תוספות רבי עקיבא איגר/בבא מציעא/ח

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא מציעא ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות סה] במשנה השואל את הפרה כו'. וכן ש"ש וש"ח כולם פטורים בבעלים אפי' מפשיעה. והא דקתני במתני' השואל דמלתא דכתיבא בהדיא קתני אבל פטורי דש"ש וש"ח בבעלים דאתיא מדרשא דוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון ונדרש לפניו ולפני פניו גם על ש"ח לא קתני לה במתני'. גמרא:

ב

[אות סו] תוי"ט ד"ה שאלה חצי. אפי' בשתי פרות יחלוקו תוס'. כ"כ תוספות במתני' דהכא. אבל לקמן (דף ק' ד"ה ה"מ סומכוס) כתבו דיחלוקו דמתני' לא קאי רק אשאל א' ושכר א' אבל בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום מודה סומכוס. כיון דמסייע למוחזק חזקת חי והשתא הוא דמת. וע' במהרש"א דתוספות שם חזרו מדבריהם דהכא. וכן העלו תוס' בב"ק (ד' מ"ו ע"ב ד"ה מידע ידע):

[אות סז] שם ד"ה חייב. ע"כ בנ"י. אבל הריטב"א כ' דאף להאי לישנא הוי א"י אם נתחייבתי דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותא דמרא איתא. וליכא על השואל שום שעבוד וחיוב אלא (לומר) [לאחר ש]נגנבה או נאנסה ואתא חיובא עליה משתעבדי הנכסי' למפרע משעת משיכה. ונ"מ למכר נכסיו בינתים. ומ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הוי כאומר א"י אם נתחייבתי ונשתעבדו הנכסים או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו הנכסים כלל עיי"ש. וזה מוכרח לומר בדעת הרמב"ם. וע' בנ"י דכתב דפירכת הש"ס באמת על הך בבא שאל א' ושכר א'. או דהפירכא גם מרישא דסתמא קתני ולא מכרעא מלתא דרישא דוקא בפלגא יומא דראשונה בשאילה ושניה בשכורה. וקשה לי דהא בממנ"פ אם פלגא דקמא בשכירות הוי ברי וחזקת הגוף היינו חזקת חי דבהמה לומר דפלגא יום השנייה מתה. ובזה מוציאים כדקי"ל כר"ג גבי משארסתני נאנסתי. וצל"ע:

[אות סח] בא"ד דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. והנה בשמעתין בתוס' סד"ה ורב הונא הקשו לרב ושמואל דס"ל דל"א א"י לישבע משלם בנ' ידענא ונ' לא ידענא פטור. כל מודה במקצת יפטר במגו דהיה אומר על המקצת שכופר לא ידענא ותירצו ג"כ הכי דאין זה מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. ולכאורה קשה הא תוס' כתבו הטעם דאז יהיה נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא אומר א"י. א"כ יקשה על כל שבועות השומרים הא יש לו מגו דא"י אם בפשיעה מתה או לאו בזה הא גם התובע אומר שא"י. וצ"ל דמ"מ רוצה שיהיה ניכרין דבריו יותר לאמת דכשטוען ברי והתובע אינו אומר ברי יהא נראה דהוא אומר אמת. ובעיקר קושית תוס' זו לרב ושמואל דמוכח מדבריהם דשבועת א"י לא הוי שבועה דאל"כ מה הקשו נימא דבאמת אם יטעון חמשים יש לך אצלי וחמשים א"י יהיה לו דין מקצת לישבע שא"י אע"כ דס"ל דליכא שבועה דאורייתא שא"י ולרב ושמואל פטור לגמרי. א"כ אמאי נקטי' הקושיא לרב ושמואל הא גם לדידן בהא דאמרי' (בפ"ז דשבועות) גבי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ה"ד אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אבוכון ואמרי' חמשים אית ליה ונ' ל"ל מה לי הוא מה לי אבוה. הא ביורשים נפטרו משבועה במגו דאמרי נ' לא ידענא דביורשים קי"ל דל"א משאוי"ל וכמו שהקשה באמת הר"ן בשבועות (פ"ז דשט"ו ב') ותירץ שם דהיו צריכים לישבע דנ' לא ידענא. א"נ דליכא מגו דאין טוען ברצון א"י. ולהתוס' בקושייתם דהיו סבורין דאמרינן מיגו א"י וגם ס"ל דא"צ לישבע שא"י הו"ל להקשות כן לדידן. וצ"ע:

[אות סט] בהרע"ב ד"ה ישבע השוכר. דשבועה זו ע"י גלגול. קשה לי דהא על כל שבועת השומרים קשה דלהימן במגו דלהד"ם כדפרכי' בשבועות בסוגיא דקציצה. והעלו הראשונים בהטעם דמגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ יקשה הכא דעל הגלגול להימן במגו דלהד"ם דליכא העזה דהא השתא ג"כ מעיז במה שמכחישו ואומר דשכורה מתה (ואנו דנין כל שבועה בפני עצמה) ובהכרח צ"ל דאף להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ומש"ה הוצרכו לומר בשבועת שומרים דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה מ"מ על שבועת גלגול כיון דבלא"ה נשבע ל"א מגו לפטורי מזה. ונראה ראיה לזה ממה דפרכי' במסכתין (דל"ה ע"א) רישא דסיפא תיובתא לר"ה וכו' ואם איתא לדר"ה מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו וכו' וקשה דמאי פריך נהי דצריך לישבע שא"ב ולא מהני המגו דלהד"ם היינו ג"כ דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דהא במה שטוען א"ב לא ידע חבריה דמשקר מ"מ על הגלגול דכמה היה שוה הוי שפיר מגו דלהד"ם אע"כ דמגו לפטורי מגלגול לכ"ע ל"א. ואף דתוס' הקשו בשמעתין והובא בתי"ט כאן (ד"ה חייב) דעל כל גלגול יקשה דלהימן דאי בעי היה אומר על הגלגול אינו יודע והרי הוכחנו דעל גלגול ל"א מגו לפטורי צ"ל דאם היה בכל גלגול מגו ליתא מעיקרא שבועת גלגול ולא מקרי מגו לפטורי משבועה דמעיקרא דדינא לא יחול שבועת גלגול אלא לבתר דמתרצי דזהו לא הוי מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. בזה אף לפעמים משכחת דיש לו מגו אינו מועיל לפטורי משבועת הגלגול. ואולם מ"מ קשה לי דברי תוספות במשנתינו (ד"ה השוכר כו') ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע"י גלגול עכ"ל ולדברינו מאי ראיה הוא זה דלמא הספק אימת מתה נכלל ג"כ בכלל שבועת שומרים אלא דבברי וברי היה פטור מטעם מגו דלהד"ם ולזה צריכים לבא מדין גלגול דבזה לא מהני מגו כלל וצ"ע. ומדברי תוס' אלו ראיה דלא כהש"ך שכ' (בסי' ע"ב ס"ק קט"ז) דכל דינא דשבועת שומרים רק בטוען המפקיד שמא אבל באומר ברי דמתה בפשיעה הוי ככל כפירות וא"צ לישבע. דא"כ מאי ראיה מבבא דברי וברי הא בכה"ג ליכא כלל שבועת שומרים:

ד

[אות ע] במשנה המוכר אומר קטן מכרתי. במתני' דפרקין מ"ב הקשו תוס' על בבא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר א"י דפטור וא"ת לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי איצטריך הכא דפטור דהשתא ברישא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף להוציא כ"ש להחזיק. וי"ל דאיידי דתנא ברישא דברי עדיף חייב תנא נמי בסיפא דפטור. א"נ דברי דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף מדשואל וכו'. וקשה לי דמה הועיל בתירוצם השניי' הא מ"מ ישאר הקושיא על מתני' דכיון דקתני ברישא דהלוקח אומר גדול לקחתי דברי ושמא ברי עדיף להוציא למ"ל הסיפא דהמוכר אומר קטן מכרתי. ובזה ל"ש תירוצם. דהכא שניהם ראויים לידע. ונלע"ד דהתם דלר"ה ור"י באמת מיירי רישא אף בפרה א' דאין טעם לחייב רק מדין ברי ושמא (דמדין מחשואי"ל ליכא ברישא דכיון דטוען א"י ליכא גלגול כמ"ש תוספות שם) בזה שפיר הקשו דלמ"ל הסיפא. אבל הכא באמת ברישא חייב ג"כ מדין משואי"ל כיון דקתני ברי וברי דישבע (בלא גלגול) ממילא בא"י הוי משואי"ל א"כ לא נשמע מרישא דברי ושמא ברי עדיף. דהא בלא"ה חייב מדין משאי"ל ואף דלמאן דמוקי בעבד בכסותו וע"כ הא דלר"נ ור"י ברישא חייב היינו רק על הכסות דעל העבד דהוי רק גלגול כיון דטען א"י ליכא גלגול וכמ"ש הרז"ה. א"כ לר"ה ור"י באמת מה דקתני חייב היינו אף על העבד מדין ברי ושמא ברי עדיף. וא"כ שפיר נשמע מרישא דברי עדיף. מ"מ י"ל דר"ה ור"י ס"ל כשינויא דמיירי בדמי עבד וממילא ברישא בלא"ה חייב מדין משאי"ל:

[אות עא] במשנה זה אומר א"י. למ"ד דלא אמר סומכוס רק בשמא ושמא ורישא דמתני' זה אומר משלקחתי ילדה ע"כ מיירי בשמא ושמא. הא דהכא הוי פירוש להרישא דדוקא בשמא ושמא יחלוקו. ולמ"ד אפילו ברי וברי ורישא דהמחליף מיירי בברי וברי הא דאצטריך הכא דינא דיחלוקו היינו לגלויי רישא דלא תימא דרישא בשמא ושמא לזה תני סיפא בשמא ושמא לגלוי דרישא אפילו ברי וברי. גמרא. וק' לי למ"ש תוס' בשם הרשב"ם דמ"ד אמר סומכוס אפי' ברי וברי מיירי רישא דוקא דקיימא באגם אבל במוכר מוחזק לא דבמוחזק גמור לא אמר סומכוס בברי וברי. א"כ מאי פרכי' דלמ"ל הסיפא הא הסיפא גבי מכר לו ב' מיירי באמת דאפילו מוכר מוחזק דהא בשמא ושמא גם במוחזק גמור יחלוקו ובפרט למאן דמוקמי בדמי ממילא מוחזק המוכר ורישא דוקא דקיימא באגם וא"כ הוי ב' דינים דלא נשמע זה מזה וצ"ע. גם קשה לי להרשב"ם דמאי פרכי' בסוגיא למ"ד דאמר סומכוס בברי וברי בסיפא דהכא ז"א גדול וז"א וכו' ישבע ומשנינן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ומה פריך הא במוחזק גמור ל"א יחלוקו בברי וברי ותוספות כתבו הא דלא פריך הש"ס ממתני' ב' דפרקין ז"א שאולה וז"א שכורה ישבע דלהרשב"ם נימא דבמוחזק גמור מודה סומכוס בברי וברי אין מוציאים. הא מ"מ גם הכא י"ל דמיירי במוחזק דמתני' בדמי עבד והוי מוחזק גמור. ובפרט לפ"מ דכתב התוי"ט הכא דרישא דקתני דברי ושמא חייב ע"כ מיירי בדמי עבד אלא דר' אושעיא דמוקי בעבד בכסותו לרווחא דמלתא נקט כן דהסיפא דישבע מצינו לאוקמי בכה"ג. וכיון דממילא רישא מיירי בדמי מנ"ל למפרך מסיפא דישבע דלמא הך מיירי ג"כ בדמי ומנ"ל להמציא דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וצע"ג:

ח

[אות עב] הרע"ב ד"ה מעשה. דקרקע בחזקת מרה קיימא. הכי אמר ר"נ בסוגיא דאפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' קיימא. והיינו דמה דקתני במתני' דיחלוקו (דשמואל מוקי לה בבא באמצע חדש) אף דבסוף חדש ג"כ המשכיר הוא המוחזק. צ"ל דמתני' כסומכוס דבמוחזק יחלוקו ור"נ לנפשו פסק כרבנן דסומכוס. ומזה תמוה לי דברי תוס' (דמ"ח ע"א ד"ה דאר"א וכו') שכתבו ולפ"ז אתי נמי שפיר ההיא דמרחץ וכו'. ול"צ לאוקמי כסומכוס. ותמוה לי הא לרב ושמואל טעמא דמתני' דמספקא אי תפיס לשון ראשון או אחרון ושמואל מוקי למתניתין בבא באמצע חדש ומשו' תפיסה. ור"נ דפסק בסוף החדש כולו למשכיר הרי דס"ל ג"כ דאזלינן בתר מוחזק ולא בעשו חז"ל האי ספק כאילו ודאי הוא פלגא ופלגא וממילא מוכח דר"נ ס"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דעשו חז"ל זה לודאי פו"פ דא"כ איך יכול ר"נ לחלוק בזה על המתני'. אע"כ דמתני' מוקי לה כסומכוס. וא"כ מבואר בכל הסוגיא דטעמא דמתני' לאו משום דעשו אותו לפו"פ. וצע"ג:

ט

[אות עג] תוי"ט ד"ה היה קטן. ולא דמי לחמור זה ומת. ובשטה מקובצת כ' בשם הר"ן לחלק דגבי חמור זה דבין חי בין מת מקרי חמור ולכן משתעבד ליה הנבילה. אבל בית זה כיון דנפל לא מקרי בית עוד ולא משועבד לי' כלל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.