שרשי הים/מקוואות/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ מקוואות י

ו

שורש ספקא דרבנן לקולא אם הוא בספק שקול

הטמא שירד וכו' הואיל ועיקר דברים אלו הם מדבריהם ספיקו טהור וכו'. ע"כ. הנה הרב מש"ל כאן עלה ונסתפק בהא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אם היינו דוקא בספק שקול אבל בתרי ספקי להחמיר כגון טמא דרבנן ס' טבל ס' לא טבל ואת"ל טבל ס' יש במקוה מ' סאה או לא. ובפ"ד מהלכות בכורות בסוף הספק נסתפק ג"כ בזה במי ששלח שליח למכור ולד בכורה לגוי ולא חזר השליח ויש ספק שמא לא עשה שליחותו ואת"ל עשה שליחותו ס' אם הלכה כר"ת דגוי אינו קונה בכסף אלא במשיכ'. ובפ"ח מה' אבות הטומאה הל' ה' נקט הס' הזה באופן אחר יע"ש. והרב ז"ל כאן הביא אותה שאמרו בעירובין דל"ו ע"ב טמא שירד לטבול ס' טבל וכו' שכתבו התוס' דאפי' בתרי ספקי להחמיר אזלינן לקולא בדרבנן וכתב ואולי לא אמרו כן אלא גבי טומאה דוקא ולא בשאר איסורי' ועיין בפ"מ ח"א סימן ע"א עכ"ל יע"ש. ולפי דבריו לא ידעתי מאי מקשה תלמודא התם בעירובין לר"מ דאמר ספק עירוב להחמיר מההיא דספק טבל ס' לא טבל דלא אזיל ר"מ לחומרא. ומשני קסבר ר"מ תחומין דאורייתא אימא דאע"ג דסבר ר"מ תחומין דרבנן כי אמר ר"מ ס' להחמיר היינו דוקא גבי עירוב ולא גבי טומאה דהא ע"כ לחלק בהכי לפי דברי הרב מ"ל ז"ל דהא בשאר איסורי' כל דאיכא תרי ספקי להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לקולא ואלו גבי טומאה בטמא שס' טבל אמרינן דספיקו להקל וא"כ מאי קושייא מההיא דר"מ דקאמר גבי טומאה דרבנן דאפשר דגבי טומאה כך היתה התקנ' מעיקרא דבספיקא אזלינן לקולא לא כן גבי עירוב. תו ק"ל אמאי לא הוכיח הרב הדין דאפילו בתרי ספקי להחמיר בדרבנן אזלינן לקולא ממ"ש הטור בהלכות עירוב סימן שצ"ד והביא דבריו הרב מ"ל שם בהלכות בכורות דס' עירוב שלא היה שם חזקת כשרות כגון ס' הונח ס' לא הונח לא אזלינן לקולא וביאר הרב הטעם שלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואנו מסופקים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל כשאנו מסופקי' אם מעיקרא נעשה לו דבר המתירו או לא אז לא אזלינן לקולא יע"ש באורך והשתא אם איתא דכל שיש תרי ספקי להחמי' בדרבנן אזלינן לקולא תיפוק ליה דכשיש ספק אם הונח העירוב או לא איכא תרי ספקי ספק הונח ספק לא הונח ואת"ל הונח ס' היה שם בין השמשות ס' לא היה דכל דאיכא תרי ספקי להחמיר לא אזלינן לקולא ולמה לי טעמא משום דליכא חזקת כשרות אלא ודאי דבדרבנן אפי' בתרי ספקי הולכים להקל. ומורי הרב ז"ל בס' שער המלך כאן בפרקי' הביא ראיה עוד לזה מאותה שכתב ה"ה בפכ"ה מהלכות שבת והביא דבריו הר"ב המפה בהל' עירוב סימן ח"ד סי"ד יעש"ב. ועיין למרן החבי"ב ז"ל בחא"ה סימן ס"ח הגה"ט אות ל"ו. ועיין להרב ח"ה בשבת פ' ב"מ דכ"ב ע"א בתוס' ד"ה אסור. ועיין להרפ"ח בא"ח סימן תפ"ט סק"ז מ"ש בשם הרב תה"ד יע"ש.
וראיתי עוד להמ"ל בספ"ד מהלכות בכורות ז"ל שהביא מ"ש הריב"ל בתשו' דכשהספק נפל באיסור תור' אף שאח"ך נתגלגל לבא באיסור דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כגון ס' טריפה שבשלה בכלי' ושהא מעת לעת דהו"ל נ"ט לפגם דבעלמא באיסור ודאי הכלים אסורים מדבריהם כאן נמי שהדבר ספק כיון שנפל הס' תחיל' באיסור תורה וע"כ לאסור הבשר אף הכלים אסורים. וקשייא לי מההיא דעירובין דל"ז דתנייא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר וכו' אבל עירב בתרומ' ספק טהור' ס' טמא' אין זה ספק עירוב וכו' ופירש רש"י משום דאין כאן חזקת עירוב כשר מעולם וכהטעם שביאר הרב מ"ל דבעינן ס' בשיעור או בזמן לא בספק הונח. והשתא לדברי הריב"ל ל"ל מהאי טעמא ת"ל דכיון דמעיקר' נפל הספק באיסור תור' אף שאח"ך נתגלגל הדבר לבא באיסו' דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ויש ליישב דמיירי בתרומ' דרבנן. ולמאי דקשייא לן אמאי לא הוכיח הרב ממ"ש הטור גבי ס' עירוב הניח ס' לא הניח דלא יהיב טעמ' משום דהו"ל תרי ספקי להחמיר ס' הניח ואת"ל הניח ס' לא היה שם בה"ש יש ליישב דהטור ז"ל יהיב טעמא דליכא חזקת דכשרות משום דאי הוה יהיב טעמא משום תרי ספקי להחמיר כי מספ"ל ס' הניחו בה"ש תו ליכא תרי ספקי להחמי' להכי יהיב טעמא משו' דליכ' חזק' דכשרות.
ודע דכתב הש"ך והרפ"ח בכללי הש"ס סי' ק"י סק"ט דהיכא דאיכ' ס"ס בענין שהוא מותר מן התור' אלא דאסו' מדרבנן ואיכא נמי חדא ספיקא בדרבנן וכמו שהביא הב"י לעיל בסימן פ"ג בשם סמ"ק דדגים מלוחי' מותרי' מטעם ס"ס ס' אם נמלחו בדגים טמאי' ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן כלומר דמן התור' איכא ס"ס ואע"ג דמדרבנן מיהא אסור אף שאין בהם שמנונית מ"מ איכ' נמי חדא ספקא בדרבנן שמא לא נמלח וראיתי למורי הרב בספר שער המלך בהלכות מקוואות כלל ח' דפ"א ע"ב שכתב וז"ל ואנכי הרוא' שדין זה שכתבו בשם הסמ"ק תלמוד ערוך הוא מההיא דפ"ק דפסחים דאמרינן דה"ט דחבר שמת משום דהו"ל ספק דספק דילמא מעיקרא לא טבילי כדר' אושעייא וכתבו רש"י ותוספות ז"ל שם דאע"ג דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי דטבל דרבנן וחשיבא להו בחזקת מתוקני' הרי מבוא' דאע"ג דאיכא ס"ס בענין שהוא מותר מן התור' ואסור מדרבנן אפי"ה שרינן מכח ספק דרבנן. ואף לתירו' השני שכתבו התוספות ה"ד משום טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי הא לא"ה ס"ל ז"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא וזו ראיה ברורה ומאד אני תמיה על הרבנים הנז' שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך כמ"ש עכ"ל. ולדידי אין כאן תמיה דלא דמי נדון הסמ"ק לנדון הש"ס דגבי חבר שמת דשרינן בחד ספקא בדרבנן היינו משום שהספק הוא שמא עישרן והספק הוא מבחוץ בהא ודאי אמרינן ס' מוציא מידי ודאי כתירוץ ראשון של התוספות. אבל נדון הסמ"ק חידוש הוא דכיון דאמרינן את"ל נמלחו הרי ודאי נמלחו ואסור מדרבנן אלא דמן התור' מותר וכשאנו באים להתירו מאיסור דרבנן הדרי' ואמרי' שמא לא נמלחו והוו תרתי דסתרן ואפי"ה השמיענו הרפ"ח בשם הסמ"ק דשפיר מיקרי ספיקא דרבנן ודוק.
והנה דברי הרב מוהריב"ל ז"ל שהבאתי לעיל בס' שנפל באיסור דאורייתא ואח"כ נתגלגל הדבר להיות איסור' דרבנן ד"מ בהמה שנמצאת ס' טריפה ונתבשלה והכלים עברו עליהם מע"ל וכלים שאינן בני יומן לא אסירי אלא לכתחילה ומדרבנן לא אמרינן להתיר משום דהו"ל ספקא דרבנן ולקולא כ"כ החבי"ב בא"ח סימן ק"ס הגב"י בכללי ספיקא דרבנן גם הרפ"ח בכללי הס"ס אות ח' והוסיף עוד שכ"כ הש"ך בס"ק י"ט בשם הד"מ על מה שהביא הב"י בסימן נ"ז משם מ"ך שהק' אמאי דאמר ר"י בס' דרוסה שנפלה באחרות כל התערובת אסור דאמאי אין התערובות מותר מכח ספקא דרבנן לקולא דהרי אפי' דרס ודאי לא היה התערובת אסור מדאורייתא רק מדר' והשיב וז"ל ול"ק דבודאי היכא דעיקר הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן הולכין לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא גזרו בדבר חשוב זו לא מיקרי ספיקא לילך בה לקולא ע"כ.
וראיתי בספר זכרון דברים להרב פמ"א שכתב דמוהרשד"ם ומוהרש"ך חולקים על זה הכלל דעמ"ש הב"י בסימן קכ"ב דקי"ח ע"ג כתוב באורחו' חיים בשם הרא"ה דקדירות או קערות שלנו בבית הגוי בלא סימן משהא אותם מע"ל ומותר כתב מכאן למד מוהרשד"ם ז"ל היתר בכלים שנתבשל בהם ס' טריפה בששהו מע"ל יע"ש בי"ד סימן ל"ח והרש"ך ח"א סימן ע"ז מסכי' להית' אך הרב מוהריב"ל בח"ג סימן ק' אוסר וכן דעת הר"ש טאייטאצאק בשארית יאודה דס"ג וכן שמעתי שמסכים לאסור מוהרח"ש בתשוב' כ"י יע"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בפרקי' דע"ט ע"ב בכלל ו' שהאריך בכלל זה ומ"ש שם ד"פ ע"א ד"ה ודע מה שהקשה לו אחד מבני הישיבה. וזכורני שאנכי הדל בהיותי לומד עמו באותם הימים הייתי מקשה לו קושייא זו יע"ש.
וראיתי עוד למו"ה הרב הנז' שהביא ראיה לסברת האוסרים מאות' שאמרו ביומא דנ"א ע"ב כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזיר' משום חטאת שמתו בעליה ופרש"י שמא מת אחד מהם שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם ופריך ומי חיישינן וכו' והשתא ק"ט דלו יהי דניחוש שמא מת אכתי הו"ל ספקא דרבנן דמדאוריית' כבר נתבטלו ברובא ואין כאן אלא איסור דרבנן משום דמטבע חשיב ולא בטיל וכיון דאינו אלא ספק' שמא מת הו"ל ספק דרבנן אלא משמע דכיון דמצד עצמו אסור מן התור' אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא חשיב ספק דרבנן דומה ממש לס' דרוס' שנתערב' זה נ"ל ראיה נכונ' עכ"ל.
ואת זה חזיתי בספר קול אליהו חי"ד דל"ו ע"א ד"ה עוד ראיתי שכתב ע"ז וז"ל ובאמת ראיה זו חסר' מלח חסרה תבלין דמהיכן בא ספקא דאורייתא אין כאן אלא ס' דרבנן דהמעות ניתנו בשופרות בעודן בעליהן בחיים ולא באו לכלל ס' תור'. ואם כונתו לומר דתכף ומיד כשנתנו שם שני בני אדם ראשונים קודם שנתבטלו ברוב חיישינן שמא מת אחד מאלו השנים שנתנו ואיכא איסור ס' תור' דאכתי לא נתבטלו ברוב א"כ אין שום ראיה כלל מכאן לכלל זה דכונת הש"ס דקאמר בחטא' שמתו בעליה לומר דלפיכך אין שופרות שמא כשנתנו מעות שני הראשונים בשופר מת אחד מהם ויצטרכו להקריב בעד אחד מהם קודם שנתבטלו ויש כאן תערובת ס' איסור חטאת שמתו בעליה והו"ל ס' איסור תור' ואה"ן שאם לא יקריבו מן הב' הראשונים עד אחר שיתבטלו ברוב אין כאן שום חשש משום דספיקא דרבנן לקולא אע"ג דמתחיל' נפל בס' איסור אלא כל החשש הוא שמא יקריב הכהן מן השני הראשונים קודם שיבטלו ברוב וכאמור וזה ברור עכ"ל. מבוארים דבריו דבשני בני אדם ליכא ביטול ברוב וליתא לפי מ"ש רש"י ז"ל עלה דפריך הש"ס ונבדור ד' זוזי ונשדי במייא והנך נשתרו וז"ל ד' זוזי דמי חטאת והם דמי פריד' אחת וכו' יע"ש א"כ בשני בני אדם נמי הא איכא רוב דמים דכשרות שהם ד' זוזי דעולה של המת וח' זוזי דעול' וחטאת של החי וא"כ לא משכחת ס' איסור תורה אלא בחד והוא לבדו. ומ"מ שפיר קדחי הרב ז"ל לראיית מורי הרב הנז' דכונת הש"ס לומר דלהכי ליכא שופרות דלפעמים ליכא בשופר אלא דמי קן אחד שהניח לבדו והלך לו ולא באו עדיין אחרים וכי מספ"ל שמא מת הו"ל ספיק' דאוריית' ואינן יכולין להקריב חובתו עד שיתברר להם אם הוא חי או מת ואה"ן שאם באו שנים כא' והניחו דמיה' בשופר דהשתא כי חיישינן שמא מת אחד מהם הא איכ' ביטול ברוב דמי חטאת של אחד מהם ומקריבין חובתם של כל אחד מטעם ס"ס ואזלא לה ראיית מו"ה ז"ל מהך סוגייא ועוד יש לדחות לע"ד ראיה זו דתלמוד' התם ה"ק דלהכי לא תקינו רבנן שופר לדמי חובה כיון דבאים לידי איסור דרבנן ולומר דמטבע יש לו ביטול ברוב וליכא אלא ס' וספקא דרבנן לקולא ועיין להרב מוצל מאש דת סס"י י"ג ודידן עדיפא מינה דההיא ועיין בספר יד אהרן א"ח סימן ס"ח אות מ"ב יע"ש ובס' זכור לאברהם דרמ"ה ע"ב ועיין למרן מלכא מוהרח"א ז"ל בתשובתו אשר לו בס' אהל יוסף י"ד סימן כ"ח דנ"ב סע"ב שהביא ראיה מסוגייא זו דיומא לסברת ר"י דס"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערוב' לא אמרינן ותמה על ר"ת שחולק על סברת ר"י יע"ש וע"פ האמור לא תברא דלכתחיל' אין לעשות תקנה כדי לסמוך אס"ס ודוק.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.