תוספת יום הכיפורים/יומא/פז/ב
רב שאני פי' רש"י מחמיר על עצמו היה והרמב"ם פ"ב דתשובה מפרש דרבי חנינא רבו הוה ויראה דטעמו דלא ניחא ליה פי' רש"י משום דמשמעות כל המבקש מחיל' מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים משמע דאיסורא איכא אם מבקש יותר מג"פ ולכן פירש רב שאני דרבו הוה והל"מ כתב דהרמב"ם גריס רבו שאני והק' הל"מ לדעת הרמב"ם ממ"ש לקמן ור"ח היכי עביד הכי כו' יע"ש ונדחק בתירוץ קושיא זו. ועוד מקשים דמהך עובדא נראה דרב היה בא"י י"ג מעלי יומא דכיפורי כשהיה ר"ח בר חמא ראש ישיבה כדפי' רש"י ובפ"ק דסנהדרין דף ה' אמרי' כי הוה נחית רב לבבל א"ל ר"ח לר' בן אחותי יורד לבבל יורה יורה כו' אלמא דבחיי ר' נחית רב לבבל ושם נעשה ראש. ונראה לי דבחיי ר' כד נחית רב לבבל לא הלך לשם להיות ראש ישיבה דהרי רבה בר בר חנא היה שם ובשביל כבודו דרבה בר בר חנה לא נתן רשות ר' לרב שיתיר בכורות כמ"ש שם בסנהדרין וא"כ ע"כ צ"ל דמה שהלך רב לבבל בי מי ר' היה לסחורה או לצורך איזה חיתון ואעפ"כ נקט רשותו דמידי היותו שם יוכל להורות ונמצא דרב לא היה ראש ישיבה בבבל בחיי ר' ובחזרתו היה מעשה שהקפיד לר"ח בחיי ר' והיה הולך ר' לבבל בכל שנה עם עולי רגלים ובי"ג מעלי יומא דכיפורי היה שואל מחילה מר' חנינא אחר שחיה ר"ח בא"י ולא היה רוצה למחול ר"ח לרב משום דראה בחלום דזקפוה לרב בדקלא דהוא פי' נשיאות ואם היה מוחלו היה ירא ר"ח שיקבע רב דירתו בא"י וימות ר"ח לכן לא רצה ר"ח למחול לו כדי שיתייאש רב מדירת א"י ויקבע דירתו בבבל ושם יעשה ראש ומ"מ בכל שנה ושנה כשהיה בא רב לא"י עם עולי רגלים היה שואל מחילה מר"ח כל זמן שהיה חי ואלו חיה ר"ח יותר היה שואל מחילה ממנו רב דרבו שאני ועפ"ז נסתלקו השתי קושיות הנזכר ועיין מ"ש בכה"ג סימן תר"ו לתרץ קו' השנית:
והר"ב המפה סימן תר"ו כתב וז"ל והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול ואם לא שמכוין לטובת מבקש מחילה גמרא ביומא עכ"ל משמע דהוא מפרש דמה שלא מחל ר"ח לרב היה בעבור טובת רב כדי שילך ויעשה ראש בבבל ומפי' רש"י לא משמע הכי אלא ר"ח לא מחל לרב לטובתו של ר"ח דאם היה מוחל לו היה נשאר בא"י והיה מת ר"ח כדי שיעשה רב ראש ויראה דלמור"ם בעל המפה לא ניחא ליה פרש"י משום דאנן פרכינן ורב היכי עביד היכי והאמר רבא כו' ואם איתא כפרש"י דמה שלא מחל לו היה לטובתו של ר"ח לא משני מידי דהרי אם מחל לו היה לו טובה לר"ח דמעבירין לו על כל פשעיו והשתא דלא מחל לו לית ליה הך טיבותא והיכי שביק הך טיבותא ובקש לו טובה אחרת שלא ידחה וימות מקמי רב דאטו בשביל זה לא ימות הרי אפשר שימות מחמת שלא העבירו לו פשעיו ולכן פירש מור"ם בעל המפה דכונת תירוצא דגמרא דר"ח לא מחל לרב ונתכוון לטובת רב שילך לבבל ויעשה ראש ישיבה אבל אם היה מוחל לו ר"ח הוה רב קובע דירתו בא"י ולא היה נעשה ראש עד שישלימו ימי נשיאותו של ר"ח דאין נשיאות נוגעת בחברתה כמלא נימא וכיון דמה שלא מחל לו לא נתכוון להיות אכזרי ולא לטובתו אלא לטובת רב שילך לבבל ויעשה ראש בכה"ג לא אבד ר"ח שכרו דמעבירין לו על כל פשעיו דהרי מחל לו בלב ולטובת רב לא פרסם לו המחילה ודוק:
אמר רבא כל המעבי' על מדותיו כו' בפ"ק דר"ה די"ז ובמגיל' דכ"ח נפקא לי' מדכ' נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע והקש' בס' תאוה לעינים דמס' ר"ה דהיכי דייק מעבירין לו על כל פשעיו כיון שנושא עון כתיב דהיינו פחות מפשע ואי הוה דריש איפכא למי נושא פשע למי שנושא עון חברו הוה ניחא ותו קשה דמנ"ל דיעבירו לו על כל פשעיו הא נושא עון כתיב דהיינו חד וע"ש מה שתירץ ולע"ד יראה דקרא הכי קאמר נושא עון ועובר על פשע כלומר למי נושא עון למי שעובר על פשע וקשה דכיון דזה עבר על פשע חברו למה לא יגמלהו כצדקו לעבור לפשעו והוי ליה למימר נושא פשע ועובר על פשע והוה דרשינן למי נושא פשע למי שעובר על פשע אבל השתא דכתיב נושא עון קשה אמאי אין גומלין לו כפי מדתו לעבור על פשעו ולכן סובר רבא דהק"ק למי שעובר על פשע חברו לא מיבעיא דיעבירו פשעיו אלא גם עונותיו מעבירין ממנו כלומר דמעבירין ממנו כל פשעיו וגם עונותיו וזהו למי נושא עון ואין צריך לומר הפשע למי שעובר על פשע אם כן מהכא שמעינן דמעבירין לו על כל פשעיו ודו"ק:
ת"ר מצות וידוי ערב יוה"ך עם חשיכה פרש"י לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"ך ע"כ והדבר ברור דרש"י בא לאפוקי פירוש הרמב"ן שכתב הר"ן בשמו ומרן הב"י סי' תר"ז כתב והעולם לא נהגו כהרמב"ן אמנם פה ירושלים תוב"ב נוהגים שקודם שיתפללו ערבית אומרים כל הקהל בקשתי לך אלי תשוקתי שיש בה וידוי לצאת י"ח הרמב"ן וק"ל לפירו' הרמב"ן דפירש דצריך שיתודה קודם שיקבל עליו יוה"ך והוא וידוי שאינו סמוך לתפלה והיכא אשכחן שיתודה בלי תפלה והלא כל הוידויין של יוה"ך הם סמוכים לתפלה. ולפרש"י ק"ל מ"ש ואע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה כו' ופירש רש"י קלקלה של חטא דלמה לי הך טעמא ת"ל דצריך להתודות בליל יוה"ך דעיקר הוידוי הוא ביוה"ך וראיתי דהרי"ף והרא"ש לא גרסי הכי אלא ה"ג ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה אחר שיאכל וישתה ואע"פ שהתודה ערבית כו' וזו היא גירסא נכונה לפי' רש"י וסיעתו ודוק והיכן אומרה יחיד אחר תפלתו וש"ץ אומר באמצע לא מצאתי טעם לשינוי הזה מיחיד לש"ץ ואפשר דביחיד לא תקנו שיתודה בתוך התפלה שלא יפסיק התפלה א"נ שאם חטא בתפלה מחמת שהתפלל בלא כונה לכך מתודה אחר התפלה אבל הש"ץ דבא להוציא את שאינו בקי אם היו מתקנים שיתודה אחר התפלה העם אינם נותנים לב לכוין עם הש"צ ונמצא דמי שאינו בקי לא יצא י"ח וידוי לכן תקנו שהש"ץ יתודה באמצע כנ"ל:
אמר בר המרודי הוה קאימנא קמיא דשמואל כו' כתב הר"ן כתבו הגאונים דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד ושהצבור נמי חייבים לאומרה עם הש"צ עכ"ל ויש להסתפק אם בשאר ימות השנה אם נכנס לב"ה ומצא צבור מתודין אם חייב לעמוד ולהתודות עמהן או דלמא לא אתמר הך דינא רק ביו"כ דחייב אדם להתודות אבל בשאר ימות השנה דאינו חייב לא יצטרך לקום והרמב"ם פ"ב דהלכות תשובה לא הזכיר דצריך להתודות מעומד ושהצבור חייב לאומרו עם הש"ץ וזוכרני דבספר שכה"ג עמד בכל זה וספרו אינו מצוי כעת בידי יע"ש:
מאי נעילת שערים כו' ושמואל אמר מה אנו מה חיינו ק"ל לדברי שמואל דאינו מתפלל היאך הכהנים נושאים את כפיהם בנעילה הרי ברכת כהנים צריכה שתהא סמוכה לעבוד' ואפש' דבבקשת מה אנו מה חיינו היה מזכיר בסופה מילי דעבודה ושם היו נושאים את כפיהם ודוק:
תנאי היא דתניא יוה"ך וכו' כתב בחדושי הלכות לפי דרך התלמוד בכל מקום משמע דקאמר תנאי היא הך מלתא דמותיב אדשמואל והא ליתא הכא דהא לכ"ע מסיק תיובתא אדשמו' יע"ש ויראה לי ליישב דהך תנאי ה"ק לא תדחה ברייתא קמייתא דשמא היא יחידא דאני אביא לך ברייתא אחרת דנחלקו בה תנאי ר"מ וחכמים ומדברי כולם קשיא לשמואל א"נ אשכחן בתלמוד דמותיב בחד ברייתא והדר מותיב מברייתא אחרת ופרכינן לאו מי אותביניה מקמייתא ומשנינן דאצטריך תיובתא השנית דאם אולי יתרץ לברייתא קמייתא יהיה מוקשה מהברייתא השנית וזש"א תנאי היא כלו' והך תיובתא דמותבינן לשמואל הוא מתנאי משני ברייתות ודוק:
א"ר תפלת נעילה כו' והא"ר תפלת ערבית רשות. במסכת ברכות דף כ"ז ע"ב גרסינן תפלת ערבית רג"א חובה רי"א רשות ויש גורסין אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות וזו היא גירסת הרשב"א בחדושיו אבל גי' הרי"ף וכן גירסתינו היא אמר אביי הלכה כדברי האו' חובה רבא אמר כדברי האו' רשות יע"ש וגי' הרשב"א עיקר מדפרכי' הכא והא"ר וכו' ודוק:
תוספות ד"ה והא"ר כו' תימה דאמרי' כו' איכא למיד' דהך דינא דמתפלל שחרית שתים ר' יוחנן הוא דקאמר לה ומאי פרכי לרב גברא אגברא קא רמית ויש לומר דכונת הקושי' דקי"ל הלכתא כרב באיסורי והך מימרא דר"י מביא אותה התלמוד בסתם משמע דדברי הכל היא וליכא מאן דפליג עלה וא"כ קשה הלכתא אהלכתא ועי"ל דעיקר הקושיא היא מכח מ"ש בס"פ תפלת השחר א"ר ענן א"ר טעה ולא הזכיר ר"ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין כו' וההיא הוא מי' דרב וא"כ ק' דרב אדרב ומיהו לע"ד יר' דגם מההיא ל"ק דרב נקט טעמא רויחא לפי שאין מקדשין וכו' לו' לך אפי' תימא למ"ד חובה אין מחזירין אותו ואצ"ל לדידיה דס"ל דתפלת ערבית רשות:
כתבו התוס' ואור"י נהי דרשות היא כו' וכ"כ התוס' והרא"ש בר"פ תפילת השחר אבל התוס' פ"ק דשבת דף ט' כתבו דאפי' משום מצוה שאינה עוברת יכול לבטלה י"ש וצ"ע:
כתבו התו' וכה"ג פי' כו' וק"ל טובא כשאמרו וכ"ת כיון שהתפלל בשאר לילות שווי' לי' חובה משמע דהם רוצי' ליישב דההיא דפ"ק דשבת מיירי באדם שהתפלל ערבית בשאר לילות וכיון שהתפלל בשאר לילות שוויא עליה חובה וק' דא"כ אמאי מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה הא שוייא עליה חובה ואמאי אצטריכו להקשות למ"ש וכ"ת מכח סוגיא דהכא והלא סוגיא דפ"ק דשבת ממ"נ קשיא לבה"ג אי מיירי התם בדצלי בשאר לילות אמאי מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ותו ק' דמשמע מתוך דבריה' דממ"ש האי וכ"ת כו' נולדה להם הקושיא מסוגיא דידן והלא בריש דבריהם כשהביאו דברי בה"ג מיד הי"ל להקשות ואם איתא כדברי בה"ג אמאי לא משני הכא דמיירי בדצלי בשאר לילות דשוייא עליה חובה ויראה דדברי בה"ג הם על מ"ש אין מקדשין חדש בלילה ושם כתב אע"ג דתפלת ערבית רשות כיון דשוייא עליה חובה שפיר דמי והתוס' מסתפקין בפירוש דברי בה"ג ובתחלה הבינו דכונתו הוא זה דכיון דהתפלל ערבית בליל ר"ח שוייא עליה חובה ואע"ג דשוייא עליה חובה באותה הלילה דהתפלל ערבית בליל ר"ח אם לא הזכיר של ר"ח א"צ להחזיר דאין מקדשין את החדש בלילה ולפ"ז ל"ק לבה"ג מסוגיא דידן אמאי לא משני דמ"ש רב תפלת נעילה פוטר של ערבית דמיירי דשוייא עליה חובה דהרי באותה הלילה לא התפלל ערבית ומה שהתפלל בשאר לילות לא משוי ליה חובה לליל זה שלא התפלל זה הבינו התוס' בתחלה ולכך לא הקשו בתחלה על בה"ג מסו' דידן אלא מסוגיא דפ"ק דשבת אמאי כי לא שרא המיינה מטרחינן ליה הלא לא התפלל באותה הלילה ולא שוויה עליה חובה וכ"ת דפי' בה"ג ר"ל כיון שהתפלל בשאר לילות שוייא ליה חובה גם בליל זה שלא התפלל ולכך מכי לא שרא המייניה מטרחינן ליה שיתפלל בליל זה מלבד דיש להקשות דא"כ מכי שרא המייניה אמאי לא מטרחינן לה יש להקשות עליו מסוגיא דידן דאמאי לא משני דמ"ש רב תפלת נעילה כו' מיירי דצלי בשאר לילות ושוייא עליה חובה זה נ"ל בכונת התוספת:
והרי"ף בפרק תפלת השחר כתב וז"ל וקי"ל כמ"ד תפלת ערבית רשות מיהו ה"מ כו' יע"ש באורך. הנה הרי"ף הרכיב ב' התירוצים תירוץ בה"ג ותירוץ ר"י בתירוץ א' ויראה לי משום דכונתו משום דחילוק ר"י לחודה לא סגי ליה משום דאם איתא כר"י דאפי' למ"ד רשות מצוה הוא דאיכא לחוד אמאי אמרי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים אמאי צריך להתפלל שחרית שתים הלא ערבית רשות היא וכיון דעבר זמנה עבר אמנם כדאמרינן דאם התפלל ערבית שוייא עליה חובה ניחא דההיא מתוקמא כשהתפלל ערבית ליל שבת וי"ט בטעות ונזכר למחר דצריך להתפלל ב' כיון דשוייא עליה חובה תפלת ערבית של אותה הלילה וזהו חילוק ה"ג לדעתו וחילוק ה"ג לחוד לא סגי דא"כ בפ"ק דשבת אמאי אי לא שרא המייניה מטרחינן לי' הלא לא התפלל באותה הלילה ולא שויא עליה חובה לכן אחז גם תירוץ ר"י דאפילו למ"ד רשות מצוה איכא ולכך מטרחינן ליה ומכלל דברי מבואר דלפי דעת הרי"ף לא תקשי אמאי לא משני בסוגיא דידן מ"ש רב תפלת נעילה כו' מיירי דשוייא עליה חובה דהתפלל בשאר לילות דתפלת שאר לילות לא משוי ליה חובה לליל זה שלא התפלל ערבית ודוקא כשהתפלל בליל זה וטעה אז הוי חובה לאותה הלילה לחזור ולהתפלל כהלכה זה נ"ל בכוונת הרי"ף ז"ל ועיין בה"ר יונה ר"פ תפלת השחר דהביא דברי בה"ג וכתב וז"ל אבל לדעת בה"ג קשה כו' יע"ש ובודאי דה"ר יונה מפרש דברי בה"ג דאפילו למ"ד תפלת ערבית רשות אם התפלל במקצת לילות נעשה עליו חובה לכל הלילות ומ"מ סגנון קושיתו על בה"ג אינה מחוורת בעיני דהקשה דאי מיירי בסוגיא דידן כשקבעה חובה היאך יפטור אותה תפלת נעילה דלא ידעתי מאי קושיא והלא אפי' למ"ד חובה תירץ התלמוד דתפלת נעילה פוטרת גם מה שהקשה ואם מיירי כשלא קבעה עליו חובה למה צריך שיפטור אותה זהו קושית התלמוד על רב ותירץ לדברי האו' חובה קאמר סוף דבר דברי הר"י בסגנון קו' על בה"ג צ"ע ועיין בחדושי הרשב"א פ' תפלת השחר מ"ש בזה וגם דבריו מגומגמים קצת בעיני ודו"ק:
תוספות ד"ה מתפלל שבע מעין ח"י פי' רשב"ם כו' ורש"י פי' כו' יש להתבונן מאי בינייהו יש לומר דלרש"י מפני הטורח ר"ל מפני שצריך לטרוח ולהכין צרכי סעודה ולפי טעם זה מי שיש לו משרתים ובני הבית שטורחים להכין לו צרכי סעודה צריך שיתפלל י"ח אבל לפי' רשב"ם הדין שוה לכל אדם אף למי שיש לו משרתים דאין הטעם משום טרחא דהכנת סעודה אלא טעמא הוי משום דיושב בתענית וחשיב כיוה"כ והתוספות פרק תפלת השחר דף כ"ה ד"ה ונכללה בהביננו כתבו הטעם מפני טורח צבור מפני התענית ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |