תומים/חושן משפט/ע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ע

(א) ואפילו לת"ח וכו'. הקשו בגמ' דב"מ דף ע"ה ע"ב אמרינן וכ"ש מר דטריד בגירסא ונראה דבלא"ה הק' הכה"ג בשם מהרש"ך דלמה מהני בעדים עדיין יטעון פרעתי וע"ש שדחק ואולי י"ל דכוונתו להלותו בעדים ולומר אל תפרעני אלא בפניהם רק דלא ה"ל לפוסקים לסתומי כולי האי והיה להם לפרש די"ל כן ולכן נראה דהא דיכפור בפועל ויאמר להד"ם לא חיישינן והא לכך אמרו דכופר בכל פטור משבוע' דאין אדם מעיז בפני ב"ח ואם כן איך יש לחוש דיעיז ויכפור ואטו ברשיעי עסקינן רק כל החשש דאולי ישכח ויאמר אינו יודע וכמ"ש התם כ"ש מר דטריד בגרס' דאשתלי ואם כן בשלמא הלוהו בלי עדים יטעון אינו יודע אם הלותני ופטור משא"כ במלוהו בעדים אם יטעון א"י אם פרעתי יהיה מחויב לשלם ולהכחישו בפועל לא חיישינן דאין אדם מעיז וא"ש. ובזה י"ל דהא שם שלח ליה נשדר לי מר עשרה זוזין ואם כן ע"י שליח תו ליכא למיחש דהא יוכל לומר אני פוטר השליח משבועה ונאמן לי כדלקמן בהל' שלוחי' ואם כן ה"ל שליח ע"א ואם טוען אינו יודע ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ ולכך ליכא חשש משום עובר לפני עור וכו' דלא יפסיד מעות אמנם לענין גורם קללה לעצמו יש לחוש דמ"מ יאמרו דעושה עול ולזה כ"ש ת"ח דפשיטא דיחשוד העולם דתובע בשקר ולכך אמר וכ"ש וכו' אבל במלוהו בעצמו דיש חשש לפני עור אדרבא שארי אנשים גריעי טפי דת"ח אף דאמר אינו יודע אם הלותני מכל מקום הא לצאת ידי שמים ודאי דחייב ליפרע ות"ח ודאי יצא ידי שמים וליכא לפני עור אבל שארי אדם לא יחוש לפרוע כיון דמדינא פטור ולכך הרמב"ם ומחברים דאיירי במלוה בעצמו נקט אפי' ת"ח וא"ש דבזה לא שייך לפני עור כולי האי:

(ב) וי"א דאין חילוק וכו'. הרב הש"ך תמה על הרמ"א דליכא למ"ד דסבירא ליה כן דהא גמ' ערוכה היא בשבועות מילתא דלא רמי' לאו אדעת' ודוחק דסבירא ליה לחלק בין מלוה בעדי' למלוה שלא בעדים כמ"ש הה"מ להרמב"ם בחד תי' והן דברי יחיד ותמיהני מהש"ך איך העלים עין דדעת הראב"ד כמ"ש הבעה"ת משמו וכן הגי"ת בשם תומת ישרים הא דאמרינן בגמ' מילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעת' לא דמהימן לומר פרוע רק כלפי מילתא דר"ש דאמר הוחזק כפרן וע"ז קאמר רבא מילתא דלא רמי' וכו' ואם כן די דלא מהימן דכבר פרע אבל אי טען פרעתי אחר כך נאמן דלא הוחזק כפרן והרמב"ן בחדושיו. לב"ב מפרש הא דאמרינן לאו אדעת' היינו דיש עדים אחרים מעידים על הפרעון רק ס"ד מדהא שקרי הא נמי שקר' ואולי פרעון ההוא היה סטראי דהא הוד' דעל חוב הזה לא פרע רק בפני אילו והם מכחישים אותו ועז"ק רבא לאו אדעתי' הואיל ולא רמי' עליו וטעה בין עדים לעדים אבל בדליכא עדים לא מהימן כלל והרשב"א בתשובה סי' תתקס"א כ' דעתן וכ' דאין דעתו מכרעת במקום גדולים והיינו הרמב"ן וראב"ד הנ"ל ובדברי הרמב"ם העיקר כמ"ש ה"ה דכן מור' לשונו לחלק באומר סתם פרעתיך בפני פ' ופ' דצריך לברר ואם הכחישו חייב לשלם בין שאמר בלשון שלילא הלא פרעתיך בפני פ' ופ' אך לא מטעם שנתנו דזה יותר רמי' אדעתא מזה דהא הרמב"ם לא מפרש רמי' אדעתא על הלוה כי אם על העדים ומה נ"מ בעדים אם הלוה אמר בלשון החלט או לא וכן הק' ג"כ הלח"מ אלא נראה באומר פרעתיך בפני פ' ופ' הוה כקבלו עליו שיהיה הדבר כמו שיאמרו אם באמת ואם בטעות וזהו כל ענין שצריך לברר דאמרינן בעלמא דאמרינן קיבל על עצמו לבירור הזה יהיה איך שיהיה ואף זו באומר בלשון החלט פרעתי בפני פ' ופ' היינו שמסכי' לכל מה שיאמרו ואם כן אי אמרו דלא פרע אף דאפשר דטעו מכל מקום הא קיבל עליה משא"כ באומר הלא פרעתיך וכו' לא נתכוון רק להזכירו למלוה וליתן לו אות ומופת שיהיה מידכר בפרעון וישים בזכרונו שאלו העדים היו במעמד הפרעון כמו שאמר אח"כ הדין הלא פרעתיך בצד עמוד פלוני. שהוא ג"כ רק להזכיר להמלוה ולכך אף דעדים מכחישים לית לן בו דעדים לא רמו אנפשייהו ולא קיבלן וא"ש ובש"ע לא נזכר הלא פרעתיך לשון שלילא רק פרעתיך ופשיטא דחייב לשיטת הרמב"ם ואם כן הרי כאן הרמב"ם וראב"ד והרמב"ן והרמ"ה דמחייבים והרשב"א מאן להכריע למולם ופשיטא דיש כאן ספיק' דדינא ואי תפס משל לוה אפילו בעדי' לא מפקינן די"ל קים ליה כהנך רבוות':

(ג) בין שאמר לו בשעת הלוואה וכו'. וכ' הסמ"ע בשם הר"נ דאפילו אין הלוה מרוצה לכך מכל מקום חייב לפרוע בעדים דאנן סהדי כיון דהמלוה גילה דעתו שלא יפרעו אלא בעדים ולא מהימן ליה מה ללוה לצרה זו שיפרע בלתי עדים והש"ך כ' כי ודאי דיכול הלוה לטעון קים ליה כרמב"ן ורא"ש דסבירא להו שלא בשעת הלואה כ"ז שלא נתרצה הלוה בהדיא אעפ"י ששתק למה שאומר לו שלא יפרע אלא בעדים מכל מקום יכול הלוה לומר לא השגחתי בהתרא' שלך ויפה כ' כי פשיטא הממע"ה אמנם מתוך דברי הש"ך משמע דאפילו בשעת הלואה אם מיח' הלוה א"צ לפורעו בעדים רק בשתק אמרינן דנתרצה לתנאי ובאמת כפי שהביא דברי רמב"ן במ"מ ובר"ן לא נזכר לאחר הלוא' ולא בזמן הלואה כי באמת בזמן הלוא' לא יכולתי להבין איך היה הדבר אם מוחה בשעת התנאי שהתנ' מלוה ומכל מקום נתן לו המעות אם כן הרי סביר וקיבל המלו' ולכ"ע א"צ לפורעו בעדים ואי מיירי דמתחילה מיחה ולבסוף בעת נתינת המעות חזר המלוה והתנה ושתק הלוה הא שתיקה כהודא' דמיא לכן ק' עלי לצייר טיב המציאות בשעת הלוא' אלא שאני מוסיף לומר שאם הגיע זמן פרעון והמלוה אומר או פרע לי תיכף או שאל תפרעני אלא בעדים אעפ"י שהלוה מוחה לאו כל כמיניה וצריך לפורעו בעדים דזהו הוי כמתחילת הלוא' וע"ת כן מלוהו והראי' דאל"כ קשי' דברי הרא"ש במ"ש פ"ק דב"מ דר"י שאמר הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום לשיטת הרי"ף איירי במקום שאין כותבין כתובה וכ' הרא"ש ול"ק אם כן מה הועילו חכז"ל בתקנתם ומה קמ"ל ר"י הא לעולם יוכל לטעון פרעתי דהרי תוכל להתרות בו בעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים וק' מאי יהני התראה שלה אולי ישתוק או ימחה לגמרי ואחר כך בשעה שתים יאמר דפרע לה ואעפ"י שכ' הרא"ש והטור במתרה בפני ב"ד לא מצי לטעון פרעתי הא אמרינן אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ועוד הם מיירי שנתחייב עפ"י פס"ד וכמ"ש הואיל וטרח להעמידו בדין ע"כ ע"ש אבל זולת זה שלא העמידו בדין בשביל כך אין הבדל בין ב"ד לחוץ לב"ד כנר' מדברי הרא"ש וטור וה"ל לרא"ש לומר דמתר' בו בעת נשואין ולא בעת גירושין ועכצ"ל כמ"ש ואם כן תוכל לומר או פרע כתובתי תיכף או מכאן והלא' אל תפרעני אלא בעדים ולא מהני מחאתו וזה נר' ברור ואולי סבירא ליה דזה ל"ש שתאמר בעת נשואין אל תפרעני אלא בעדים משום איבה דיאמר עיניך נתת במיתה וגרושין. ובזה י"ל במה דהק' המע"מ אם כן היאך קאמר אביי אלמנה מאירוסין לטעון פרעתי ומה הועילו חכמים בתקנתן הא מ"ל אל תפרעני ודוחק ליישב קושייתו דהא בס"ד טעה אביי וס"ל דר"י אמר למילתא במקום שכותבין דבמקום שאין כותבין בלא"ה א"נ פרעתי דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ש"מ דלא סבירא ליה הך סברא להתרות אל תפרעני אלא בעדים ולשיטה זו שפיר הק' מאלמנה מאירוסין וכו' וזה דוחק דבהך סברא יחלקו בס"ד ובמסקנא לכן יותר נראה דסבירא ליה להרי"ף דלא כתו' בב"ב דבמקום שלא ברור הגבי' אף אביי מודה אין אדם פורע תוך זמנו רק סבירא ליה כדעת ר"י שם דאף בכה"ג סבירא ליה אביי ורבא אדם פורע וכו' ואם כן מה יהני בעת גירושין אל תפרעני הוא יאמר קודם גירושין פרעתיך ואתפסתיך צררי ולכך מיושב נמי להרי"ף דסבירא ליה דר"י אמר למילתא במקום דאין כותבין דהא סוגי' בגמרא דב"מ לר"י במקום דכותבין דכל הסוגי' הכל לאביי ול"ל באין כותבין דפשיטא ומה צורך למילתא דר"י דאל"כ מה מהני בתקנת' דהתרא' לא מהני לאביי כמ"ש ולכך מוקי לר"י במקום שכותבין אבל לדידן דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו ושפיר יש תקנה בהתרא' אל תפרעני דקודם גירושין ה"ל ת"ז ואם כן טוב' קמ"ל ר"י אבל במקום שכותבין דאתרע מוד' ר"י דנאמן פרעתי באין כתובה בידה ודוק. ובזה מיושב קו' התו' דלמה לא הק' אביי מאלמנה מנשואין דשם שפיר י"ל הא יכולה להתרות ואי בתוך זמנו הא אסור להשהות בלתי כתיבה לר"מ ואביי ביקש להקשות אליב' דכ"ע ולכך פריך מאירוסין ודוק אמנם מכל מקום דייק אביי מילתא דר"י במקום שכותבין דבאין כותבין י"ל פרעתי ת"ז לרבנן דמותר להשהות ודוק. רק אני מסופק באם הלוה לו שלא בעדים אי ג"כ שייך כזה דאפשר דווקא במלוה בעדים דרא"ש נתן טעם כיון דמתחילה הימנוהו יכול לומר אחר כך לא איפכ' לי' ואם הלוהו בעדים על זמן ובמשלם זמנו אמר לו כן אם כן מעולם לא הימנוהו וכן הדין שם באשה היושבת תחת בעלה משא"כ כשמלוהו בלא עדים הרי יכול לכפור בכל ומה נ"מ בזמן אם כן י"ל לעולם בעינן רצוי לוה אלא דלא נראה סברא זו לחלק כשהלוה מוחה להדיא וצ"ע וכ' הש"ך מיהו אם התרה בו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים לכ"ע אפילו מיח' אין יכול לפורעו שלא בעדים כ"כ הרא"ש וטור וגם ע"ז י"ל איך יוכל להכריחו לקבל תנאי ולא הבנתי דהרא"ש מיירי בנתחייב על המעות בב"ד כמ"ש להדי' ונתן טעם הואיל והוצרך להביא לב"ד על כך והרא"ש וטור לטעמיה דסבירא ליה לעיל ל"ט דנאמן על פס"ד לטעון פרעתי משא"כ לפי דהכריע הש"ך לעיל דבפס"ד א"נ לומר פרעתי אם כן ליתא לדין זה במציאות דבנתחייב בב"ד בלא"ה א"נ ובלא נתחייב רק סתם מתר' בו בב"ד לא אמר הרא"ש:

(ד) ופרעתיך בפני פ' ופ' כו'. כ' הב"ח דוקא בפורט' בשם פ' ופ' אבל סתם א"נ דבשלמא במייחד לא מבעיא בהלכו למ"ה דמירתת אולי ישובו ויענו בפניו כחשו אלא אפי' מתו מירתת דילמא יבואו עדים ויעידו שעמם היה ולא זז ידם וכו' אבל בלא מייחד לא מירתת עכ"ל והסכים הש"ך עמו בס"ק י"ג ע"ש ואני תמהני לדבריו דאם אמר סתם לא מהני הואיל ולא מירתת אם כן מה הק' הרא"ש והר"נ דבאומר שפרע שלא בעדים יהיה נאמן במגו דפרעו בפני פ' ופ' והלכו למד"ה או מתו. דאם לא מייחד עדים א"נ ואי דיפורטם בשמם באמת מירתת כמ"ש הב"ח והשתא אי אמר סתם פרעתי בפני עדים לא מהימן מכ"ש באומר שפרע שלא בעדים וע"כ דלא אמרו הב"ח אלא לשיטת רמ"ה ורשב"א אבל באמת הרא"ש והר"נ חולקי' ואם כן הש"ך שבס"ק י"א כתב דעת הרא"ש והר"נ והמ"מ איך החליט פה כרמ"ה ולכן דבריו צ"ע ולענין דינא פשיטא דמצי מוחזק לומר קים ליה כהרא"ש והר"נ והמ"מ ואפשר דהש"ך לס"ל כלל טעם הב"ח רק טעם שכ' הב"י דאם פרע בעדים איך לא ידע בפני מי וגרע טענתו רק לא הל"ל וכן כתב הרשב"א דכ' בפירוש משום דמירתת:

(ה) הרי זה נאמן. עיין ש"כ דהאריך לומר דנוטי' הדברים לגי' הרי"ף וסייעתו א"נ והדבר שקול ואפשר דמצי המוחזק לטעון קים ליה ואם לא הסכים הלוה לתנאי רק דנימא כדעת הר"י הלוי והר"נ דמ"מ חייב הלוה לפרוע בעדים דאנן סהדי דפרוע בעדים דמה לו להכניס עצמו בתגר בזו לכ"ע בטוען פרעתי בפני פ' ופ' והלכו דנאמן דהא הוא אומר דעשה כן וקו' הרמב"ם במ"ע מה יעשה זה וכי יאסרם וכדומה ותירץ הש"ך דמה בכך הא מחויב לקיים התנאי ל"ש בזה דהא הוא לא התנה כלל וזה פשוט. אך יש לדקדק במ"ש הסמ"ע סקי"א דכל הסעיף איירי בהתנה בפני עדים דאל"כ הא נאמן במגו דלא התנה וכ' ועיין בפרישה ובפרישה הביאו בשם המ"מ ולא הבנתי דבריו דלא נראה ולא נמצא כן בדברי המ"מ אדרבא מוכח להיפוך דהא המ"מ הק' קו' המפורשים דיהיה נאמן פרעתי בינו לבינו במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' וכו' ותי' דכיון דהתנה לפורעו בעדים צריך לקיים התנאי ולא מהני בי' מגו כלל וא"כ אם התנה שלא בעדים והלוה מודה בתנאי איך יש לו מגו דלא התנה סוף כל סוף הא בעי לקיים תנאו מכ"ש אם נדחוק בכוונת המ"מ כמ"ש הש"ך ס"ק י"א כדברי הר"ן והב"י דאנן סהדי דל"פ שלא בעדים כיון דראה דמלוה מקפיד דוקא לפורעו בעדים א"כ אף בזו כן דאנן סהדי דפרעו דוקא בעדים וה"ל מגו במקום עדים. והמ"מ לא הק' אהראב"ד רק כך דראב"ד ביקש לומר הא דאמרינן דנאמן לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו היינו בלא התנה בעדים וא"כ יש ללוה מיגו דהוא לא התנה כלל ובזו קיים תנאו דאמר דפרע בעדים רק הלכו להם וע"ז הק' המ"מ דא"כ פשיטא דמגו כזו מהני כמו בכל הש"ס דהא כאן ל"ש תי' הנ"ל וא"כ מ"ט דמ"ד דגמרא דא"נ דהא יש לו מיגו וקיים תנאו לפי דבריו ויפה הק' אבל שניהם הראב"ד והמ"מ מודים דבטוען דפרע שלא בעדים דלא מהני מיגו מטעם שכתבתי ולכך לא הק' המ"מ לראב"ד אי אית לי' מגו דלא התנה מה איריא דטוען פרעתי בעדים והלכו אפילו טוען פרעתי שלא בעדים כלל ליהימן ואמת לפי תי' הרא"ש דלכך ל"ל מיגו דפרעתיך בפני עדים ומתו משום דה"ל מגו גרוע הרוצה לשקר ירחיק עדותו או לדעת רשב"ם ב"ב בשמעתי' דאומן דס"ל כרשב"א דוקא בהלכו למד"ה נאמן ולכך ל"ל מגו דמירתת מגו כזו דלא התנה כלל מגו מעליא הוא ונאמן אבל רהיטא דסוגי' הפוסקים הכל כראב"ד והה"מ והר"ן א"כ ליתא לדינו של סמ"ע לפי גרס' הש"ע נאמן כרמב"ם דלענין פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו לעולם נאמן ופרעתיך שלא בעדים לעולם אינו נאמן:

(ו) והעידו שפרע בפניהם פטור. וש"ך האריך כדעת הרי"ף והרבה פוסקים דס"ל דלא מיפטר ובאמת כל זה תלוי בדין הנ"ל דאם אמרינן דאינו נאמן לומר פרעתי בעדים והלכו להם א"כ הך עובדא בגמרא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ואזל ופרעו באפי אחריני דקיי"ל דא"נ ע"כ איירי דאיכא הנך אחריני דאל"כ בלא"ה א"נ וש"מ דאעפ"י דאיכא אחרינא מ"מ אינו נאמן דפסלינהו לכולי סהדי אבל ודאי לפי מה דקיי"ל בש"ע כגי' הרמב"ם דנאמן א"כ י"ל דהנך עדים דאמר דפרעו בפניהם הלכו להם וליתנייהו קמי' רק לולי דהתנה היה נאמן אבל הואיל ופרטם בשם תו לא מהימן להרחיק עדותו והדין בש"ע אמת וחד בחברתה מישך שייך אמנם לשיטת הרי"ף וודאי דמסתברי' דברי הראב"ד וכמ"ש הש"ך ופשוט:

(ז) מיהו המלוה כו'. הש"ך השיג ע"ז דמנלי' לרמ"א דין זה דהמרדכי כ' זה לשיטת הרי"ף דס"ל באומר ומיחד עדים אין עדים אחרים נאמנים ולכך יכול לומר סטראי אבל לשיטת המחבר דגריר בתר הרמב"ם דלא פסל לאינך עדים ליתא להך דינא ע"ש ונראה דרמ"א מיירי דעדים אומרים סתם דפרע וסבירא ליה הרמ"א דנאמן המלוה סטראי והיינו משום דהרא"ש הק' מה צורך לסטראי מגו בלא"ה יהיה נאמן ותי' הרא"ש דטענה גרוע היא דלא שביק הך מלוה ופרע למלוה אחרת עיין לעיל סימן נ"ח וכאן להיפך טענת הלוה גרוע דאם הוא התנה שיפרע בפני פ' ופ' מה לו דפרע בפני אחרים ואם ימותו וילכו להם יפסיד וחזקה דפרע על חוב אחר ולכך מהימן המלוה כיון דאין עדים הללו מעידים ביחוד על פרעון חוב זה א"כ טענת המלוה טענה מעליא היא ובלא"ה הא הרבה פוסקים סבירא ליה דפסלינהו לעדים אחרים וא"כ בנדון כזה לכ"ע אמרינן כן:

(ח) אלא פורעו בב"ד. כ' הש"ך דהא דלא סגי בעדים דילמא ימותו ולא יהיה נאמן וליקח מהם שובר א"א דה"ל מפי כתבם וכ"כ הט"ז ולא הבנתי דבריהם המלוה דתובע מן הלוה פרעון לא יפרע לו עד דיצוה לעדים לכתוב לו שובר וכשר בלי ספק ולכן נראה דכיון דדעת הרי"ף וסייעתו דא"נ אפילו מביא עדים אחרים וא"כ אי תפס המלוה יוכל לומר קים לי וכן דיין שטעה ופסק כהרי"ף ודאי לא מהדרינן עובדא וא"כ מה ללוה להכניס עצמו בתגר הלזה ולהניח מעותיו בספק שיכול לבוא לחיוב פרעון שנית שלא כדת אך הא קשיא יקח כת"י שובר מהמלוה עצמו ותו ליכא למיחש ואפשר דחושש לדברי רב שרירא גאון דכת"י צריך קיום גמור וא"כ אולי יכחישו כתב ידו ואי' איפוא דימצא קיום גמור ואי דילך לב"ד תיכף לקיימו א"כ למה ליה כל הטרחה כיון שבא לב"ד פורע בב"ד וצ"ע:

(ט) וגם נאמן לומר פרעתי. והש"ך כ' בס"ק כ"ו דהרב בבעה"ת שער מ"ז כ' להדיא דא"נ לומר פרעתי ויש לתמו' באמת למה העלים המחבר עין מבעה"ת ולא הזכירו כלל ונראה כי הבעה"ת דימה זה למוקדם כמו במוקדם דעתו א"נ לומר פרעתי אף בזה א"נ וכבר תמ' הג"ת דהא גבי שט"ח מוקדמים כ' אע"ג דרי"ף סבירא ליה בכת"י דנאמן לומר פרעתי כאן אולי לא יתברר דהוא מוקדם והרי הוא שט"ח גמור ועוד דהא מזמן השני ניתן ליכתב רק דקנסינן שמא יגבה מזמן הראשון ולכך לא מצי לטעון פרעתי וכל הנך טעמי לא שייכי כלל בזה דלא ניתן ליכתב כלל ודבר מבורר דהא אקני לבנו קטן ודבר עומד להתברר ולכן נראה דבהא דעכת"י נאמן לומר פרעתי נתנו ב' טעמים והרמב"ן כ' משום דאין גובה ממשעבדי אין מקפיד להניחו והרא"ש נתן טעם דבכת"י שוכח ואין מעלה בזכרונו דנתן כת"י ע"ש וא"כ לפי תי' הרמב"ן שפיר יש קו' הא גם שטרי כהאי לא גבייה ביה ממשעבדי וע"ז טרח הבעה"ת לחלק דכאן יש חשש גבייה ממשעבדי דאולי לא יתברר וגם מדינא מזמן שני ניתן ליכתב וטעמים אלו לא שייכי גבי שטרות דנתבטלו מכח מודעות ואונס כמ"ש הג"ת משא"כ לטעם הרא"ש דאין זוכר כו' וזהו לא שייך בשטרי המוקדמים ומכ"ש בשטרי הנעשה באונס דהוא מעשה רבה והוצרך לבטל מחשבתו בתחבולה שיהיה מקנה לבנו קטן א"כ איך יתכן דשכחו לכן ודאי לטעם זה א"י לומר פרעתי וא"כ נראה דגבי מוקדמים כ' הבעה"ת כן לרווחא דמילתא דאפילו נימא כדעת הרמב"ן דתלי' בשעבוד נכסים כתב דגבי מוקדמים אף זו שייך אבל באמת הא סבירא ליה לבעה"ת טעמו של הרא"ש כמבואר בדבריו שער י"ג וכמש"ל סימן ס"ט וכמ"ש הש"ך שם סק"ח א"כ פשיטא דאף במוכר באונס דאין יוכל לטעון פרעתי דאיך יצוייר בזה שכחה וזה ברור ומעתה ל"ק על המחבר דהוא נמשך לעיל סימן ס"ט בתר טעמו של הרמב"ן כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ב א"כ ודאי דאין לדמות שטרי אונס לשטרי מוקדמין כקו' הג"ת על בעה"ת ולכך אף במוקדמים פסק דא"י לטעון פרעתי בשטרות כאלה פסק דנאמן וכן דייקו מדברי הרמב"ם פכ"ג מהל' מלוה ולוה והיינו דרמב"ם ג"כ סבירא ליה כטעמו של הרמב"ן וכמ"ש הה"מ ולק"מ. ומהטור אף דברור דסבירא ליה כטעמו של הרא"ש לק"מ דלמה פסק דנאמן דפרע דהא הוא סבירא ליה אף במוקדם נאמן לומר פרעתי הואיל ופסלוהו חכמים מגזרת שטר וא"כ כ"ש שטר כזה דלא ניתן ליכתב כלל ולק"מ. והנה בהא דאמרינן מודעה היה דברינו נאמנים משום דניתן ליכתב אי מפרשינן כמ"ש הר"ן דניתן ליכתב להצילו האנוס מיד אונסו ולכך דעת הרא"ש דווקא באין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים א"כ שפיר אמרינן דלית דין שטר דל"נ כלל לטובת הלוקח והרי הוא חספא בעלמא ולא יהיה חוטא נשכר אבל לפי דפסק הש"ע לעיל סימן מ"ו דאף בכת"י יממ"א נאמנים לומר מודעה דברינו וצ"ל הפי' ניתן ליכתב כפי' שני של הר"ן כדי שיצטרך לשלם ללוקח דמי זבינא א"כ הרי ניתן השטר ליכתב לטובת הלוקח כו' ובשביל שיהיה בטוח במעותיו א"כ מהכ"ת לא יהיה לו דין שטר לגבות מב"ח כמו מוקדמים וזהו נראה דעתו של בעה"ת דכ' דלא מהימן לומר פרעתי כמו במוקדם ולדעת מחבר צ"ל כמ"ש לעיל סימן מ"ו כפי' של הר"ן דהיה יכולים לכתוב שטר מודעה בכתב וזה הפי' ניתן ליכתב ולא דשטר זבינא ניתן ליכתב וא"כ הרי הוא חספא בעלמא וזה יותר מסתבר למחבר דלא יקשה דבב"מ אמרינן שטר כי האי לא ניתן ליכתב ובכתובות אמרינן גבי מודעה דניתן אבל לפ"ז ניחא דזה קאי על שטר וזה קאי על מודעה:

(י) וה"ה לכל שטר של"נ ליכתב. והא דפסקינן במוכר שדה גזולה לקמן סימן שע"ג דהלוקח גובה ממשעבדי בשטרא הא ל"נ ליכתב כבר תי' בגמרא דניחא ליה דליקו בהימנותא ולכך טרח וזבין וא"כ ניתן ליכתב ובזה א"ש דברי תו' ב"מ דף י"ד ד"ה שעבוד כתבו דאם טרפה הנגזל דהוי זוזי דלוקח מלוה בשטר אף דתו' כ' בהאי עובדא בפרדסא דהוי מע"פ ולק"מ וכמעט שאין צורך לכותבו רק ראיתי בתשובת פני משה ח"ב סימן ל"ב ול"ג דנתחבטו בו בקו' זו בתו' הוא וחכם מהר"ש גאון בתי' שוני' ותמהני האיך העלימו עין חכמתם מדברי הגמרא הנ"ל. שוב ראיתי ונתתי ללבי כי תו' ובעה"ת אזלו לשיטתן כי ק' במה שאמרו בגמרא דלכך לא גבייה ממשעבדי הואיל ול"נ ליכתב מה בכך הא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ופריך הגמרא הלואה נמי ומשני מאן דזבין בפרהסיא זבין ומאן דיזיף בצנעה יזיף הרי לולי כן היה שורת הדין אף מלוה בעדים גובה ממשעבדי דאי' לי' קלא וא"כ זה שמכר שדהו ומקדם אקני' לבנו הק' עכ"פ העדים שכתבו מכירה ולא ידעו שכבר הקנהו לקטן הוציא קול במכירה דהא בפרהסיא זבין ואם כן אף דל"נ ליכתב כלל ודל שטרא מהכא וזוזי מלוה ע"פ עכ"פ אי' לי' קלא ולא שייך ביה מאן דיזיף בצנעה יזיף וא"כ מה זהו דשטר ל"נ ליכתב מה צורך לשטר אדרבא אי זוזי רק בהלואה ה"ל לגבות ולכך סבירא ליה לתו' דהוא כיון דלא חשבהו חכמים לשטר הרי זה מלוה ע"פ גמור ונאמן לומר פרעתי וא"כ טענין ללקוחתו דפרע ולכך לא גבינן ממשעבדי וזהו עיקר הספק שם בגמרא כמ"ש התו' אי טענין ללוקח פרוע הוא ומשני הגמרא לא ניתן ליכתוב כלל והרי זה מלוה ע"פ וטוען פרוע וכ"כ באסיפת זקנים ע"ש אבל הבעה"ת אזיל לשיטתו דסבירא ליה בשער מ"ז הא דמכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי היינו בדפירש אחריות אבל סתמא לא וצ"ל דסתמא לא משעבדי וא"כ לק"מ דכיון דל"נ ליכתב כלל ה"ל כלא פי' אחריות דאטו כתבה מידי מששא אי' בי' ועמש"ל סי' קי"ו בישוב דברי בעה"ת וא"כ לק"מ כיון דשטר בטל לא טריף ממשעבדי מכח המוכר שדהו בעדים ולכך פסק דא"נ לומר פרעתי וזהו לענ"ד אמת נכון וא"כ כיון דהך דינא במוכר שדהו בעדים לקיי"ל כבעה"ת וכמש"ל סימן קי"ו ובכל גווני גובה משעבדי א"כ דינו של תו' מוכרח דנאמן לומר פרעתי ולק"מ ויפה פסק המחבר ואמת וצדק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.