שפת אמת/שבת/יד/ב
בגמ' כיון כו'. הא תו למה לי יותר הו"ל לאקשויי דמה תקנו במה שמצריכים אותו נטילה כדי שלא יבוא ליגע בספר מאחר דבל"ז צריך ליטול ידיו קודם נגיעת תרומה ולשיטת הפוסקים דלא כשיטת תוס' דבנטל ידיו קודם שנוגע בהספר שוב אין פוסלין את התרומה יש לפרש דזה עצמו הוא כוונת הגמ' דהיכא שלא נטל ידיו קודם ליכא למימר דגזרו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שמצריכין אותו ליטול ידיו כיון דבל"ז צריך נטילה כנ"ל וע"כ דתקנו אפי' היכי שנטל ידיו קודם שנגע בספר להכי קשה הא תו למה לי פי' למה צריך באמת ליטול אח"כ בכה"ג:
שם בגמ' טבול יום דאורייתא הוא כו' סמי מכאן טבול יום. לשון הגמ' תמוה מאי ס"ד דמקשה דבמתני' דקתני טבו"י מדרבנן הוא. ומה לשון סמי מכאן הלא במתני' דקתני אלו פוסלין את התרומה אין מפורש בה דמדרבנן קאמר. וגם בגמ' לא אמרו מעיקרא בפי' דכל הני דמתני' דפסלי תרומה הם בכלל הי"ח דבר שיהי' שייך לומר ע"ז סמי מכאן.
איברא דלולי פירש"י ותוס' ז"ל הי' נראה דטבו"י כיון דמדאורייתא הוא כדיליף בגמ' מדכתיב ובא השמש וטהר כו' היינו לתרומה. א"כ אית לן למימר דלתרומה עדיין כל טומאה ראשונה עליו והוי ראשון כדמעיקרא ומטמא תרומה ולא פוסל בלבד. ולהכי אמר סמי מכאן טבו"י דהוא מטמא תרומה ולא פוסל בלבד. ולכאורה דומה זה ממש להא דאמרינן בסמוך גבי משקין דנטמאו מחמת שרץ דילפינן מק"ו ממשקין הבאין מחמת כלי והקשו בתוס' ד"ה דכתיב נימא דיו כמו בבאין מחמת כלי ולא ליהוי אלא שני. ותירצו דלא מצינו דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון ע"ש. וכוונתם מבוארת דזה הסדר ראשון שני שלישי הוא ענין בפ"ע וכיון דידעינן דשרץ מטמא משקין ממילא איך יהי' שני הא ראשון הוא אחר השרץ. וא"כ ה"ה בנידון דידן כיון דילפינן דטבו"י אינו טהור לתרומה ממילא מאיזה טעם יהי' שני הלא מקודם הי' אב או ראשון.
אכן (בפ"ד דמס' טבול יום) מבואר בכמה משניות להדיא כדברי הראשונים ז"ל דטבו"י חשיב שני בלבד [כן מבואר בפרה (פי"א מ"ד) דטבו"י אינו מטמא את התרומה אלא פוסל בלבד כמו שני ע"ש] וצ"ל הטעם לדבריהם דכיון דמצינו בתורה דשני פוסל תרומה. וגם טבו"י מצינו דאינו טמא אלא לתרומה משמע דהוי ג"כ כמו שני. [כן י"ל אליבא דר"מ דס"ל דטבו"י מטמא את הקודש ופוסל את התרומה כדאיתא בפרה שם וכדמשמע בסוטה (כט:) דמדאורייתא הוא כמ"ש התוס' במעילה (ח:) ד"ה לאבא שאול. אבל לרבנן דפליגי עלי' דר"מ וס"ל דבקודש נמי אינו מטמא אלא פוסל ע"כ דלא הוי כמו שני דהא שני עושה שלישי ושלישי עושה רביעי בקודש אכן שם במעילה מפורש טעמא דרבנן כיון דטבו"י קליש טומאתו פסול משוי טמא לא משוי. וסוגיא דהתם ס"ל דאפי' לר"מ לא הוי כמו שני מדאורייתא כמ"ש התוס' שם]:
שם בגמ' במשקין הבאים מחמת ידים. ויש לתמוה דא"כ עיקר הגזירה היא דידים וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחילה ולגבי חולין נמי הכי הוא. א"כ למה מייחס המשנה גזירה זו לגבי תרומה. ומאי קמ"ל בהא דהא ודאי כיון דהוי תחלה ממילא האוכלים חשובין שני לפסול תרומה וצ"ל דבאמת המשנה דאלו פוסלין את התרומה לא בא להודיע מנין התקנות אלא הדינים. ובגמ' מייתי הכא האי משנה כיון דמוכח מתוכה הגזירה דמטמא משקין להיות תחלה. ואע"ג דהוא ג"כ משנה בפ"ע (בפרה פ"ח מ"ז) מ"מ אגב גררא דאינך מייתי הכל ממשנה זו כנ"ל. אכן לפע"ד הי' אפשר לפרש דנהי דגזרו דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחילה מ"מ י"ל דהיינו דוקא בשני דאורייתא כיון דחשיב טמא בחולין אלא דאינו מטמא עוד אחרים רק תרומה בהא דוקא גזרו שיטמא משקין. אבל ידים ואינך פוסלי תרומה דאין בהם טומאה כלל בחולין אלא לתרומה פסלוהו חכמים. א"כ איך יטמאו משקין לעשותן תחלה לגבי חולין זה הוא דבר חידוש לומר כן כיון דכל הידים טהורין לחולין איך המשקין יטמאו חולין. ואע"ג דאמרינן שם במשנה ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני היינו כיון שטמא הראשון לא הי' יכול לטמאות אחרים דשני אינו מטמא בחולין והמשקה מטמא אבל לא להוסיף חידוש דמטמאיך טהור לגמרי הוא ואת טמאתני.
לכן י"ל דדוקא לגבי תרומה אמרינן הכא הכי דאוכלים הנוגעין במשקין שנעשין תחלה לתרומה ע"י ידים וכדומה טמאים ונהי דהאוכלים טהורין לחולין מ"מ שם שני עליהם לענין תרומה וכמו כן המשקין י"ל דלחולין טהורין וכדכתיבנא. [וכן מפורש בראב"ד (פ"ח מה' אה"ט ה"י) ובכ"מ שם כתב שהוא דבר פשוט ע"ש]. והי' נכון שפיר הא דנקט הגזירה גבי תרומה. אכן הרע"ב שם במס' פרה והר"ש מפרשים דגם ידים וכדומה מטמאין משקין להיות תחלה לגבי חולין ג"כ ע"ש:
שם בגמ' ואכתי שלמה גזר כו'. ולכאורה קשה די"ל שלמה גזר נטילת ידים למצוה אבל לא לפסול התרומה. וצ"ל דס"ל לגמ' אם איתא דשלמה גזר מצוה דנט"י בוודאי היו נוהגין ליטול הידים א"כ מאיזה טעם הוצרכו אח"כ לגזור לטמא התרומה. לכן מוכרחין לומר דהיו רגילין שלא ליטול הידים לכך גזרו מיד לטמא התרומה כדי שירגילו ליטול ידיהם. ולפ"ז י"ל למסקנא דשלמה גזר לקודש. י"ל שפיר דגזר ליטול הידים למצוה ואח"כ תיקנו לפסול תרומה ומכ"ש קודש. [וכעין זה תי' ג"כ הפנ"י ע"ש]. והי' מיושב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה אלא שלמה גזר כו' ע"ש. מיהו אכתי יש להקשות דילמא שלמה גזר נטילת ידים לאכילת תרומה כדמשמע לכאורה מהא דתקנו נט"י לחולין דוקא לאכילה דהיא ג"כ משום סרך תרומה. לכן בנגיעה לא היו נזהרין וגזרו לפסול תרומה בנגיעה. וצ"ל דהגמ' ידע דפי' שלמה תיקן נט"י היינו שיפסל בנגיעה בלי נטילה. [ולפמ"ש המהרש"א דלא גרסינן ונטילת ידים אלא וידים ע"כ לומר דגזר טומאת ידים נשמע ממילא דפסלי נמי בנגיעה]:
ברש"י ד"ה ובי"ח דבר נחלקו. כלומר אותם י"ח שגזרו כו'. וקשה לפ"ז מאי מתרץ הגמ' אינהו גזור ולא קבלוהו כו' הא כיון דהלל ושמאי כבר גזרו אלא דלא קבלו מינייהו איך חלקו תלמידי הלל שלא לגזור דנמצא חולקין גם על הלל רבם. ולכאורה י"ל דהשתא ס"ל ג"כ כתי' הראשון דגזרו לתלות ואתו אינהו וגזרו לשרוף אלא שהקשו מאילפא דאמר ידים תחילת הגזירה הי' לשרוף. ואהא משני שלא רצו לקבל מקודם ונחלקו התלמידים אח"כ אם יגזרו לשרוף ג"כ כיון דע"ז לא גזרו שמאי והלל. ושפיר אמר אילפא דתחלת הגזירה הי' לשריפה מאחר שלא קבלו הגזירה עד עתה. אך מדקאמר אלא לא משמע כן. וצ"ל לפי' רש"י דנחלקו בזה אם לגזור מחדש מאחר שלא קבלו הגזירה בימי שמאי והלל הוי כגזירה חדשה ולא הי' להם לתלות בדעת רבם. אך ילה"ק על פרש"י מהא דלקמן דמקשה והתניא הושוו ומשני בו ביום כו' ולפרש"י מאי קושיא דהא גם שמואל אמר כן שמקודם נחלקו ובסוף הושוו וגזרו.
ולולי דבריו יש לפרש דבי"ח דברים נחלקו אינם אותם י"ח דברים שגזרו וקושי' הגמ' הוא דמדאמר בי"ח גזרו ובי"ח נחלקו משמע דאותם חכמים שגזרו בי"ח דברים נחלקו בי"ח ואי הלל ושמאי גזור א"כ נחלקו ג"כ בי"ח דברים. וכן לקמן מקשה שפיר דמדקאמר נחלקו משמע פלוגתא מוחלטת והתניא דבאותם י"ח דברים שנחלקו הושוו אח"כ. ומשני דגם כוונת שמואל כן הוא אלא שנחלקו מקודם ולמחר הושוו [וכ"כ הרשב"א בשם י"מ וע"ש מ"ש דלדבריהם ל"ג הכא והתניא הושוו ולפמ"ש כאן גם לפי' זה א"ש קושי' הגמ' והתניא הושוו]:
בתוס' ד"ה אלא כו'. וא"ת מה הוצרכו כו' והא דקמהדר ר"י לר"א כו'. וי"ל דגם מקודם הי' גזירה זו דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין כו' אך מעיקרא לא גזרו אלא בשני הבא מראשון דאורייתא. ובהא שפיר גזרו על השני שעושין המשקין להיות תחלה לטמאות נמי חולין. אבל בידים דלא מצינו בהו טומאה בחולין לא גזרו שיעשו את המשקין תחלה שיטמאו חולין. והכא איירי באוכלין חולין שנטמאו בהמשקין ושפיר הוצרכו לגזור שאף ידים יטמאו משקים להיות תחלה ומיושב ג"כ קושיא שני' שהקשו התוס' דר"י השיב לר"א מצינו ששני עושה שני היינו בשני גמור הבא מכח ראשון דאורייתא דע"ז הי' גזירה קדמונית קודם גזירת י"ח דבר:
בד"ה שמאי והלל כו' לא בעי לשנויי כו'. דבריהם הכא סותרין למ"ש בעצמם לעיל (ע"א ד"ה אף) דלא יתכן לומר דגזירה דידים מחמת ספר הי' קודם הגזירה דספר עצמו. וא"כ לק"מ דכיון דספר נחשב בי"ח דבר ע"כ גזירה דידים מחמת ספר לא הי' בזמן שמאי והלל עצמם.
ונראה דכיון דהניחו לעיל בקושיא חזרו מזה והסכימו דלשון אף לאו דוקא וכמ"ש שם דאין מובן למה לא יתכן ע"ש. ולפמ"ש לעיל לומר דבאמת גזירה דידים מחמת ספר הוא בכלל הי"ח דבר ע"ש מיושב קושית תוס' הכא בפשיטות: