תורה תמימה/בראשית/כח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png כח

ט[עריכה]

וילך עשו אל ישמעאל. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי [א], אמר לי', דבר זה כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לו לאשה [ב]. (ב"ק צ"ב ב').

ויקח את מחלת. וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, אלא מלמד שנמחלו לו כל עונותיו, מכאן לחתן שמוחלין לו עונותיו [ג]. (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג).

אחות נביות. ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, ומה ת"ל אחות נביות, מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה [ד]. (מגילה י"ז א').

יא[עריכה]

ויפגע במקום. תניא, יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואתה אל תתפלל וגו' ואל תפגע בי [ה]. (ברכות כ"ו ב').

ויפגע במקום. ת"ר, יעקב אבינו קפצה לו הדרך, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקומ [ו]. כי מטי לחרן, אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, בעי למיהדר, כיון שהרהר בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך, מיד – ויפגע במקום [ז]. (סנהדרין צ"ה ב').

כי בא השמש. בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש [ח]. (שם שם).

מאבני המקום. ולהלן (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, הא כיצד, א"ר יצחק, מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים אל מקום אחד וכל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו, ותני, וכולן נבלעו באחד [ט]. (חולין צ"א ב').

יב[עריכה]

עולים ויורדים. תניא, כמה רחבו של סולם שמונת אלפים פרסאות, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה [י], וכתיב במלאך (דניאל י׳:ו׳) וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו [י"א] [שם שם]

עולים ויורדים. תניא, עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה, בעו לסכוני', מיד והנה ה' נצב עליו, אמר רשב"ל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו [י"ב]. (שם שם).

יג[עריכה]

אלהי אברהם וגו'. תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א"ר חנינא בשם ר' פינחס, כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב [י"ג], ואם יאמר לך י"ט הם, אמור לו אני ה' אלהי אברהם ואלהי יצחק אינו מן המנין [י"ד]. (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג).

אשר אתה שוכב עליה. מאי רבותי', א"ר יצחק, מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו כדי שתהא נוחה לכבש לבניו [ט"ו]. (חולין צ"א ב').

לך אתננה. תניא, אמר לי' הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ובקש לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי [ט"ז]. (סנהדרין קי"א א').

יד[עריכה]

ימה וקדמה וגו'. א"ר יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, דכתיב (ישעי' נ"ח) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כיעקב דכתיב בי' ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה [י"ז]. (שבת קי"ח ב').

יז[עריכה]

מה נורא וגו'. מלמד שראה יעקב אבינו את ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ומשוכלל לעתיד לבא, מה נורא המקום – הרי בנוי, אין זה – הרי חרב, כי אם בית אלהים – הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא [י"ח]. (ספרי דברים סי' שנ"ד).

בית אל. א"ר אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו ב׳:ג׳) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ולמה לא אלהי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, דכתיב (ס"פ וירא) בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, דכתיב (ס"פ חיי) ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית, דכתיב ויקרא את שם המקום ההוא בית אל [י"ט]. (פסחים פ"ח א').

כ[עריכה]

נדר לאמר. מהו לאמר – לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה [כ] [תוס' חולין ב' ב' בשם מ"ד].

אם יהיה וכו'. פסק רבינו מאיר, דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן ע"י דאי הן, אם יהיה אלהים עמדי, וכן (פ' חקת) אם נתן תתן את העם הזה בידי [כ"א] [מרדכי פ"ד דב"ק].

כב[עריכה]

וכל אשר תתן וגו'. יראה לי, דאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר, וראיה לדבר מיעקב, שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וכתיב (פ' וישלח) אשר נדרת לי שם נדר [כ"ב] [רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל"א – ל"ג].

עשר אעשרנו. תניא, המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות, אמר רב נחמן, מאי קרא, דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך [כ"ג]. (כתובות ג' א').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. אילנות סרק, ור"ל דרך דקל רע לגדל בצד אילן סרק.
  2. ר"ל שהלך עשו למצוא לו זיווג בישמעאל שהוא כערכו, וכמליצת חז"ל שם לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, וכ"כ בס' בן סירא פי"ג, כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו.
  3. אינו מבואר כלל מה ראה לדרוש שם זה בדרשא רחוקה כזו לכאורה, ואפשר לומר דאחרי ששינה הכתוב שם אשה זו לשם המורה על מחילה, ורמז זה כאן במקום ובענין שעשה עשו נחת רוח ליצחק, כמש"כ וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך וגו' ויקח את מחלת בת ישמעאל, וקיי"ל דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. (ב"ק ל"ח ב'], ולכן רמז כאן דמדעשה נחת רוח ליצחק בענין נשואין בא השם המורה על מחילה להורות שעבור כבודו ליצחק מחל לו הקב"ה אז על עונותיו, ולמדין אנו מזה דרך אגב לדעלמא שאז עת רצון להקב"ה לשלם שכר טוב להחתן ולמחול עונותיו, אכן כדי שיהי' האדם מצדו גורם לזה נוהגים שמתענים החתן והכלה ביום חופתם, ועיין באה"ע סי' ס"א.
  4. ועיין בפירש"י בפסוק זה השייך לפרטיות דרשא זו. – ודע שכתב מהרי"ק שורש קס"ז והובא ברמ"א ליו"ד ס"ס ר"מ בהלכות כבוד אב, דבענין נשואין לא שייך כבוד אב, והיינו אם האב מוחה בבנו שלא ישא אשה פלונית אין הבן מחוייב לשמוע לו אם רוצה בה, ועיי"ש בבאורי הגר"א, וצ"ע לפי"ז מפרשה זו שצוה יצחק על יעקב לא תקח אשה מבנות כנען (פ' א'), ואם מן הדין אינו מחויב לשמוע לו לא הו"ל לומר בלשון צואה אלא בלשון בקשה, דלא שייך צווי על דבר שלא יונח לשון צואה ופקודה. ואמנם יש סברא לומר, דאם כל בני המשפחה נזהרין להתחתן במשפחה ידועה, על כגון זה יש לאב לצות על בנו שלא יתחתן באותה משפחה, דכן מצינו בגמרא בענינים שונים שיש כח לבני משפחה למחות באחד מבני משפחתה שלא לשנות ממנהג המשפחה, וכאן היו האבות נזהרים להתחתן בכנען, וכמ"ש אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות כנען, ובפסחים נ' א' בא אברהם והזהיר על יצחק שלא להתחתן בכנען, מבואר שהי' אצלם מניעת חתון זה למסורת אבות, ולכן הי' בכחו של יצחק לפקוד על יעקב בזה, וחדוש שלא נתעוררו הפוסקים בענין זה.
  5. עיין מש"כ בענין תפלות אבות תקנום לעיל בפ' וירא בפסוק וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (י"ט כ"ז). ודין תפלת ערבית בפרט מבואר באו"ח סי' רל"ה. ומה דקיי"ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם, ונראה לומר בזה ע"פ מה דקיי"ל בעירובין ס"ה א' הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג' ימים משום שא"א לכוין בתפלה, וא"כ מדינא הי' יעקב פטור מלהתפלל, ומה שהתפלל היתה תפלת רשות ולכן נקבעה רשות גם לדורות. וזולת זה אם היתה חובה הי' מתקנה אברהם, כיון דהיא ראשונה לתפלות המעל"ע, כמש"כ ויהי ערב ויהי בקר, ואברהם הי' ראשון לאבות ותקן תפלה ראשונה, אלא ודאי שהיא רשות, ונחשבה תפלת שחרית ראשונה, ותקנה אברהם. ועיין לפנינו ר"פ צו נעיר עוד טעם בזה.
  6. כנראה מפרש וילך חרנה כמו ויבא חרנה, ולכן קשה לו מה זה שאמר אח"כ ויפגע במקום דמשמע שהי' עוד בדרך. ואע"פ דלפי פשוטו אפשר לפרש וילך חרנה שהלך בדרך לבא חרנה ושייך שפיר ויפגע במקום, אך נראה דמדייק הלשון ויצא מבאר שבע וילך חרנה, דהיפך יציאה היא ביאה, או דהול"ל ויצא מבאר שבע ללכת חרנה כמש"כ בפ' לך ויצאו ללכת ארצה כנען, ולכן דריש דהפי' וילך חרנה כמו ויבא, ודו"ק. גם אפשר לפרש דדריש במקום (בה"א הידיעה) – המקום הידוע שכבר היה שם פעם אחת.
  7. והמקום הזה הוא בית אל כפי שיתבאר בסמוך פסוק י"ט.
  8. עיין בדרשא הקודמת, ונראה פשוט דמדייק דאם נימא דסבת הלינה שם היתה מסבה טבעית שעבר זמן היום ואתא לילה, הול"ל ויבא השמש וילן שם, ומדכתיב כי בא משמע שבא פתאום שלא בזמנה, והיינו במכוון מהקב"ה כדי שילין שם.
  9. אינו מבואר בכלל מה קשה לי' הלשונות מאבני והאבן, והלא לכאורה הפי' פשוט מאד, שלקח אבן אחת מאבני המקום, ובאמת כן כתבו התוס' שלפי פשוטו כן הוא הפירוש, וא"כ דרשא זו צריכה באור, ויתכן לפרש דקשה לי' למה כתב הפסוק הלשון מאבני המקום דנוח להבין בו שלקח הרבה אבנים, בעוד שע"פ האמת לקח רק אבן אחת, כמש"כ והאבן הזאת, וא"כ הו"ל לכתוב מתחלה ויקח אבן ותו לא, ופשיטא דמאבני המקום לקח, דמאיזה מקום אחר הי' לו אפשר לקחת, לכן דריש ששני הלשונות אמת, והיינו שלקח רק אבן אחת אך הוא הי' כלול מאבנים הרבה כדמפרש שנתקבצו כולם וכו' ונבלעו באחת.
  10. ר"ל עולים משמע כהדדי ולא זה אחר זה, וכן יורדים, וכי פגעו בהדדי צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתם.
  11. תרשיש הוא ים, וכדמתרגם ביחזקאל א' כתרשיש כרום ימא מראה הים, ור"ל מכיון שצריך הסולם להחזיק ארבעתן ממילא בהכרח צריך שיהי' הסולם מחזיק שמונת אלפים פרסאות.
  12. פירש"י בדיוקנו של מעלה פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, עכ"ל, ובדיוקנו של מטה הוי הפירוש לפי"ז בפני יעקב, ויש בזה כונה בחכמת הנסתר, ועיין מש"כ לעיל ר"פ וירא בפ' והנה שלשה אנשים.
  13. המפרשים לא הראו המקומות לציוניהם, ונציינם אנו כאן. א] פ' ויחי, מ"ח ט"ז, ועיין באות הבא. ב] פ' שמות, ב' כ"ד. ג] שם ג' ו'. ד] שם שם ט"ו. ה] שם שם ט"ז. ו] שם ד' ה'. ז] וארא ו' ג'. ח] שם שם ת'. ט] פ' תשא ל"ב י"ג. י] שם ל"ג א'. יא] פ' מטות, ל"ב י"א. יב] פ' דברים, א' ח'. יג] פ' ואתחנן, ו' י'. יד] פ' עקב, ט' ה'. טו] שם שם כ"ז. טז] פ' נצבים כ"ט י"ב. יז] שם ל' כ'. יח] פ' ברכה ל"ד ד'. ויש עוד מקום אחד בתורה חשובים בו האבות והוא בפ' בחקתי (כ"ו מ"ב) וזכרתי את בריתי יעקוב וכו', ויתכן דלא חשיב לי' משום דלא נחשבו כסדר. ולהגר"א בשנות אליהו לברכות פ"ד מ"ג דרך אחרת בחשבון מקומות אלו, יעו"ש, ולפי דרכו צריך להגיה הרבה בירושלמי, משא"כ לפי דרכנו וחשבוננו אנו.
  14. משום דלא כתיבי כאן רק אברהם ויצחק. ואע"פ דחשיב הפסוק דפ' ויחי ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, צ"ל דהתם עכ"פ נכלל יעקב בלשון אחר כמ"ש ויקרא בהם שמי, משא"כ כאן לא הזכיר הקב"ה את שמו, ועיין מש"כ באות הקודם.
  15. ועיין מש"כ לעיל בפ' לך בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ובמדרש לקח טוב יליף מכאן דהקונה עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם, שהרי יעקב שכב במקום אחד וקנה כל ארץ ישראל, והוא משום דסדנא דארעא חד הוא, עכ"ל, אבל זה צ"ע מאגדה שלפנינו שקפלה הקב"ה לכל א"י והניחה תחתיו א"כ אין ראיה לדעלמא אך אין משיבין מדברי אגדה. ובס' תורת חיים בסוגיא כאן כתב דמכאן ילפינן דהמציע מצעות ושכב עליהם קנה בשכיבה, ובס' רה"ז כתב דא"צ לזה, משום דשכיבה בכלל ישיבה, ואני איני רואה בזה כל ספק, שהרי אמרו מפורש בב"ב ק' א' דכל דבר מחזיקין בו בדבר שהוא כדרך שמושו, וא"כ מכיון דמצעות נעשו לשכיבה ממילא נקנים בשכיבה.
  16. עיין מש"כ לעיל בפ' לך בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (י"ג י"ז) וצרף לכאן.
  17. נראה לפרש ע"ד הפשט יחס שכר הנחלה בלי מצרים למענג את השבת ע"פ מ"ד בביצה ט"ז א' דמזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד יוה"כ לבד מהוצאת שבת, דבהוצאת שבת כמה שמוסיף להוציא מוסיפין לו מן השמים, והוא כמו בלתי גבול, וז"ש המענג את השבת, ר"ל שאינו מקמץ בהוצאות לענגו, נותנין לו [כלומר מחזירין לו מן השמים] כנחלה בלי מצרים, כלומר בלתי גבול וערך. – ואמנם ממה שאמר המענג את השבת ולא המענג עצמו בשבת, וכעין שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי (ברכות ח' ב') נראה לי דלא איירי כאן במענג עצמו אך ורק למלא כריסו בלבד, יען כי בזה באמת לא שייך נחלה בלי מצרים, שהרי דכשמילא כרסו שוב לזרא לו כל המעדנים אלא איירי במענג את השבת גם ביתרון עונג רוחני כמו ביתרון כבוד המנוחה והשביתה ובעסק התורה וכדומה כל איש לפי ערכו ומצבו, שענינים כאלה הם באמת כבוד ועונג יום השבת עצמו וממילא גם כבוד ה', וזה באמת בלתי גבול וערך ככל דבר רוחני ואצילי, ושייך בזה נחלה בלי מצרים.
  18. ועיין במה שהבאנו דרשא כזו באברהם לעיל ס"פ וירא בפ' בהר ה' יראה, וביצחק בפ' תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח שדה, ועיין מש"כ שם.
  19. האי בית אל אינו הסמוך לעי שנזכר ביהושע ז', אלא ירושלים, ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם (ס"פ וירא) והיא שדה שהתפלל בה יצחק (ס"פ חיי), והכונה לא כאברהם ויצחק שקבעו תפלתם בהר ובשדה שהם מקומות דרור ואינם מכובדים, אלא כיעקב שקבע תפלתו בבית שהוא מקום משומר ומכובד. כך פרשו המפרשים, אבל לא נתבאר לי הענין יפה, שהרי מצינו בכ"מ שם הר ביחס לשם המעלה בכבוד גדול, הר ה', הר ציון, הר הקודש, ולמה זה פיחת כאן מעלת שם זה. ולכן לולא דברי המפרשים נראה דכונת הגמרא מכוונת למ"ש בזוהר פ' יתרו ס"ט ב' בזה"ל, אל הר ה' דא אברהם, דכתיב בי' אשר יאמר היום בהר ה' יראה, דהא אברהם קרי לי' הר, אל בית ה' דא יעקב דקרא להאי אתר בית, דכתיב אין זה כי אם בית אלהים, ואע"פ דכולא חד דרגא, סליקו לדא מן דא, הר לשאר עממין כד אתאן לאעלא תחות גדפוי, בית – לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחדוא ורביעא עלייהו כאימא על בנין, ע"כ, הרי מבואר דמעלת בית מהר אינו ביחס הכבוד ופחיתות, אלא דהר מיוחד ליחס הקב"ה עם שאר האומות [ע"ד הכתוב עמים הר יקראו] ובית ליחוסו עם ישראל, יחס קרוב כאיש ואשה, ומכוון יחס כזה בשם בית ע"ש שהאשה נקראת בית כנודע.
  20. ר"ל אע"פ דבעלמא קיי"ל כהפסוק דקהלת טוב אשר לא תדור משתדור, אבל בעת צרה נודרין, ומבואר במ"ר ובתוס' דלא רק שרשות לנדור אלא גם מצוה לנדור בעת צרה, ולא ידעתי למה כתבו בשו"ע יו"ד סי' ר"ג בענין זה הלשון מותר ולא מצוה. – וע' בחדושי הרשב"א לנדרים ט' א' במשנה כנדרי רשעים, שתירץ הקושיא על וידר יעקב נדר מפסוק טוב אשר לא תדור, דביעקב לא הי' נדר ממש רק נדבה והודאה, עכ"ל, ולא ידעתי למה הוציא הלשון וידר נדר מפשטי', וגם מציע שעל נדר זה אמר לו הקב"ה אשר נדרת לי שם נדר (פ' וישלח), ועיין בדרשא שבסמוך מרמב"ם פ"ו הלכה ל"ג מערכין, וכ"מ במ"ר ויקרא פ' ל"ז דבשביל שאיחר נדרו זה מתה עליו רחל קודם זמנה מפני שאמרו (שבת ל' ב') בעון נדרים אשתו של אדם מתה, הרי מבואר דנדר זה של יעקב הי' נדר ממש, ואי משום הקושיא מפסוק טוב אשר לא תדור, הלא מבואר דבעת צרה שאני, ודוחק לפרש שכונתו שזה נדר הבא מכח נדבה והודאה, שאין הלשון מורה כן, וגם איך שהוא הלא עכ"פ נדר ממש הוא, וצע"ג. וע' בשו"ת רלב"ח סי' ג' דהנודר בעת צרה להתענות ימים מספר רצופים והיו ביניהם יו"ט הרי זה לוקה על שלא פירש חוץ מיו"ט, ור"ל שחל נדרו גם על יו"ט, יעו"ש, ולכאורה צ"ע מהיכי תיתא שכיון גם ליו"ט והנדר חל עליהם, וגם מפורש בנדרים ס"ו א' בנדר כזה אומרים לו אלו היית זוכר בשעת הנדר שיפגעו באלה הימים שנדרת שבתות וי"ט האם היית נודר, ומאי שנא כאן, וצ"ל משום דהנודר בעת צרה אינו חס גם על עונג יו"ט שנחשב לו בשעתו התענית לעונג כדי להפיג צערו, וכמש"כ הפוסקים דמי שהוא מר נפש והבכי תענוג לו מותר לו לבכות בשבת, וא"כ חל נדרו זה גם על יו"ט, ולכן לוקה על שלא פירש.
  21. ענין אסמכתא ידוע, והם תנאים שמתנים אנשים ביניהם אע"פ שהם בעדים ובשטר אם יהי' כך או אם תעשה כך אתן לך מנה ואם לאו לא אתן, אז אע"פ שעשה או שהי' הדבר לא קנה, מפני שכל האומר אם יהי' או אם לא יהי' לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין אינה סומכת לבטח, מפני שחושב שמא יהי' או שמא לא יהי', ופסק רבינו מאיר דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן הן בלשון אם יהיה, כמבואר לפנינו. וטעם הדבר משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ופרטי דיני אסמכתא בחו"מ סי' ר"ט ורי"ב. – וראינו להעיר כאן הערה אחת בלשון הפסוק הסמוך ושבתי בשלום אל בית אבי, פי' רש"י בשלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן, ולא נתבאר מניין לי' לפרש כן ולא בפשיטות בשלמות הגוף וכמו הלשונות הקודמים, ושמרני בדרך, ונתן לי לחם וכו', הרי אלו דברים גשמים. וקרוב לומר דקשה לי' דבלשונות הקודמים תלה הפעולה בהקב"ה, ושמרני, ונתן לי, ולפי"ז הול"ל גם כאן והשיבני, ולמה תלה ההשבה בעצמו, כמ"ש ושבתי, לכן פירש"י דכוון על השלמות מן החטא, ע"ד מ"ש (ברכות ל"ג ב') הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וא"כ דבר זה באמת תלוי בו בעצמו. – ומה שאמר יעקב ושבתי בשלום ולא לשלום עיין מ"ש לעיל בפ' לך בפ' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.
  22. והראב"ד הסכים לראי' זו, ואין להשיב על זה דשאני יעקב שהי' נודר בעת צרה. כמבואר בדרשא הקודמת, יען דלקיים דברו אין חילוק בין נודר בעת צרה או לא. ועיין בחו"מ סי' רי"ב ס"ז בהג"ה, דבכהאי גונא אם מת אין היורשים חייבים לקיים נדרו, וכתב הטעם בזה משום דלא קבל עליו אלא עד שיבא הדבר לעולם והוא מת קודם שבא לעולם, ולדעתי אין טעם זה מספיק, דהא עכ"פ גוף הדבר הקדיש, ומה לי בחייו ומה לי במותו, אבל האמת הוא כי בכהאי גונא לא הקדיש את הדבר, רק שעבד את גופו להקדישנו, ומכיון שמת בטל השעבוד וממילא אין כל חלות על אותו הדבר, ודו"ק.
  23. ר"ל שני עשרונים והוו להו חומש. ומפרש בגמרא והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא. כלומר דכי שקלית לקמא פשו להו ט' וכי הדרית מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם, ומשני דמדלא כתיב אעשר לך הוי פירושו אעשרנו לבתרא כקמא שמעשר שני יהי' כראשון. – וע' בשנות אליהו להגר"א בפ"א מ"א דפאה ד"ה וגמ"ח וז"ל, ואיסור זה [דאסור לבזבז יותר מחומש] הוא מדאורייתא. והא דאיתא בגמרא באושא התקינו שלא לבזבז יותר מחומש, הפירוש הוא שהי' מקודם הלכה למשה מסיני ואח"כ שכחו וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה, וזהו הפי' באושא התקינו דשם חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה, וכן איתא בירושלמי פרק זה, עכ"ל. והנה זה לשון הירושלמי בפ"א ה"א דפאה, כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ע"כ, אבל לא זכיתי להבין מה ראה הגר"א לדון מלשון זה דהוי דאורייתא, והלא כלשון זה ממש איתא בירושלמי שבת פ"א ה"ד בענין י"ח גזירות, שהם בודאי מדרבנן, וא"כ אי משום הא אפשר שגם הענין שלפנינו, בזבוז יותר מחומש, הוא ג"כ רק מדרבנן, ואף יש סמוכין לומר דאין זה אלא מדרבנן, מדאמרו בגמרא כאן על זה מאי קרא, והרמב"ן בסה"מ שורש א' כתב דכ"מ שאמרו בגמרא מאי קרא הוא אסמכתא ורמז בעלמא בענינים שהם מדברי סופרים, וצ"ע רב בזה. – ולענין בזבוז ממון עבור קיום מצוה, עיין באו"ח סי' תרנ"ו בהג"ה בשם הראב"ד, ורשב"א דעל קיום מ"ע אל יבזבז יותר מחומש מהונו, אבל על ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והסברא בזה פשוטה, דבביטול מ"ע אינו ניכר כל כך בטול המצוה, אבל בל"ת נראה בעליל שעובר ממש על מצות ה', ולפי"ז צ"ל דעל לאו שאין בו מעשה ג"כ א"צ לבזבז כל ממונו, דל"ת כזו היא כעשה, כמש"כ, וזה דבר חדש, וע"ע בסמוך. ובזה יהיו מכוונים מאד דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב על מש"כ המחבר, נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה בנו או עכבו נהר הרי זה אונס, והוסיף הרמ"א בשם הריב"ש דאם אירע לו אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה נקרא אונס, עכ"ל, וכתב שם הט"ז, דהב"ח דחה דין זה מהלכה ע"פ מ"ש הרמ"א עצמו באו"ח כאן דעל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והט"ז נדחק מאד לקיים דברי הרמ"א. אבל לפי מ"ש דברי הרמ"א מאירים, כי מאחר דלעבור על הנדר הוא ל"ת בשב ואל תעשה, והיינו הלאו דלא יחל דברו, וא"כ ל"ת כזו היא כמו עשה דא"צ לבזבז ממון הרבה, ודו"ק. – אלא שבעיקר דברי הרמ"א באו"ח שם שעל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, וסתם דבריו, דמשמע כל ל"ת שבתורה וכל ממונו ממש, לדעתי יש לדון בזה הרבה, לפי המבואר לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ואהבת את ה', דאונס ממון רב שוה לאונס הגוף, וכעין מ"ש במכילתא בשלח על הפ' להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חייו, ומג"א בסי' רמ"ח ס"ק ט"ז כתב שאם חושש אדם שיקחו לסטים את בהמתו או כל ממונו ולא יהי' לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, א"כ לענין בזבוז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת למה יהא זה חמור מאונס הנפש שאינו צריך להרג ולא לעבור רק בג' עבירות, ע"ז וגל"ע ושפיכות דמים, ובשאר מצות רק בפרהסיא או בשעת הגזירה, כמבואר לפנינו בפ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל ובפ' ואתחנן שם, וא"כ איך סתמו הפוסקים דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו ולא הגבילו דבר זה בגדרים שונים, באיזו ל"ת, ומתי, וערך מצבו לאחר נתינת הממון, וכדומה, וצ"ע ותלמוד רב.




שולי הגליון