תוספת יום הכיפורים/יומא/עז/ב
ואימא אידי ואידי מצרות כו' קשה ודקארי לה מאי קרי לה והלא התירץ הוא פשוט דא"כ אם תענה אם תקח הל"ל י"ל דקושיות המקשה היתה מאי דפריך אח"כ חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא אלא דהתרצן לא הבין כונת קושיתו ואם נפשך לומ' דהתרצן הבין כונת המקשה כד תריץ ואם תקח כתי' כונתו מאי דתריץ לבסוף מי כתיב אם תקח ואם תענה ואם תקח כתי' אלא דהמקשה לא הבין תירוצו וסבר דהתרצן טעה בכונת קושייתו ולכך חזר לבאר קו' והשיב התרצן לו כבר תירצתי לך זה ולא ירדת לעומק דברי וכונת תי' הא' הוא מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב ודוק:
מי כתיב אם תקח ואם תענה כו' כלומ' דהכתוב מזהיר על הקשה תחלה וקש' דלפום קושטא דמלתא דאם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות הרי הזהירו על הקל תחלה ולזה תירצתי לעיל ורזמתי התירוץ בדברי רש"י ועוד י"ל דמאי דמקפיד התלמו' שיזהיר על הקשה תחלה היינו בחד עניינא כשהפסו' כולו מדבר בצרות בכה"ג ראוי שיזהר תחלה לצרות דעלמא אבל כשהפ' מדבר בשני ענינים אין להקפיד דיקדים הקשה תחלה דכיון דהם ענינים מחולקים דלמ' השבתת עונה הוא ק' יות' ולזה הזהיר עליו תחלה ודוק:
א"ל התם שעילה מביאות אחרות ופרש"י שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה כו' וק' על פרש"י דהרי אשכחן דתשמיש גופיה איקרי עינוי מדכתיב בפ' כי תצא אשר עינה את כו' י"ל דרש"י סבור דביאה אסור' איקרי עינוי וכ"כ בחדושי הלכות ואין להקשות א"כ אם תענה את בנותי אשבעיה שלא יענה אותן בביאה אסורה כגון בעת נדתה י"ל דלא הוה חשיד לבן ליעקב על זה וזה יש לתרץ על המפרשי' שפי' דעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה דהקשה עליה' רש"י א"כ אימא אם תענה שלא יענה אותה שלא כדרכה דהמפרשים סוברים דהיא ביאה אסורה ולא חשיד ליה ורש"י ס"ל דשלא כדרכה לאו ביאה אסורה היא ומה שיש להקשות דתשמיש גופיה איקרי עינוי מדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמרו בפר' נערה שנתפתתה דף מ"ז ועונתה זו עינה כבר הקשו זה התוספת שם ותירצו יע"ש ועיין בדרשות הראנ"ח ודוק:
ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו קשה ל"ל למינקט האי לישנא לימא אסור לרחוץ וסתמא אפילו מקצת גופו במשמע י"ל דמשום דבתעניות האמצעיות דעושים על הגשמים תניא פ"ק דתעניות כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר קמ"ל הכא דביוה"ך אסור מקצת גופו ככל גופו ואמרינן בפסחים דף נ"ד דאסור להושיט אצבעו במים בט"ב וביוה"ך:
אסור לסוך מקצת גופו כו' משמע דאפילו סיכה שאינה של תענוג כגון להעביר את הזוהמא אסור ביוה"ך דלא אשכח גוונא דהיתרא אלא בחולה כו' וקשה מ"ש דגבי רחיצה שרי שאינה של תענוג כגון אם היה מלוכלך בטיט או צואה דאמרינן רוחץ כדרכו ואינו חושש ואלו גבי סיכה לא שרינן שיסוך להעביר הזוהמא י"ל דכיון דיכול להעביר הזוהמא ע"י רחיצה והוא רוצה להעבירה ע"י סיכה הו"ל סיכה של תענוג ואסירא וכ"כ הרמב"ם ספ"ג מה' שביתת עשור אסור לסוך מקצת כו' וכתב ה"ה ובירוש' סיכה בין של תענוג כו' ונראה דסיכה שאינה של תענוג הוי להעביר את הזוהמא וכן מתבאר מדבריו טא"ח סימן תרי"ד וז"ל אבל בלא חולי אפילו אינו סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור יע"ש וק"ט דאשכחן להרמב"ם פ"ה דה' תעניות דין י' לענין ט"ב וז"ל ואסור בסיכה של תענוג ביוה"ך וכתב ה"ה בברייתא בתעניות כו' ופי' רבינו כו' ע"ש וחכמי לבי תמהו איך הרמב"ם וה"ה משוים ט"ב ליוה"ך והם שמים חלוק ביניהם דביוה"ך אסור אפילו סיכה שאינה של תענוג כגון להעביר את הזוהמא ובט"ב לא אסר אלא סיכה של תענוג ומשמע דלהעביר הזוהמא שרי בט"ב ואם כן הרי חלוק ט"ב מיוכ"ך והרמב"ם פ"א מה' אבל כתב אסור לסוך מקצת גופו כו' ואם להעביר את הזוהמא מותר אם כן דכותה בט"ב דלהעביר זוהמא מותר דהרי הברייתא אמרה כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וצ"ל בדוחק דמ"ש הרמב"ם ואסור בסיכה של תענוג ביוה"ך הוא לאפוקי מי שיש לו חטטין בראשו דכי היכי דשרי ביוה"ך לסוך החטטין ואינו חושש אפילו יהיה לו תענוג ה"ה בט' באב שרי למי שיש לו חטטין ולזה כיון המגיד שכתב דלא עדיף מיוה"ך וגם סיים ואמר וכן הדין לרחיצה שמותר ביוה"ך כלו' דגם לענין רחיצה המותרת ביוה"ך כגון שהיו ידיו מלוכלכות רוחץ ואינו חושש אפילו יהיה לו תענוג ה"ה בט"ב באופן דכל הקולות שיש ביוה"ך ברחיצה וסיכה ישנם בט"ב דלא עדיף ט"ב מיוה"ך ועוד יש קולא יתירה בט"ב טפי מיוה"ך דסיכה שאינה של תענוג ביוה"ך אסירא ובט"ב שריא כנ"ל ועיין בל"מ וס' ראש יוסף מ"ש והמעיין יבחר ודוק:
מדיחה אשה ידה א' במים ונותנת פת לתינוק כו' משום שיבתא הרמב"ם פסקה לזו פ"ג מהלכות שביתת עשור וחזינן ליה פ"ז דתפלה שכתב ביוה"ך ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך ענ"י אם כן הטעם שמדיח' ידה היינו מפני שלא נטלן שחרית וכשיטת רש"י ומשמע דבהדחה אחד עובר רוח רעה וקשה דבפ"ח שרצים דף ק"ט תניא רנ"א בת חורין היא ומקפדת עד שירחץ ידיו ג' פעמים יש לומר דס"ל להרמב"ם ורש"י דחכמים פליגי אר"נ דר"נ ס"ל דצריך ליטול ג"פ וחכמים פליגי עליה ולכך קתני הכא מדיחה ידה א' דבהדחה א' סגי וה"ט דלא הזכיר הרמב"ם פ"ד וז' דתפלה גבי נ"י שחרית דצריך ג"פ משום דמשמע ליה דברחיצה א' הולך הרוח רעה ולא בעי ג"פ אמנם תימה איך הרמב"ם ורש"י ס"ל דאינו נוטל ידיו שחרית ביוה"ך וט"ב הלא רוח רעה שורה עליהן ואם נגע בעיניו מסמ' את העינים כדאיתא פ"ח שרצים יש לומר דס"ל דההיא דקתני יד לעין תקצץ כו' יחיד הוא דקאמר לה ולית הלכתא כההיא ברייתא דהרי הכא לא הקפידו אלא אם יתן פת לתינוק בלא נ"י שחרית אלמא דבלא נתינת פת לתינוק אין לחוש לסכנה שמא יסמא את עיניו באופן דדעת הרמב"ם ורש"י דרוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית אינה מזקת אפילו יגע בעינו ואינה מזקת אלא אם יתן פת לתינוק דאז הרוח שורה על הלחם כנ"ל להליץ בעד הרמב"ם ורש"י ועיין בל"מ עי"ש ולשיטת התוספת דהם שני מינים א' דשורה על הידים וההיא צריך ליטול ג"פ כדאיתא פ"ח שרצים ויש מין רוח רעה דשורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק וזה הרוח נדחה בהדאה א' והעולם לא נהגו להדיח ידיהם כשנותנים פת לתינוק לפי שאין אותו רוח מצויה בינינו קשה דאם כן מ"ש דנהגו ליטול ידיהם שחרית אפילו ביוה"ך וט"ב לדחות הרוח רעה הלא בזמן הזה מעולם לא ראינו ולא שמענו דמי שנגע בעיניו טרם יטול ידיו דנסמאו עיניו אלמא דגם רוח רעה של שחרית אינו מצוי בינינו וא"כ איך מתיר ר"ת ל"י שחרית הלא אין ר"ר מצוי בדורות הללו וצ"ע:
כתב הרא"ש בפרקין וז"ל ואיכא מ"ד דאינו מברך על נט"י ביוה"ך וט"ב כו' ואיכא למידק דהרא"ש כתב הפך זה בס"פ הרואה דהברכות שהם על סדר העולם כגון הנותן לשכוי בינה יכול לברך כו' ואפשר דמ"ש בפרקין הוא מדברי בעל העיטור וכן נראה מדברי הטור סימן תרי"ג אמנם מדברי מרן הב"י שם מתבאר דבעל העיטור נתן טעם משום דבידו ללבוש משום סכנת עקרב והרא"ש כתב טעם אחר מפני שעל מנהגו של עולם היא מברך כמו הנותן לשכוי דמברך אע"ג דלא שמע קול תרנגול וזה סותר למ"ש ס"פ הרואה דהברכות שהם להנאתו אם אין נהנה מהם לא יברך וצ"ע:
ת"ר ההולך להקביל פני אביו כו' איבעי' להו הרב אצל תלמיד איכא למידק מאי קא מיבעיא ליה תפשוט מהברייתא דקתני להקביל פני רבו משמע דוקא הני דאל"כ לאשמועי' להקביל פני תלמי' דשרי כל שכן להקביל פני רבו ואפשר דטעם הבעיא הוא משום דאפשר לדחות ולומר דמאי דנקט רבו הוא לדחדושא דל"ת דלהקביל רבו אסור דחיישינן דמפני כבוד הרב ומוראו יזלזל התלמוד וירחוץ עצמו כדי להקביל פני רבו והוא רחוץ יפה קמ"ל חיישינן וכ"ש דהרב יכול להקביל פני התלמי' או דלמא לעולם לא שרינן אלא תלמי' לרב משום דאיכא מצוה אבל הרב אצל תלמיד או אפילו בשוין אינו יכול לעבור ולא אפשיטא והא דתניא בתוספת דהולך להקביל פני תלמידו כתבו הרא"ש והר"ן דלא סמכינן עלה דמשבשתא היא ודוק:
וימד אלף ויעבירני במים מי מתנים כו' ופרש"י אלמא אסור לעבור למעלה כו' ע"כ ובכן קשה על מרן הב"י סי' תרי"ג דכתב וז"ל והא דשרי לעבור במים עד צוארו אמרינן בגמרא וכו' דבריו קשים לשמוע דבגמרא אמרינן דעד מתנים מותר והוא אומר דאסור וכבר ראיתי בספ' שי למורא סי' י"ח דעמד בזה וכתב שם שני דרכים יע"ש ולי נראה דהמתנים הם ארוכים כמו טפח ומחצה וסובר מרן דמש"ה ויעבירני במים מי מתנים היינו שהיו המים גבוהים ממטה למעלה עד התחלת הראש הא' של המתנים הסמוכים לארץ והיינו דשרי תלמודא מכאן שמותר לעבור עד מתנים אבל אם גבהו המים דמכסים אורך המתנים אסור לעבור והיינו דקאמר מרן ז"ל דאסור לעבור אפילו אינם מגיעים אלא עד המתנים כלו' דמכסים המים משך אורך המתנים ודלא כרש"י שכתב דלא מיתסר אלא למעלה ממתנים ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |