והא קמייתא בהמה מחוסרת אבר, ור"ל שהרי אותו האבר שהקדיש המוכר אינו של הלוקח וקרב הוא לחובת המוכר ונמצא שהלוקח זה לא הקריב עולה שלמה והוא הלא נדר להקריב כל הבהמה עבורו, ומשני באומר הרי עלי עולה בחייה, ור"ל שצריך שימכור לאיש כזה שאמר הרי עלי להקריב כל האברים שהבהמה חיה בהן, והרי כן עשה, דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינו חיה ממנו, כגון רגל מן הארכובה ולמטה שאם היה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי פשטה קדושה בכולה וכמו גבי ערכי אדם לעיל בפסוק ב' בדרשה בערכך נפשות, יעו"ש. והרמב"ם בפט"ו ה"ב מקרבנות צייר באופן אחר והוא ע"פ נוסחת הירושלמי שהובא ברש"י בסוגיא כאן. וי"ל שבחר בציור שבירושלמי נגד ציור הבבלי, משום דקשה קצת לפי ציור זה איך אפשר למצוא באותה שעה איש שנדר בסגנון מצויין ואינו רגיל כזה.
  37. פירש"י חילוף משמע ע"י ב' אנשים, עכ"ל. ונראה להוסיף באור, משום דבזה שונה לשון חליפין מלשון תמורה, דחליפין הוי שינוי בגוף הדבר שבא אחר במקומו, כמו והחליפו שמלותיכם, ותמורה הוא רק שינוי הרגשי, כמו וימירו את כבודם בתבנית וגו' (תהילים ק״ו:כ׳), והענין מובן, ולכן כאן דכתיבי שתי הלשונות, על כרחיך איירי בשני מיני חליפין אלה, וא"כ יצוייר שינוי חליפין רק אם מחליף שלו בשל אחרים דהוי שינוי גופני ע"י שינוי רשות שההקדש של חבירו חולף ועובר לרשותו, משא"כ תמורה שיצוייר גם בשל עצמו שאינו ניכר שינוי גופני כמבואר, וע' מש"כ בסמוך אות ל"ט. ואופן החליפין בשל אחרים צ"ל רק באופן כזה שהיה אומר אחד כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר, דאל"ה הלא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו.
  38. ועיין ברמב"ם פ"א ה"א מתמורה דאחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור הואיל ויש לו בהן שותפות, אע"פ שאין התמורה קודש בכ"ז הרי זה לוקה. וכתב הכ"מ דהכי משמע מדלא קתני הצבור והשותפין מותרין להמיר. ויש להעיר דהא כלשון זה נשנה במשנה י"ג א' העופות והמנחות אין עושין תמורה, ולפי"ז יתחייב דהממיר בעופות ומנחות לוקה, ובאמת אין הדין כן, וצ"ע.
  39. בזה מפרש לשון הכתוב ברות (ד') וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, גאולה זו מכירה [ויתבאר לקמן פ' ל"ג], תמורה זו חליפין, אך צ"ע דאחרי דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר משמע לכאורה דתמורה אין זה חליפין [וע"ל אות ל"ז], וי"ל דכיון דסיים ואם המר ימיר וגו' וזה מוסב על שני הלאוין מחילוף ומתמורה ש"מ שתמורה וחליפין אחת היא, דאל"ה הול"ל ואם החלף יחליף או המר ימיר.
  40. ועיין ברמב"ם פ"א ה"ו מתמורה שאם הקדיש עובד כוכבים בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה העובד כוכבים הוי ספק תמורה, והראב"ד השיג עליו דלא הוי תמורה כלל, יעו"ש. וי"ל בדעת הרמב"ם ע"פ מה שנכתוב בסמוך אות מ"ב בשמו בעיקר טעם איסור תמורה שאמרה תורה, ולפי המבואר שם לא שייך אותו הטעם בתמורה כזו ע"כ יש סברא לומר דבאופן כזה הוי תמורה, ורק מכיון שאין טעם הדבר ברור ומבואר בתלמוד, לכן פסק דהוי ספק תמורה.
  41. משא"כ אם אמר סתם הרי זו תחת חטאת, תחת עולה, ולא אמר חטאת זו עולה זו, אין ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו, ולכן אין בדבריו כלום, ומשמע ליה זה מלשון אותו, שענינו דבר ידוע ומיוחד.
  42. ענין הטוב והרע מפרשי חז"ל שהוא תמים ובעל מום, כלומר תמים היינו טוב ובע"מ היינו רע, והוא משום דתמים הוי טוב מוחלט ובע"מ – רע מוחלט לענין קרבן, ודרשו דמדהיה אפשר לכתוב ולא ימיר אותו ברע או רע בו, ואייתרו תרתי מלות טוב בפסוק זה, וקמ"ל חד טוב דאפילו ממיר בטוב לוקה, ואידך טוב קמ"ל דרק טוב מעיקרא עושה תמורה, והיינו תמים מעיקרא, אבל כשקדם מומן להקדשן לא חלה עליו קדושה ולא עביד תמורה. וטעם הדבר שאסור להמיר אפילו רע בטוב משמע מרמב"ם סוף הלכות תמורה דגדר הוא שלא יהיה אדם רגיל להמיר, משום דסוף דבר יהיה שימיר טוב ברע בהתנצלות שטוב הוא, מפני שטבע האדם נוטה לחוס על ממונו וכו', יעו"ש. ועיין מש"כ בענין זה לקמן פ' י"ג בענין הוספת חומש בפדיון הקדש בבעלים.
  43. עיין מש"כ בדרשה הקודמת ותתבאר דרשה זו.
  44. לכאורה הכונה פשוטה דאם רבויא הוא וכדמצינו כהאי גונא בכ"מ בש"ס אם רבויא הוא, אבל באמת כאן אפשר לומר הבאור דקאי על ואם בהמה שבריש פסוק ט', ור"ל שכיון שפרשה זו מוסבת על הפרשה הקודמת דערכי אדם, לכן כמו ששם שוה אשה לאיש לערכי הגוף כמבואר שם בפ' ב', כך שוה לענין דיני תמורה שבפרשה זו, דאל"ה הו"ל לפרש כאן, ומדמחלק כאן רק בפרטים שמבאר ולא בזה שנוהגין רק באיש ש"מ דלענין זה אין חילוק בין ערכי אדם לערכי בהמה.
  45. דמשמע בכל אופן שתהיה ההמרה ואף ביורש.
  46. צריך לומר דרק בלשון תורה אין עופות בכלל בהמה, אבל בלשון חכמים מצינו דעופות בכלל שם בהמה, שכן מצינו בחולין ט"ז ב' סכין למטה וצואר בהמה למעלה וכו', ומוקי רב פפא דמ"ש צואר בהמה איירי בעוף, יעו"ש. ובחולין קל"ז ב' אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ומבואר ענין זה לפנינו בר"פ וישלח בפ' רחלים מאתים. ועיין בתו"כ כאן דדריש עוד שאין ממירים לא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה ולא בהמה באברים וכו', והיינו משום דכל אלה אינם כלולים בסתם שם בהמה, ובסמוך נביא ונבאר עוד דרשה זו.
  47. משום דכולהו נקראין בהמה.
  48. ר"ל אחד של חולין בשנים של קודש או שנים של חולין באחד של קודש ולוקה כמנין הבהמות שהמיר. וטעם הדבר דדריש מלת בהמה בבהמה שהוא לשון כלל, כמו ויהי לי שור וחמור (ר"פ וישלח), ותעל הצפרדע, וכדומה. וא"כ ממילא מבואר שאין נ"מ אחד או מאה וכמו שבארנו.
  49. דבאמר רגל בהמת חולין זו תהא תמורה על העובר שבמעי בהמת קודש זו, וכגון שהקדיש ולד במעי אמו או שהקדיש בהמה מעוברת היא וולדה, אז אין האבר נתפס בקדושה, והוא הדין איפכא.
  50. אבר או עובר של חולין לא ימירנה בבהמה שלמה של קודש או איפכא, כגון אם אמר בהמת חולין תחת יד או תחת רגל של בהמת קודש זו לא אמר כלום. ועיין בתוס' תמורה כ"ו א' ד"ה האומר משמע מדבריהם דאפילו אם אמר תחת אבר שהנשמה תלויה בו ג"כ הדין כן, ועיין לעיל בפ' ב' בדרשה בערכך נפשות, ויש לדון בזה. – והנה לכאורה לפי המבואר בסמוך דאין הולד עושה תמורה לא אצטריך לאשמעינן דאין העובר עושה תמורה, דכש"כ הוא מולד, אך י"ל דאצטריך שלא נאמר דעובר ירך אמו הוא והוי כמו גוף הבהמה ועביד תמורה, ולא דמי לאבר שג"כ מחובר בגוף הבהמה ואין עושה תמורה, אך עובר עדיף מיניה דאית ליה חיות בפני עצמו, ולכן קמ"ל דאינו עושה תמורה.
  51. זה הובא בגמרא לענין המבואר שם דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים. ויצוייר פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסח בערב פסח ונאבד והביא אחר ואח"כ נמצא האבוד ודינו להביא שלמים, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' ויקרא (ג' ו'), ופריך אימא שחטו לשם תמורה להוי תמורה למאי הלכתא למלקי עליה [משום לא יחליפנו], אי נמי למיקם עליה בלא ימכר ולא יגאל, ומשני אמר קרא והיה הוא ותמורתו, זו תמורה ואין אחר תמורה, ר"ל זו תמורה ממש שהועמדה כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהוי תמורה ואין אחר זבח ראשון ששחטו לשם תמורה לא הוי תמורה, וכהאי גונא מביא שם שקלא וטריא ומסקנא לענין כמה דברים. ועיין לקמן פסוק ל"ב לענין מעשר בהמה דכתיב העשירי יהיה קודש דריש זה מעשר ואין אחר מעשר, והבאור הוא כמו שנתבארה דרשה זו.
  52. ולפיכך דוקא הבעלים הישראלים ממירין על הבכור כל זמן שהוא ברשותם מדתלה הקדושה ברשותן על עיקר הקרבן, אבל הכהן ממיר רק בבכור שלו ולא בניתן לו מישראל, וע"ע בסוגיא.
  53. שאם המיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו מאה כולן תמורה ולוקה על כל אחת ואחת, והטעם פשוט משום דכל התמורות תלויות ונתפסות ביסוד הקדושה. ולא דמי למה שמבואר בדרשה הסמוכה שאין התמורה עושה תמורה, דהתם שאני, שהמיר בהבהמה שנעשית תמורה ולא בהראשונה. וטעם הדיוק מלשון הוא ותמורתו נראה משום דכיון דלשון זה מוסב על ואם המר ימיר בהמה בבהמה הו"ל לומר והיה היא ותמורתה בל"נ, ומדאמר ותמורתו משמע תמורת הקדש, וכיון דכולן נתלות בהקדש הראשון ממילא הוי הקדש אף עד מאה כמבואר, ודו"ק.
  54. עיין מש"כ באות הקודם, וטעם הדיוק י"ל מדלא כתיב ותמורותיו כמו דכתיב בפ' ויקרא וחמשיתיו יוסיף, דדרשינן שם שמוסיף חומש על חומש כמבואר לפנינו שם.
  55. ר"ל ואמר הרי זה תמורת שלמים שלי והיה לו שלמים בביתו הרי זה קדוש ולוקה, וכמו כן בהתכוין לומר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה על בהמת קדשים זו ויצא מפיו לבן ויצא מביתו לבן או שאמר תצא זו ותכנס תחתיה בכולהו קדיש ולוקה, דבכולהו אע"פ שהיה שוגג בדבר עכ"פ בגוף ההמרה מזיד היה, אבל אם היה שוגג בההמרה כגון שהיה סבור שמותר להמיר, אע"פ דקדיש פטור ממלקות, ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"א ה"ב מתמורה.
  56. ר"ל שבא ללמדנו דבהמות קדשים שהוממו יוצאות לחולין ע"י פדיון, ועיין באות הסמוך.
  57. ואי אפשר לומר להיפך דשם איירי בבע"מ וכאן בבהמה טמאה ממש, משום דיותר סברא לומר דכאן איירי בבע"מ משום דכתיב בהמה טמאה אשר לא יקריבו, משמע שהיא טמאה רק לענין הקרבה, ואי טמאה ממש הרי היא טריפה גם לחולין, וע"כ איירי בבע"מ וכמש"כ. ומה שניחא ליה להכתוב לכתוב דין בע"מ בתואר שם טמאה ולא כתב סתם ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה והיינו יודעים דאיירי בבע"מ, דריש בתו"כ טמאה לרבות את המתה והיינו מפני שהיא טמאה ממש, ולכן כתיב כאן בלשון טמאה כדי לכלול גם המתה, וע"ע השייך לענין זה לקמן בפ' כ"ו.
  58. מבואר באות הקודם.
  59. נסמך על הדרשות דלעיל דפסוק זה איירי בבהמת קדשים שנעשו בע"מ שיפדו, על זה אומר דרק אם נפל בה מום קבוע פודין אותה ולא במום עובר, ודריש כן מלשון אשר לא יקריבו דמורה על עתיד, משא"כ מום עובר קרב בעתיד אחרי עבור מומו, ועיין לפנינו בפ' ראה בפסוק רק בכל אות נפשך תאכל בשר (י"ב ט"ו) באה עוד דרשה בענין זה.
  60. שהוממו לאחר שהוקדשו.
  61. זה נסמך על הדרשה שבריש פסוק זה דכל הפסוק איירי בקדשים בע"מ שנפדו, עיין מש"כ שם, וממעט כאן דרק בהמה נפדית כשהוממה לאחר שהוקדשה, משא"כ הני, ומדייק כן מיתור מלת הבהמה, דדי היה לכתוב והעמיד אותה כיון דקאי על ואם כל בהמה שבראש הפסוק.
  62. פירוש מלת אכסרה הוא – לפי האומד [וכ"ה במשנה ה' פ"ב דדמאי ובמשנה ב' פ"ד דמעש"ש, ובלשון ערבי פירושו הפסד], ור"ל שצריך לישום בדקדוק ובצמצום ולא בהשערה ואומדנא, מפני שע"י זה אפשר להקדש לבא לידי הפסד, ויליף כן מלשון בין טוב ובין רע, דמשמע שיעיין בדבר אם טוב ואם רע הוא, וע"י השערה ואומדנא א"א לבא לידי עיון וידיעה מוחלטת.
  63. בתו"כ יליף כן מלשון כערכך הכהן כן יהיה, דמשמע שאל ישונה הערך, ואם חזר בו האחרון צריך להשלים, מפני שכיון שהוסיף עד חמשים צריך שיהיה כן, וכן בכל אחד שהוסיף, כמבואר. ומתבאר בגמרא כאן שהסדר הזה המבואר כאן הוא דוקא כשחזרו בזה אחר זה כפי שנתבאר בפנים, אבל בחזרו כולן כאחד משלשין ההפסד ביניהם בשוה, ולפירש"י הוי הפירוש משלשין, כגון אמר אחד עשרה ואחד עשרים ואחד כ"ד וחזרו בהן כולן ומכרו לאחד בשלש יתן השלישי שהוא בן כ"ד, ד' שהפסיד והשני שהפסיד עשרה [הוא בן עשרים] יתן הוא ובן כ"ד כל אחד חמשה, הרי י"ד, ולשבעה שהפסיד בן עשרה יתן הוא ובן כ' ובן כ"ד כל אחד שליש, מדכולם התרצו בהן, הרי בס"ה עשרים ואחד, ועם השלש שנמכר עתה הוו כ"ד כפי המקח היותר גבוה שנתן השלישי. ולדעת הרמב"ם פ"ח ה"ד מערכין הוי הפירוש משלשין ביניהם באופן המבואר שכל אחד מהן יתן שבעה, והלשון משלשין ביניהם מורה יותר כפי' זה דרמב"ם ועיי"ש בראב"ד.
  64. עיין מש"כ לעיל בדרשה ואם המר ימיר וצרף לכאן, ור"ל שאם אשתו או יורש שלו פודין מוסיפין חומש כמו הוא בעצמו.
  65. ר"ל שאם הבעלים בעצמם פודים מוסיפים חומש על המקח [והיינו כל דמי שויה ורביע יותר דהיינו חומש מלבר ככל חומש שבתורה דכתיב ויסף חמשתו עליו, שנותן בעד ד' ה', ועיין מש"כ בזה בס"פ ויקרא], ויליף כן מלשון גאולה ששייך יותר בבעלים שגואל ופודה את שלו, ובאחר שייך קונה מיד ההקדש, וגם מדהדין כן במקדיש ביתו ושדה אחוזתו שרק הבעלים מוסיפים חומש כפי שיתבאר בסמוך בפ' ט"ו ובפ' י"ט, מסתמא גם במקדיש בהמה הדין כן, אע"פ שכתוב סתם. – וטעם הדבר שרק הבעלים מוסיפים חומש ולא אחר כשפודה, הוא משום דניחא להו להבעלים לשלם יותר מאחר כדי שיהיה חפצו שלו אצלו, דרוצה אדם בקב שלו, כידוע, וגם משום דמצוה היא שיגאל בבעלים. ורמב"ם סוף הלכות תמורה כתב בזה טעם אחר עפ"י הסברא, ועיין משכ"ל בפ' י'.
  66. ר"ל במאי איירי האי קרא, אם בבית דירה כמשמעו, הא כבר כתיב בתריה ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו, א"כ דין מקדיש בית דירתו כבר הוא מפורש, והאי קרא ל"ל, אלא ביתו האמור כאן לאו בית ממש הוא אלא ר"ל שארי נכסיו, וכתיב והעריכו הכהן, וערכין לבדק הבית הולכין, מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית, כך פירש המפרש. ואמנם אינו מבואר כ"כ מה קשה אם בבית דירה כבר כתיב ואם המקדיש וכו', דמה בכך, הן פסוק זה איירי לענין שהכהן צריך להעריך בין טוב ובין רע, ופסוק הסמוך איירי לענין תוספת חומש, וא"כ הלא שני הפסוקים צריכים. אבל לולא דבריו י"ל דהכונה על דיוק הלשון בפסוק הסמוך ואם המקדיש יגאל את ביתו, ואי קאי אבית דירה שבפסוק זה לא הול"ל ואם המקדיש יגאל את ביתו, אלא ואם המקדיש יגאלנו, ולכן דריש דכאן איירי בשארי נכסים ונכללים בשם ביתו, ופסוק ט"ו איירי בבית דירה, ואיצטריך לאשמעינן תרווייהו להורות שדין ביתו ויתר נכסיו שניהם שונים מדין שדה אחוזה שמבואר בסמוך, וממילא מבואר גם שסתם הקדשות לבדק הבית, ואפילו דברים הראויין למזבח ימכרו ויפלו דמיהן עם שאר נכסים לבדק הבית, דהכל נכלל בשם נכסים, ומ"מ צריך למכרם לצרכי קרבנות מזבח, ומהאי טעמא ס"ל לר' אליעזר בפ"ד מ"ז דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות ראויות לגבי מזבח זכרים ונקבות, שהזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי זבחי שלמים. ועיין לפנינו בפ' אמור בפסוק נדבה תעשה אותו, דלכתחלה אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית.
  67. נראה דדייק מדלא כתיב ואיש כי יקדיש בית, אלא ביתו בכנוי, וזה בא להורות שאין ההקדש חל אלא על דבר שהגוף שלו, והובא ענין זה במשנה ערכין כ"ח א', לענין שאין אדם יכול להחרים את בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו מפני שאין הגוף שלו. ולענין עבד צ"ל אע"פ דקי"ל בקדושין ט"ז א' דעבד עברי גופו קנוי צ"ל דאע"פ כן אינו קנוי לו בערך כזה שיהא גם בידו להחרימו. ובסוגיא שלפנינו הובא זה לענין גנב שהקדיש גניבתו קודם שנתייאשו הבעלים אינו הקדש לפי שקודם יאוש לא זכה בה, וע"ע בדרשה הסמוכה מה ששייך לענין זה.
  68. כגון אם היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו הנפקד אין הבעלים יכולין להקדישו. ומסוגיא דב"ב פ"ח א' משמע דאם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא, והיינו משום דהפי' הוא מה ביתו ברשותו דקיימא בחזקתו אף כל דקיימא בחזקתו, וכל זה במטלטלין, אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה, אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה, ואע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה. והנה ענין זה הובא בכ"מ בש"ס, ובערכין כ"א א' שקיל וטרי הגמ' לענין שוכר ומשכיר אם יכולין להקדיש, והסוגיא צריכה באור, וזה לשונה, המשכיר בית לחבירו, הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש, ופריך הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש לה, איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, ומשני ה"ק, הקדישו משכיר, הדר בו מעלה שכר להקדש, ופריך הקדישו משכיר היכי דייר ביה, במעילה קאי, ומשני דאמר לכשיבא שכרו יקדיש, יעוי"ש. וכל מעיין יראה כי הסוגיא בכללה תמוהה וכמו שתמהו התוס' וטרחו ליישבה, כי מה זו קושיא הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש וכו', ולמה לא יהיה יכול השוכר להקדישה למשך זמן השכירות, דהא קי"ל שכירות לזמניה ממכר הוא. ובאמת בתוספתא שהביאו התוס' כאן איתא מפורש השוכר בית מחבירו עמד השוכר והקדישה הרי זה הקדש באותו הזמן, ועוד העירו התוס' כמה הערות שאינן מתיישבות כפשטן, יעוי"ש. ולכן לולא מסתפינא להגיה ולתקן לשון ונוסחת הסוגיא כאן כי אז היה הכל בא על מקומו בשלום, וכך היה דרוש להגיה, הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש, ופריך הקדישו הדר בו היכי דייר ביה במעילה קאי, ומשני ה"ק, הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש, ופריך הקדישו משכיר היכי מצי מקדיש ליה, איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו', ומשני דאמר לכשיבא שכרו יקדיש וכו', ע"כ. ועפ"י גירסא זו יושמו כל המעקשים למישור כפי שיתבאר להמעיין, והיפוך והג"ה גירסא זו אינו תמוה ונשגב כל כך, יען כי כפי המתבאר מרש"י ותוס' באמת יש בסוגיא זו עוד גירסות ונוסחאות שונות, והיתה זו אחת מהן, ובכלל כנודע שבושים וחלופי מלים ושורות ושנויי נוסחאות בסדר קדשים הוא חזון נפרץ.
  69. באור הענין, כי כפי שנתבאר בפסוק הקודם אם הקדיש קדשי מזבח ונפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר הקדישות ורק המקדיש הוא שמוסיף חומש ולא אחר, וכבר ביארנו טעם הדבר לעיל בפ' י"ג. ועל זה אומר שהקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש ולא הקדש שני, כגון אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית [בבע"מ מעיקרא, ע"ל אות ס"ו] בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי מזבח, אז כשהוא פודה את השניה שחילל עליו או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש, וסמך זה על לשון המקדיש, ובהקדש שני נקרא זה מתפיס. ובגמ' מבואר דרק הקרן שנפדה בו וחלה עליו הקדושה שנתפס תחת הראשון זה נקרא הקדש שני, אבל החומש שנתן הו"ל הקדש ראשון והיינו שאם רוצה לפדות החומש מוסיף חומש. ותמיהני שהרמב"ם בפ"ז ה"ד מערכין השמיט חידוש דין זה בעוד שבפ"א ה"ה ממעילה כתב כן לענין מעילה, וצ"ע. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן בריש פסוק כ"ז.
  70. כגון אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו שיתכפר בו הנודר ונעשה הקרבן בעל מום ובא לחללו, אז אם המפריש מחללו מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש משום דתלייה רחמנא לחומש במקדיש, כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית, וכבר ביארנו ענין זה בדרשה הקודמת ולעיל פסוק י"ג.
  71. ר"ל דהחומש הוי כתחלת הקדש דאם נהנה בו מוסיף חומש עליו.
  72. הכונה היא לומר זה שמענו מן המקרא הזה, דדוקא אם יוסיף שנתן כבר המנה ויסף חמישיתו אז וקם לו, ואם לאו שלא הספיק ליתן עד שנתייקר השער אינו קם לו וצריך ליתן כשער של עכשיו. – ודע דיש לדייק למה כתב כאן במקדיש בית הלשון והיה לו ולקמן בפ' י"ט במקדיש שדה כתיב וקם לו. וי"ל שבא לרמז הא דמשונה דין בית משדה, דבבית אם קונה מן ההקדש חוזר לבעלים ביובל, משא"כ בשדה שנחלט להקונה, כדכתיב בפ' כי לא יגאל, ולכן כתיב בשדה וקם לו שהוא לשון קיום לעולם, ובבית כתיב לשון והיה לו שאינו מורה על קיום נצחי.
  73. קיצור לשון הוא וצ"ל ת"ל אם משדה אחוזתו יקדיש איש. והכונה דלפי הלשון הפשוט הול"ל ואיש כי יקדיש את שדה אחוזתו, וכמש"כ (פ' י"ד) ואיש כי יקדיש את ביתו, ומדכתיב בלשון כזה ואם משדה אחוזתו וגו' משמע דאין זה ענין חלוק בפ"ע, אלא שרק נגד מ"ש מקודם שמקדיש בית אומר כאן שמקדיש שדה אחוזה דהיינו קרקע, וא"כ אין לשון אחוזה כאן אחוזת אבות אלא רק היפך ערך ותכונת בית, וא"כ לפי"ז ממילא אין חילוק בין אחוזת אב לאחוזת אם. ועיין בספר התוה"מ, ומש"כ לקמן בפ' י"ט אות ק"ד מרש"י קדושין ס"א א' וערכין כ"ה א' השייך לכאן.
  74. ר"ל לא חשבינן כמה גדל שם, רק לפי זרע. ונראה בטעם הדבר, משום דדרך הגידול אינו קבע בכל שנה בשוה, כי זה תלוי בערך ירידת הגשמים ומצב האוירים ועוד סבות שונות, כנודע, ולכן א"א להעריך בערך כזה בצמצום, משא"כ לפי ערך הזרע שהוא לפי שטח המקום שזה בהכרח שוה לעולם.
  75. יש מפרשים דחולת פירושו סביב, כמו מחול הכרם (כלאים פ"ד), ור"ל שדה שסביב העיר, ששדה כזו אינה חשובה כל כך מפני מדרס הרגלים של אנשי העיר, וי"מ דחולת הוא לשון חול ומחוז הוא שפת הים, ועי' בס' תפ"י.
  76. שמות הפרדסאות שסביב שמרון שנקרא ג"כ סבסטי ושם הן מעולות מאד.
  77. ר"ל זה שפודה אותן מיד ההקדש הבעלים או אחר נותן חמשים שקלי כסף לכל שני יובל עבור כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים, והחומר הוא הכור שהוא שני לתכין והלתך ט"ו סאין, נמצא החומר ל' סאין שהן עשרה איפות, וכך מפורש ביחזקאל (מ"ה י"א) ועשירית חומר האיפה, וכל איפה ג' סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ששה בצים, ובעירובין נ"ג א' ולפנינו ס"פ תרומה נתבאר ששטח בית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, ונמצא שהמקום שיש בתשבורת ע"ה אלף אמה שהוא ברבוע מאתים ארבע ושבעים אמות על מאתים ארבע ושבעים אמות בקירוב הוא בית כור והוא זרע חומר שעורים. – ומה שקצבה התורה להעריך רק במידת שעורים ולא מין אחר לא ראיתי טעם נכון. ונ"ל משום דכמות גרעין שעורה הוא בערך ממוצע בין גרעיני שאר תבואה, ולכן אין בזה הפסד לא להקדש ולא להפודה, משא"כ בשארי מינים היותר גדולים או היותר קטנים.
  78. ר"ל אם הקדיש סתם שדה והיו בה אילנות קדשו גם אילנות מפני שכולן נכללין בשם שדה, ומ"מ אין פדיונם שוה לשדה עם זרע קרקע שנפדית כולה לפי זרע חומר שעורים, אלא מעיקרא פודה אילנות בשווייהן, כפי שיתבאר בסמוך, והקרקע מודדין אותה ונותן לפי ערך זרע חומר שעורים, והיינו עבור כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים, חמשים שקלים. וטעם הדבר הוא משום דקים לן דכל המקדיש בעין יפה מקדיש, ואמרינן שמתחלה היתה כונתו שיוקדשו אילנות לבד וקרקע לבד לענין פדיון, דהיינו שיפדו כל אחד בפ"ע, ולא שיפדו אילנות אגב קרקע משום דחשיבי בפ"ע.
  79. ולא לפי ערך זרע חומר שעורים בחמשים שקל.
  80. וזה דוקא כשהקדיש אילנות לבד, אבל בהקדיש שדה והיו בה גם אילנות דין אחד להם, כמבואר בדרשה הקודמת.
  81. טרשין הם סלעים שאינם ראוים לזריעה, וע"ל אות ע"ט.
  82. ועיין מש"כ בפסוק הסמוך אות פ"ז.
  83. שיכולין לזרוע בו כור [ע"ל אות ע"ז], ולא שיקצרו ממנו כור תבואה דהוי שטח השדה בציר טובא מכור זרע, ובכזה לא בעי חמשים שקל אלא לפי חשבון הזרע או שליש או רביע כור, וטעם הדבר משום דכתיב זרע.
  84. שזורעין ביד [ונקרא מפולת יד על שם שמפילין גרעיני הזריעה מן היד לקרקע], ולא בשורים שהיו רגילין לתת שקים מלאים זרע על השורים והשקים מנוקבים מתחתיהן נקבים רחבים ומוליכין אותן עפ"י המחרישה והזרע נופל, וגדול שטח הקרקע המקבל כור זרע במפולת יד, שהזריעה היא מפוזרת משטח הקרקע המקבלת כור זרע במפולת שורים הבלתי מפוזרת, ויש הרבה גרעינין הנופלים על מקום אחד.
  85. זרע מעובה נקרא שנותנין בה זרע מרובה, וזרע מידק נקרא שנותנין זרע מועט, ור"ל בעת הערך בשעת הפדיה אין משערין בזרע מעובה שהוא הפסדו של פודה ולא בזרע מידק שהוא הפסד של הקדש דהוי בית כור גדול אלא בזריעה בינונית.
  86. דדי היה לכתוב ואם משדה אחוזתו יקדישנה.
  87. ודוקא אם היו אלה הגומות מלאות מים דאז לא חזיא לזריעה, ובפסוק כתיב בית זרע, אבל בלא"ה קדשי ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור ורק מתחשבין בפני עצמן ולא בכלליות השדה, ונ"מ בזה שלא חשבינן המדרון, אבל אין לומר דבכלל נקעים וסלעים לא קדשו כלל, דהא לא גרעו מבור וגת ושובך דתנן בב"ב ע"א א' המקדיש שדהו הקדיש כולו ואפי' בור וגת ושובך, וא"כ כש"כ נקעים וסלעים, ועיין קדושין ס"א א'. – ועיין בב"ב ק"ג א' ברשב"ם הביא גירסא מתו"כ כאן בזה הלשון, מניין אתה אומר היו שם נקעים נמוכים פחות מעשרה טפחים או סלעים גבוהים פחות מעשרה טפחים הרי הם נמדדין עמה ת"ל שדהו, עכ"ל. והנה דין זה פשוט משום דבכהאי גונא הם בכלל השדה וכמ"ש בערכין כ"ה א' הנהו נגאני דארעא [ספלים של קרקע] מקרי, שדרי דארעא מקרי [ר"ל סלעים גבוהים פחות מי' טפחים נקראו רק כמו שדרה של הארץ], אבל לא מצאתי דרשה זו בתו"כ, ואמנם ע"כ צ"ל כי היתה לפני הרשב"ם גירסא זו, וכך באמת צריכה להיות, יען כי כדרשה זו שלפנינו בפנים באה בתו"כ פעמים בפסוק הזה ובפסוק הסמוך, ולכאורה תרתי ל"ל, וצ"ל דבאחת ט"ס וצ"ל נקעים נמוכים פחות מי' טפחים או סלעים גבוהים פחות מי' טפחים וכמו שהעתיק הרשב"ם, וכ"כ בס' התוה"מ.
  88. כבר בארנו לעיל בפסוק ב' דענין ערכין הוא שאומר ערכי עלי ודמים היינו שאומר דמי חפץ זה להקדש וכדומה, ושם נתבאר דהוקשו להדדי, ולקמן בפ' כ"ג בדרשה ונתן את הערכך ביום ההוא יתבאר דאזלינן במרגליות בתר קלים לענין ערכין והיינו עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שאפשר למכרה בנ' סלעים והלכך יש לו נ' סלעים ויתן ערך שלם, אלא אין להקדש אלא מקומה ושעתה. ובאור המלה לקלים ע' משכ"ל בפ' כ"ג, וה"נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זה עלי אין שמין אותה לפי המכירה בכרכים אלא לפי מכר באותה שעה לאותו מקום.
  89. שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו, כגון שאמר ערך ראשי או ערך לבי עלי נותן ערך כולו, דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן, וכמו כן בהקדש, כפי שנתבאר לעיל בפ' ב'.
  90. דבדמים פשיטא דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר, ואם אמר בתשרי דמי עלי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר, ושעת נתינה היינו בשעה שכא לב"ד, והו"א דגם בערכין כן, שאם העריך עצמו בן ששים ועד שהעריכו הכהן נעשה יתר על ששים יתן ט"ו שקלים כיתר על ששים ולא חמשים כבן ששים.
  91. ולכן אם העריך לפחות מבן חומש ועד שהעריכו הכהן נעשה יתר על בן חמש וכן פחות מבן עשרים ונעשה יתר על עשרים וכן בבן ששים ונעשה יתר על ששים, בכולם נותן כזמן הערך, ואין משגיחין אם יוצא מזה שכר או הפסד להקדש וכמש"כ כה"ג לעיל בפסוק ה'. ועיון בתוי"ט שתמה למה הביא הגמרא לענין ערכי נפשות הפסוק דכתיב במקדיש שדה אחוזה שאין שם כלל דין השגת יד, וכתב משום דכאן לשון זה מיותר ודרשוהו בגמרא באם אינו ענין למקדיש שדה אחוזה תנהו ענין למעריך נפשות, עכ"ל. וזה קצת דוחק, אבל האמת נראה לענ"ד דכן הוא מדרך הגמרא להסמיך דין ידוע ומקובל על איזה לשון שבכלל אותו ענין אף שלא בפרטו, וכאן שהיה הדבר אצלם מקובל דבערכין אזלינן בתר שעת הערך ולא בתר שעת העמדה בדין לפני הכהן, וכיון שערכין הם פרט אחד מעניני הקדש סמכוהו לדין זה על לשון זה, ונמצא כה"ג הרבה בש"ס.
  92. כבר נתבאר בפסוק הקודם שעביר כל מקום זרע חומר שעורים נותן חמשים שקלים לכל שני יובל ועולה לכל שנה שקל, ומשקל שקל האמור בכ"מ בתורה הוא ש"כ שעורות [כפי שיתבאר עוד], ושקל הוא מלשון משקל, ותלוי לפי הסכמת המדינה שמגדילים אותם כפי הצורך לפי העת והמקום שהמטבעות משתנות תמיד וכפי שיתבאר לקמן פסוק כ"ה. ומבואר בבכורות נ' א' שחכמים הוסיפו על השקל ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני ומשקל הסלע שפ"ד שעורות בינונים, והסלע ד דינרין, והדינר ו' מעין והמעה היא הנקרא בימי משה רבינו גרה והיא ב' פונדיונים ופונדיון ב' אסרין, ופרוטה אחת משמונה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה ט"ז שעורות, ומשקל האיסר ד' שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה [ולפי"ז הוי משקל שקל ש"כ שעורות כמש"כ] והנה לפי חשבון זה נמצא שנותן לכל שנה סלע ופונדיון, ואע"פ שהסלע מ"ח פונדיונין, כמבואר, אך כשיתן פונדיונין ליקח סלע מן השולחני נותן מ"ט, ולכן נותן מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין, וזה הפונדיון המ"ט נקרא קולבון [שפירושו בלשון יון ורומי שכר הניתן לשולחני לפרוט ולהחליף מעות], וזה הוא מה שמבואר כאן.
  93. דס"ל ואם משנת היובל משנה שאחר היובל.
  94. ר"ל מאי אחר היובל הא קרא קמא דבעי חמשים נמי לאחר היובל קאי אלא אחר אחר כגון שתים ושלש שנים אחר היובל איכא גירוע, אבל אקדשה בשנה דבתר יובל ליכא גירוע, ורב ס"ל דקדשה ונותן חמשים שקלי כסף לכל זרע חומר שעורים כמבואר בפסוק ט"ז, דס"ל דמה דכתיב ואם משנת היובל הוי עד ועד בכלל, וקיי"ל כשמואל בדיני, ובכ"מ פ"ד ה"י מערכין כתב וז"ל, ופסק [הרמב"ם] כשמואל בדיני, ועוד דפשטא דמתניתין וברייתא כותיה, עכ"ל. ולא ידעתי ל"ל להוסיף טעם נוסף על הכלל דקיי"ל בכולי הש"ס הלכתא כשמואל בדיני, ואולי י"ל משום דיש בזה גם צד איסור לענין ליהנות מן ההקדש, ולפי"ז היה צריך לפסוק כרב באיסורי, ולכן הוסיף עוד טעם דפשטא דמתניתין וברייתא כותיה דשמואל.
  95. דלשון הכסף משמע מכסת הכסף הדרוש, והיינו הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון חייב ליתנו כאחד. ואמנם זה הוא רק בערך חלק השדה שפודה, אבל אינו מחויב לפדות כל השדה כולה אלא אפילו חציה כפי שיתבאר בתחלת פסוק הסמוך.
  96. כפי המתבאר לעיל בפסוק ט"ז נותן הפודה עבור כל מקום זרע חומר שעורים חמשים שקלים לכל שני יובל בחשבון סלע [היינו שקל] ופונדיון לכל שנה שנשאר ליובל הבא, ועל זה אמר כאן שאם נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אין מחשבין לו החדשים, ואחרי שאין מקדישין בפחות משתי שנים משום דכתיב על פי השנים וסתם שנים שתים כמבואר בדרשה הסמוכה וכאן שאין שתי שנים אינו יכול לגאול אם לא שיתן חמשים שקלים עבור כל חמשים שנה שבין יובל ליובל.
  97. ר"ל שרשאי הכהן לחשב שנה שלימה עבור החדשים האחדים. והרבותא בזה אע"פ שאין זה זכות להקדש, יען כי אם לא יחשבו כל החדשים ישאר רק שנה אחת עד היובל, ואחרי שאין גואלים בפחות משתי שנים הלא יתן כל החמשים שקלים להקדש כמש"כ באות הקודם, בכ"ז נתנה התורה רשות לכהן לחשב שנה מחדשים, ואולי יליף כן מדלא כתיב ונתן ע"פ השנים וגו' רק וחשב לו הכהן ש"מ שבכהן הדבר תלוי, ועיין בהשגת הראב"ד פ"ד ה"ח מערכין.
  98. אין הפירוש שאסור להקדיש ואסור לגאול, אלא ר"ל שעצה טובה היא שלא לעשות כן כדי שלא יפסיד מעותיו שיצטרך לשלם ע"פ חשבון חמשים שקלים בעד כל מקום זרע חומר שעורים עבור כל חמשים שני יובל בעד שנה אחת וחדשים כפי שנתבאר ענינו בדרשה הקודמת, יעו"ש. וענין הגאולה לאחר היובל פחות משנה ר"ל אין צריך לגאול השדה כשהקדישה פחות מתוך שנה אחר היובל דהיינו כשהקדישה תוך שנת היובל עצמה משום דאינה קדשה כלל, כפי שנתבאר בדרשה שבריש פסוק זה.
  99. ר"ל עד ולא עד בכלל.
  100. בעיא הוא בגמרא איך גרסינן באל"ף או בעי"ן [משום דממוצא אחד הן], ופשיט מכאן דגרסינן בעי"ן משום דהגרעינין זורקין ומגרעין מתוך המאכל, וענין כזה מצינו כאן בפסוק בלשון ונגרע, שהערך נפחת ונגרע.
  101. ר"ל שגרעון זה אינו מתחיל מעת ההקדש רק מעת שבא לפדות, ושנים שהיתה ביד ההקדש מזמן ההקדש עד הפדיון מגרע מן החשבון ואף שלא אכל ההקדש מן השדה אלא שהובירה ולא זרע בה גזבר כלום ולא השכירה לשום אדם שהיתה לפניו ביד הקדש מנכה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה מיובל שעבר עד שעת פדיון.
  102. ר"ל דמותר למכור שדה אחרת או ללות מעות כדי לגאול השדה שהקדיש ורשאי נמי לגואלה לחצאין. והרבותא בזה דלא הוי כמו מוכר את שדהו בשעת היובל דאינו לוה וגואל לחצאין כמבואר לפנינו בפ' בהר (כ"ה כ"ו), יעו"ש. וזה חומר בהדיוט מבהקדש, ועיין בקדושין כ' ב'.
  103. כבר באו דרשות כהאי גונא מכפל מלת הפעולה דמורה על חיזוק הפעולה שתעשה בכל אופן שהוא, וכאן ר"ל שגם אם האשה והיורש פודין ג"כ מוסיפין חומש כמו הבעלים עצמן ולא כמו איש זר, וכהאי גונא באה דרשה בזבחים ו' א' על הפסוק ואם גאל יגאל דכתיב במעשר לקמן פסוק ל"א, ועיין מש"כ בפסוק הבא.
  104. דדי הי' לכתוב ואם גאל יגאל המקדיש, והוי ידעינן דמוסב אשדה דאיירי בענין. ורש"י כאן ובקדושין ס"א א' פירש דקשה לו מה דכתיב בפסוק ט"ז ואם משדה אחוזתו דדי היה לכתוב ואם מאחוזתו יקדיש, עכ"ל. אבל קשה לי פירוש זה, דהא שם אינו מיותר כלל דכן דרך הכתוב לכתוב שדה אחוזה אחרי דשם אחוזה לבד כולל גם דברים זולתי שדות, ואם כונתו דכונת הגמרא לדרוש מלשון משדה דמשמע אפילו מקצת ע"ד הדרשה בר"פ ויקרא מן הבהמה ועוד כהנה, אך א"כ הו"ל להגמרא לומר ת"ל משדה ולא ת"ל שדה. ובאמת בתו"כ ששם מקור דרשה זו באה מפורש בפסוק שלפנינו ובדיוק מלת השדה שבכאן, וכ"ה ברשב"ם ב"ב ק"ג א', וכן הענין מוכיח, דעיקר הענין בא לרבות ע"ד הגאולה שבזה איירי בפסוק זה.
  105. בית כור שלם שגואל בענין הזה המבואר בפרשה.
  106. הלתך הוא חצי כור ותרקב היא מלה מורכבת מן שתי תיבות, תרי וקב, והיינו שלשה קבין שהן חצי סאה.
  107. אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי, משום דכך משמע ליה ונתן הכסף רק כסף ולא דבר הדומה לכסף. והנה דרשה כזו מפסוק בלשון זה הובאה בכ"מ בש"ס כפי שיבא לפנינו בדרשות הבאות. וכתבו התוס' בשבת קכ"ח א' אע"פ דלא כתיב כן הלשון בפסוק זה רק ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו, אך כן דרך הגמרא לקצר ולומר בלשון אחר קצת, עכ"ל. והביאו דוגמאות לזה, ובמשנה ריש פ' י"ח דשבת הובא ג"כ ענין זה, וכתבו שם הרמב"ם והרע"ב ראיה דאין הקדש נפדית על גבי קרקע [יובא בסמוך] דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון, עכ"ל. והוא הפסוק שבסמוך גבי שדה מקנה (פסוק כ"ג), וצ"ל הא דשינו להביא פסוק אחר ולא פסוק שהובא בגמרא ונתן הכסף וקם לו, הוא משום דלא נמצא פסוק זה מפורש כמו שהוא, ולא ניחא להו בתירוץ התוס'. אך צ"ע שהביאו דרשה שלא הובאה בשום מקום, בעוד שבתו"כ מפורש דרשה בענין זה בפסוק כ"ה וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, בשקל הקודש למעוטי פדיון בעבדים ושטרות וקרקעות, ועיין בתוס' שבת שהבאנו, וגם בגוף הדרשה שהביאו הם מן ונתן דבר הניתן מיד ליד יש לדון, דהא דמצינו בכ"מ בגמרא דרשה מלשון נתינה דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אינו בא להפקיע קרקע אלא רק נתינה גופנית, וכמו שדרשו על הפ' דס"פ אמור ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן ינתן בו, דאין הכונה לעשות בו מום כמו שעשה אלא לענשו בעונש כסף לפי ערך שיוי המום, אבל בודאי שיכול לסלקו גם בעבדים ושטרות וקרקעות ומטלטלין, ויותר מזה שכן מצינו בכ"מ ענין נתינה בקרקעות כמו ויתן לנו את הארץ (פ' תבא), ויתן להם ארצות גוים (תהילים ק״ה:מ״ד), נתנה הארץ למורשה, שם תתנו נחלתו (יחזקאל י״א:ט״ו ומ"ז), וא"כ מנ"ל להוציא כאן מלשון נתינה קרקעות ושטר. ואולי כונתם לדרוש מלשון כסף דמשמע כסף דוקא, וצ"ע.
  108. ר"ל מטבע של כסף ממקום ששמו צור. וע"ל בפסוק י"ז אות צ"ב.
  109. אלמא דקרא לאו דוקא כסף של כסף קאמר אלא ממון בעלמא, וכיון דגם פרוטה בכלל ממון לכן די בחילול של שוה פרוטה.
  110. ר"ל לעולם פירוש כסף – שקל, והא דדי בחילול על שוה פרוטה הוא משום דילפינן בגז"ש כסף כסף ממעשר, דכתיב וצרת הכסף בידך, וקיי"ל שם דדי בכמה כסף שהוא דילפינן שם מרבויא יתירא כמבואר במשנה ט' פ"ב דמעש"ש ולפנינו בפ' ראה (י"ד כ"ו) ה"נ בהקדש כן, אבל שאר כסף שבתורה לא ילפינן מיניה. ועיקר טעם הדבר דדי בהקדש בחילול על שו"פ משום דקיי"ל אין אונאה להקדש כמבואר לפנינו בפ' בהר בפסוק אל תונו, וע' בתוס' תמורה כ"ז ב' ובטורי אבן למגילה כ"ג ב' חידושי דינים בדין זה. והנה במסקנת הסוגיא מסיק הגמ' דרק כסף קצוב האמור בתורה כמו חמשים של קנס ושלשים של עבד ומאה של מוציא ש"ר הוי כסף צורי אבל סתם כסף לא. והרמב"ם פ"ג ה"ב מטוען לא כתב כסף קצוב, ולא ידעתי למה, ועי"ש בלח"מ. ובכ"ז נגררנו אחריו להעתיק הדרשה כמו שהיא לפנינו וכמו שכתב הוא, כי רחבה דעתו מדעתנו, ובודאי ירד לסוף דעת חז"ל, דמ"ש כסף קצוב הוא רק לדחויי בעלמא, אבל האמת הוא כי כל כסף במשמע. והנה אחרי שהערנו בזה יצאנו חובת מטרתנו בתכלית החבור, ובדבר המשך הלשון ונתן הכסף וקם לו, עיין מש"כ לעיל אות ק"ז.
  111. הלשון עליו מיותר, ולכן משמע ליה שבא לרמז עליו – על כמות הקרן כמו שהוא וממה שהוא בא. ובדבר המשך הלשון ונתן הכסף וקם לו, עיין מש"כ לעיל אות ק"ז.
  112. עיין מש"כ לעיל אות ק"ז וצרף לכאן.
  113. דזולת הקדש קי"ל שמפנין אפי' ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, אע"פ שיש בזה משום טירחא יתירא, אך מכיון שאין בזה משום איסור מוקצה כיון דחזי לבהמה, אבל הקדש שלא נפדו כיון דלא חזי כלל אין מפנין.
  114. עיין מש"כ לעיל ריש אות ק"ז וצרף לכאן.
  115. טעם הדבר פשוט דלא חזי לאכילה, וכל דבר שמערבין בו צריך שיהיה ראוי לאכילה משום דענין העירוב הוא דחשיב כאלו הוא דר שם ואוכל שם. ובדבר לשון הכתוב ונתן הכסף וקם לו, עיין מש"כ לעיל אות ק"ז.
  116. עיין מש"כ לעיל ריש אות ק"ז וצרף לכאן.
  117. ר"ל אם הבעלים לא גאלוהו או שהגזבר מכרו לאחר לא ישוב השדה לבעלים רק לרשות הקדש.
  118. ר"ל משמע ליה דבן לא נקרא אחר מפני שהוא כרעא דאבוה והוא קם תחת אביו ליעוד של אמה העבריה ולעבד עברי שעובד את הבן, ולכן אם גאלה בנו אינה יוצאת לכהנים אלא לאביו, ופריך ואימא ולא לאח שגם הוא קם תחת אביו ליבום ולירושה כשאין לו בן, ומשני דלגבי בן נקרא אח אחר, משום דהא שעומד תחת אחיו ליבום ולירושה הוא רק במקום שאין בן, וכשיש בן הוא כזר, משא"כ בן הוא כאביו ממש.
  119. ר"ל אפי' כשדה מקנה כשאר איש אחר הגואלה מיד ההקדש שיש לו דין שדה מקנה שיוצאה מידו לכהנים ביובל.
  120. דכן משמע לשון עוד שהדבר חוזר למה שהיה בתחלה, והיינו שלא יגאל עוד לענין שהיה בתחלה שדה אחוזה שלא תצא ביובל, אבל תהיה אצלו כשדה מקנה שיוצאה לכהנים ביובל, וע"ע לקמן פ' כ"ד.
  121. סלעים שאינן ראוין לזריעה.
  122. עיין מש"כ לעיל בפ' ט"ז אות פ' וצרף לכאן. ועיין בתו"כ כאן בזה"ל, והיה השדה בצאתו ביובל, מכאן שהשדה קרוי בלשון זכר. והש"ך בחו"מ סי' שט"ז ס"ק ה' חקר בזה ולא הביא מכאן, ומש"כ שם ראיה דהוא לשון נקבה ממ"ד פ' תבא (דברים כח לח) זרע רב תוציא השדה, אינו מוכרח, די"ל כמש"כ איזו מפרשים[1] דהמלה תוציא היא כנוי לאדם שיוציא זרע רב אל השדה וכתרגום אונקלוס[2], ועי"ש עוד.
  123. ר"ל אם הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל ובא אחר וגאלה ולא בגירוע אלא חמשים שלמים כמבואר לעיל פ' י"ח. וגדר הספק בזה משום די"ל כיון דכתיב ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל והו"א בת גרעון יוצאת לכהנים וזו דלאו בת גרעון היא כמבואר לעיל בפסוק י"ח אינה יוצאת ביובל, ופשיט דהאי נמי בת גאולה היא.
  124. ומסיק בגמ' בקרקעות דארץ ישראל אבל במטלטלי דא"י ומטלטלי וקרקעות דחו"ל נוהג חרמין אפי' בזה"ז, משום דקרקעות דחו"ל כמטלטלי דא"י נחשבין, ולכן המחרים בזה"ז לבדק הבית מטלטלין או גם קרקעות בחו"ל אסורים בהנאה וצריך לאבדן מן העולם, ומותר לפדותן אפי' לכתחלה ואפי' בפרוטה ומשליך אותם לים המלח. וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר ומשליכן בנהר, ואם החרים לכהנים בזה"ז נותנם לכהנים הנמצאים באותו מקום, כיון שעתה אין כהני משמר, ואם החרים סתם הוי ג"כ לכהנים כמש"כ בסמוך סתם חרמין לכהנים, ועיין ברמב"ם סוף הל' ערכין.
  125. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו, וה"ק, שאם לא יגאל דהיינו הבעלים, או אם מכר וגו' בשני דרכים אלו לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו, והכהנים הם כהנים של משמר המשמשים באותה שבת שיום הכפורים של יובל חל בו, ונותנים חמשים סלעים עבור כל שטח זרע חומר שעורים, כמבואר לעיל בפ' ט"ז ויפלו הדמים לבדק הבית, וכמו כן הפירות שצמחו עד היובל הן לבדק הבית.
  126. דהתם כתיב ואיש כי יקדיש את ביתו והעריכו הכהן, ולא נפקא לכהנים אלא שנפדה בדמים, וה"נ כן, ולכן אי פריק לה אחר הוו דמים לבדה"ב הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואי לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה.
  127. שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו של כהן דסתם חרמים לכהנים [כבדרשה הסמוכה].
  128. ר"ל מה בא שדה החרם ללמד על שדה היוצאה לכהנים ביובל.
  129. עיין בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג מחלוקת הפוסקים אם יכול יורש למחול שט"ח שלו דבא לו מכח אביו, כגון ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן אם יכול הבן לומר הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי או לא, יעוי"ש. ותימא שלא העירו מסוגיא ודין שלפנינו דמפורש כהאי גונא שאינו יכול להחזיק לעצמו, וגם בכתובות פ"א ב' איתא כעין דין זה הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי, אלא מוציאין מיבם ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, וכפי הנראה בנוי יסוד דין זה על הדרשה שלפנינו שיש לה רמז ויסוד בתורה, ועיין באה"ע סי' ק"ה ס"ו וצ"ע.
  130. ר"ל ולא לבדק הבית, והיינו אם אמר סתם זה יהיה חרם ולא אמר חרם לבדק הבית או חרם לשמים, דאז יפלו לבדק הבית. וטעם הדרשה מדדימה הווייתה לכהן לשדה החרם ש"מ דחרם לכהנים, והא דכתיב לקמן פסוק כ"ח כל חרם קודש קדשים הוא לה', דלשון זה משמע דשייך לבדק הבית ולא לכהנים יתבאר שם אי"ה. ובזה"ז המחרים מטלטלין או גם קרקעות בחו"ל נותנן לכהנים, כמש"כ לעיל אות קכ"ד.
  131. בפ' נשא כתיב האשם המושב לה' לכהן, ואיירי שם בגזל הגר כפי שיתבאר שם אי"ה, והתם ע"כ איירי בכהן שבאותו משמר ולא לאיזה כהן שירצה, מדכתיב שם מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, שהוא המכפר, וכפי שנבאר שם, וה"נ כן. וע"ע דרשה מענין כזה לקמן בפסוק כ"ט.
  132. מיד הגזבר והרי היא תחת ידו שלא גאלוה הבעלים מידו.
  133. ר"ל אחוזתו של כהן שירש מאביו תהא שלו, אבל זו אינה שלו אלא מתחלקת לכל כהני המשמר שהיובל פוגע בו, כמבואר לעיל.
  134. באור הענין, כי הנה החילוק בין שדה מקנה לשדה אחוזה, כי שדה אחוזה אם הקדישה ולא גאלה קודם היובל ומכרה גזבר לאחר אינה נגאלת עוד, וכשהיא יוצאה ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר מתחלקת לכהנים, כדכתיב ואם לא יגאל וגו' והיה השדה בצאתו וגו', ושדה מקנה כשהקדישה ולא גאלה ומכרה הגזבר או כשגאלה הוא, כשהיא יוצאה ביובל חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה למקדיש כדכתיב בסמוך בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו', וגם יש חילוק בזה, כי שדה אחוזה נגאלת עפ"י חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל, כמבואר לעיל בפ' ט"ז, ושדה מקנה נגאלת בשויה כפי שיתבאר בסמוך, ויליף כאן ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו שיש לה דין שדה אחוזה ולא שדה מקנה לענין הפרטים שנתבארו, וכדמפרש, דמכיון ששדה זו ראויה להיות שדה אחוזה נחשבת כשדה אחוזה, ומדייק כן מיתור מלת משדה, דדי היה לכתוב אשר לא אחוזתו היא, או מיתור אות המ' אשר במלת משדה, דדי היה לכתוב אשר לא שדה אחוזתו [עיין ב"ב ע"ב ב'], ולכן משמע ליה דהכי אמר קרא, שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה היום ולמחר, כגון שלקחו מאחר, אי נמי מאביו ולא מת קודם היובל, אז וחשב לו הכהן את מכסת הערכך וגו', היינו לפי שויה כבסמוך, אבל זו שראויה להיות שדה אחוזה נדונית כשדה אחוזה לענין שנערכת בערך זרע חומר שעורים בחמשים שקל, ולענין פרטי היציאה ביובל כמש"כ, ובמת אביו ואח"כ הקדישה פשיטא שיש לה דין שדה אחוזה, שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. – ובפי' רש"י בפ' זה יש ט"ס בכל הדפוסים שראיתי חדשים וגם ישנים, והוא במש"כ ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר או אם לא יגאל הוא וכו', והמלה לא מיותרת וסותרת הכונה הנאותה, וצ"ל או אם יגאל הוא וכו', ובמל"מ פ"ד הכ"ו מערכין העתיק דברי רש"י אלו כפי הגהתנו, ועיין בתוס' ערכין כ"ו ב' ד"ה שדה, וצע"ק. – ודע דעפ"י יסוד דרשה זו כתב הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' ק"נ, דמה ששנינו בנדרים פ"ח ב' המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן לבתו מעות אומר לה על מנת שאין לבעלך רשות בהן וכו', יעוי"ש, דאם היתה זאת הבת יורשת נחלה לא מהני אמירת תנאי זה, שהרי תשוב המתנה ירושה, וכמ"ש כאן יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה.
  135. מנין דמיו דהיינו שויין שרואין כמה היא שוה עד היובל ופודין אותה, ובזה היא חלוקה משדה אחוזה, וגם דכשמגיע יובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מיד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים מפני שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכפי שיתבאר עוד. – ורש"י בפי' פסוק זה כתב וז"ל, לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה, עכ"ל. והנה סתם דבריו כר' אליעזר במשנה ערכין י"ד א' דאחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, ולא ידעתי מה הכריחו לפרש אליבא דדעת יחיד, והמל"מ פ"ד הכ"ו מערכין הביא דברי רש"י אלו וכתב עליהם לא ידעתי היכי רמיזא זה [כלומר הא דגם שדה מקנה נותן בזרע חומר שעורים], וסיים והדבר צריך אצלי תלמוד. וכפי הנראה נעלם ממנו לפי שעה כל המשנה הנ"ל דכן ס"ל לר' אליעזר, כמבואר.
  136. ר"ל הקישו לאדם שהעריך עצמו או את חבירו.
  137. סמיך אסיפא דקרא קודש לה', והכי קאמר, דאין ערכין קדשין עד שעת נתינה, ולכן כל זמן שלא באו ליד גזבר חייב באחריותן.
  138. ר"ל שאם שווי המרגלית כעת או במקום זה היא קלה ואפשר שבאיזו זמן או במקום אחר עולה שויה יותר אין משהין אותה, וכגון עני שהעריך עצמו ובא הכהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שאפשר למכרה בנ' סלעים, והלכך יש לו נ' סלעים ויתן ערך שלם כעשיר, אין אומרים כן, אלא אין להקדש אלא מקומה ושעתה. וטעם הדבר משום דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא אין משתכרין בשל הקדש. ולהכי רק בקרקעות משהין ששים יום מלמכרן ומכריזין שמא ימצאו עליה עוררין מפני שמחירן ושוויין לא ישתנה כמו מטלטלין, וגם אפשר לחוש לגניבה ע"י ההכרזה. ורש"י פי' באור המלה לקלים – לאדם קל ועני שהעריך עצמו וכו', אבל לולא דבריו נראה כמש"כ דהכונה קלות המקח והשווי, כמבואר.
  139. כפי הנראה מפי' הרע"ב סוף פ"ו דערכין קאי זה על הדרשה הקודמת דאין להקדש אלא מקומה ושעתה, ועל זה אמר כאן דלא רק ערכין אלא גם כל ההקדשות שסתמן לבדק הבית אין להם אלא מקומן ושעתן, וכפי הבאור שכתבנו בדרשה הקודמת.
  140. ר"ל להבעלים הראשונים שהיא אחוזתו.
  141. ר"ל יכול כשיגיע יובל שני תחזור לאותו שהקדישה הקדש ראשון שהרי לו אחוזת הארץ ת"ל לאשר קנהו, והרי לא נקנית מאתו אלא ע"י הקדש יצתה מידו ולכן חוזרת לכהן שממנו קנאה לוקח זה שהקדישה, וכבר באה דרשה כזו לעיל בפסוק כ', ובגמ' מפרש דאיצטריכו שתי הדרשות, יעוי"ש.
  142. דעני שהעריך עצמו או אפי' את עשיר ואין לו להמעריך דמי הערך רק סלע נותנו ופטור. אבל אם נתן פחות אינו נפטר, ולכן כשיעשיר צריך לשלם כל הערך עד חמשים שקלים כמבואר בריש הפרשה.
  143. עיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' י"ט.
  144. כבר כתבנו לעיל בפ' י"ז מענין שנויי משקלות המטבעות התלויים בהסכמת המדינה שפוחתים או מגדילים אותם לפי צורך המקום והזמן, ועל זה אמר כאן שבשקל הקודש מותר רק להגדיל משקלו, וכמבואר בגמרא כאן שחכמים הוסיפו על השקל כמש"כ שם, אבל לפוחתו כדרך שלפעמים פוחתין המדינות מטבעות חול אסור, ויליף כן משום דפעם כתיב עשרים גרה יהיה השקל ופעם כתיב עשרים גרה הוא, ומשמע דאף שאפשר להוסיף עליו אבל לא יפחתו ממנו, דכן משמע הלשון הוא שבהווייתו יהא. ויתר פרטי ערכי מטבעות הנמצאות בדחז"ל ביארנו למעלה בפ' הנזכר, ועוד יתבאר מזה בהתיחסותם למטבעות מדינות שלנו בפ' קרח בפ' עשרים גרה הוא, וע"ע לפנינו ר"פ תשא.
  145. בסמוך מתבאר שאין שום קדושת קרבן חלה על בכור, ועל זה אמר כאן שרק אז אין חלה עליו קדושה רק כשיצא מרחם, אבל עודו במעי אמו מתפיסין אותו לשם קרבן אחר. וטעם הדרשה משום דשם בכור מורה לא רק על פטר רחם כי אם גם על גמר ובשול הפרי, כמו לחדשיו יבכר (יחזקאל מ״ז:י״ב), ובולד הוי גמר בישולו משיצא לאויר העולם, ולכן קיימא לן שאם רוצה אדם להפקיע הקדושה מבכור ולהקריבו לחובתו צריך שיאמר על הולד עודו במעי אמו מה שבמעיה של זו אם זכר יהיה עולה. ואמנם דוקא על עולה יכול לשנותו מפני שמעלהו מקדושה קלה לקדושה חמורה, אבל אינו רשאי לעשותו שלמים משום דמורידו מקדושתו, יען כי בכור נאכל רק לכהנים והשלמים לכל אדם.
  146. ר"ל יכול אף ולדי כל הקדשים אתה משנה אותן מקדושה לקדושה כשהן בבטן, ת"ל אך חלק, כלומר חלק בכור משארי קדשים, דרק בכור הותר להקדיש קודם שיבוכר אבל לא שאר קדשים בבטן דכיון דהאם קדושה הוי כל חלק מיצירת הולד קדוש מאליו עודו בבטן, וכן קיי"ל בעלמא דולדות קדשים בהווייתן הן קדושים, משא"כ בבכור דאין שום קדושה בהאם ורק בהולד עצמו ולא נקרא ולד עד שיצא לאויר העולם.
  147. כל דרשה זו אינה באה אלא לפרש אריכות הלשון דדי היה לכתוב אך בכור לא יקדיש ומפרש שאם היה אומר אך בכור לא יקדיש הייתי אומר ששם בכור הוא שם לבכור אדם, ומזהיר שבכור אדם לא יקדיש שום הקדש ולכן צריך לומר לא יקדיש אותו להורות הכונה שלא יקדיש את הבכור, ועדיין היה אפשר לטעות ולומר ששיעור הכתוב הוא אך בכור [אדם] לא יקדיש את אשר יבוכר והיינו שהבכור לא יקדיש את הבכור אבל אחרים מקדישין את הבכיר, לכן כתב בבהמה להורות דבכור קאי אבכור בהמה, וז"ש בבהמה עסקתי, ר"ל כל פסוק זה איירי כולו בבכור בהמה ולא בבכור אדם.
  148. ר"ל שלא חל עליו שום קדושה אחריתא.
  149. דבמתפיס על בכור שם קרבן אחר עובר בלאו.
  150. ר"ל מצוה לומר הרי זה קדוש ואע"פ שהוא קדוש מאליו, וזו דעת חכמים, ור' ישמעאל ס"ל דהעשה תקדיש בא להורות שמותר להקדישו הקדש עלוי, דהיינו להעלותו בדמים שיאמדו כמה יתן אדם להבעלים שיתן בכור זה לבן בתו כהן, וסכום כזה יתן לבדק הבית או לכהנים, והלאו לא יקדיש בא להורות שסתם הקדש מזבח דהיינו שם קרבן אחר לא חל עליו, ולא ס"ל דמצוה להקדיש בכור בפה יען כי מאליו הוא קדוש, וחכמים דרשו דינו של ר' ישמעאל מדרשה אחרת [בסמוך פ' כ"ח]. ומחלוקת הפוסקים כמאן קיי"ל, והאריך בזה בבאורי הגר"א ליו"ד סי' ש"ו ס"ק ד'.
  151. שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית ושגג וסבר שהם של חולין ושקל מהם שקלו.
  152. ר"ל אם נתרמה התרומה וקנה בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם, לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין או מהקדש להקדש ועושה בה מעשה כמו הכא בהקרבת הבהמה, אבל בלא מעשה אין מעילה במוציא מהקדש אחד להקדש אחר, דמכיון שהדבר קדוש בקדושה אחת שוב אין תופס בה קדושה אחרת [בלא מעשה], וכמו דמצינו הכא דבכור אין תופס קדושת קרבן אחר וכמביאר בפסוק ובדרשה לעיל.
  153. שאין חלה עליו קדושת קרבן אחר כמבואר לעיל.
  154. דמיותר הוא לענינא, ובא לכלול כל שור ושה שהוא קודש לא יקדישנו שנית. – ועיין בערכין ו' ב' וביו"ד סי' רנ"ט דהנודר מעות לצדקה אם קודם שבאו ליד הגבאי מותר לשנותן ומשבאו ליד הגבאי אסור לשנותן. וקצת צ"ע דהא הכא מפורש סתם דאסור לשנות מקדושה לקדושה באין חילוק אם באו ליד הכהן או לא. ואפשר לומר דיש חילוק בין דברים שהקדושה חלה עליהן ממש, היינו על גופן כמו שהן, או רק על חליפתן ותמורתן כמו מעות, דכשמקדישין חפץ שבו עצמו מתקיימת פעולת הקדושה כמו בנדון הדרשה שלפנינו שהקדיש שור או שה לקרבן שמקריבין אותו עצמו, א' מיד כשנקדש נתפסה בו הקדושה ושוב אי אפשר לקדושה אחרת להתפס בה, ואע"פ שעדיין היא ביד ובבית הבעלים, משום דכל היכי דאיתא קודש היא, משא"כ אם הקדיש חפץ שקדושתו באה רק בתמורתו כגון המקדיש מעות שההקדש או הגזבר קונה בהן דברים שבקדושה, או גם אם נודרם לעניים אין העני נהנה מהם גופן רק מתמורתן שלוקח בהן לחם ובגד, לכן אין קדושתן חמורה כל כך שתתפוס תיכף בלא השתנות, כיון דבכל אופן שהוא צריך החפץ להשתנות עד שיבא לתעודתו, ורק אז אסור לשנותה מכיון שנעשה בה שינוי רשות מרשות הבעלים לרשות הגזבר והשנוי הזה מחליט קדושתה ולכן אז אסור לשנותה אם לא לצורך הקדש עלוי דהיינו לקדושה יתירא כמו הכא בשור ושה כמבואר הכא בתו"כ שהקדישו הקדש עלוי. ומצינו חילוק כה"ג בין צדקה המתקיימת בגוף ההקדש ובין צדקה הבאה מחמת תמורת דבר הנקדש בסוכה מ"ט ב' אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, והיינו שיתן לעני פת אפוי מוכן לסעודה, ולא דבר שישיג העני הנאתו בחליפי אותו הדבר כגון מעות. – ובזה ארוח לן להבין סוגיית הגמרא בערכין ו' א' וב', ת"ר, האומר סלע זו לצדקה, עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, משבאת ליד גבאי אסור לשנותה, עוד שם, ת"ר, ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה וכו', והנה בסלע חילק בין באת ליד גבאי ובין אם לא באת, ובמנורה ונר פסק סתם דאסור לשנות, וצריך טעם, ולפי מש"כ הענין נכון וברור מאוד, כי כפי שבארנו, בהקדיש מעות אין הקדושה אלימתא כ"כ ולכן אינה נחלטת בלי שינוי רשות בקודש, משא"כ בהקדיש חפץ שהן בעצמן נכונים לפעולתן בקודש כמו מנורה ונר בביהכנ"ס נחלטת הקדושה מעת ההקדש ואע"פ שעדיין היא בבית הבעלים, ויש לעיין ולדון הרבה בזה, כי הוא דין חדש, ועיין בתוס' ערכין שם ובב"ב ח' ב', ודו"ק.
  155. אלא תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.
  156. דלא שייך בה סוף הקדש שהרי לא חזיא למזבח, ולבעלים אין בה כלום דסתם הקדש בהמה טמאה לבדק הבית הוא.
  157. בא להורות בזה שרק על הקדש ראשון מוסיף חומש ולא על הקדש שני, כגון אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית [בע"מ מעיקרא וטמאה] בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי מזבח, אז כשהוא פודה את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמה אינו מוסיף חומש, והנה כבר בא דין זה לעיל בריש פסוק ט"ו בדרשה ואם המקדיש יגאל, וכתבו התוס' דשניהם צריכי, דהתם איירי במקדיש בית והכא במקדיש בהמה דהוי מטלטלין, וע"ע מש"כ השייך לכלל ענין זה בפסוק הנזכר. – והנה בתו"כ לעיל בפסוק י"א מרבה גם שלמים לחומש, וכתבו התוס' כאן דהאי תנא דתנא קמיה דר"א לא מסיק אדעתיה הברייתא דתו"כ ההיא, ולכן כתבו דקיי"ל כההיא ברייתא, אבל לדעתי צ"ע בזה, שהרי סתמא דגמרא כאן שקיל וטרי בפשיטות אליביה דר"א, ואי הוי ס"ל לגמרא דלא כר"א לא הוי משתמיט לפרוך עליו מההיא ברייתא, ועיין במנחות פ"ב א', וצ"ע.
  158. דטומאתה מלידה היא, ולעולם היא כן.
  159. זה קאי לענין חיוב העמדה והערכה שמבואר לעיל בפסוק י"א וי"ב, ומפרש דרק זו אינה צריכה העמדה והערכה שלא נעשה בה שינוי בין שעת הקדש לשעת פדיון, ולכן כל היכי שמתה בשעת הקדשה יש לה פדיון ואינה טעונה העמדה והערכה, ואם הקדישה ואח"כ מתה אין לה פדיון, ובהמה טמאה לעולם יש לה פדיון אע"פ שמתה קודם שנפדית.
  160. ר"ל בין שנמכר בין שחללוהו שאמרו הרי פירות הללו מחוללין על הקדש זה, ועיין מש"כ בענין זה בפ' בהר בפ' י"ב בדרשה קודש תהיה לכם.
  161. שאם מכר חפץ הקדש נתפס איסור קודש בהדמים והחפץ יוצא לחולין, ונראה דצ"ל דכתיב ונמכר בערכך, והוא סיפא דקרא, ור"ל דמדחזינן דנמכר לכל אדם והמעות הוו קודש, ש"מ דקודש תופס את דמיו והחפץ יוצא לחולין, ועיין בדרשה הקודמת.
  162. והיינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן, שאם היה שוה ד' נותן ה', ובאור הענין וטעם הדרשה כתבנו בפ' ויקרא (ה' ט"ז) בפסוק ואת חמשיתו יוסף, עיי"ש וצרף לכאן.
  163. פירש"י המתפיס בהמה לבדק הבית מצות פדיונה באדון קודם לכל אדם, עכ"ל. והנה הדין כן גם בשדה אחוזה, כמבואר בערכין כ"ז א' מצות גאולה באדון וכו', יעו"ש. [וכפי הנראה גם בשדה מקנה כן], אך מה שפירש במתפיס בהמה צ"ל משום דפסוק זה כתיב בגאולת בהמה טמאה, כמבואר.
  164. ענין הכנויים, כי יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידים את הלשון הנקי ומכנין דבר ידוע בשם משובש ומוטעה, הולכין אחר כונת אותו השם, והוא נקרא כנוי, כמו המכנה שם לחבירו, כלומר כנוי לשם העקרי והברור, כגון במקומות ידועים שנשתבשו לקרוא לחרם חרק חרף חרך, ואמר ככר זה עלי חרק, הרי זה כנוי לשם חרם שבתורה, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן, וכן לענין נדרים וערכין והקדשות וקרבנות, ומסמיך זה על יתור לשון אשר יחרים איש, דהוי מצי למכתב אך כל חרם לה' הוא, ולשון אשר יחרים איש משמע כל איש שהוא אף מי שאינו בקי בטיב הלשון, וזו היא דרשת ר' עקיבא, ולר' ישמעאל דרשה אחרת בזה, והעתקנו דרשת ר"ע עפ"י הכלל הלכה כר"ע מחבירו.
  165. לכאורה צ"ע, דהא לא כתיב כאן מבהמה אלא בהמה. ואולי הכונה דמדכתיב בריש הפסוק בכלל הענין מכל אשר לו מוסב לפי"ז באור כל הפרטים החשובים בפ' זה ג"כ במובן זה.
  166. ומסיים עוד בגמ', יכול לא יחרים ואם החרים יהיו מוחרמין ת"ל אך, דברי ור' אלעזר, ואנחנו השמטנו זה מפני דקי"ל כחכמים בתוספתא דערכין דבדיעבד אם החרים מוחרמין, וכ"פ הרמב"ם. והנה מכאן ילפינן דאסור לאדם לבזבז כל ממונו לצדקה, ומבואר זה אצלנו בפ' ויצא בפסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וע"ע מש"כ השייך ללשון פסוק זה לעיל בפרשה בהר בפ' אחוזת עולם היא להם (כ"ה ל"ד).
  167. דאלו עבדיו ושפחותיו העברים אין בידו להקדישן, כפי שיתבאר בדרשה הבאה.
  168. הוכרח לומר לעולם משום דאל"ה באמת מצינו שאדם מוכר את בתו קטנה לזמן, יען כי לכשתגדל תצא, ועיין בתוס' שהקשו נילף משדה אחוזה דכשנמכרת חוזרת ביובל, ובכ"ז מחרימין אותה, וא"כ היה דרוש שיהיה אפשר להחרים גם כל דבר שנמכר לזמן, יעוי"ש. ואפשר לומר דהלא גם שדה אחוזה אפשר למכרה באופן שלא תחזור ביובל, וכגון המוכר את שדהו לזמן יותר מחמשים שנה, וכמבואר לפנינו בפ' בהר בפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות (כ"ה כ"ג), יעוי"ש.
  169. ברשות כהן הן כשאר ממונו ויכול למוכרן לכל מי שירצה.
  170. שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה, אבל נמכר הוא, והיינו שאם נפל בו מום יכול למוכרו בתורת בכור, דלהכי כתיב לא תפדה לאשמעינן דבמכירה שרי.
  171. לקמן פ' ל"ג יתבאר דהלשון לא יגאל דכתיב שם במעש"ש ענינו דגם לא ימכר, והבאור הוא דהו"א דהואיל דבעלמא איתקשו מעשר ובכור להדדי לענין כמה דברים, כמו הא דקי"ל כל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר, וכן דם בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין קריבין לגבי מזבח, ולכן הו"א דגם לענין זה שוין שגם בכור לא ימכר, לכן כתיב מיד אחר דין בכור בדין דלא ימכר – קודש קדשים הוא להורות שרק קדשי חרמין לא ימכרו, אבל בכור דאיירי לעיל בסמיכות לדין חרמין ימכר.
  172. נסמך על הדרשה המובאה לעיל בפסוק כ"א כשדה החרם לכהן וגו' דסתם חרמין לכהנים, יעוי"ש, וא"כ איך כתיב כאן כל חרם קודש קדשים הוא לה', וזה משמע דשייך לבדה"ב ולא לכהנים, ומשני דאשמעינן דחל על כל מיני קדשים, ור"ל דאין הכתוב משמיענו דסתם חרמין לבדק הבית, אלא דאפשר לאדם להחרים גם הקדשים שיש לו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, אם נדר שאמר הרי עלי עולה והפרישה ואח"כ החרימה נותן לכהן דמיה, יען כי מכיון שאמר הרי עלי נתחייב באחריות ולכן נותן כל דמיה, ואם נדבה שאמר הרי זו עולה דאינו באחריות נותן לכהנים רק ערך טובת הנאה שיש לו בה והיינו שיכול להקריבה דורן להקב"ה, וכשתמות או תאבד לא הפסיד רק הנאה זו ולכן אינו נותן רק ערך זה.
  173. מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון, ומפרשי חרם לשון חייבי מיתות, כמו זובח לאלהים יחרם, ור"ל כל חרם [היינו הקדש] המוכן להחרם דהיינו למות אין לו פדיון, ואם אמר ערכי עלי לא אמר כלום.
  174. נראה הכונה משום דקודם שנגמר דינו הרי הוא עדיין ככל אדם, משא"כ לאחר שנגמר דינו הוא משונה ויוצא מכלל שארי אנשים. ועיין בנמוקי רמב"ן שמפרש פשט הכתוב בענין אחר.
  175. כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה וגם בעליו יומת, דאין הפי' מיתת ב"ד משום דילפינן בסנהדרין ט"ו ב' מפסוק דפרשת מסעי מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו, והאי יומת פירושו בידי שמים, ולכן נותן ממון ומתכפר לו וכדכתיב אם כופר יושת עליו.
  176. כלומר אדם שמחויב חרם דהיינו מיתה, וכמש"כ לעיל אות קע"ג.
  177. ר"ל כיון דקרא לא פירש כל מיתות, די אם שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו ממיתות חמורות, כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו, יען שאין כרת בזדונו דלחייב חטאת בשגגתו, אבל במיתות קלות היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתם בחטאת, כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות, אי נמי רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות, ת"ל כל חרם.
  178. ר"ל לאנשי משמר ולא לכל כהן שירצה כמו מתנות כהונה, ומדייק כן מדקרי לחרמין קודש קדשים וקדשי קדשים שהם קרבנות בודאי הם לכהני המשמר שהם המקריבים ואוכלים, כנודע בפ' ויקרא ובפ' צו. וכבר באה דרשה מענין זה לעיל בפ' כ"א, ועיין לפנינו בפרשה שופטים (י"ח א') יתבאר דדין מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה אינו כן אלא נותנין לכל כהן שירצה.
  179. הביאור הוא דמעשר ראשון לא נקרא לה' מפני שניתן ללוים, אבל מעשר שני המצוה לאכלו לפני ה' בירושלים, ולכן נקראת קודש לה', ומדייק כן מאריכות הלשון לה' הוא, קודש לה', ודריש שאע"פ שכל המעשרות קודש, אך מעשר שני יש בו קדושה יתירא מאכילה לפני ה'. ומ"ש דברים שמחוסרים כאן אמרם הכתוב להלן, כלומר פרטי דיני מעש"ש שחסר הכתוב כאן פירש להלן בפ' ראה, אכן מ"ש והוא אמור להלן לא נתבאר לי ענינו, יען שלא מצאתי מקום שנאמר במעשר שני הוא, ואולי ט"ס הוא וצ"ל קודש נאמר כאן וקודש נאמר להלן, וצ"ע.
  180. ואע"פ דהאי במעשר כתיב ילפינן גם לתרומה שגם מעשר נקרא תרומה, כמבואר בפ' קרח.
  181. כונת הרבוי ומעוט הזה משום דבמעשר כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך (פ' ראה) דמשמע תבואה דוקא, וכתיב עוד שם היוצא השדה משמע כל המינים היוצאים השדה, הא כיצד, טול מביניהם כל שהוא אוכל ונשמר שזה הוא דומה לתבואת זרעך, פרט לזרעוני גינה שאין נאכלין ופרט לשאינו נשמר, זה הוא ביאור דרשה זו, וכל ענין חיוב מעשר בירקות נבאר אי"ה בפ' ראה.
  182. טעם הדבר מפני שפירות מקומות אלו אינם חשובים להתחייב במעשר.
  183. תחלתו אוכל וסופו אוכל הם ירקות שמיד כשהם גדלים ראויין לאכילה עד סופן, משא"כ מיני פירות בתחלתן אינם אוכל רק בסופם, וע"ע בפ"א ממעשרות בענין זה.
  184. ר"ל דמעשר שני ממון גבוה הוא ואין לו רשות בהן לתשמישי הדיוט, וטעם הדיוק י"ל מכפל לשון לה' הוא, קודש לה', או דדריש הוא בהווייתו יהא. ובכלל הדרשה דאיירי במעש"ש סמיך אדרשה דריש פסוק זה, ועיין בדרשה בפסוק הסמוך דלא לכל מילי הוי מעש"ש ממון גבוה.
  185. הפודה מעש"ש שנפל לו בירושה ג"כ מוסיף חומש כמו אביו, ואינו נחשב כאחר שפודה בלא הוספת חומש, ועיין מש"כ לעיל בפ' י"ט בדרשה כזו.
  186. יש בענין זה גירסות ופירושים שונים, לפירש"י איירי במעש"ש של בעל, והרבותא בזה דאמרינן דכאחר דמיא שאין מוסיף חומש כשפודה מעש"ש של חבירו, אבל במעש"ש שלה פודה בחומש כמו איש, ולגירסת ר"ת ופירושו איירי במעש"ש שלה, וזה הוא הלכה מקובלת שאין אשה משלמת חומש, וכפי הנראה כן היתה גירסת ופי' הרמב"ם בפ"ה ה"ה ממעש"ש יעו"ש, וצ"ע לחלק בדין זה בסברא בין איש לאשה, ואולי י"ל כמו דמצינו בכמה ענינים שחסה התורה על נכסי האשה יותר מנכסי האיש מפני שאין פרנסתה מצויה כמו פרנסת האיש, לכן חסה התורה עליה גם כאן לפטרה מחומש, ובספרי הגירסא ואם גאל יגאל לרבות את האשה שמוספת חומש ולפירש"י צ"ל דאיירי במעש"ש של אשה עצמה, ולפי' ר"ת ורמב"ם איירי במעש"ש של בעלה, כמבואר. ועיין בירושלמי מעש"ש פ"ד סוף הלכה ג'.
  187. ואל"ה אין מוסיף חומש במעש"ש של אחרים כפי שנתבאר. והא דמעש"ש נקרא בעלמא ממון גבוה נתבאר בסוף פסוק הקודם.
  188. ר"ל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו בכלל גאולה, כך פירש"י, וגם יש לפרש דכשאין בו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש, וכ"מ ברמב"ם פ"ה ה"ד ממעש"ש.
  189. שוב אין פודין אותו, דבעודו בירושלים פשיטא שאין פודין, דמכיון שהוא בירושלים מצוה לקנות בדמיו מאכל ומשתה, אלא אפילו אם רק היה בירושלים אע"כ שיצא שוב אין פודין אותו אלא מצוה להוליכו לירושלים לאכול שם, כמבואר. וע"ע בענין דרשה זו בב"מ נ"ג ב'.
  190. כגון שאמר אחד לחבירו פדה לי משלך או פדה לך משלי אינו מוסיף חומש.
  191. עיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ז בדרשה כזו וצרף לכאן.
  192. דכמו דמעש"ש אין מחללין רק על מטבע מפותחת שיש עליה צורה או כתב ולא על אסימון שהוא מטבע בלא צורה, משום דכתיב ביה וצרת הכסף, כך החומש, וכמו שמעש"ש אין מחללין על מטבע שאינה יוצאת במדינה זו כמבואר בפ"א מ"ב דמעש"ש, כך החומש.
  193. פירש"י בטעם הדרשה תן עשירי לזה ועשירי לזה, דסמך מעשר אבקר ועשירי סמך אצאן, דהשתא כתיב מעשר על כל חד יחד, עכ"ל. ולו"ד אפשר לומר הכונה כפשוטו דמדלא כתיב בכלל וכל מעשר בהמה אלא פרט בקר וצאן, ש"מ שצריך לעשר כל מין בפ"ע, ופריך אי הכי כבשים ועזים נמי, כלומר נחשב גם אותם לשני מינים, כיון דמצינו שנחשבים שני מינים לענין כלאים דהוו כלאים זב"ז, ומשני אמר קרא וצאן, משמע כל צאן אחד. ועיין מש"כ בפ' ויקרא בפסוק ואם מן הצאן קרבנו. – והנה מדין תורה מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית, ורק חכמים אסרו שלא להפריש מעשר בהמה בזה"ז אפילו בא"י, משום דכיון דאין לנו בית להקריבה וצריך לאשהויי עד שיפול בה מום, ומתוך כך אפשר לבא לידי תקלה בגיזה ועבודה או אפשר שיאכלנו קודם שיומם ויבא בזה לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ [ושני טעמים אלו כתב רש"י, ואפשר לומר דהוצרך גם לטעם השני משום עז, דאין בה גיזה ועבודה], ואע"פ דעקרו בזה דברי תורה שסתמה שנוהגת בכל מקום, אך בשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היכי שצריך לעשות סייג לתורה, כמבואר ביבמות צ' ב' עיי"ש. – ועיין בתוס' ביצה כ"ג א' שהקשו על מ"ש שם דר' אלעזר בן עזריה היה מעשר בכל שנה ושנה תליסר אלפי עגלי, והוכיחו ע"פ סדר הדורות דבשעת החורבן היה לכל היותר בן י"ג שנה, וא"כ קשה הלא לאחר החורבן בטל דין מעשר בהמה, ותרצו תירוצים שונים, יעו"ש. ומה שכתבו שאולי אפטרופוס של ראב"ע שהיה בימי הבית היה מעשר, קשה לי, דהא קיי"ל (גיטין נ"ב א') דאפטרופסין אין מעשרין להניח רק לאכול, והיתכן שהיה דרוש לו לאכול בכל שנה תליסר אלפי עגלי, ובבכורות נ"ג א' כתבו על תירוצם זה שהוא דוחק ולא בארו טעמם, ולפי מש"כ קשה בכלל לומר כן, וצ"ע.
  194. וא"א לשדות להו מזון וירק כדי שעל פי זה יצאו, משום דע"י זה יצאו גם לקוח ויתום שהם פטורים ממעשר, ואע"פ דאיכא גם יתום שחייב, כגון זה שנולד ואח"כ מתה אמו כפי שיתבאר בסמוך, וההוא לא נפיק אלא ע"י ירק, מ"מ בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ הו"ל היכירא ויהיה נזכר, דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו. ורש"י בפסוק זה כתב מוציאן בפתח וכו', ותימא שפירש לא כמבואר בגמרא בלא שקלא וטריא כלל, דאין להוציאם בידים רק לגרום יציאתן מאליהן כמבואר בדרשה שלפנינו, וגם אין זה לפי פשטות הכתוב, וצ"ל דהלשון מוציאן כולל גם גרם הוצאתן.
  195. כגון שהיו לו עשרה טלאים ומנה חמשה ומת אחד מן שאינן מנויין פטורין המנויין ואין דרושין להצטרף לטלאים אחרים שיולדו לו, משום דכתיב כל אשר יעבור ולא שכבר עבר ואלו כבר עברו רק לא עלה בידו להעבירם מפני מיתת אחד ונחסר מנין עשרה שוב אין מעבירין ונפטר במנין הראוי, ושאינן מנויין מצטרפין לקיבוץ טלאים אחרים שיולדו לו, ועיין עוד בסוגיא דב"מ ו' ב' דוגמאות לדין זה.
  196. שאם נפל בהם מום אין נפדין להתירן בגיזה ועבודה, וגם אין המעות שיקבל נתפסין בקדושה, מדאין צריך להביא תחתיהן קרבן אחר כמותו, ולכן כשהוממו יאכלו הן עצמן במומן ולא כשאר קדשים דכשהוממו פודן בשוויין ומוסיף חומש או מוכרן לאחר ובדמי הפדיה או המכירה מביא קרבן אחר כמותו.
  197. בבכור כתיב (פ' בא) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור, ובבכור קיי"ל דאין להם פדיון כמבואר לפנינו בפ' קרח בפסוק אך בכור שור לא תפדה קודש הם (י"ח י"ז) יעו"ש ומש"כ שם.
  198. ר"ל אם יצאה העשירית נקבה והיה לה בן מקודם לכן לא יינק שוב ממנה מפני שבנה חולין והיא קודש ונמצא נהנה מחלב הקדש, אבל אם ילדתו אחר שנעשית מעשר הוי דינו כמעשר.
  199. בבכור כתיב (פ' בא) והעברת כל פטר רחם וקיי"ל בבכור שמועלין בכולו, והנה מ"ש אף חלב המעושרת מועלין בה לאו דוקא הוא, משום דבאמת קיי"ל דאין מועלין בחלב מוקדשין משום דכיון דאינה בהקרבה אינה נקראת קדשי ה' שימעלו בה אלא ר"ל אסורה. ומבואר במשנה כאן ואחרים מתנדבין כן, ורבו הפירושים בזה, והנכון הוא שאחרים מתנין תנאי מתחלה שאם העשירי תצא נקבה לא יוקדש חלבה כדי שייניק הולד בהיתר, ולא שייך לומר הלא כיון דההקדש דבר מחויב הוא שמחויב לעשר והעשירי היוצא נעשה מאליו קדוש וא"כ איך יכול להתנות כזה, אך י"ל משום דלכתחלה הלא יש בידו להפקיע כל העדר מקדושת מעשר, דאפשר ליה לשדות מום בכולא עדריה, וכסברא זו איתא בבכורות ל"ו ב' ונ"ג ב' ויובא בפ' הסמוך. ועיין מש"כ לעיל בפ' אמור בפסוק שבעת ימים יהיה תחת אמו בדרשה כזו מה שנוגע לדינא בזה"ז.
  200. פירש"י טריפה כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל, עכ"ל. וכתבו התוס' בדף נ"ז א' דמן הארכובה ולמטה חשבינן ליה עוברת כיון דאינה טריפה, עכ"ל. ור"ל אע"פ דמן הארכובה ולמטה נמי אין יכולה לילך מ"מ חשבינן לה עוברת כיון דמדינא אינה טריפה, עכ"ל. וכל מעיין יראה כמה דחוקים הדברים, כי הלא אחרי דהדבר תלוי ביכולת ההליכה א"כ מה לי בין ארכובה ולמעלה ובין ארכובה ולמטה, וגם לא הו"ל לומר פרט לטריפה אלא פרט לזו שאינה עוברת, ועי' תוס' חולין קל"ו ב'. ועי' בהגהות הרש"ש פי' בזה פי' נפלא דצ"ל בגמ' פרט לטריפה שאינה עוברת תחת [וכ"מ בלשון הגמ' יעו"ש], והבאור הוא עפ"י מש"כ בס' דרכי משה ביו"ד סי' ל"ה בשם הראשונים דמתכונת בהמה כשרה כשמעבירין ביד על גבה משפלת עצמה תחת היד, וטריפה אינה משפלת עצמה, וזהו הבאור פרט לטריפה שאינה עוברת תחת. אמנם ע"ד הפשט לולא דברי רש"י ז"ל י"ל בכונת הגמ' פרט לטריפה שאינה עוברת, דהלשון שאינה עוברת אינה סבת המעוט, כלומר יען כי אינה עוברת אלא החלטת המעוט, היינו שהטריפה אינה עוברת תחת השבט, כלומר אינה נכנסת לדיר להתעשר, וכמו שהוא במשנה, וכונת הדרשה כל אשר יעבר – הראוי לעבור ולחיות, כי הטריפה היא כמו שאיננה ואין. להביאה במספר.
  201. דלכתחלה צריך למנותן כשהן יוצאין מהדיר כמבואר לעיל.
  202. נראה דמדייק משום דאל"ה הול"ל העשירי יקדש והוי במשמע שקידושו בפה מעכב, ומדכתיב יהיה קודש משמע שמאליו קדוש.
  203. ר"ל אין זה עשירי סדורי רק אחד אחוז מעשר, ואנן עשירי סדורי בעינן.
  204. כגון אם אחרי שמנה איזו מהם קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר ואינו מכירו נפטרו הכל, מפני שכל אחד מהם ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר, ואם הוא כבר מנוי אינו עובר משום דדרשינן כל אשר יעבור ולא שכבר עבר כמבואר בדרשה דלעיל, וקמ"ל דאפי' בספק אם כבר עבר ג"כ נפטר, וכן בכלל כל מיני ספיקות שאפשר לבא, כגון ספק כלאים, ספק יתום, או ספק במחוסר זמן וכדומה שודאם אין מתעשרין כמבואר לעיל. וע"ע בסוגיא כאן דוגמא מספק עשירי, והשמטנוה מלהביא כאן מפני שהיא הובאה שם אליבא דמ"ד דלא קי"ל כותיה בדינא, יעוי"ש.
  205. זה הובא בסוגיא כאן לענין המבואר דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים, ויצוייר פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסח בערב פסח ונאבד והביא אחר, ואח"כ נמצא האביד ודינו להביא שלמים, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' ויקרא (ג' ו'), ופריך אימא שחטו לשם מעשר להוי מעשר למאי נ"מ למלקי עליה בלא יגאל, ומשני אמר קרא העשירי יהיה קודש זה מעשר ואין אחר מעשר, ר"ל זה שיוצא בסדורו כעין מעשר הוי מעשר, משא"כ מה שנעשה רק לשם מעשר בעלמא, ועיין דרשה כהאי גונא לפנינו לעיל בפ' י'.
  206. ואפי' בשלמים דאיכא למ"ד ממון בעלים הוא והו"א דליעשר.
  207. נראה דמדייק משום דאל"ה הול"ל העשירי יקדש והיה במשמע שקידושו בפה מעכב, ומדכתיב יהיה קודש משמע שמאליו קדוש.
  208. ר"ל דמשמע כל שקרא שמו עשירי אף כי בטעות, וגם משמע כל אשר יעבור אף העשירי יהיה קודש אף שקרא שמו תשיעי
  209. ר"ל הכל נאמנין לומר מום זה בא מאליו ולא נעשה במכוון כדי להפטר מדין מעשר, ואשמעינן בזה דגם אלה שאין נאמנים על הבכור כגון הבעלים נאמנים על המעשר, מטעם שמפרש, משום דאין לחשדו שהטיל בו מום, דהרי מיגו דאי הוי בעי הוי שדי מום בכולא עדריה קודם שיעשר כדי לפטרו מלהקטיר אימוריו, דאין עושה בזה שום חטא, ועיין מש"כ בפסוק הקודם אות קצ"ט.
  210. מדין המעשר שיהיה נשחט בעזרה ומקטירין אימוריו ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים כשאר קדשים קלים, ואם היה בעל מום בין שנפל בו מום בין שהפרישו בתחלה במומו הרי זה נאכל בכל מקום, משום דמעשר לא פסיל ביה מומא ומותר להקדישו, וסמיך זה על לשון לא יבקר בין טוב לרע עפ"י המבואר לעיל בפ' י' דטוב היינו תם ורע היינו בעל מום, עי"ש, ועיין בדרשה שבסמוך מירושלמי ומש"כ שם.
  211. ר"ל כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש שהתירה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר, דלא נאמר דלא יבקר אלא דא"צ לבקר ואם ביקר [היינו שעשה תחבולה שהעשירי יהיה טוב ותמים] לא הקפידה התורה, ועיין מש"כ לעיל בפ' י' דטוב פירושו תמים ורע – בעל מום, יעוי"ש.
  212. דשותפים פטורים ממעשר בהמה.
  213. ואי אפשר לומר דרק במעשר הוו כל פרטי הדינים כך ולא בשארי קדשים. משום דכפי המבואר הוי מעשר דבר שהיה בכלל כל הקדשים לענין תמורה, וכללא קי"ל דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ולפי"ז ממילא כן בכל פרטי הדינים. – ובגמ' מוסיף עוד פרט אחד מה מעשר קרבן מזבח, ובא למעוטי קדשי בדק הבית. ואנחנו השמטנו פרט זה משום שזה הוא רק אליבא דר' שמעון דס"ל דקדשי בדק הבית איקרי קרבן, ולכן איצטריך מיעוט למעט מתמורה, אבל חכמים ס"ל דלא אקרי קרבן כלל, וממילא לא נכללו כלל בענין תמורה דכתיב בה קרבן (פ' ט'), ומבואר לפנינו בפ' הנזכר בדרשה קרבן לה'. – ומה שאמר דבר שבא בחובה מפרש בגמ' דבא לאפוקי עולה הבאה מן המותרות, כגון אשם הניתק לרעיא שזה הוא באופן אם הפריש מעות לחטאתו ואשמו ונתותרו, מביא מן המותרות עולה, ומבואר זה אצלנו בס"פ ויקרא. – ועיין בסוגיא כאן באה דרשה אחרת לצריכותא ענין תמורה במעשר, ואנו העתקנו זו דר"ש, מפני כי מפשטות לשון המשנה כאן היא כולה מלשון ר"ש, ולכן קבע הרמב"ם בזה בפ"א הי"ב מתמורה טעמו של ר"ש, וכ"כ התוי"ט, ואחרי שסתמא דמתני' כר"ש קי"ל כותיה, ועיין היטב בסוגיא ותמצא כי כן הוא.
  214. ולפי שיתבאר בדרשה הבאה דהאי לא יגאל כולל גם מכירה לכן גם למכור אינו אסור מה"ת רק מחיים, ובסוגיא כאן איתא הלשון ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. והנה כפי המתבאר מדרשה זו הוי איסור המכירה בשחוט רק מדרבנן, עפ"י ההיקש לתמורה, אבל הא דאינו נמכר גם בעל מום כפי הנראה הוא מדאורייתא, אחרי דכן קי"ל גם בתמורה, ולפי"ז לא ידעתי מנין ליה להרמב"ם פ"ו ה"ה מבכורות דמכירת בע"מ אינו אסור אלא מדרבנן, וצ"ע. וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק רק בכל אות נפשך תאכל בשר לענין מעשר בהמה של יתומים.
  215. י"ל דמדייק כן כאן מדלא כתיב לא תפדה כמו בבכור בפ' קרח, ומדכתיב באותו לשון כמו בחרמין כולל גם מכירה כמו התם, ועיין מש"כ השייך לזה בדרשה הקודמת.
  216. כי רק משה היה נביא מחוקק התורה בעיקרה, וכל הנביאים אחריו לא באו אלא לפרש ולהזהיר על תורת משה, וכן תרגם יונתן, אילון פקודיא דפקיד ה' ית משה ולית אפשר לחדתא בהון מדעם, עכ"ל. וכפי הנראה מפשטות הענין משמע דרק חידוש דין חדש ממש אין רשות לנביא, אבל אם מחדשים דין ישן שנשכח ברבות הימים לא שייך בזה איסור, אחרי כי באמת דין זה נצטוה בעיקרו ע"י משה, אבל לא כן משמע מתמורה ט"ז א', דאיתא שם, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל [באורים ותומים], אמר להו לא בשמים היא, אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם, אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ע"כ. הרי מפורש דאפי' חידוש הלכות נשכחות הם בכלל הדרשה אלה המצות וכו', וצ"ל דכיון שעתה אין אנו יודעים שורת הדין איך הוא, ועיקר ידיעתו בא לנו ע"י הנביא, הוי זה בכלל חידוש דין. אבל במגילה ג' איתא בענין דאיירי שם שהנביאים תקנו דינים מחודשים, ופריך והכתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומשני ששכחום וחזרו ויסדום, ור"ל כיון דלא תקנו דינים מחודשים ממש רק החזירו דינים ישנים אין זה בכלל הדרשה דאלה המצות, וזה לכאורה סתירה מפורשת לגמ' דתמורה הנ"ל שמבואר שם דאפי' החזרת דינים ישנים הוי בכלל האיסור דאלה המצות. וצ"ל בישוב הסוגיות, כי הנה בשני אופנים אפשר לנביא להחזיר דין ישן, האחד – עפ"י הנבואה והא' עפ"י כללי התורה ומדותיה בסברא כשאר ת"ח. והנה זה פשוט, דבהחזרת דין עפ"י כללי התורה ובסברא בודאי לא גרע נביא משאר חכם בחכמת התורה, ואין בזה אף שמץ איסור, ורק בחזרה עפ"י הנבואה אסור, כמבואר. ולפי זה צ"ל דבמגילה איירי שהחזירו הנביאים עפ"י דרכי וכללי התורה, וזה בודאי מותר, ובתמורה איירי לענין להחזיר עפ"י הנבואה, וכמבואר מפורש הלשון אמרו לו ליהושע ולשמואל שאל [באורים ותומים], ודו"ק. – ודע דמ"ש בכ"מ בגמ' דכשיבא אליהו יתברר הדין, אין הכונה שאליהו יגלה הדין עפ"י הנבואה, דזה אין לו רשות כפי שנתבאר, אלא הכונה דע"י רוח ממרום השורר בו יתגלו לו מעיינות חכמה ויברר הדין עפ"י דרכי ויסודות התורה ויסור המחלוקת והטעותים והשבושים וממילא יתברר הדין לאמתו. וזה אפשר לכוין בכונת המשנה סוף עדיות, אין אליהו בא לטמא ולטהר אלא לעשות שלום בעולם, ור"ל, לא שיגלה דינים להוראות ויטמא ויטהר עפ"י הנבואה אלא רק יעשה שלום בין החולקים ע"י שיברר הסברות המחולקות עד שיודו החכמים זל"ז, וממילא יתברר ויצא הדין לאשורו. ועיין במס' יומא ע"ה א' דרשו הפ' גד לבן דכתיב גבי מן, גד, שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, לבן, שמלבין עונותיהם של ישראל, כיצד, שנים שבאו לדין לפני משה, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם בבית רבו שני בידוע שזה מכרו, ע"כ. והקשה בס' כפות תמרים האיך היו סומכין על ברור זה והא זה הוי בכלל לא בשמים היא, וכמ"ש ביבמות ק"ב א' אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו, משום דלא בשמים היא, ויעוי"ש מש"כ בזה. אבל לדעתי אין בזה אף ריח קושיא, דהא דאין רשות לנביא לחדש הוא רק לענין פסק הלכה וכמש"כ, אבל לענין ברור מילתא והתגלות מציאות הדבר בודאי סמכינן אנביא, וכ"מ בבכורות כ"ד א' דאמר התם בדין אחד שעומד בספק עד שיבא ויורה גואל צדק, ופריך בגמרא מאי עד שיבא ויורה, עד שיבא ויודיע לך דבר מבעי ליה, ופירש"י עד שיבא ויודיע גלוי מלתא בעלמא שיגיד להם אם בנה הוא או לא עכ"ל, מבואר מדבריו, דעל בירור מציאות וגלוי מילתא סמכינן אנביא, ועיין במל"מ פ"ט סוף ה"ו מאישות שכתב בענין זה ולא העיר ממש"כ, ולדעתנו זה פשוט וברור. ולבד זה הנה לפי המבואר בדרשה שלפנינו שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, כלומר מימות משה ואילך, אבל משה היה יכול ויכול לחדש, וא"כ אחרי דהחידוש שביומא שם היה ע"י משה, וכמ"ש שנים שבאו לדין לפני משה, אמר להם משה, וא"כ בלא"ה לא קשה מידי, ודו"ק. ודע דזה פשוט דגדרים וסייגים וגזירות ותקנות אין בכלל איסור הדרשה אין הנביא רשאי לחדש דבר, ואדרבה, זה הוא מצוה מן התורה כמש"כ ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי, ולכן מצינו כמה ענינים כאלה שנתקנו ע"י נביאים. ועיין ברמב"ם פ"ט ה"א מיסודי התורה שהרחיב הדבור בענין דרשה זו, ולפלא הוא שהביא לסמך דאין הנביא רשאי לחדש דבר את הפסוק לא בשמים היא ולא את הפסוק שלפנינו דמפורש ביה הדרשה בכ"מ בגמרא, ועיי"ש בלח"מ, וגם יש לדון בדבריו שכלל בדרשה זו גם ענין בל תוסיף ובל תגרע שמבואר בפ' ואתחנן, ורמב"ן בנמוקיו שם כתב דהאיסור בל תוסיף ובל תגרע הוא בפרטי מצות ידועות, כמו חמשה חוטין בציצית וחמש פרשיות בתפלין וכדומה, והדרשה שלפנינו מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר איירי בחידוש מצוה חדשה שלא שמענו מעולם. ובדעת הרמב"ם נ"ל שמפרש שהכל ענין אחד ודרשה אחת, רק בתו"כ באה בלשון אלה המצות ובמשנה תורה באה בלשון צווי שלא להוסיף ולא לגרוע, כהרבה מצות וענינים שונים שבאו בתו"כ ונשנו במשנה תורה במלים והוראות שונות, ואין להאריך עוד.
  217. פירש"י וז"ל, בסוף ס' תו"כ משמע דאכולא ספרא קאי וכל אזהרת כהנים התם כתיבא, עכ"ל. וצריך באור איפה מרומז בזה איסור יבום בנשים אלו, ונראה הכונה ע"פ הדרשה הסמוכה מירושלמי אלה המצות, אם עשאן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות, והנה ענין יבום מצוה היא, אבל רק אם אין דבר סותר עשייתה וקיומה, והיינו שאינה מצוה הבאה בעבירה, וביבמה שנפלה לכה"ג או גרושה וחלוצה לכה"ד שאם יתיבמו יש בזה איסור המפורש בנשואיהן שכה"ג אסור באלמנה וכה"ד בגו"ח, וא"כ אין המצות יבום בהם חפשית ואינה נעשית כמצותה וממילא אינה מצוה, וכמו שאין מברכין על מצה גזולה ואין יוצאין באתרוג הגזול, וכפי שיתבאר בדרשה הבאה. וכוון זה המ"ד לאותה הדרשה שבסמוך רק באה בקיצור דברים. ועיין בסוגיא כאן חלופי גירסאות דיש מי שסובר דאיסור נשים כאלה נקרא איסור קדושה משום דכתיב בכהנים קדושים יהיו, ומבואר אצלנו ר"פ אמור, יעו"ש.
  218. כגון אם גזל מצה ובירך עליה בליל ראשון של פסח שחובה לאכול מצה, וכן אם בירך על אתרוג הגזול וכדומה כל מצוה הבאה בעבירה, וע' מש"כ בזה בדרשה הקודמת, וצ"ע לחלק בין הא דקיי"ל בעלמא עשה דוחה ל"ת ובין הא דמצוה הבאה בעבירה, דלכאורה הם שני כללים סותרים זא"ז. ואולי י"ל דהיכי דהמצוה בכללה ועיקרה א"א להתקיים בלא דחיית הל"ת כגון אלמנה שנפלה ליבום לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכן כלאים בציצית ומילה בצרעת ושריפת קדשים ביו"ט וגלוח שער נזיר מצורע וטומאת כהן ונזיר במת מצוה וכדומה הרבה ענינים שאי אפשר להעשה להתקיים בלא עקירת הלאו, אז בודאי לא שייך מצוה הבאה בעבירה, דכיון דא"א להעשה להתקיים בלא דחיית הלאו הוי הלאו כמו דליתא, משא"כ מצוה כללית שבכלל היא נעשית בהיתר, כגון מצה ולולב, ורק לפעמים במקרה באו באיסור כגון במצה של טבל ולולב גזול או של אשירה אז בודאי נקראת המצוה – באה בעבירה, ואינה נדחית מפני העבירה, ויש הרבה לפלפל בזה, אך האריכות בזה תצא מגדר חבורנו ולכן קצרנו. – ועיין בתוס' סוכה ט' א' דענין מצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן, ולכאורה צ"ע מדרשה שלפנינו, וצ"ל שחשבוה בכלל לאסמכתא מפני כי עיקר פסוק זה צריך לדרשה הקודמת. וע' בשבת ס"ג א' כל העושה מצוה כמאמרה וכו', וצ"ע.
  219. כונת ותכלית הדרשה לבאר הטעם שדריש לעיל אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומפרש למה הוא כן, מפני שמשה היה המעולה במין האנושי וגם המעולה בנביאים, ודור המדבר היה המעולה שבדורות [כמ"ש באגדות דור המדבר דור דעה היה], ולא יעמוד עוד שליח כזה ודור כזה שיהיו ראויים להשפעת חידושי דינים מהקב"ה, ולכן מימות משה ואילך אין לנביא לחדש דבר, וכמש"כ למעלה בארוכה.
  220. ר"ל כל המצות כולן עם פרטיהן נאמרו בסיני ולא שרק בכללן נאמרו בסיני ובפרטן נתפרשו בשעה שהגיעו לידי עשייתן. ועיין בחגיגה ו' א' ובזבחים קט"ו ב' מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בענין זה, דר' ישמעאל ס"ל דכללות נאמרו בסיני ופרטיות באה"מ, כגון מה שנאמר בסיני מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך ולא פירש פרטי דיני הקרבתן עד שהוקם המשכן ואהל מועד ונתחייבו בקרבנות אז נאמרו כל פרטיהן, ור' עקיבא ס"ל דגם פרטיהן נאמרו בסיני, וכשבא הדבר לידי מעשה נשנו הפרטים. והנה לר' עקיבא יתפרש זה הפסוק כפשוטו אלה המצות וגו', דאחרי דבספר זה נאמרו כל המצות בפרטיהן וסיים על זה אשר צוה ה' וגו' בהר סיני הרי מבואר שכל פרטיהון נאמרו בסיני, ולר' ישמעאל צ"ל דהפסוק בא בקצרה, ושיעורו – אלה הם פרטי המצות, אשר צוה ה' [כלומר הכלליות] את משה בהר סיני, והוי לפי"ז מקרא זה קצר כמו שמצוי כהנה במקרא, [וכפי שהבאנו הרבה דוגמאות ממקראות קצרים בפ' לך בפסוק ויהי כאשר התעו אותי וגו', יעו"ש]. והנה מבואר דהתו"כ כאן הכריע כר' עקיבא, כמ"ש מלמד שכולן נאמרו בסיני. ואפשר לומר בטעם הכרעה זו עפ"י מ"ש בקדושין מ' ב' בחקירת הגמרא אם תלמוד גדול או מעשה גדול [ר"ל מעשה המצוה בפועל], והוכיח ר' יוסי דתלמוד גדול, שהרי התורה קדמה ארבעים שנה לחלה, חמשים וארבע לתרומות ומעשרות, ששים ואחת לשמיטין, מאה ושלש ליובלות, ר"ל שמתן תורה קדמה עם מספר מ' שנה להזמן שנצטוו על מצות חלה, נ"ד על מצות תרומות ומעשרות, ס"א לשמיטין וק"ג ליובלות [דכשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחודש השלישי, ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ דכתיב (פ' שלח) בבאכם ואמרו ע"ז בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דכתיב בהו כי תבאו וכאן נאמר בבאכם – משנכנסו לה, ובתרומות ומעשרות לאחר כבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך – שיהא כל אחד מכיר חלקו, והן י"ד שנים, הרי נ"ד, ומשם התחילו למנות שמיטין כמבואר בערכין י"ב ב', ועשו שמיטה לסוף שבע, הרי ס"א שנים, ולסוף חמשים עשו יובל, הרי ק"ג]. וכונת הראיה, דאע"פ שלא באו עדיין המצות לידי מעשה אפ"ה הקדימה תורתן, ומבואר שתלמוד גדול. והסברא בזה ראיתי כתוב בשם הגאון בעל הפלאה דהוא עפ"י מ"ש סוף מנחות ק"י א' כל העוסק בתורת קרבן הוי כאלו מקריב אותו הקרבן, כנודע, והוי בהלמוד מעלה כפולה, מעלת הלמוד ומעלת העשיה. והא דהעוסק בתורת קרבן הוי כאלו הקריב אותו הקרבן כתבו המפרשים דהיינו שעוסק בכל פרטיהן, וכהוראת לשון העוסק, שיונח על השקידה והעיון ומו"מ בבאור פרטי הדבר, וכן כתב מפורש רבינו בחיי פ' צו. וכ"מ בפיה"מ להרמב"ם סוף מנחות. ואחרי דמבואר בגמרא דקדושין שם דכל החכמים שהיו מסובים שם הסכימו כולם דתלמוד גדול, ולדעת ר' יוסי הוא משום מעלת הקדימה ומעלת הקדימה הוא משום דכל העוסק בתורת קרבן הוי כאלו מקריב קרבן, ועוסק הוא בפרטיות אותה המצוה, א"כ מבואר שבמתן תורה בסיני נצטוו גם על פרטי המצות ולכן הכריע התו"כ כן, ור' ישמעאל יסבור דהא דתלמוד גדול הוא מטעם אחר, משום דמביא לידי מעשה כמבואר בגמרא שם, ודו"ק.




שולי הגליון


  1. הוא ה'תרגום אשכנזי' מבית מדרשו של רמ"ד הידוע, עי' על זה מש"כ רש"ש ב"ק נח: ובערכין כה:) ובהערות שם. ובפירוש רבי יוסף בכור שור (דברים שם) פירש גם 'זרע רב תוציא', מביתך אל השדה לזרוע, ותחרוש ותזרע ותטרח, ע"כ.
  2. הכוונה לנוסחת התרגום אונקלוס לפנינו דגרסי: תפיק לחקלא. אך גירסת התרגום בתאג' התימני: תפיק חקלא. ובשו"ת יד אלעזר (סוף סי' מד) (תשובה לר"י רייפמאן) כתב להוכיח מסברא ומגמרא גם מריהטת המקראות דמסתברא כגירסת 'תפיק חקלא'. עיי"ש. [מאידך מהמשך הקללות 'כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור', יש במשמע כגירסת 'תפיק לחקלא'. וכך גם בחגי (א ו) כתיב: זרעתם הרבה והבא מעט. הרי שהקללה היא שזריעה תהיה רבה ולא שהתנובה תהיה רבה (הרב אליהו דיסקין, כי תבא, תשפ"א ד')]