תומים/חושן משפט/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ג

(א) אין ב"ד פחות מ"ג. עיין ש"ך סק"א שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע כמ"ש באורים והוא כי בריש סנהדרין מפרשינן ד"מ היינו הודאה והלואה בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחים ופריך הגמ' אי עירוב פרשיות כתיב כאן ומשום כך בעינן ג' דתלתא אלהים נאמר בפ' לבעי נמי מומחין ואי אין ע"פ כתב כאן ג' נמי לא לבעי ומשני רבא ע"פ כתיב כאן ומהדין דבעי מומחין רק משום ת"ה סגי בג' הדיוטות (כמש"ל דשליח' קעבדינן) ור"א בריה דרב איקי תי' דאין עירוב פרשיות ולעולם חד כשר מהתורה דכתיב בצדק תשפוט עמיתך רק משום יושבי קרנות תקון חכמים דא"א דלית בהו חד דגמיר וקאמר הגמ' מה א"ב בין רבא לר"א ומשני הך דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חציף א"ב רבא ל"ל דשמואל ור"א אי' לי' דשמואל עכ"ל ואם כן לפ"ז הרמב"ם דפוסק כר' אבהו ודלא כשמואל דב' שדנו אין דיניהם דין ע"כ סבר תי' דרבא ולא דר"א עיקר ואם כן איך פסק כר"א דדבר תורה חד כשר לדון וכבר עמדו בזה חכמי לבב ולענ"ד תי' דוחק ומה שנר' דגם הרב הב"ח ובני שמואל הק' דמילתא דפשיטא דהך דינא הנשנה בטור במחלוקת בין הרמ"ה והרא"ש אי בעינן תלתא דגמירי או סגי בחד דגמיר תלי בהך אי דברי תורה בעי ג' רק משום ת"ה הכשירו ג' הדיוטות א"כ מכל מקום בעינן ג' דגמירי אבל אי דברי תורה חד כשר רק משום יושבי קרנות הצריכו ג' דא"א דלית בהו חד דגמיר א"כ בחד דגמיר סגי (וכמעט ראיה לרמ"ה לפי' רש"י במילתא דר"א אלא מעתה אי טעו לא ישלמו הואיל ובאים ברשות וצ"ל בל"ז יקשה קו' זו ג' שדנין על כרחך רשות חכמים הוא וכי בשופטני איירי וא"כ למה ישלמו בטעו וצ"ל דבל"ז ה"א הטעם משום יושבי קרנות ואם כן נפישי יושבי קרנות וק' אף לר"א נימא כן דהא דקאמר הטעם משום נ"ד היינו משום דס"ל באמת ע"פ יש כאן וצריך מהתורה מומחה אבל בשביל זו יכול לסבור השתא דתקנו חכמים דסגי בהדיוטות יש לחוש ליושבי קרנות וא"כ אם טעו לא ישלמו יהיו נפישי יושבי קרנו' ומה קו' וצ"ל דלר"א בעי תלת גמירי וליכא חשש יושבי קרנו' ודברי רמ"ה כמעט מוכרחים) וא"כ הא דאמרינן בגמ' מ"א בין רבא לר"א לימא הך א"ב אי בעינן ג' גמירי או בא' גמיר סגי ומ"ש בזה ע"ש דדחוק וקו' זו קשיא לי' לרמב"ם וגם קשיא לי' מה שאל הגמ' מה איכא בין רבא לר"א וכו' דלמא באמת אין ביניהם נ"מ לדינא רק פליגי בישוב המשנה דלרבא דחיקי לומר דאם חד כשר ד"ת דיהיה צריכים שלשה משום יושבי קרנו' ולס"ל דחששו לכך מוקי לי' למשנה כמ"ד עירוב פרשיות כתיב והכשירו ג' הדיוטות משום ת"ה ור"א אי' ליה הך תקנה דיושבי קרנו' ולכך מוקי למשנה ככ"ע אפילו למ"ד אין ע"פ אבל בדינא באמת ליכא נ"מ רק פליגי אי חששו להך דיושבי קרנות ופליגי בישוב המשנה ולכן ס"ל לרמב"ם שני סברות אחד דס"ל כפרש"י לקמן דף ה' דהא דקיי"ל דיחיד מומחה דן יחידי משום דדברי תורה חד כשר דכתיב בצדק תשפוט וכו' ודלא כתו' דס"ל דאף דבעי דברי תורה ג' מ"מ תקנו חכמים דיחיד מומחה ידין יחידי דס"ל לרמב"ם דל"מ תקנה זו בשום דוכתא וגם מה צורך יש בה דתקנו כך דהא מצוים ג' הדיוטות בכ"מ ומה צורך ות"ה יש לעקור ד"ת ואם ס"ל כפירש"י דלכך חד כשר דילפינן מן בצדק וכו' שלא יקשה קו' התו' דהא מהך ברייתא קשה למ"ד ע"פ כתיב כאן ור"י גופ' ס"ל יחיד מומחה דן יחידי והוא ס"ל בגיטין דע"פ כתיב כאן ס"ל דודאי לכ"ע הך קרא דבצדק וכו' מור' דבד"מ חד כשר וגזירת הכתוב הוא דל"נ מהך תלתא אלהים הכתובים בפרשה דיהיה בהודאה והלואה דוקא ג' ולכך נכתב בצדק וכו' אלא מאן דס"ל ע"פ ס"ל דעל כל פנים הך יחיד צריך להיות סמוך ומומחה דהא אלהים כתיב ואי גזירת הכתוב דלא בעי ג' מ"מ בהא לא עקרינהו ובעי חד מומחה אבל למ"ד אין ע"פ אם כן ל"כ אלהים בהודאה והלואה כלל וסגי דבר תורה ביחיד בלתי סמוך לדון דברי ריבות בשערי אבל יחיד מומחה כשר לדון דברי תורה לכ"ע ואין בו מחלוקת כפשוטה של ברייתא ועוד ס"ל לרמב"ם דאף לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין מודה דלכתחילה בעי ג' כלשונו שדנו דיעבד אין תחילה לא וכ"כ תו' בדוכתי טובא וכן צריך להיות דהא ר"א א"ל דשמואל ובמשנה קתני ד"מ בג' אלא ודאי תחילה צריך ג' כתקנית חכמים רק בדיעבד דיניהם דין דלא הפקיעו חכמים דיניהם וס"ל לרמב"ם זהו א"א אין ע"פ כתיב כאן ול"א דאנן שליח' דסמוכים קעבדינן ואם כן אמרינן אף דתקנו חכמים משום חשש דיושבי קרנות שיהיה מתחילה ג' מ"מ לא אלים כ"כ תקנתם שיהיה בדיעבד שנים שדנו דיניהם בטל אבל א"א ע"פ כתיב ואם כן עכ"פ צריך חד סמוך ואם כן אנן הדיוטות דדנין הוא משום דשליח' דסמוכים קעבדינן וזהו כלל דאם השליח משנה מדעת משלחו השליחות בטל מכ"ש כאן דחכמים הסמוכים דעשו להדיוטות לשלוחים לדון ודאי דלא הרשהו כ"א לעשות כפי דעת חז"ל ומבלי לעבור על תקנתם כלל וכך ידענו דכך דעתם ורצונם לעשות כפי אשר יאמרו חכמים וא"כ אם הם עוברים אף השליחות וההרשאה מב"ד הסמוכים בטל וא"כ שנים שדנו אף דמפאת המנין דהוא בציר משלשה אין הדין פסול בדיעבד דלא אלים כ"כ התקנה מ"מ מפאת דהם הדיוטות יש לפסלו דדבר תורה בעי מומחה ושליחות דקמאי הסמוכים ל"ש דע"ז לא עשהו לשליח לדון בפחות מג' וסברא זו נראה דס"ל רש"י גם כן ולכך פי' לרש"י בתי' דר"א דאמר חד כשר דכתיב בצדק וכו' דס"ל דאין ע"פ והק' תו' בד"ה ומדאורייתא די"ל ע"פ כתיב רק גזירת הכתוב וכו' דלפמ"ש ניחא דא"כ ודאי ליתא דשמואל דהא ל"ש שליח' קעבד דעבר ע"ד משלחו כנ"ל ובגמ' דאמרינן דר"א אית ליה דשמואל ולכך מפרש רש"י דלי' לי' ע"פ ולא בעינן מומחה ושליח' דמומחין כלל ובזה אתי' דברי הגמ' על נכון דהגמ' ס"ל דע"כ רבא נמי ס"ל כברייתא דלקמן דיחיד מומחה דן והיינו כמ"ש דאף דע"פ כ"כ מכל מקום בצדק תשפוט וכו' מורה דסגי בחד מומחה ואם כן צריך להיות לרבא שני תקנות הא' דבעינן ג' משום יושבי קרנות והא דלא בעי על כל פנים חד מומחה כדינו של תורה משום נ"ד ופריך הגמ' מ"א בין רבא לר"א דל"ל דנחלקו בפי' המשנה ורבא דחיקה לי' תקנתא דיושבי קרנות דהא גם רבא על כרחך ס"ל הך תקנה דלכ"ע יחיד מומחה כשר דבר תורה כמש"ל ואם כן מה דוחקיה דרבא לפ' המשנה למ"ד ע"פ וצ"ל ב' תקנות כמו שכתב' משום יושבי קרנות ומשום נ"ד נימא כר"א דמשנה כמ"ד אין ע"פ ואם כן אין לנו רק חד תקנה דיושבי קרנות ומשני הגמ' הך מילתא דשמואל וכו' אם כן דלרבא לית ליה דשמואל לפרש כך במשנה ד"מ בשלשה היינו מתחילה אבל בדיעבד הדין כשר אף בפחות דלישנא דמשנה בדיעבד משמע וגם הא הוי דומיא דגזילות וחבלות בשלשה דשם דיעבד לכ"ע דתלתא אלהים כתיבי ולכך הוצרך רבא לומר דמשנה ס"ל ע"פ ואם כן אף דדברי תורה חד מומחה כשר מכל מקום בג' הדיוטות בדיעבד בפחות מג' אין דיניהם דין דא"כ שליחות דלא ע"ז הרשהו סמוכים כנ"ל ולכך קתני ד"מ בשלשה לעכובא ור"א אית ליה דשמואל וס"ל דלישנא דמשנה סובל זה הפירוש ד"מ בג' בתחילה אבל מ"מ בדיעבד דדיניהם דין מזה ל"א המשנה כלל ואם כן מה דוחקיה לפרש דס"ל ע"פ ושני תקנות היה יותר פשוט לפ' דלאו ע"פ יש רק לתקנה דיושבי קרנות הצריכו מתחילה ג' אבל לא בעינן סמוכים כלל דברי תורה וא"ש. ולא קשיא קו' הב"ח וב"ש הנ"ל דנימא הך דינא דרמ"ה דבעינן תלתא דגמירי א"ב דזהו אינו דהא אף לרבא דברי תורה חד סמוך כשר ול"צ ג' רק משום יושבי קרנות דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר וא"כ אף הוא מודה באי' בי' חד כשר כשיטת הרא"ש ולק"מ. יצא לנו מזה דחד סמוך כשר לדון ד"ת לכ"ע ואינם מומחים דבעי ג' אף בדיעבד אי דנו בפחות דיניהם בטל משום ביטול שליחות והרשא' כנ"ל ובזהו סובבים דברי הרמב"ם מ"ש ספ"ב הלכה יו"ד דד"ת חד כשר דכתיב בצדק כו' ע"כ כוונתו אחד סמוך דהא ס"ל ע"פ כמ"ש בפ"ה אנן שליחותיי' קעבדינן ש"מ דס"ל ע"פ וא"כ ד"ת דיחיד כשר היינו סמוך ומ"ש אחר כך דליתא לדשמואל ופסק כר"א דשנים שדנו אין דיניהם דין היינו בלתי סמוכים דוודאי דבסמוך הא פסקו כל הפוסקים וכן הרמב"ם וברייתא שלימה דיחיד מומחה דן דיני ממונות ביחיד ואם כן דאיירי בהדיוט פשיטא דכיון דקיי"ל ע"פ ובעינן סמוכים רק שליח' קעבדי דבדיעבד אין דיניהם דין דשינו השליחות וא"כ רשות מסמוכים לדון והדרן לד"ת דהדיוט דינו בטל וא"ש ולק"מ וכל דברי הרמב"ם ברורים אין בהם נפתל ועיקש כלל וגם דעת הסמ"ע דכתב דדברי תורה חד כשר יש לפרש היינו חד סמוך דהא כה דבריו בריש ס"א דעירוב פרשיות כתיב ואף בהודאה והלואה בעינן סמוכים ד"ת ופשוט. אך מ"ש הסמ"ע דכן משמע ברא"ש והיינו דהרא"ש העתיק הך דר"א דחד נמי כשר ל"נ כן דלרא"ש יקשה דהא פסק דלא כשמואל רק כר"א דב' שדנו א"ד דין ול"ל כמש"ל ברמב"ם דהא הוא ס"ל בהדיא דר"א אף דס"ל ע"פ מ"מ לענין דיינים לא נתערבו וקרא בצדק מור' דיחיד הדיוט דן ואם כן דלר"א אף דס"ל ע"פ מכל מקום לא בעי מומחה אפילו יחיד אם כן ליתא לשיטתו כל מש"ל בישוב דברי הרמב"ם וא"כ דבריו סותרים זא"ז וגם איך אפשר דפסק כר"א א"כ א"צ מהתורה למומחה בהודאות והלואות ולא כן כ' הרא"ש בריש פרקין דהא דסגי בהדיוטות בהודאות והלואות משום דשליח' קעבדי אלא ברור דלס"ל להרא"ש להלכתא כר"א והא דהביאו ללמוד ממנו דס"ל דחד גמיר אף דאינך תרי הם יושבי קרנות מכל מקום כשר א"כ מניה נלמוד לרבא דמ"מ ביש חד דגמיר דכשר דבזה לא נחלק רבא אר"א דאל"כ הל"ל דהך א"ב כהנ"ל אלא ודאי דבזה מודה רבא משום נ"ד סגי בחד דגמיר ולכך הביאו וכשנר' מהרא"ש דדייק בלישנא דמיניה מוכח דאי לית בהו חד דגמיר דפסול וא"כ משמע דכן לרבא דאלו ס"ל לרבא דבעינן תלתא גמירי מה זה דדייק לר"א דלי"ב חד גמיר דפסול ולכך צדקו דברי הטור דכ' דהרא"ש חולק ארמ"ה וס"ל דסגי בחד דגמיר ונבוכו המפורשים דאי' מקומו ברא"ש לפי דלקיי"ל כר"א ולפמ"ש ניחא דאל"כ לאיזה צורך הביא הרא"ש דלקיי"ל כוותיה וא"ש ודוק ובט"ז כתב דהרא"ש פוסק כר"א ומכל מקום ליתא לדשמואל דמדרבנן ס"ל לר"א בעינן ג' ודבריו ליתא דהא לר"א ל"ב מומחים דס"ל ע"פ ל"ק אדיינים והרא"ש ס"ל דבעינן רק שליחות קעבדינן וזהו דלא כר"א ופשוט (הגה מהגאון המחבר) ואי קשיא א"כ לר"א דפריך אי ע"פ כתיב לבעי מומחין וא"א ע"פ ל"ל ג' אף דע"פ גם כן קשה ל"ל ג' דהא ר"א ע"כ נמי דריש בצדק וכו' להבין הברייתא דיחיד מומחה דן די"ל בלא"ה לרש"י דפי' טעו לא ישלמו הואיל ובאו ברשות וק' א"כ דיני גזילות שדנו בהדיוטות כמ"ש תו' אי טעו לא ישלמו דתי' הגמרא ג"ד ל"ש דלגזלן אין נ"מ אי טעו ומשלמים או לא כיון דיש דין ודיינא ימנע לגזול ופשוט וכי ס"ד לומר הא דתנן דן הדין וכו' ל"א בדין גזילות וצ"ל דל"פ בין דין לדין הואיל ובדין הלואה ישלמו כן בדין גזילה ישלמו ולפ"ז גם בזה י"ל ל"פ כי היכי דבגזילות צורך ג' הדיוטות ודאי דתלתא אלהים כתיבי ה"ה בג' בדיני הלואה רק זהו ודאי מתקנת' דרבנן אין לפסול בדיעבד וא"כ קו' הגמרא כך בשלמא ע"פ ל"ק ל"ל ג' די"ל לא פלוג משום גזילות והא דמעכב דיעבד היינו דשינו שליחות כנ"ל משא"כ אי אין ע"פ ל"ל ג' ואי ל"פ עכ"פ בדיעבד להוי דין ולמה ס"ל לר"א אין דינו דין ודוק וזהו שהיה לרש"י הכרח לומר דר"א ס"ל אין ע"פ ולא פי' דגם הוא ס"ל ע"פ רק בצדק וכו' מורה דחד כשר דר"א לס"ל ל"פ דאי ס"ל א"צ טעם למה ג' וכו' וא"כ בגזילות דודאי בעינן ג' דגמירי כמ"ש רמ"ה לר"א כן הוא לר' אחא בגזילות וא"כ ק' טעו לא ישלמו ול"ל משום דנפישי יושבי קרנות הא בעינן ג' דגמירי ולכך פי' רש"י דר"א ס"ל אין ע"פ וי"ל כי אמרינן טעו לא ישלמו היינו היכי דנחתו ברשות התורה דד"ת ל"ב מומחין וסגי בהדיוטות אבל בגזילות דד"ת בעינן מומחין לא הוי נחתו ברשות וישלמו וא"ש ודברי רש"י מוכרחים. ולכך הרא"ש דס"ל דלא כרש"י דאף ר' אחא ס"ל ע"פ כקו' התו' וא"כ ק' ליה טעו בגזל לא ישלמו לכך ס"ל דלא כרמ"ה דאף לר' אבהו דבעינן ג' מומחים מ"מ תקנו חכמים בחד דגמיר וא"כ ה"ה בגזילות ושפיר יש לחוש אף בגזל דנפישי יושבי קרנות ולכך ישלמו ודוק. ובזה י"ל דברי הרמב"ם דוודאי י"ל אף דרק מדרבנן בעינן ג' מ"מ שנים א"ד דין כמ"ש הכ"מ רק הגמרא הוכיחו דא"כ מה בין רבא לר"א ול"ל הך א"ב אי בעינן ג' גמירי או רק חד דהא מהך טעו לא ישלמו וכו' מוכח כהרא"ש דסגי בחד וכך המשך הגמרא א"ה טעו לא ישלמו וכו' וצ"ל דלא כרמ"ה וק' א"כ מה א"ב ובזה י"ל דברי רמב"ם דס"ל קושית התו' דהא בעינן נו"נ ביד אף לפי' רש"י ק' דע"ז ל"ש נחית ברשות דמי צוה לנו"נ ביד והרי זה גזל גמור וצ"ל כתי' התו' דקאי להך מ"ד דס"ל דלעולם ישלם וא"כ ס"ל כל שיטת הגמרא להך מ"ד וצ"ל כמש"ל דלא כרמ"ה וצ"ל א"ב דשמואל אבל לפי דקיי"ל דבעינן נו"נ ביד וא"כ לק"מ טעו לא ישלמו כמ"ש תו' וא"כ שפיר י"ל דינו של רמ"ה והוא דא"ב בין רבא לר"א ואצ"ל דפליגי בשמואל והדרן לסברתו דלכ"ע אין דיניהם דין אפילו לר"א ודוק גם י"ל ברמב"ם ודאי אי הטעם דבעינן ג' משום יושבי קרנות בזו בדיעבד דיניהם דין אבל אי הטעם משום לא פלוג בין דיני גזל אף בדיעבד מעכב כמו בגזל דהא לא פלוג א"כ י"ל ודאי בזמן המשנה היה גזל דוקא מומחים ול"ש ל"פ וצ"ל משום יושבי קרנות א"כ דיניהם דין אבל עכשיו דליכא מומחים ובגזל דנים הדיוטות א"כ שייך לא פלוג ואף בזה בעיגן בדיעבד ג' ולכך פסק כן הרמב"ם ובזה הונח לו מ"ש דקיי"ל כר"א מהך דר"ה וקיי"ל דלא כשמואל דזהו הכל לדידן דשייך לא פלוג משום גזלה ודוק):

(ב) חד יודע סברות וכו'. כאן סתם הש"ע כהרא"ש ודלא כרמ"ה דא"צ ג' גמירי רק בחד סגי ויש לדקדק דבסי' כ"ח סכ"א העתיק דברי תשובת הרי"ף דבקבלת עדות צריך ג' מומחים משמע דבחד דגמיר ל"ס ודוחק לחלק דשם צריכין להיות בקיאים בחו"ד לעדים ודקדוקי דברי העדים דאף דבתשובת הרי"ף נזכר כן מ"מ סתימת לשון מחבר שם ל"מ כן רק צריכים להיות מומחים משמעות בעלי תורה ומדע ולכן יותר נראה דכל טעמו של מחבר דפוסק דלא כרמ"ה הוא משום דה"ל כהרמב"ם דקיי"ל כר"א דד"ת חד נמי כשר וכמש"ל וא"כ א"צ רק חד דגמיר דהא דמה דתקנו שלשה הוא משום יושבי קרנות דבשלשה ודאי איכא חד דגמיר וכהנ"ל וא"כ בקבלת עדות ודאי ד"ת בעי שלשה דאל"כ הוי עד מפ"ע וכיון דדבר תורה בעי שלשה אף שלשה דגמירי בעינן כדעת הרמ"ה ולכך בקבלת עדות מצריך המחבר שלשה מומחים דהיינו שלשה דגמירי וא"ש. ומזה נראה בגזילות וחבלות דשכיחי דעבדינן שליח' ודנין בזה"ז כמש"ל בס"א בזו ודאי בעינן תלתא דגמירי דהא בהך לכ"ע ג' בעינן דהא ג' אלהים כתיבי בפ' וא"כ אף דמשום נ"ד תקנו ג' הדיוטות היינו בלתי סמוכים אבל צריכים להיות גמירי ובזו אמרי' כדעת הרמ"ה ואף כמש"ל בדברי הרא"ש אף לרבא דס"ל בכ"מ בעינן ד"ת ג' מ"מ סגי בחד דגמיר כפמ"ש לא סמך המחבר אדברי הרא"ש רק מכח דקיי"ל בכל דוכתא חד כשר וזהו ל"ש גבי גזילות וחבלות:

(ג) פחות מג' וכו'. עיין באורים שהבאתי דעת הב"ח דלקדושין יש להחמיר ולחוש לדעת הפוסקים כשמואל והש"ך השיג דרוב פוסקים פסקו כר"א ודלא כשמואל והאמת אתו אבל מ"מ יש להחמיר דהא דעת הרשב"א בתשובה כפי שהביא כ"מ וכן דעתו בישוב דברי רמב"ם דפסק כר"א ד"ת חד כשר לדון ופסק כר"א דשנים שדנו א"ד דין משום דגם ר"א מצי סבר כר"א רק ס"ל דרבנן הצריכו שלשה לעיכובה ואם דנו בפחות א"ד דין וא"כ לשיטת הרמב"ם מהתורה הדין כשר רק מדרבנן פסול והרי הוא מהתורה ממון שלו ואינו רק גזל דרבנן ופשיטא דיש לחוש לקדושין כיון דלא הוה רק גזל דרבנן כמבואר בא"ע סימן כ"ח והא דאמרינן בסנהדרין דיש נ"מ בין מחלוקת דר"א ושמואל דבר שזדונו כרת והיינו כנ"ל דקידש במעות שפסקו הדיינים ל"ק הא מדאורייתא לכ"ע הוה דין דמאן אמר הך מלתא רבא ורבא ס"ל דלא כר' אחא ומתורה בעינן ג' אבל לפי דקיי"ל כר"א יש לחוש לקדושין:

(ד) אפילו הם סמוכים וכו'. ברמב"ם נאמר יחיד מומחה אין ההודאה לפניו קרוי הודאה ודעת הסמ"ע להשות לשיטתו ה"ה שני מומחים אין הודאתו הודאה עד שיהיה שלשה ולענ"ד ל"נ כן ויש לחלק בין יחיד לשנים וכן מוכרע מסברא וגמ' מסברא כיון דלענין נאמנות אמרינן כללא תרי כמאה א"כ צ"ל טעמא למה בפני ב' לא הוי הודא' ובפני ג' הוי הודאה הא תרי כק' וצ"ל לא מטע' נאמנות רק שנים דאינם בגדר ב"ד א"כ לא אלים הודאתו ויוכל לחזור בו והוי פטומי מילי משא"כ בג' דהם ב"ד ואין יוכל לחזור בו אך זהו בב' בלתי סמוכי' אבל כשהם סמוכי' א"כ הם יכולי' לדון דאפי' א' יוכל לדון מכ"ש שני' וא"כ אין כאן הבדל בין שני' לשלשה הן מחמת נאמנות דתרי כמא' והן מחמת ב"ד דאף הם קרוי' ב"ד ויכולין לדון כמו ג' וכן מגמ' דהא דעת הפוסקי' דלא כשמואל הכרעת' כמ"ש הרא"ש מדאמרינן גבי אודיית' ודלמא כשמואל ס"ל ש"מ דאין הלכה כשמואל ולס"ל להנך פוסקי' סברת התו' לחלק בין הודא' לדין ע"ש וא"כ לפ"ז לשיטתם ס"ל לשמואל דב' שדנו דיניהם דין אף הודא' בפניהם הוי הודא' בב"ד ולכך הואיל וצריכים ג' ש"מ הלכה כר"א ולפ"ז מדשמואל נשמע לענין מומח' דבשני' מומחי' מודה ר"א לשמואל דדיניהם דין וא"כ אף הודא' בפניהם הוי הודא' בב"ד כמו דס"ל לשמואל בהדיוט' אמרינן אנן לר"א במומחי' ולחלק בין דין להודא' דהא לס"ל הנך פוסקי' דאל"כ אין ראי' מאודיי' דלי' הל' כשמואל בדין דעלמא ופשוט. לכן נראה דלא נחלקו הרא"ש והרמב"ם בהודאה בפני ב' מומחי' רק בהודאה לפני יחיד מומחה כמ"ש הרמב"ם בריש דבריו בזו ס"ל לרמב"ם דהרי יכול להכחישו ולומר שקר אתה דובר דע"א א"נ בממון אפי' הוא כיהושע ב"נ (וכ"כ הט"ז להדי' ע"ש) א"כ אף דאינו מכחישו אין הודאתו חשובה ואינו בגדר הודאת ב"ד והוי פטומי מילי והרא"ש ס"ל אמת דיכול להכחישו אבל כ"ז דאינו מכחישו הוי בגדר הודאה בב"ד כיון דיש לו רשות לדון ובזה מיושב מה שהק' הש"ך לרא"ש בהא דאמרינן גבי אודיית' בשנים דכתיב בי' ואמר לנו רבנא אשי דהוא מצטרף עמהם ולשיטת הרא"ש בר' אשי לחוד סגי ול"ל שנים אחרים דר"א הוי מומח' דהא מ"מ יוכל להכחישו ולומר להד"ם ולא הוי רק כע"א ולכך צירף עמו אחרים ובאמת לא היה צריך לשיטתו צירוף ב' רק א' ואזדמן כך שהיה ב' בצירופו ואין זה דקדוק ומעתה גם דברי רמ"א דמשמע מלשונו אם היה מומחה לרבים דמהני הודאה לא הוי סתירה מני' ובי' למ"ש המחבר דאפי' סמוכים לא מהני כמ"ש באורי' דרמ"א מיירי משני מומחי' והרמב"ם והמחבר מיירו מיחיד מומח' כמ"ש הרמב"ם להדי' וכן עלה מתחילה ברור הסמ"ע ליישב רק דכתב דלא מסתבר לחלק בהודאה בא' או בשנים ולפמ"ש הדבר נכון ומוכרע ולכן מ"ש הש"ך להכריע ברמב"ם נכון הוא בהודאה לפני יחיד מומחה אבל לפני שנים כבר בררנו דאין בו מחלוקת כלל ולכ"ע הוי הודאה ונכון הוא מבלי להרבות במחלוקת בין פוסקים:

(ה) מצות חכמים שיושיב עמו אחרים. עיין אורים שמבואר בירושלמי אם באי' אליו לדון הוי כאילו קבלוהו עלי' ומותר לדון ובזה אמרתי דכוונת תו' בפ"ק דמגילה בדבורה והיא יושבת תחת תומר למה משום יחוד ופי' תו' כשבאין אלי' ב"י לשפוט ולכאורה אין כאן חידוש יותר מפירש"י אבל נראה דס"ל לתו' דלכאורה קשה כיון דקיי"ל אל תהי דן יחידי א"כ דבורה ששפטה את ישראל אף דהיא עיקרית מ"מ ודאי דצירפה עמה דיינים אחרים לדון לבל תהיה דנה יחידי וא"כ איך שייך יחוד ולמה יושבת תחת תומר וע"ז תי' תו' כשבאין אלי' לשפוט וא"כ כשבאין מעצמן הוי כקבלוהו עלי' ויכול' לדון יחידי וא"צ צירוף דיינים וא"כ היה חשש יחוד ולכך יושבת תחת תומר וק"ל.

(ו) מהני ליה רשות המלך כו'. עיין אורים שהב"ח כ' שהך דינא דיפטר אם טעה בדין במחלוקת שנו וש"כ סקט"ו הסכים עם הריב"ש וכ' אפי' דנאמר דיש חולקים מ"מ סברת הריב"ש נכונה כיון דרשות דר"ג ההוקם ממלך מהני כ"ש רשות מלך עצמו ולדידי צ"ע דכל ראיתו מרש"י דמפרש דנשיאים מיקרי מחוקק ור"ג שבט לרדות העם במקל שיש לר"ג רשות ממלכי פרס ולכך היה להם ליתן רשות אפי' מבבל לא"י וה"ה אף בזה"ז כשנותן לא' מלך מושל ארץ לדון ולשפוט ובאמת אין זה עיקר הטעם דלכך ראש גולה מבבל מורשה ליתן רשות בא"י משום רשות מלכות רק הטעם הואיל דבא מזרע דוד והוא מזרע הזכרי' והנשיאים שלשלת הלל היה מנקיב' מבית דוד ולכך לא היה ממשלה ועוז וכ"כ תו' סנהדרין דף ה' ד"ה דהכא שבט וכו' דהיינו טעמא דיש להם יותר כח להפקיע ממון מנשיאי' דא"י משום דהם מזכרי' ובני נשיאי' בא"י מנקיב' וכן הוא בירושלמי וזהו להדי' דלא כריב"ש דתלה הטעם משום רשות מלך ולא הבנתי דברי הריב"ש דמאיזה טעם יהיה כח ביד ר"ג ליתן רשות לא"י משום דהיה להם כח ממלך פרס וכי מלך פרס משל בזמן רבי ודור של אחריו בא"י הלא לא היה כלל ציוי וממשלה בא"י והיה א"י תחת ממשלת קיסרי רומי תחת קיסר אנטנינוס בימי רבי והוא נתן לטברי' קולני' ואין למלך פרס ממשלה כלל בא"י וא"כ איך נתן מלך רשות לדון במדינה מה שאינו תחת ממשלתו ונהפוך הוא דרבי ודאי היה לו רשות מקיסר אנטנינוס לדון ולכוף להמסרבי' בכל מקום וממשלת הקיסר היה בכל עולם כי אז היה יד רומי' תקיפה בכל עולם כחי' רביע' שרא' דניאל וא"כ ראוי היה שיש לרבי ליתן רשות לדון אף בבבל ובכל הגולה א"ו דלא תלי' במלך כלל רק מי שהוא מזרע דוד לו העוז והממשלה ורשות מן השמים כדכתי' בית דוד דינו לבקר משפט ונשיאי א"י שהיה רק מצד נקיב' מזרע דוד לא היה ידם תקיפה כ"כ ועיין לקמן סי' קמ"ט במ"ש הרא"ש דלכך אין חזקה לבי ר"ג משום דהם מזרע מלוכה ע"ש ומ"ש רש"י דנתן לו מלך רשות כוונתו רק לפרש היאך היה להם כח לרדות העם במקל הא ישבו תחת המלך ולכך פי' רש"י שהמלך נתן להם רשות אבל ל"כ רש"י שבשביל כך כחן יפה וכן משמע בב"י שכ' שרשות המלך היה דלולי כן לא היה באפשרי לדון ע"ש ולכן דברי הריב"ש צל"ע. והנה בתשובת תשב"ץ פקפק על הריב"ש שנתן לו המלך שלא ידון שום אדם זולתו וערער הוא דא"כ אם יהיה לאחד דבר משפט אתו לא יכול לדון אותו וא"כ אף הוא א"י לדון דכתיב התקוששו וקשו וכה"ג אמרינן גבי מלך דלכך לא דן הואיל ולא דנין אותו וכ"כ בעל כה"ג וצ"ל דדת המלך היה שם שהריב"ש לבדו ידון ולא יצטרך עמו דיין כלל דאל"כ אין מקום לטענתו דהא כ' תו' סנהדרין ח"י ד"ה והא וכו' דאף מלך עם אחרים מצי לדון דל"ש התקוששו וכו' כשאין הדין נגמר ע"פ לבדו ע"ש אלא אף דנימא דריב"ש היה דן לבדו מ"מ אין מקום לערעור שלו דכי מלך ספרד שנתן רשות לריב"ש היה מושל בכל כדור ארצי וא"כ כי היה לאיש משפט עם ריב"ש הלא יוכל לילך לדיינים היושבים כסאו' למשפט חוץ לארץ ספרד ולקבול עליו ואם ח"ו ימאן הלא ביד ב"ד להחרימו ולעשות כתורה וא"כ הרי הוא בכלל דנין אותו בדרך רחוק והרי הוא יוכל לדון כיון דישנו במציאות לדון משא"כ במלך ישראל שאסור לכל ב"ד ישראל לדון אותו מגזרת חכמים אף הוא אינו בגדר משפט לדון לאחרים ופשוט ובחנם פקפק על הריב"ש ואין משיבין ארי לאחר מותו:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.