שרשי הים/קרבן פסח/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ קרבן פסח ב

א

שורש לאו הבא מכלל עשה

אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה. ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ"א ופ' האשה דפ"ח ודפ"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח"א בשורשי המצוות שורש הו'.
ודע שבפ' ג' מינים דל"ט ע"א אמרן ת"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש"י ת"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשום דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק.
ואולם הרמב"ן בס' המצות עשין צ"ב כתב וז"ל מצוה צ"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ"ע ומנין בל"ת ת"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע"ז ע"ב כיע"ש וכ"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע"ש.
איברא שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ"ש הרמב"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה"ט מנה במצות קמ"ט וק"ן וקנ"א וקנ"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ"מ כיון שהמניעה בא ע"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו"ה נמנו במנין העשין משא"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ"ע אעפ"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה"ה בריש ה' מ"א שכתב וז"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ"ש בת"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס"ו גבי דגים וה"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ"ש הרב מגילת אסתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ"ע לא מנאה רבינו אעפ"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן.
ומ"מ מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ"י שכן נראה מלשון הש"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא"ת אעפ"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ"ע ועיין בחי' הרשב"א בפ"ק דר"ה השייך לד"ו ע"ב עמ"ש בגמרא הניחא למ"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ"ש הר"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ"ל ועיין להרא"ם בפ' בא סי' י"ב פט"ו סד"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ"ע ולפי מ"ש הוא ז"ל בפרשת ראה סי' ט"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק.

ד

שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח

אין עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'. נ"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ"א דר"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס"ל בשני בפ"ע ואצ"ל בראשון ורש"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ"ע בשני טפלה לאחרים וה"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ"ע ואפי' בפסח שני ובפ"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ"מ שוחטין עליה בפ"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז"בז ומשו"ה אוקי לדר"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ"ע לחוד עיין במרן כ"מ ובלח"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע"ד ליישב דברי מרן כ"מ מקו' הלח"מ נר' לע"ד דס"ל למרן דטעמא דר"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ"ע אמנם לר"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר"י אין שוחטין עליהן בפ"ע משמע דלענין זה הוא דקי"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר"א אי הלכה כר"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ"ע לא קי"ל כוותי' דר"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר"ש ס"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר"ש ורבי יאודה ומשו"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ"ע לא קי"ל אלא כר' יוסי ודוק.
ודע שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת"ק ור' יוסי אמרו לר"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר"ש.
ואפשר דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ"ע ואה"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר"ש ולא לר"י ולר"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד"ש התוספות ז"ל בפ"ק דביצה ד"ג ע"ב ד"ה לדידי יע"ש.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.