שער אפרים/קכב

שער אפרים קכב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה קכב

הן היום קרבו לפני משפטן מצד אחד הגבאים דחברה הקדושה דג"ח הנקראים קאביר באשיז ומצד השני הגביר הר' יוסף בר עזריאל והאריכו בטענותיהם בלשון אשכנז והעתקתי לשונם ללשון הקודש בראש הוציאו הגבאים הנז' ש"ח על ר' יוסף הנז' על ערך סך קט"ו זהובים לשלם בכל תוקף ועוז בכל חיזוקי סופרים ובסוף השטר נכתב שלבטחון החוב הנז' נתן שלשלת של זהב כמבואר בש"ח הנז' ותבעו ר' יוסף הנז' שישלם להם את הש"ח הנז' והשיב ר' יוסף הנז' אני השכנתי אצל החברה ג"ח הנז' שלשלת הנז' עם שאר משכנות ופרעתי להם עד סך מאה זהובי' ואמרתי להגבאים הנז' שיתנו לי השלשלת הנז' ואני אפרע לכם החוב הנ"ל והשיבו לי הגבאים יעקב בר מרדכי יש בידו משכון הנז' (ואותו יעקב הנז' הוא אשר נעשה ישמעאל) ואמר יעקב הנז' להגבאים הנז' שיש לו דין עם ר' יוסף הנז' שילכו הגבאים עם ר' יוסף הנז' לפני ב"ד של ישראל וכאשר יקיים ר' יוסף הנז' הפס"ד אשר יצא מפי הב"ד אזי אחזיר לכם השלשלת הנז' והלכתי עם הגבאי' הנז' לפני הב"ד עבור הטענה שהיה ליעקב הנז' עלי ואשר יצא מפי הב"ד קיימתי תכף והלכתי להגבאים הנז' שיתנו לי השלשלת הנז' כפי אשר יצא עבור יעקב הנז' והשיבו לי הגבאים שיעקב אמר ששלח השלשלת הנז' עם שאר כלי כסף וזהב שלו לק"ק בילונראדו וכאשר יסע הוא בעצמו מכאן לק"ק ביליגראדו אזי ישלח לכאן ק"ק בודון השלשלת הנזכר והשיבו לו הגבאים הנז' כאשר ישלח השלשלת לכאן אזי יחזירו לו המשכון הנזכר וטענת הגבאים מבואר בגוף התשובה זו ע"ש:

תשובה הנה נדון הנז' מתחלק לכמה סעיפים בראש צריכים אנו לבאר אם המלוה על המשכון הוא ש"ש או ש"ח ואף אם נאמר שהוא ש"ש צריכים אנו לבאר במלוה מעות של צדקה על המשכון אי מקרי ש"ש או ש"ח ואף אם נאמר שהוא ש"ח צריכין אנו לבאר אם מלוה מעות של צדקה ברוחים אי מקרי ש"ח או ש"ש ובין אם החוב נגד המשכון ואם המשכון יתר על החוב או מה שמעליל עליו הגוי עבור המשכון הנז' ואחר שנבאר כל הנז' צריכין אנו לבאר אם הנ"ד מקרי פשיעה או גניבה ואבידה או אונסים:

ומעתה אתחיל ואומר בראש אודות המלוה על המשכון אם הוא ש"ש או ש"ח הלא מחלוקת זו מבואר באר היטב בגמ' פ' האומנין ובפי' הדיינים ומבואר היטב בפוסקים ראשונים ואחרונים דהרי"ף והרמב"ם וסיעתם פוסקים במלוה על המשכון דהוי ש"ש והיינו כת"ק דמתני' בהאומני' וכרב יוסף גבי שומר אבידה והר"י והרא"ש וסיעתם פוסקים במלוה על המשכון הוי ש"ח כרבה גבי שומר אבידה וכשמואל וכו' והכרעת הפוסקים הלא המה כתובים על ספר הישר בטח"מ סי' ע"ב וב"י ובספרו הקצר ולא אאריך בזה מאחר שכמעט אין אנו צריכים לזה בנ"ד וכל מאריך הוא טירחא:

אך אבוא בבבי תרי ותלת מה ששייך לנ"ד ונאמר דאף אליבא דהפוסקים כר"י והרא"ש והיינו כרבה ולא כרב יוסף דהמלוה על המשכון הוי ש"ח והיינו מטעם שפוסקים דפרוטה דרב יוסף לא שכיח מ"מ בנ"ד מודי' במלוה על המשכון ברוחים דהוי ש"ש דאיתא בהאומני' דף פ"ב וז"ל המלוה על המשכון ש"ש רי"א הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש וע"כ ל"פ ת"ק ור"י אלא בהלוהו מעות אבל בהלוהו פירות אליבא דכ"ע הוי ש"ש וא"כ אליב' דהפוסקים כר"י והרא"ש דהמלוה על המשכון הוי ש"ח והיינו כרבה ולא כר"י משום דפרוטה דר"י לא שכיח אבל בהלוהו פירות דהוי הנאה בעין גם ר"י והרא"ש מודים דהוי ש"ש:

והנה לפ"ז דברי הטור לכאורה תמוהים וצריכים ביאור בסי' ע"ב שכתב וז"ל אבל ר"י פסק שהמלוה על המשכון הוי ש"ח כו' ולפ"ז הוי פיסק' הכי וכו' ל"ש משכנו בשעת הלואתו וכו' בין הלוהו פירות כו' בין הלוהו מעות כו' עכ"ל ע"ש וקשה לדבריו מנ"ל להטור לומר אליבא דדעת ר"י שפסק בהלוהו פירות דהוי ש"ח הלא בהלוהו פירות לכ"ע הוי ש"ש ומה שפסק ר"י דהוי ש"ח היינו בהלוהו מעות דוקא ומטעם דפרוטה דר"י לא שכיח וקושיא זו קשה ג"כ בהרא"ש שכתב ג"כ דאליבא דהר"י אין חילוק בין הלוהו פירות כו' ועיין ס"פ הדיינים:

איברא כד מעיינת בסוגי' דשמעתתא פ' האומני' תמצא שדעת הרא"ש והטור נכונים הם שלדברי הר"י והרא"ש והטור שפוסקים דמלוה על המשכון הוי ש"ח והיינו כרבה ודלא כר"י גבי שומר אבידה ופוסקים ג"כ כר"ע וכשמואל דאבד המשכון אבדו מעותיו וכמבואר ברא"ש בפ' האומנין אלא מחוורת' מתני' אתיא כר"ע דהמלוה על המשכון הוי ש"ש וא"כ זהו דלא כרבה דאמר גבי שומר אבידה דהוי ש"ח אלא צ"ל דמתני' איירי כנגד החוב ובזה מודה רבה דהוי ש"ש והיינו מטעם דשמואל דהוי כאלו פריש וכ"ע אית להו דרבה כו' וכמבואר שם וא"כ מתני' דהמלוה על המשכון הוי ש"ש היינו כנגד החוב וע"ז קאי ר"י במתני' ואמר דדוקא בהלוהו פירות הוי ש"ש והיינו ג"כ כנגד החוב דוקא ומשא"כ בהלוהו מעות דהוי ש"ח וא"כ דוקא כנגד המשכון הוי ש"ש (ועיין בתוס' סוף ד"ה נימא בדלא שוי כו') ובזה מודים ר"י וסיעתיה וא"כ דברי הרא"ש והטור נכונים הם דמ"ש בין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות בשיטת הפוסקים דר"י קאי אאם המשכנו כנגד החוב ואז גם ר"י מודה דהוי ש"ש ומ"ש אם המשכון יתר על החוב אז דוקא בהלוהו מעות הוי ש"ח ומשא"כ בהלוהו פירו'. וכד מעיינת בלשון הטור תמצא שדברי הטור במתק לשונו מדוקדקים היטב לפי שיש לדקדק בלשון הטור שלפי שיטת הגאונים כתב הטור וכנגד משכונו מיהא הפסיד ל"ש משכונו שלא בשעת הלואתו כו' בין הלוהו פירות כו' דהיינו לא זו אף זו ואח"כ בשיטת ר"י שפסק דהוי ש"ח כו' כתב תחלה ל"ש משכנו בשעת הלואתו ואח"כ כתב בבבא דהלוהו פירו' תחלה בין הלוהו פירות כו' וא"כ אותן הבבו' סותרות זא"ז אלא שלפי שיטת הגאונים לעולם הוי ש"ש לכן כתב לשון לא זו אף זו בשני הבבות ומשא"כ לפי שיטת ר"י דכנגד החוב הוי ש"ש ולכן כתב בין הלוהו פירות שזהו ג"כ מקרי לא זו אף זו וקאי אאם המשכנו כנגד החוב ומ"ש ל"ש אם המשכון בשעת הלואתו קאי אכלל שיטת ר"י שפסק דהמלוה על המשכון הוי ש"ח וע"ז קאי ל"ש אם משכנו בשעת הלואתו פשיטא דהוי ש"ח והיינו ג"כ לא זו אף זו וא"כ מ"ש בין הלוהו פירות קאי דוקא אאם המשכון כנגד החוב ומשא"כ אם המשכון יתר על החוב מודה ר"י בהלואת פירות דהוי ג"כ ש"ש. ואף שלפ"ז היה לו להטור להסמיך בבא של בין הלוהו פירות סמוך למ"ש אם המשכנות כנגד החוב אבל ז"א דקדוק לפי שבשיטת הגאונים שלמעלה כתב תחלה הבבא של ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו כתב ג"כ תחלה החלוקה של ל"ש משכנו בשעת הלואתו ודברי הרא"ש בפ' הדיינים בסופו מדוקדקים בזה יותר אליבא דשיטת הר"י שכתב בלשון זו ואצ"ל זו ל"ש משכנו בשעת הלואתו כו' ל"ש הלוהו מעות ל"ש הלוהו פירות הוי ש"ש דהיינו במשכון כנגד החוב וכו' ומשא"כ בבבא שניה דאם דמי המשכון יתירים על החוב לא כתב שם ל"ש הלוהו פירות כו' דזהו פשיטא דהוי ש"ש. והארכתי בזה קצת לפי שראיתי בתשו' ה"ה מוהריב"ל ח"ג סי' קט"ו שכתב וז"ל ואפשר לומר דאפילו שלא היה מוסר לשומר שני כו' דהוי ש"ש כיון דמטי ליה הנאה מזה ריוח עשרה כו' והרא"ש שהסכים לסברת התוס' כתב וכו' ל"ש הלוהו פירות כו' ואם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון מצינו למימר שיש לחלק בין ההיא דפירות לא הוי הנאה כולי האי כהך דנ"ד וכו' עכ"ל הנה מדבריו נראה שהבין מדברי הרא"ש שמ"ש בין הלוהו פירות קאי אאם המשכון יתירים על החוב:

ונפלאתי הפלא ופלא על ה"ה מהריב"ל הנ"ל כי המעיין בסוגי' דשמעתת' אליבא דהפוסקים כרבה וכר"ע וכשמואל א"א לפרש מתניתין דהלוהו על המשכון הוי ש"ש אם לא מה שהוא נגד החוב וע"ז קאי ר"י לחלק בין הלוהו פירות כו' וכמו שהוכחתי לעיל מסוגיא דשמעתתא וכן מדקדוק דברי הטור וגם ממשמעות של הרא"ש ז"ל וגם על סברתו יש לפקפק שכ' שיש חילוק בין ההיא דפירות לא הוי הנאה כולי האי כחד דנ"ד וז"א הלא אפילו טבל עמו בציר או שלח איזה דורון נעשה ש"ש וכמבואר בהגמ"ר פ' איזה נשך ואף שהב"י בסי' ש"ג כתב על הגמ"ר שצריך להתישב בדבר אבל הרב בעל המפה וגם הב"י בעצמו מ"ש שצריך להתישב בדבר הוא מטעם אחר למעיין שם אבל באמת בנ"ד דהלוהו פירות כ"ע מודים דהוי ש"ש והיינו כנגד החוב וכמ"ש לעיל וכ"כ ה"ה מהרי"ק בשו' קנ"ה בשלמא מה שיש לחלק בין הלוהו על המשכון לנותן לו שכר בהדי' על השמירה זהו חילוק נכון וכמו שאכתוב לקמן לאפוקי בנדון דמהריב"ל ובהך דהלוהו פירות בשניהם אינו מקבל שכר בהדיא על השמירה:

וראיתי מ"ש בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד שכתב וז"ל אבל אם משכן ישראל לישראל חבירו ונותן לו הריבית נראה פשוט דהוי ש"ש וכו' ומסיים שם וז"ל ושמעתי שבתשו' בן לב מסתפק בזה והנלע"ד כתבתי עכ"ל הנה הוא כיון לזאת התשוב' סי' קט"ו הנז' וחולק נמי אתשו' מהריב"ל הנז' וא"כ מוכח מכל הנ"ל כשמקבל ריוח מהמשכון דהוי ש"ש וה"ה בנ"ד דהוי הגבאים ג"כ שומרי שכר וחייבים בגניבה ואבידה:

ואין לפטור הגבאים מטעם שהם שומרי מעות ההקדש ואמרי' בהזהב גבי אונאה ובפ' הדיינים אלו דברים שאין נשבעים עליהם עבדים ושטרות והקדשות נושא שכר אינו משלם וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי ג"כ מעות הקדש ופטורים הגבאים ואף שי"ל דצדקה אין לו דין הקדש דאס"ד דיש לצדקה דין הקדש א"כ בגמ' דהחובל דף צ"ג דממעט צדקה משמירה מהא דלשמור ולא לחלק לעניים ולמה לא ממעט כפשוטו מהפסוק כי יתן איש אל רעהו כו' ולא של צדקה דלא מקרי רעהו וכן מוכח במרדכי בפ' המפקיד גבי הא דמתיר הר"ש מבונבערק להלות מעות עניים בריבית קצוצ' מהא דאין ריבית ואונאה להקדש כו' ומהר"ם אוסר וראייתו מהא דתנן לשמור ולא לחלק לעניים ואמאי לא ממעט להו מרעהו אלא ש"מ דצדק' בכלל רעהו הוא ואין לצדקה דין הקדש ואף שי"ל דלעולם יש לצדקה דין הקדש ומה שלא ממעט מרעהו היינו לפי שבא להורות במעות צדקה שפטור אפי' בפשיע' וכמ"ש הרמב"ם ברפ"ה מהל' שאלה ופקדון לכן ממעט מלשמור ולא לחלק לעניים לאפוקי אם היה ממעט מרעהו ולא משל הקדש וה"ה במעות צדקה ה"א דלא אימעוט מרעהו אלא שיהא פטור משבועה שלא פשע דומיא דהקדש אבל אם נודע בודאי שפשע מחוייב לשלם וכמ"ש הרמב"ם ברפ"ב מהלכות שכירות וז"ל ויראה לי שאם פשע השומר בעבדים כו' חייב לשלם שאינו פטור כו' ש"ח אלא משבועה וכן ש"ש שמשלם כו' אבל אם פשע בה חייב:

ואף שברמב"ם שם לא הזכיר בזה רק עבדים ושטרות וקרקעות ולא הזכיר שם הקדשות היינו לפי שסמך אמ"ש לפני זה דהקדש עדיף מינייהו דאף דבעבדים ושטרות אין נשבעים מ"מ תיקנו חכמים שיהיו נשבעים על ההקדשות שבועות השומרים כעין של תורה שלא יזלזלו בהקדשות וא"כ נלמד מזה שמכ"ש שאם נודע בודאי שפשע בהקדש שמחויב לשלם ולכן ממעטו מלשמור ולא לחלק לעניים שהוא פטור לגמרי. אבל ז"א דא"כ קשה תינח אליבא דהרמב"ם אבל אליבא דהראב"ד והרמב"ן והרשב"א ושאר פוסקים הביאם המ"מ שחולקים שם על הרמב"ם וסוברים שפטור אף אם פשע בודאי כמו גבי מעות צדקה וא"כ קשה הא דלשמור אלא ודאי שמעות צדקה אין לו דין הקדש וא"כ אין לפטור הגבאים מטעם שהם שומרים מעות הקדש. אבל ז"א מ"מ תיתי מהיכי תיתי דעכ"פ פטורים הגבאים מטעם שהם שומרי מעות צדקה כי לדינא אין נפקותא בין מעות הקדש ומעות צדקה לענין נ"ד אף שיש קצת נ"מ לענין ריבית דמעות צדקה אליבא דהפוסקים הנז' אבל בנ"ד אין שום חילוק ביניהם לחייב הגבאים אליבא דהפוסקים הנז' זולת הרמב"ם אם פשע בודאי וכ"כ הטח"מ בסי' ש"א וז"ל הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהם בד"א במקום שאין לעניים כ"א קצבתו וכו' וא"כ מוכח מזה דלענין שמירה מעות עניים ומעות הקדש שוים שהרי כתב הטור דינו כשל הקדש ואף שברמב"ם ברפ"ה מהל' שאלה ופקדון (לא) הזכיר זה הלשון דמי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם ונגנבו פטור משום שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים כו' וא"כ לא הזכיר ברמב"ם שיש לו דין הקדש י"ל דהרמב"ם אזיל לטעמיה וכמ"ש לעיל שכתב ברפ"ב דשכירות גבי עבדים ושטרות וכו' אם נודע בודאי שפשעו חייבים וה"ה במעות הקדש ועדיף מינייהו דאפי' שבועה תיקנו חכמים שלא יזלזלו בהקדשות ומשא"כ במעות צדקה אף אם נודע בודאי שפשע פטור מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים (ועיין במ"ש לקמן בשם הרא"ן ששון בענין אם תיקנו בצדקה לישבע שלא יזלזלו בהקדשות) ולכן לא כתב הרמב"ם הטעם שיש לו דין הקדש ומשא"כ הטור סבר כדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א הנז' שחולקים על הרמב"ם וסוברים שאף אם נודע בודאי שפשטו פטורים וכ"כ הטור בהדיא בסי' צ"ה אלו דברים שאין נשבעים עליהם עבדים ושטרות והקדשות כו' ואפי' אם פשעו בהם ונאבדו פטורים מלשלם ל"ש ש"ח ול"ש ש"ש וזהו שלא כדעת הרמב"ם ולכן כתב הטור דמי שהופקדו אתו מעות עניים דינו כשל הקדש דהיינו שאפי' בפשיעה פטור. אלא שלפי מ"ש לחלק בין משמעות לשון הטור שכתב דמי שהופקדו אתו מעות עניים דינו כשל הקדש ובין משמעות לשון הרמב"ם שכתב הטעם משום דהוי ממון שאין לו תובעים ונ"מ ביניהם אם פשע בודאי במעות צדקה דאם יש לו דין הקדש אליבא דהרמב"ם אזי חייב דומיא דהקדש א"כ קצת קשה על הב"י בספרו הקצר סי' ש"א סעיף ו' שהעתיק לשון הרמב"ם מי שהפקידו אצלו מעות של עניים כו' ופשע בהם ונגנבו פטור כו' וה"ה ממון שאין לו תובעים משמע שמטעם ממון שאין לו תובעים פטור אבל לא מטעם שיש לו דין הקדש וכמ"ש הטור ובאמת בסי' צ"ה העתיק הב"י בספרו הקצר לשון הטור אלו דברים שאין נשבעים עליהם כו' קרקעות כו' והקדשות ואפי' אם פשעו בהם ונאבדו פטורים ל"ש ש"ח או ש"ש וזהו כדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ושאר גאוני' והטור והרא"ש שחולקים על הרמב"ם וא"כ מעות צדקה יש לו ממש דין הקדש וכמ"ש הטור סי' ש"א וגם שם פסק הב"י בשלחנו הטהור סעיף ח' שלא כדעת הרמב"ם רק שכתב ויש מחייבים בפשיעה והיינו כדעת הרמב"ם אבל העיקר שלא כדעת הרמב"ם:

והיה נלע"ד לומר שמ"ש הרמב"ם הטעם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין בא להורות לאפוקי אם הגבאי נותן לאיש אחר לשמור מעות הצדקה אז הוא חייב דהוי ממון שיש לו תובעים וכ"כ בסמ"ע ס"ק ט' ולא בא הרמב"ם להורות הטעם עבור דהוי ממון כו' יהיה פטור אף מפשיעה וכן מוכח בסמ"ג שכתב ג"כ בלשון הרמב"ם דמי שהפקידו אצלו מעות כו' שפטור מטעם שהוא ממון כו' ועיין בחלק עשין סי' פ"ח ואליבא דסמ"ג אין לומר שבא להורות שפטור אף מפשיעה מטעם שהוא ממון כו' שהרי הסמ"ג פוסק כרבה בענין שומר אבידה דהוי ש"ח ומעות צדקה הוי דומיא דשומר אבידה והפסוק דלשמור בא למעט ולא לחלק לעניים דהיינו שלא יתחייב בפשיעה דומיא דשומר אבידה וא"כ (ל"צ] הטעם הזה דהוי ממון שאין לו תובעים כו' בשלמא לפ"ד הרמב"ם שפוסק בשומר אבידה כר' יוסף ולכן הוצרך לומר הטעם במעות צדקה דפטור מטעם שהוא ממון שאין לו כו' שיפטור אף מפשיעה לאפוקי דה"א דלשמור בא למעט מעות צדקה שלא יהיה לו דין דשומר אבידה ויתחייב בגניבה ואבידה לכן בא הכתוב לשמור ולא לחלק לעניים שהוא פטור מגניבה ואבידה אבל מ"מ ה"א דבפשיעה חייב לכן אמר הטעם דהוי ממון שאין לו תובעין ופטור אף מפשיעה אבל לפ"ד הסמ"ג, קשה שפסק כרבה גבי שומר אבידה וא"כ למה כתב הטעם דהוי ממון שאין לו כו' תיפוק ליה מלשמור אבל לפי מ"ש הוא נכון דהרמב"ם לא בא להורות בזה שכתב מפני שהוא ממון כו' שיהי' פטור אף מפשיעה אלא שבא להורות בזה דוקא מפני שהוא ממון שאין לו כו' פטור לאפוקי אם הגבאי נתן מעות לאיש אחר שישמרהו לו דזהו לא מקרי לשמור ולא לחלק לעניים והוי ממון שיש לו תובעין וחייב ובזה גם דעת הסמ"ג במה שהעתיק לשון הרמב"ם דהוי ממון שאין לו תובעים ואף שפוסק כרבה בשומר אבידה:

וכתבתי את זה לפי שראיתי בתשו' ה"ה מהריק"ו בשו' ז' דכתב בדעת הרמב"ם שמ"ש משום דהוי ממון שאין לו כו' דלפטור אף מפשיעה וכתב דלפ"ד הסמ"ג שפסק כרבה בשומר אבידה ואפ"ה העתיק לשון הרמב"ם הנז' דמ"מ ניחא ליה לאשמועינן אפי' לדברי הגאונים כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דאיך יכתוב בסמ"ג הטעם מה שאינו אליבא דהלכת' לפי סברתו. רק שקשה קצת לפי מ"ש בדברי הרמב"ם שמ"ש והרי הוא ממון שאין לו כו' בא להורות לאפוקי אם הגבאי נותן מעות צדקה לאיש אחר שישמרהו לו שהוא חייב דלא מקרי לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שיש לו תובעים א"כ קשה לפ"ז למה אמרי' בגמ' דהחובל דף צ"ג גבי ההוא ארנקי דצדקה דאפקד' רב יוסף גבי ההוא גברא דחייבי' רב יוסף משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קיץ לשמור הוא (ועיון במרדכי פ"ק דב"ב סי' תכ"ד דף רנ"א ע"א מ"ש שם בשם הר' שמשון ב"א וצ"ע שם) ותיפוק ליה משום דשם הוי ממון שיש לו תובעים לפי שר"י היה גבאי ואפקיד גביה וכן קשה קושי' זו על דעת המרדכי הנ"ל וכן בס' אגודה שכתב ג"כ דין זה דאם הגבאי אמר להשומר שישמרהו כו' והביאו דבריו בבעל המפה כו' וא"כ קשה מההוא עובדא דרב יוסף המ'. ואפשר לישב כמ"ש ה"ה מהריק"ו בשו' ז' הנ"ל וז"ל דגבי ההוא ארנקי לא אשכחן שנשתלח לרב יוסף אלא נשתלח סתם לאנשי פומבדיתא ע"ש ואנשי פומבדיתא נתנו ע"י ר"י לאותו האיש שישמרהו והוא יחלקו לעניים ולכו היה פטור מטעם דלשמור רק בעבור שעניי דפומבדיתא מיקץ קיץ חייביה רב יוסף אבל לפי פי' רש"י דפירש רב יוסף גבאי היה קשה קצת קושיא הנז' ואפשר שסבר רש"י שאין לחלק בהא דלשמור ולא לחלק לעניים רק כל מעות צדקה מותר מכח לשמור כו' או שסבר כסברא השניה שכתב מהריק"ו בתשוב' הנז' דאף דנשתלח לר"י סבר היה שיכול להפקידו ביד אחר כי הוא היה חבר עיר כו' וזהו אפשר שכתב רש"י שהיה גבאי דהיינו שהיה חבר עיר וכו' וכל ההקדשות באו לידו וממנה עליהם אנשים אחרים לחלקם לכן מוכרח לומר דשאני עניי דפומבדיתא דמיקץ קיץ להו ולשמור הוא:

וראיתי במ"ש ה"ה מהרא"ש בתשוב' סי' ע"ג במ"ש בנמ' דהזהב דף נ"ח אר"א שבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות וכו' ע"ש בתשוב' הנ"ל רמה שנותן ונושא בסוגי' דגמ' הזאת וז"ל בסוף התשו' ואף ע"פ שזהו הדין לענין הקדשות מ"מ נ"מ למאי דכתב הטח"מ סי' ש"א הופקדו אתו מעות של עניים דינן כשל הקדש ופטור עליהם ואע"פ שמדברי הרמב"ם כו' לא הוי מטעמא דפוטר עניים מטעם הקדש אלא מטעם שאין לו תובעין מ"מ לא ניטפל עצמינו בזה המחלוקת ואין כאן מקומו עכ"ל וא"כ מוכת מדבריו שיש חילוץ ונ"מ לדינא בין הטור והרמב"ם במ"ש הטור הטעם דהוי דינן כשל הקדש והרמב"ם כתב שפטור מטעם ממון שאין לו תובעים כו' והיינו בענין אם תיקנו בצדקה שישבע מתקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בצדקה דאליבא דהטור שיש לו דין הקדש וא"כ אף שפטור משבועת התורה אבל מ"מ מחויב לישבע מצד תקנת חכמים שלא יזלזלו במעות צדקה ומה שא"כ אליבא דהרמב"ם. אבל לענ"ד דז"א דא"כ לפ"ד הטור בודאי נשבעים על ההקדשות מכח תקנת חכמים שלא יזלזלו וכו' אבל ז"א דהלא זה הדין במחלוקת שנויה לעיל בסי' צ"ה בסופו כתב הטור פלוגתת רב האי והרמב"ם אם נשבעי' גבי הקדש מצד התקנה שלא יזלזלו דאליבא דרב האי אין נשבעים כלל ומה שא"כ גבי מעות צדקה דלא תיקנו כלום שישבעו משום שלא יזלזלו ואף שיש לומר שמסקנת הטור אפשר שהוא כרמב"ם ור' ישעי' שמביא הטור בסי' צ"ה לפי שבאמת דברי רב האי קצת תמוהים שקשה אליביה הא דאמרינן בגמ' דהזהב אר"א שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות א"כ מסיק במסקנא דנשבעין על הקדשות מצד התקנה כדי שלא יזלזלו וא"כ איך כתב רב האי דאין נשבעים כלל. באמת נראה לענ"ד דז"א קושיא אליבא דרב האי די"ל שהוא סובר כדעת הר"מ שהביא המרדכי פ' הזהב וז"ל נושא שכר אינו משלם ומסיק נמי הכי א"ר ששת כשקנו מידו וכן אר"י וכתב הר"מ דיכול להיות דרב ששת ור"י קיימי אקושיא קמייתא ופליגי אדר"א דמפרש טעמא משום שלא יזלזלו כו' וא"כ י"ל דרב האי סבר כדעת הר"מ הנז' דלפי המסקנא תירוצו של ר"א דאמר משום שלא יזלזלו כו' אינו כי עיקר התי' דמתניתין איירי כשקנו מידו וכתירוצו של רב ששת ור"י ואף שהר"מ כתב שיכול להיוה אפשר שסבר רב האי שהאמת כן הוא נועיין מ"ש לקמן על דברי הר"מ הנ"ל) כל זה כתבתי לפי שראיתי בב"ח בח"מ סי' צ"ה שכתב בסופו ומקש על הא דרב האי מגמ' דהזהב הנ"ל וז"ל וא"ת והיאך מפרש רב האי הא דאסקינא בפ' הזהב אלא אר"א שבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות דאלמא דנשבעים על הקדשות כו' ע"ש אמנם לפי מ"ש לק"מ דרב האי סובר כדעת הר"מ הנז' דרב ששת ור"י פליגי אתירוצו של ר"א וקי"ל כוותיהו:

וראיתי בתשו' ה"ה מהרא"ש סי' ע"ג הנז' דף צ"ג שכתב וז"ל ולר"י נמי היה נראה לתרץ דלהכי לא מוקי ההיא דלעיל בשקנו מידו דאם איתא אמאי נקיט התם הדין בנשבעים ולא נקיט להו כשפשעו בודאי דמשנתרמ' התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר כיון דכל עיקר הברייתא אינו אלא לענין חלוק הגזברים או בני העיר כו' ע"ש הנה באמת לשון הרב הנ"ל בעצמו מוטעה והוא ט"ס במ"ש ולא נקיט כשפשעו בודי כו' וכצ"ל דמשנתרמה התרומה משלמים לגזברים ואם לאו משלמים לבני העיר וכמו שמסיים אח"כ שם ואם איתא אמאי נקטי' לענין שבועה לימא כשפשעו בודאי למי משלם או לגזבר או לבני העיר וה"ה לעיל ג"כ צ"ל בין אם נשבעי' לגזברים או לבני העיר:

אמנם דבריו אינם מובנים לי דאיך נוכל לתרץ דמשנתרמה התרומה משלמין לגזברי' וקודם שנתרמה משלמים לבני העיר הלא בין קודם שנתרמה כו' ובין לאחר שנתרמה כו' לעולם צריכם השומרים לשלם להגזברים כי זהו המעות של השקלים לעולם שייך להגזברים כי אם לא ישלמו השלוחים קודם שנתרמה התרומה הלא מ"מ צריכים בני העיר לשקול אחרים תחתיהם והפוכי מטרתא למה לי שהשליח ישלם לבני העיר ובני העיר ישקלו אחרים תחתיהם הלא תכף ומיד מחוייב השליח לעשות שליחותו ולשלם לגזברים שקלים אחרים תחתיהם כשפשע בשלמא אי איירי בנשבעים א"ש שמחלק בין גזברים לבני העיר דקודם שנתרמה כו' אז נשבעים לבני העיר שלא פשעו והשלוחים פטורים ובני העיר צריכין לשקול אחרים תחתיהם אבל אחר שנתרמה כו' אז נשבעים לגזברים והשלוחים פטורים וההפסד הוא על ההקדש אבל אי איירי כשפשעו בודאי והשלוחי' מחוייבים לשלם אז אינו יכול לחלק בין קודם שנתרמה כו' ובין לאחר שנתרמה כו' דלעולם מחוייבים לשלם לגזברים כי המעות שייך לההקדש והשלוחי' מחוייבים לגמור שליחותם וליכא למימר דאיירי דאין להשליח לשלם דמי השקלים לכן עד שלא נתרמה כו' משלמים לבני העיר כשתשיג ידם ובני העיר מחוייבים לשלם תכף שקלים אחרים לגזברים דא"כ איכפל תנא לאשמועי' שליח ערטילאי ומסיים מסאני ללכת בשליחות. ומסיים עוד שם בתשו' ה"ה מהרא"ש הנז' וז"ל שוב ראיתי במרדכי פ' הזהב שכתב וז"ל כתב הר"מ דיכול להיות דרב ששת ור"י קיימי אקושיא קמייתא ופליגי אדר"א ומ"מ למדנו מדבריו דר"מ לא קי"ל כו' דהא קאמר דיכול להיות כו' עכ"ל וגם בסוף התשו' הנז' הרבה להשיב על דברי המרדכי הנז' ע"ש:

ולענ"ד באלף מחילות מכבוד תורתו נשתקע הדבר ולא נאמר שהרי בכל ספרי הרי"ף וגם בהרא"ש והרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות כתבו ג"כ בזה הלשון וכולם העתיקו לשון הרי"ף הנ"ל אבל לענד"ן שדברי המרדכי הם כינים ואמיתים בלי שום ספק וזהו כוונת המרדכי דמתחלה כתב דיכול להיות דהתירוץ דר"ש ר"י דאמרי כשקנו מידו כו' ונ"מ לגבאי צדקה ומיהו נראה ר"ל דאף שר"ש ור"י קיימי גם אקושיא קמייתא כו' מ"מ לא נ"מ מידי לגבאי צדקה וע"ז כתב הר"מ וכן מוכח מדברי האלפס שדילג כל זה ר"ל למה דילג הרי"ף כל אותה השיטה שהקשה בגמ' על הא דש"ח אינו נשבע מההוא דבני העיר ששלחו שקליהם כו' נשבעים לבני העיר כו' ועל קושיא זו תי' ר"א ששבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו כו' וגם השמיט הרי"ף הקושי' שהקשה בגמ' על הא דנושא שכר אינו משלם מהא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק אשר ע"ז מתרצים ר"ש ור"י כשקנו מידו ואם לא הי' משמיט הרי"ף שיטות אלו גבי הקדש היה מוכח מזה דאף דאין הקדש בזמן הזה מ"מ נ"מ לדינא בזמן הזה גבי צדקה לעניים לר"א נשבעים אף אם לא קנו מידו כדי שלא יזלזלו כו' ולר"ש ור"י אין נשבעים אם לא קנו מידו ואף שכתב הרי"ף גבי ש"ש אינו משלם ואם קנו מידו שחייב באחריות' משלם משם לא נשמע שום דבר איך סבר הרי"ף גבי מעות צדקה לפי שלא כתב שום דין פרטי גבי הקדש כדי שנוכל ללמוד מזה איזה דין לענין מעות צדקה ואף שכתב הרי"ף גבי ש"ש ואם קנו מידו שחייב כו' זה הדין קאי גם אעבדים ושטרות וקרקעות מזה לא נשמע שום דבר פרטי בהקדש והיה לו להרי"ף לכתוב קושי' הגמ' ותירוצו גבי הקדש בפרטות כדי שנוכל ללמוד ממנו הדין לענין צדקה דאל"כ למה כתב' הרי"ף אלא ודאי דלכן השמיט הרי"ף קושית הגמ' דבני העיר ששלחו שקליהם ותי' הגמ' דר"א דשבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו כו' לפי שלא נ"מ מידי מזה בזמן הזה אף לענין צדקה ולכן השמיט ג"כ קושי' הגמ' הא דהשוכר את הפועלים לשמור כו' ותירוצו של הר"ש ור"י כשקנו מידו כו' לפי שלא נפקא לן מידי בזמן הזה שנוכל ללמוד איזה דבר פרטות גבי הקדש דהיינו גבי מעות צדקה לפי דכ"ע מודים דגבי צדקה לא תיקנו אותה תקנה שלא יזלזלו אף שתיקנו אותה גבי הקדש אליבא דר"א ומ"ש ואם קנו מידו חייב באחריותן זה קאי אכלל דמתני' אעבדים ושטרות וקרקעות ולא נוכל ללמוד מזה שום דבר פרטי גבי הקדש לענין מעות צדקה:

ובזה מתורץ ג"כ הקושיא שניה שהקשה הרב מהרא"ש הנ"ל בסופו וז"ל ותו מנ"ל דהך דר"א דאמר משום שלא יזלזלו בהקדשות היינו משום דבזמן הזה בשל עניים לא דמי להקדש נימא דלעולם דמי להקדש ומאי דלא כתב לההוא תירוצא היינו דליתא לההוא תירוצא דר"א באופן שבודאי נראה מנוסחא שלנו שום ראיה גם בקושיא זו הולך לשיטתו לפי הבנתו בדברי הר"מ במ"ש למה דילג תירוצו של הגמ' כו' וע"ז מקשה דהלא מבואר בנוסחתינו תירוצו של הגמ' כשקנו מידו והוסיף עוד להקשות דלמא לא כתב הך דר"א לפי שאינו סובר כתירוצו של ר"א ולעולם צדקה דומה להקדש:

אבל לפי מ"ש לעיל ז"א קושיא כלל דהוכחות המרדכי בשם הר"מ הוא דלמ' דילג הרי"ף שיטת הגמ' בפרטות גבי הקדשות היה לו להביא קושית הגמרא דבני העיר ששלחו שקליהם וגם קושית הגמ' מהשוכר את הפועל לשמור כו' ואם היה מביא התירוץ הראשון בגמ' דנשבעים להפסיד שכרן והשמיט תירוצו של ר"א דשבוע' זו כדי שלא יזלזלו כו' או באם הי' כותב תירוצו של ר"ש ור"י כשקנו מידו על קושיא הנ"ל והשמיט הא דר"א הנ"ל מזה היינו לומדים דלא סבר כתירוצו של ר"א והיה נשמע ממילא דפשיטא דגבי מעות צדקה לא תיקנו תקנה זו או באם היה מביא תירוצו של ר"א דשבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו כו' היינו לומדים מזה דגם גבי מעות צדקה בזמן הזה כן דאל"כ למה הביא הרי"ף קושית הגמ' ותירוצו של ר"א הלא לא שייך הקדש בזמן הזה וזה ברור למעיין שם. א"כ מוכח מכל הנ"ל שכתבתי והוכחתי דדין צדקה ודין הקדש דין א' להם כמו שגבי הקדש פטור השומר מדין שמירה מכח הפסוק דרעהו ולא של הקדש וה"ה גבי צדקה בדלא קיץ פטור ג"כ השומר מדין השמירה וכמו שהארכנו בזה לעיל וא"כ י"ל לכאורה דהגבאים דחברה הקדושה הם שומרי צדקה ופטורים הם מדין שמירה דש"ח אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם אבל ז"א דע"כ לא פטרם מדין שמירה היינו ממעות צדקה או ממעות הקדש אבל מדין מעות הדיוט מי פטרם וכמ"ש ה"ה בדורו מהרש"ל בספרו יש"ש בב"ק פ' החובל סי' ע"א גבי גבאי צדקה שמלוה על המשכון ומסר לא' ונאבד אפי' הוי מעות דלא קיץ לעניים כו' ואפ"ה חייב לשלם לבעל המשכון מה שהיה שוה דמי המשכון יתר על החוב שהלוה משום שפשע שמסר לאחר אף שבדמי הצדקה פטור משום לשמור כו' אבל מממון הדיוט מאן פטרי' עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד חייבי' הגבאי' בגניבה ואבידה באשר שהם ש"ש וכל זה כתבתי להפך בזכות בעל המשכון:

בדם כד מעיינת ותרד לעומקא דדינא תמצא שאין כאן מקום לחייב להגבאי' הנז' בשום אופן וביותר שכבר אנו מוזהרים ועומדי' מפי סופרים ומפי ספרים דכל טצדקי דמצינן למיעבד ליפוי כח ההקדש עבדינן וכמבואר בתשו' מהרא"ש סי' קס"ב:

וראשון לציון הנה מה שטען בעל המשכון שהשלשלת הנז' נתמשכן בסך ד' מאות אריות מערל עמלק אחד ומעתה נתחיל ונאמר דע"כ לא פליגי הרי"ף והרמב"ם וסיעתו עם הר"י והרא"ש וסיעתו במלוה על המשכון אם הוא ש"ש או ש"ח ולדעת הגאונים והרמב"ם שהמלוה על המשכון הוי ש"ש אז חייב המלוה גם במה שמשכון שוה יתר על החיב אבל לדעת הר"י ורא"ש שהמלוה על המשכון הוי ש"ח אז פטור מדמי המשכון היתרים על החוב אבל כנגד החוב אמרי' לכ"ע אבד המשכון אבד מעותיו והיינו דוקא בגניבה ואבידה וכמבואר בסי' ע"ב בטח"מ אבל אם נאבד באונס כ"ע לא פליגי דבעל המשכון מחייב לשלם את חובו להמלוה ומכ"ש באונס דלא שכיח דאפי' קיבל עליו אחריות אונסים בפי' ואפ"ה פטור מאונסים דלא שכיח וכמבואר בגמ' דגיטין פ' מי שאחזו דף ע"ג ר"פ ורב הונא בריה דרב זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא סבא קבילו להו כל אונסא דמתיליד לבסוף כו' ומסיק דאונסא דלא שכיח הוא וכן פסקו הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וכמבואר בטח"מ סי' רכ"ה דאף אם קבל עליו בפי' כל אונסים ואפ"ה פטור מאונסים דלא שכיחי ומכ"ש בנ"ד שאין לך אונס גדול מזה וכמו שאבאר אח"כ דזה מקרי אונס דלא שכיח:

בודאי מה ששוה המשכון יתר על החוב לפי טענת בעל המשכון אין אנו צריכים לכל הנז' אף אם אין כאן אונס דלא שכיח או אפי' לא היה כאן אונס כלל היו פטורים הגבאים וכמו שאבאר בעז"ה ומכ"ש וק"ו בנו של ק"ו במה שהגוי עמלק רוצה בעד המשכון שלשלת יותר מכדי שווי שהגבאים פטורים וכמ"ש בהגמ"ר פ' הכונס מעשה ששאל ראובן משמעון סייף שהיה לו משכון מן גוי ואבדו והיה שואל לו שמעון דבר גדול כמו ששאל ממנו הגוי ופסק נ"ל דלא משלם לו אלא דמי שווי דסתם סייף בעלמ' לפי שנטירות' דסתם סייף קיבל עליו ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דאף אם היו חייבים הגבאים לא היו צריכים לשלם לו אלא דמי שווי השלשלת ולא במה שרוצה ממנו הגוי עמלק יותר מכדי שווי המשכון שלשלת הנז' ואף שמסיים שם בסופו הגמ"ר הנז' וצ"ע היינו לפי שמביא ראיות לדין הנז' מפ' הכונס הנותן דינרי זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף הוא והיזיקתו כו' ואם פשטה בו משלמת של כסף דנטירותא דכסף קיבל עליו ולא נטירותא דדהבא כו' ועוד ראיה מהא דהמשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורים וחיפן בחיטי' כו' דאין משלם אלא דמי שעורים ומסיים וצ"ע היינו לפי שבאמת יש לדחות ראייתו וכמו שהקשה ה"ה הרש"ל ביש"ש פ' הכונס סי' ל"ד וז"ל ואמת גדול בשלמא גבי דינר זהב המפקיד גופיה פשע שאמר לה של כסף אבל אי אמר לה סתם הזהרי בו פשיטא דהוי חייב וכן התם דחיפן בשעורים כו' אבל מה שמפקיד אדם לחבירו וראה אותו פשיטא שמקבל עליו כל שווי וכו' ומסיים שם ומ"מ אם העליל עליו הגוי מחמת הנז' ולקח ממנו יותר משיווי פשיט' דפטור עכ"ל הרש"ל. אבל לענד"ן שגם הגמ"ר כיון למ"ש הרש"ל שבודאי לא עלה על דעת הגמ"ר שיהיה השואל פטור מידי שווי של הסייף דאיך יעלה זה על הדעת אדם מעולם רק שהנדון של הגמ"ר הוא שהיה שואל שמעון ממנו דבר גדול כמו ששאל ממנו הגוי והיינו שבא עליו הגוי בעלילות ואמר שהיה שוה ביותר ממה שהיה שוה וע"ז פסק הגמ"ר שפטור השואל וזהו שמסיים שם דלא ישלם אלא דמי שווי של סייף זה כי מהיכי תיתי הלא כל השומרים חייבים לשלם כדי שווי של החפץ או הכלי אשר עליו מוטל לשומרו רק שבא להורות שלא ישלם לו הדבר גדול שמבקש ממנו הגוי כי שמירה כזו לא קיבל עליו ומ"ש בהגמ"ר דלא ישלם אלא מה ששוה סתם סייף דעלמא היינו סייף כזה שנאבד ממנו ולפי שאותו סייף אינו בעולם לכן אמר שישלם לו סתם סייף כזה אבל לא מה שמעליל עליו הגוי אבל פחות משווי לא עלה על דעת הגמ"ר. ומה שעלה על דעת ה"ה הרש"ל הנז' להבנה זו בהגמ"ר הנז' שישלם לו סתם סייף דעלמא היינו פחות משווי לפי שהראיה שהביא בהגמ"ר מהנותן דינר זהב לאשה או מחיטים וחיפן בשעורים אותן משלמין פחות ממה שהזיקו ועלה על דעתו שע"ז מביא בהגמ"ר ראי' לדין סייף שישלם ג"כ פחות משווי אבל לענד"ן דעיקר כוונת הגמ"ר שלא ישלם רק דמי שווי ולא מה שמעליל עליו הגוי ומה שהניח הגמ"ר דבריו בצ"ע אפשר לפי שמעשה שהיה גבי סייף כך היה שהמשאיל הגיד לו שזהו הסייף הוא של גוי ואפ"ה שאל ממנו לכן כתב הגמ"ר וצ"ע דבשלמא גבי הנותן דינרי זהב לאשה כו' לא קיבל' עליה רק נטירותא דכספא ולא בקש המפקיד שתקבל עליה רק נטירותא דכספא וכן אמר לה של כסף הוא ומשא"כ גבי סייף אמר להשואל שהסייף הוא של עכו"ם ואנן ידעינן כי כל עכו"ם אנס הוא וכמ"ש בחזקת הבתים ואפ"ה שאל ממנו וא"כ קיבל עליו כל האחריות של גוי כאלו היה שואל מן הגוי עצמו ולכן כתב וצ"ע ואף שהגמ"ר כתב וצ"ע אבל מ"מ הב"י בספרו הקצר מביאו בסי' ע"ב סעיף ח' משמע ג"כ משם שלא ישלם לו יותר מכדי שווי וא"כ ה"ה בנ"ד פשיטא שהגבאים פטורים במה שהגוי עמלק רוצה בעד המשכון יותר מכדי שווי של המשכון אף אם נאבד המשכון בפשיעה ואף מה ששוה המשכון יותר מדמי החוב לפי דברי בעל המשכון ג"כ פטורים הגבאים אף אם לא היה בכאן שום אונס רק בדרך ש"ש דעלמא שחייבים בגניבה ואבידה אפ"ה פטורים הגבאים כי מהיכי תיתי נאמר שהגבאים ש"ש אם נאמר מטעם פרוטה דר"י א"כ פשיטא אליבא דר"י והרא"ש וסיעתם שפוסקים כרבה דפרוטה דר"י לא שכיח פשיטא דהתם פטורים שהם רק ש"ח ואפילו אליבא דהרי"ף והרא"ש וסיעתם שפוסקים כר"י דהוי ש"ש ומשום פרוטה דר"י לא שכיח אפ"ה פטורים הגבאים דכאן הם ש"ש מצוה להקדש ולא לבעל המשכון ואף אם נאמר איפכא דפשיטא אליב' דהרי"ף והרמב"ם וכמ"ש לעיל וכ"ע מודים דהוי ש"ש אבל ז"א וכמ"ש ה"ה הרש"ל ביש"ש פ' החובל סי' ע"א וז"ל וגבאי המלוה ברוחים על המשכון ונגנב המשכון נלע"ד דממעות צדקה אין לפרוע דהצדקה אינה פושעת וגם הגבאי אינו פורע דש"ח הוא דהא הריבית נופל לצדקה וישבע הגבאי שלא פשע בו כך הוא בפסקי לקוטי' ופסק זה אתא אפילו לרב יוסף דאמר שומר מצוה הוא כש"ש אבל ז"א שומר מצוה לבעל המשכון אלא שומר מצוה הוא להקדש עכ"ל ע"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד פשיטא דאליבא דהר"י והרא"ש הגבאים פטורים אלא אפילו אליבא דהרי"ף והרמב"ם ושאר גאונים נמי פטורים וכל זה כתבתי לרוחא דמילתא אבל בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה וכמ"ש לעיל דבאונסים ובפרט באונסים דלא שכיח כולי האי כ"ע מודים דהגבאי' פטורי' ומחויב בעל המשכון לשלם להם את חובו:

ותחלה צריכים אנו לעיין ולדקדק מתוך סוגיא דשמעתת' ומפוסקים ראשונים ואחרונים איזה דבר קרוי אונס ששומר שכר פטור בו ונציע לפניך מתני' פרק הפועלים דף צ"ג הליסטים ה"ז אונס ומקשי' בגמ' אמאי אוקי גברא להדי גברא אמר רב בליסטי' מזויין אבעי' להו ליסטים מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרי' אוקי גברא להדי גברא א"ד האי מסר נפשיה והאי לא מסר מסתברא האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה ועיין מ"ש לקמן בסוגי' זו וא"כ לפ"ז מקרי ליסטים מזויין אונס גמור אבל איתא פלוגת' בגמ' דהכונס אי ליסטים מזויין מקרי גנב או גזלן וא"כ לפי המ"ד דליסטים מזויין מקרי גנב קשה הלא ש"ש חייב בגניבה ואבידה אלא צ"ל דשאני גניבה דליסטים מזויין דפטרי' רחמנא דזהו שבוייה שפטר ביה קרא גבי ש"ש ונשבר או נשבה וכמבואר בתוס' שם בשם ר"י וז"ל הגמ' בפ' הכונס דף נ"ז א"ל אביי לר"י ואת לא תסברא דשומר אבידה כש"ח דמי והא אר"ח בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ש"ש כו' קרנא בעי שלומי א"ל כו' כגון שטוען טענת ליסטים מזויין א"ל ליסטים מזויין גזלן הוא א"ל שאני אומר כו' כיון דמטמר מאינשי גנב הוא והקשו בתוס' שם ד"ה כגון שטענו טענת לסטים מזויין וז"ל ותימא אמאי מוקי לה בלסטים מזויין ודחיק לומר דגנב הוא לוקמיה כגון שטענו טענת גנב באונס גדול כגון ששמר בחפירה בקרקע שא"א לגונבה אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כליסטים מזוין וכו' ומסיים שם בתוס' וז"ל ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב ש"ש בגניבה ואבידה וסתם גניבה קרובה לאונס סברא הוא שיתחייב מגזירת הכתוב אפילו באונס גמור ואע"ג דבליסטים מזויין דהיינו שבויה פטר ביה קרא אעפ"י שאין אונסו גדול יותר ודוחק. הנה לפי דברי ר"י משמעות ששום אונס לא יפטור ש"ש רק בלסטים מזויין אבל עלובה העיסה שנחתומה מעיד עליה כי התוס' בעצמם כותבי' ע"ז שהוא דוחק:

וראיתי בתוס' פרק המפקיד דף מ"ב שסותרים בעצמם את דבריהם שבפ' הכונס וז"ל התוס' שם ד"ה אמר שמואל כספי' כתבו וצ"ע אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם ש"ש חייב ובפ' הכונס משמע דחייב כו' אך תמיה גדולה למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק' אמה דמאי ה"ל למעבד וכו' ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטי' מזויין כו' עד ואין לתרץ דהואיל וחייב רחמנא ש"ש בגניבה אע"פ שקרובה לאונס וכו' חייב אף בכל גניבת אונס דהא בלסטים מזויין פטור אע"ג דגנב כו' עד ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש אין לחייבו בגניבת אונס בקרן ודיו כו' דש"ש ש פטור מגניבת אונס אף שואל כן כו' א"כ מוכח מדברי התוס' שבפרק המפקיד סותרים את דברי ר"י שכתבו התוס' בהכונס על דברי ר"י ודוחק דחה כאן בפי' ומסיק דגם בשאר גניבת אונסים כיוצא בו פטור אף שדברי התוס' בעצמם לכאורה תמוהים בפ' המפקיד שכתבו התוס' ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש אין לחייבו כו' בקרן ודיו כו' לפ"ז צריך לישב לפי הס"ד בגמ' דליסטים מזויין גנב הוא קשה ג"כ ע"ז כפי תירוצם של התוס' דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש אין לחייבו בלסטים מזויין בקרן ודיו וכו':

וראיתי לה"ה מהרש"א אשכנזי בחידושי הלכות שלו שכתב וז"ל בתוס' בד"ה אמר שמואל כו' ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש וכו' עכ"ל וכצ"ל נמי למאי דס"ד דליסטים מזויין גנב הוא הכי פריך תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה לא ישלם בליסטים מזויין דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסים כו' אבל ק"ל לתירוצם דא"כ מאי פריך נמי מלסטים מזויין דכיון דלא אתי שואל אלא מק"ו דש"ש אין לחייבו בלסטים מזויין דהוי גניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דש"ש פטור מלסטים מזויין דהוי גניבת אונס אף שואל כן וצ"ע עכ"ל הרב אשכנזי הנז':

אמנם לענד"ן לישב דברי התוס' בטוב טעם ודעת שאינו קשה כלל קושיות הרב אשכנזי הנז' מה שהניח בצ"ע דיש לחלק בין אם נאמר דליסטי' מזוין גנב הוא וכי יליף גניבה ואבידה בשואל מש"ש פריך על הק"ו לא אם אמרת בש"ש שכן חייב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין וכו' ובין אם נאמר דליסטים מזויין גזלן הוא רק הפירכא הוא על הק"ו דלא אם אמרת בש"ש שחייב בכפל בטוענו טענת גניבת אונס וכמ"ש התוס' כי בשלמא אם נאמר דלסטים מזויין גזלן הוי והוי אונס גמור דשואל חייב באונסים ומשא"כ ש"ש פטור מאונסים וא"כ א"ש הק"ו דשואל יתחייב בגניבה ואבידה מק"ו דש"ש דמאי פרכת מה לש"ש שכן חייב כפל בגניבת אונס ומשא"כ בשואל שחייב בקרן ע"ז י"ל תירוצו של התוס' דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש אין לחייבו בגניבת אונס בקרן ואמרי' דיו וכו' הואיל ואנו לומדים כל הדין של גניבה ואבידה גבי שואל מש"ש דהיינו חיוב גניבה ואבידה בלי אונס חייב ג"כ גבי שואל מק"ו דש"ש ופטור דגניבה ואבידה באונס דהיינו כגון שחפר הפקדון בקרקע ק' אמה וכדומה לזה אנו לומדים בשואל שהוא פטור מש"ש ואמרינן דיו כו' דש"ש פטור אף שואל כן ומשא"כ ליסטים מזויין עצמו הוי אונס שאינו דומה לגניבה ואבידה זהו דומה לשבורה ומתה הנאמר בשואל לחיוב ובש"ש לפטור כי זהו שבוי' הנאמר במקרא וכמ"ש התוס' בהכונס ונשבה זהו לסטים מזויין וגבי שואל ילפינן לחיוב מקרא דנשבר או מת וכמ"ש בהשואל דף צ"ד ע"ב שבויה בשואל מ"ל כו' נילף מש"ש איכא למיפרך מה לש"ש שכן לפטור כו' אלא כר' נתן דתני' רנ"א או לרבות את השבויה כו' ע"כ זכינו מזה דליסטים מזויין לחיוב בשואל ילפינן מקרא דנשבר או מת האמור בשואל א"כ לפ"ז יפה תירצו התוס' ונראה כיון דאתי שואל מק"ו כו' אבל אם נאמר דלסטים מזויין מקרי גנב וכי ילפינן גניבה ואבידה בשואל מש"ש פרכינן מה לש"ש שכן מחויב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דהוי גנב ומשא"כ בשואל שחייב בקרן אז א"א לומר תירוצו של התוס' דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש לחייבו בגניבה ואבידה אין לחייבו אגניבת אונס בקרן דהיינו לסטים מזויין דאמרי' דיו כו' להיות כנדון כש"ש שפטור בלסטים מזויין ה"ה גבי שואל דז"א דהלא לסטים מזויין הנאמר בש"ש לפטור היינו מטעם דזהו נשבה האמור בתורה וכמ"ש התוס' וא"כ נאמר בשואל ג"כ לסטים מזויין בהדיא לחיוב בתורה דהיינו נשבה מקרא דנשבר או מת לרבות השבויה וא"כ א"א לומר גבי פירכת ליסטים מזויין גבי שואל לימא דיו כו' להיות כנדון דש"ש שיהא שואל ג"כ פטור בליסטים מזויין דז"א דהלא מקרא מפורש הוא בתורה גבי שואל לחיוב מטעם ונשבר או מת לרבות השבויה לכן מקשה שפיר מה לש"ש שכן משלם כפל בטוען טענת לסטים מזויין ומשא"כ שואל שחייב בקרן ומוכרח לתרץ מ"ה קרנא דשואל עדיף ואבע"א לסטים מזויין גזלן הוא ובזה עולים דברי התוס' כהוגן בלי שום ספק. ותמהני על ה"ה הרש"א אשכנזי הנז' שהניחם בצ"ע ולענד"ן מ"ש הוא נכון וא"כ נשמע מדברי התוס' דהמפקיד דיש אונסים הדומים ללסטים מזויין שש"ש פטור כו' וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי אונס גדול הדומה יותר ללסטים מזויין או לכל הפחות כמו האונס דלסטים מזויין שש"ש פטור כו' וכמו שאבאר אח"כ דפשיטא דהוי הדין כמו נאבד המשכון באונס דהגבאים פטורים ובעל, המשכון חייב לשלם את חובו:

ואף שאמרי' בגמ' דהשואל דף צ"ד ע"ב מה לשבורה ומתה שכן אונס' דסליק אדעתי' תאמר בשבויה שכן אונס' דלא סליק אדעתי' ומשא"כ בנ"ד אבל ז"א באשר שכבר כתבנו בנ"ד מקרי ממש אין לך אונס גדול מזה דלא סליק אדעתא כמו בנ"ד דשמדא לא שכיח וכמ"ש ה"ה מהרי"ט בתשו' לי"ד סי' מ"ט ומכ"ש אונס ושמד:

ואף שהרא"ש בהכונס בסוגי' דשומר אבידה אם הוא ש"ש או ש"ח הביא דברי התוס' בפ' הכונס גבי שטען לסטים מזויין וז"ל ומכאן דקדקו התוס' מדלא מצי לאשכוחי הפל בש"ש אלא בטענת לסטים מזויין כו' ולא קאמר כגון שנגנבה באונס שנתן כספי' תחת הקרקע ומסיק הרא"ש כדעת ר"י שהביא התוס' כיון שמצינו ש"ש שחייב בגניבה ואבידה אין חילוק בין נגנבה באונס קטן או גדול כו' לבד באונס דלסטים מזויין והיינו שבויה דקרא כו' פטור והיינו כמסקנ' ר"י שהביאו התוס' ואף שהתוס' מסיימים ודוחק מ"מ פסק הרא"ש והוסיף להביא ראיות משאלתות דרב אחאי ובהירושלמי ע"ש וכן פסק הטור כדעת הרא"ש אביו ז"ל בסימן ש"ג והוסיף עוד שם בלשון הירושלמי וז"ל ש"ח כיון ששמר כראוי כל צורכו פטור אבל ש"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל א"א כו' וחייב וא"כ י"ל ה"ה בנ"ד ל"מ לדעת הטור שכתב כלשון הירושלמי גבי ש"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל דיש לחייב הגבאי' הנז' דהיינו שיהיה פטור לכל הפחות בעל המשכון מלשלם את חובו מה שהוא חייב אלא אפילו לדעת הרא"ש שלא כתב זה הלשון דהקיפוה חומה של ברזל בפ' הכונס רק סתם אונס ג"כ יש לפטור את בעל המשכון מלשלם את חובו דהלא מבואר מדברי התוס' והרא"ש בפירוש דדוקא באונס דליסטים מזויין פטור ש"ח מטעם דזהו נשבה האמור בקרא ומשא"כ בשאר אונסים אף שהוא קרוב ללסטים מזויין אבל כד מעיינת בהרא"ש והטור ושאר פוסקים תמצא שאדרבא איפכא מסתברא שהרי מסיימין שם הרא"ש והטור במה שהביאו לשון השאלתות והירושלמי וז"ל הירושלמי שהביא הרא"ש בפ' הכונס ר' אבהו בשם ר"י נאמרה שמירה בש"ח ונאמרה שמירה בש"ש ולא דמיא דשמירה שנאמרה בש"ח שומר כל צרכו פטור ושמירה הנאמרה בש"ש אין משערין אלא בגופו של אדם משמע דלעולם חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה גופו שם ולא היה יכול להציל עכ"ל הרא"ש וא"כ לפ"ז איפכא מסתברא בנ"ד ל"מ לדעת התוס' בהמפקיד ושאר פוסקים שהסכימו דנגנבה באונס אף שאינו ליסטים מזויין פטור ש"ח בו פשיטא דבנ"ד פטורים הגבאי' ובעל המשכון מחוייב לשלם את חובו דהוי אונס גדול אלא אפילו לדעת הרא"ש והטור שהביאו ראיות מדברי השאלתות והירושלמי הנז' שהסכימו לדברי ר"י כמסקנת התוס' דפ' הכונס דדוקא בליסטים מזויין פטור ש"ש מטעם שהוא נשבה האמור במקרא ומשא"כ שאר גניבה באונס חייב הש"ש מ"מ יש לפטור כאן ולחייב בעל המשכון שזהו מקרי נגנבה באונס שהרי מסיים שם הרא"ש והטור אחר שהביא לשון השאלתות והירושלמי הנ"ל משמע דלעולם הוא חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה גופו שם ולא היה יכול להצילו עכ"ל וא"כ בנ"ד שהיו שם כל בני הק"ק ולא היו יכולים להציל מידו המשכון הנז' באשר שהיה מומר ישמעאל וכמ"ש לקמן ומה היו יכולים לעשות פשיטא שפטורים הגבאים ובעל המשכון מחויב לשלם לו את חובו דהוי אונס גדול אפילו לדברי הרא"ש והטור שמביא ראיה מן השאלתות והירושלמי כנז':

והנה לכאורה דעת השאלתות שהביא הרא"ש ראיה ממנו מגומגמי' בעצמם וצריכים ביאור וז"ל השאלתות שהביא הרא"ש ואי באגר' אשלימ' לי' אע"ג דאוקמיה בדוכתיה דנטירותא ונגנבה או נאבדה חייב באחריות' דבעי למיתב בהדה ביממא ובליליא שנאמר הייתי ביום אכלני חורב כו' ואי יתיב בהדה ונטרה ואתא ליסטים מזויין ולא הוי מצי למיקם באפה פטורים לשלמה והוי כשבוייה ושבוייה בש"ש לא חייבה רחמנא עכ"ל ולפי משמעות לשון השאלתות הנ"ל שכתב דש"ש חייב בגניבה ואבידה אע"ג דאוקמיה בדוכתיה דנטירות ונגנבה חייב והיינו מטעם דבעי למיתב משמע אבל אי יתיב בהדה ונטרה ואפ"ה נגנבה פטור אף שלא נגנבה בליסטים מזויין ובאמת כן הוא משמעות הגמ' דהפועלים שאמר הליסטים ה"ז אונס ומקשי אמאי לוקי גברא להדי גברא אמר רב בליסטים מזויין איבעי' להו לסטים מזויין ורועה מזויין כו' ומסיק מסתברא האי מסר נפשי' כו' ואי שניהם אינם מזויינים אמרינן אוקי גברא וכו' וחייב הרועה ואי שניהם אינם מזויינים ואפ"ה גבר הלסטי' על הרועה אז פטור כי מה הי' לו לעשות וזהו כדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' ש"ג וז"ל כתב הרמ"ה כל מה דאמרי' דלא הוי אונס דוקא כשלא נשתדל להציל אבל אי נשתדל להציל ולא יכול אין לך אונס גדול מזה ועיין ב"ח שם ומשא"כ בליסטים מזויין אינו מחויב למסור נפשו כלל להציל ואף אם לא הי' שם כשבאו הליסטים מזויין מ"מ פטור הש"ש אם עייל בעידנא דעיילי אינשי לפי דעת הטור סי' הנ"ל ולפי דעת הרי"ף ורמב"ם אף אם עייל בעידנא דלא עיילי אינשי אם אינו יכול להציל פטור וסבר' פלוגת' מבואר בגמ' גבי רועה שנכנס לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס וכו' וה"ה בליסטים מזויין אם לא היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות וכן מוכח בגמ' ובתוס' שם וכ"כ הב"ח בפירוש סי' ש"ג סעיף פ"ב וז"ל ולא מיפטר אלא ע"י אונס בגוף הפקדון שנשבר או נשבה ע"י גזלן התם הוא דפטור אפי' לא היה שם כדלקמן גבי רועה עכ"ל הב"ח ע"ש. וא"כ לפ"ז גבי ליסטים מזויין אף אם לא היה שם הש"ש פטור וא"כ איך מסיים השאלתות בדבריו ואי יתיב בהדה ונטרה ואתי ליסטים מזויין ולא הוי מצי למיקם באפה פטור משמע דוקא דאי יתיב בהדה ונטרה אז פטור בליסטים מזויין ומשא"כ אם לא היה שם חייב אף בלסטים מזויין וז"א נכון לפי סוגי' דשמעתת' הנז' וכל הפוסקים וכמו שהוכחתי לעיל:

ונלע"ד לישב דעת השאלתות דאפשר שסובר כדעת רבה דהפועלים גבי ההוא רעי' דהוי קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חד מינייהו ונפלה למים אתא לקמיה דרבא פטריה אמר מאי ה"ל למיעבד ואקשי ליה מיתיבי עד מתי ש"ש חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה א"ל התם בחזני מתא א"ל אטו יעקב אבינו חזן מתא הוי ומשני דא"ל ללבן אנא נטרי לך כחזני מתא וראי' של השאלתות הוא ג"כ מיעקב אבינו דהוי כמו חזן מתא וכמ"ש בגמ' אליבא דרבא ולכן פסק דאף בלסטים מזויין צריך דוקא למיתב בהדה ואז פטור אם לא היה יכול להציל ומשא"כ אם לא היה השומר שם אף בליסטים מזויין חייב דאמרי' אלו הוי שם הוי מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך וגו' כי בגמ' דהמקבל דף ק"ו מקשה ר"ש על האי דאמר שמואל ל"ש אלא שזרעה וצמחה ואכל חגב אבל לא זרעה כלל לא כו' ומקשה ר"ש מיתיבי רועה שהיה רועה עדרו כו' ואמאי נימא אלו הוית שם הוי מקיים גם את הארי כו' ומסיק משום דא"ל כו' ומסיק בגמ' קושי' דר"ש בקושי' בלי פירוקא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים פוסקים לדינא להא דשמואל דאם לא נזרעה כלל לא דאלו זרע הוי מקיים ביה כו' וא"כ לפ"ז הדין דרועה שהיה רועה כו' אליבא דשמואל דשמואל אין אומרים אלו יכול כו' אלא אמרי' אלו הוית שם הוי מקויים בו גם את הארי כו' וכקושית הגמ' דהלא הגמ' מסיק בקושיא הבריית' דרועה אליבא דשמואל אבל הפוסקים הנז' לא חשו להפוסקים להא דשמואל ולהא הברייתא דרועה דאומדים אותו אם יכול להציל כו' ואף דאסיק בקושי' בגמ' אין זה קושיא על הפוסקים הנ"ל לפי הכלל המסור בידינו דיש חילוק בין קושי' לתיובתא וכמ"ש רשב"ם בחזקת הבתים דף נ"ב ע"ב גבי הא דרבה אפיק סרבלא כו' דאסיק ג"כ בקושי' וכתב הרשב"ם בשם ר"ח וז"ל נקטינן מרבוות' כו' דיש חילוק בין תיובת' כו' להיכי דעלתה בקושי' זהו דעת הפוסקים הנז' אבל בשאלתות סבר באמת כסברת שמואל וכסברת המקשן דאמרי' אלו הוית התם כו' ולכן חייב בליסטים מזויין אם לא היה השומר שם והיינו בחזני דמתא וברייתא דרועה דאמר דאומדים אותו לא איירי בחזני מתא ולכן אומדי' אותו כן יש לישב דברי השאלתות. אלא שלפ"ז דברי הרא"ש צריכים ישוב דמביא ראיה מדברי השאלתות ומסיים שם דש"ש חייב לעולם אא"כ גופו היה שם ולא היה יכול להציל והיינו בגניבה ואבידה ולאפוקי באונסי' כגון לסטים מזויין פטור אף אם לא היה שם וכמ"ש הרמב"ם והטור סי' ש"ג ולפי משמעות דברי השאלתות חייב אף בלסטים מזויינים אם לא יתיב בהדה. ובתוך כתבי זה ראיתי שכתב הרא"ש בפ' המפקיד בסוגי' דפשע בה ויצאת לאגם כו' שפסק הרא"ש הלכתא כרב' דהיכא שלא בא האונס מחמת הפשיע' שפטור ומקשה מסוגי' הגמ' דהפועלים מהא דרועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף כו' מאי לאו דעייל בעידנא דעיילי אינשי ומשני לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי א"ה אימא סיפא ואם לאו פטור ואמאי תחילתו בפשיע' ומסיק הרא"ש וז"ל ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוי התם הוי מקיים בי' גם את הארי כו' וכדאמרינן בהמקבל כו' ע"ש א"כ ש"מ שגם הרא"ש סובר כסברת המקשן דפ' המקבל דאלו הוי שם הוי מקיים גם הארי כו' והיינו דוקא אם עייל בעידנ' דלא עיילי אינשי דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס והאונס בא מחמת הפשיעה כפי תירוצו של הרא"ש וכמ"ש גם הטור בשם הראב"ד סברת הרא"ש בסי' רצ"א וסי' ש"ג וכתב שכן עיקר והיינו מכח תי' זה של הרא"ש וכמ"ש הב"ח שם ודלא כהב"י והיינו דוק' דעל בעידנ' דלא עיילי אינשי דהיה שם פשיעה ומשא"כ אם עייל בעידנ' כו' דלא היה שם פשיעה. ועפ"ז יש לישב גם דברי השאלתות והרא"ש הנז' שמביא ראיה ממנו דיש לחלק כנז' ובין גניבה ואבידה ושאר אונסים ודו"ק:

הרי מוכח מכל מ"ש לעיל דאם היה השומר שם ולא היה יכול להציל אז. פטור השומר אליבא דכ"ע וא"כ ממילא נשמע מכל הנ"ל דבנ"ד פטורי' הגבאים ובעל המשכון מחויב לשלם את חובו דאין לך אונס גדול מזה כי מה היה להם לעשות עם המומר הנז' להוציא ממנו במשפט בערכאותיהם אי אפשר כי מי יכול לדון עם מי שתקיף ממנו באשר שהיו יריאי' ממנו למסור גופם וממונם ואף אם היו דנים עמו בערכאותיהם היה משתבע ומיפטר וכמו שאכתוב בסמוך:

ותחלה אציע לפניך המעשה שהיה כך היה כי אותו פלוני ישמעאל מומר מקדם היה א' מגבירי הק"ק והיה א' מבני החברה דג"ח והמנהג בין החברה הקדושה הנז' הוא משנים קדמוני' שהגבאים דהחברה הנז' הנקראים קאב"רי באשי"ז ממנים אחרים תחתיהם חג הפסח בכל שנה תמידין כסדרן וג"כ ממנים שני נאמנים דהיינו השני נאמנים הנז' יש בידם כל כלי הקודש של החברה הנז' וגם כל דמי ההקדש המשכנות ושאר צרכי החברה ודהיינו ביד א' התיבה סגור ומסוגר וביד השני המפתח מן התיבה וגם בעל המשכון אשר אנו דנין עליו הוא ג"כ א' מבני החברה הנז' ויהי היום בחג הפסח קודם שהמיר פלוני הנז' נתמנה להיות א' מנאמני החברה הנז' ובידו היה התיבה עם כל כלי הקודש וכל השייך להקדש הנז' וביד חבירו נאמן השני המפתח מהתיבה ובפתע פתאום המיר הנאמן הנז' אשר היה בידו התיבה ע"י איזה סיבה ולקח עמו התיבה הנ"ל וכל אשר בתוכה והיתה יללה גדולה בכל הק"ק כי הוא היה יודע כל הנסתרות של הק"ק וינקום נקמתו מכל א' וא' ויבא עליהם בעלילות רשע ואחר שעשה המעשה הנ"ל באו אליו גבאי החברה הנ"ל בבקשה ותחנונים למען ה' אף שיצא מן הדת שלא יעשה כזאת שיאבד ע"י כל אשר בתוך התיבה הנז' ויהי אחר הבקשות ותחנונים אמר להם אמלא בקשתכם ואחזיר לכם התיבה הנז' אך ורק המשכון של ראובן הנז' אשר אנו דנין עליו ועוד משכון אחר של פלוני אחר אחזיק בידי באשר שהמה חייבים לי ומ"מ באם שילכו האנשי' הנז' לפני דייני ישראל ויקיימו דין תורה כפי שיגזרו אזי אחזיר להם המשכנות שלהם והתרו הגבאים הנ"ל בראובן הנ"ל שילך לדון עמו לפני הב"ד והשיב ראובן הנ"ל כי מה תועלת יהיה לו כשילך עם המומר הנז' לפני דייני ישראל כי מי יכופו לציית דין ישראל באם שיצא חייב ואח"כ כשהלך עמו לדין לפני הב"ד כבר נד ולד ששלח פלוני לק"ק בילגראדו עם כל כלי הכסף שלו ושאלתי להגבאים למה לא תבעו את המומר בערכאותיהם עבור המשכנות והשיבו לי ג"כ כנז' מי יכול לדון עם מי שהתקיף ממנו וגם בדיניהם לא היו זוכים ממנו מאומה כי הי' כופר בפקדון ומשתבע ומיפטר ויותר טוב לדבר עמו רכות כאשר באמת ע"י הדברי תחנונים החזיר כל כלי הקודש:

ומעתה אבא לבאר הנ"ד על כל פרט ופרט דבר דבר על אופנו בראש אודות הטענות של בעל המשכון במה שחייב לו העמלק ארבע מאות אריות נתן לו המשכון ואינו רוצה העמלק לשלם לו את חובו אין לו שום טענה על ההקדש הנז' כאשר בארתי במעשה דסייף המבואר במרדכי פ' הכונס הנז' ואודות מה ששוה המשכון יתר על החוב של ההקדש כבר בארתי שאין לו שום טענה על הגבאים הנז' אף שנותן רוחי' וכמבואר ברש"ל פ' החובל כאשר כתבתי הכל באריכות קצת לעיל:

ובמה שהמשכון הוא כנגד החוב ג"כ ביארתי לעיל דע"כ לא אמרי' דהוי ש"ש אלא לענין גניבה ואבידה או שנאמר דאבד המשכון אבד את חובו וכמבואר בטור והרא"ש ושאר פוסקים ועיין בח"מ סי' ע"ב באריכות ואין לך אונס גדול מזה ואף אם קיבלו עליו בפירוש אחריות אונסים מ"מ היו פטורים באונס כזה שהוא לא שכיח וכמש"ל בשם ה"ה מהרי"ט בתשו' וכדאמרי' בגמ' גבי ההוא דזבני שומשמי כו' שהזכרתי לעיל כי לא יאומן כי יסופר שיכפור באלקי ישראל ואחר המעשה זה מה היה להם לעשות כדי להוציא המשכון מידו בכח ע"פ המשפט בערכאותיה' אי אפשר וכמש"ל:

ועתה מלכים השכילו והביטו וראו שופטי ארץ אם יש שום צד וצדי צדדים לפטור את הבעל משכון מן חובו אם מטעם שהם ש"ש אם מצד שתחלת מסירתם המשכון הנז' ליד פלוני הנז' היה שלא כדין ודומה למ"ש בהמפקיד אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר או מטעם אנת מהימן לי בשבועה כו' ז"א שהרי כתבתי לעיל שזהו המנהג של החברה הנז' למנות בכל חג הפסח שני נאמנים ושני גבאים מאנשי החברה וביד הנאמני' מוסרים כל כלי הקודש והשייך לה ואינו יכול בעל המשכון לומר אם הוא נאמן שלכם אצלי אינו נאמן ואין רצוני שיהא פקדוני כו' גם ז"א שהרי גם בעל המשכון הוא א' מבני החברה הנ"ל ודומה למ"ש בגמ' גבי הנהו גינאי דהוי מפקדי כל יומא מרייהו גבי ההוא סבתא:

ואין ללמד זכות לבעל המשכון ממאי דאמרי' בגמ' דהמפקיד דף מ"ב כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכתבו התוס' בשם ר"ת שם דאם פשעו אשתו ובניו ואין להם לשלם ישלם הנפקד דאל"כ כל מה שהופקד אצל ב"ה תבוא אשתו ובניו ותאכלם ותפטר וכ"כ הרא"ש בפסקיו וכ"כ בהגמ"יי בפ"ד מהל' שאלה וא"כ ה"ה בנ"ד ואף שהרמב"ם סובר דאם לא שמרו אשתו ובניו כראוי ונגנב או נאבד ואין לאשתו ובניו לשלם הוא מפסיד וא"כ יתחייב בעל המשכון אבל ז"א חדא דיש לבעל המשכון לומר קים לי כהרא"ש ור"ת וסיעתו ועוד דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא דוקא גבי פקדון ומשא"כ במשכון גם הרמב"ם סובר ומודה דצריך להחזיר ליד בעלי' וכן משמע לכאורה ממ"ש הרא"ש בתשוב' הובא בטור סי' ע"ב סכ"ה וז"ל אע"ג דאמרי' כל המפקיד כו' אבל הממשכן כו' אבל כד מעיינת בדברי הפוסקים ראשונים והאחרונים תמצא שאין מקום לדברים הנז' ל"מ לדעת הרמב"ם שסובר שאם אין לאשתו בניו לשלם שהוא מפסיד דפשיטא שגם כאן מפסיד בעל המשכון ואין לחלק כלל בין פקדון למשכון ואף שלדברי הרא"ש בתשו' י"ל שמחלק בין פקדון למשכון אבל ז"א כמו שהאריכו האחרונים בזה בספריהם בסמ"ע ובב"ח ואף שיש קצת לפקפק בדבריהם לא אאריך בזה כעת אבל מ"מ כולם מודים דבנ"ד אין לחלק בין פקדון דדוקא לענין חזרה יש לחלק כו' ע"ש וא"כ פשיטא לדברי הרמב"ם שסובר דאם לא שמרו אשתו ובניו כראוי שהוא פטור פשיטא דפטורים הגבאים ג"כ בנ"ד דזהו אונס דלא שכיח דלא הוי להו למיסק אדעתיה אלא אפי' לדעת הרא"ש שסובר דאם פשעו שהנפקד חייב לשלם וכן פסק בעל המפה בסי' ע"ב ס"ל וכתב על זה בסמ"ע שגם הרמב"ם מודה בזה ע"ש מ"מ בנ"ד נראה פשוט דכ"ע מודים שאין לו על הגבאים שום דין ודברים ומחויב לשלם את חובו מאחר שנאבד המשכון באונס דלא שכיח שהרי כתב המג"א בשם א"ז פרק המפקיד על הא דאמרינן כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואם פשעו ואין להם לשלם שחייב הנפקד לשלם אבל היכא שידוע בודאי שהנפקד אין רגיל לשמור הפקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקיד בידו הוא מוסר לשל תחתיו ה"ל כאלו המפקיד בעצמו הוא מוסר הפקדון ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור לגמרי וכ"כ המרדכי לפ"ד ר"ת וכ"כ ה"ה בעל ב"ח בהדיא בסי' רצ"א סעיף כ"ג וא"כ בנ"ד גלוי וידוע לכל בני הק"ק והחברה הקדושה שכל כלי הקודש והמשכנות אין ביד הגבאים כלום רק הכל מונח ביד שני הנאמנים ובאופן הנ"ל וכל הממשכן משכון אצל החברה יודע בודאי מעיקרא שהגבאים לא ישמרו המשכון רק ימסרו אותו ביד הנאמנים ובזה כ"ע מודים שאין לבעל המשכון שום דין ודברים על הגבאים דחברה הקדושה דג"ח הנז' ומחויב לשלם את חובו מאחר שנאבד באונס דלא שכיח וכנ"ל:

ועוד נוסף על זה לפי מ"ש לעיל שמנהגם הוא שבכל חג הפסח ממנים שני גבאים ושני נאמנים חדשים וספרו לי אנשי החברה הנז' שבחג הפסח אשר נתמנה פלוני הנז' לנאמן בהחברה באותו חג הפסח היה בעל המשכון א' מהגבאי' הנקראים קאברי באשיז והוא בעצמו עם חבירו מינו אותו לנאמן ומטעם זה ג"כ פטורים הגבאים ואינו דומה למ"ש הריב"ש סי' שצ"ג ובעל המפה מביאו בסי' נ"ח סעיף א' וכן מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד שהפקדון הוא של פלוני כו' אע"ג שהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני כו' ע"ש אבל מ"מ בנ"ד מודה הריב"ש ומטעם הנז' שהמפקיד ע"ד אשתו כו' וכמבואר שם בריב"ש ובהאחרונים שפוסקים כהריב"ש בלי שום ספק למעיין שם ועיין ב"ח ובנ"ד מודה ג"כ ה"ה הרש"ך בתשו' ח"ב סי' פ"ה אף שמחייב את השומר ומשא"כ בנ"ד ועיין בתשו' ה"ה מהר"י אדרבי סי' רי"ח ובתשו' ה"ה הר' יעקב לבית לוי סי' ל"ה:

ואין לפטור לבעל המשכון מטעם שהם ש"ש כנגד החוב ואבד המשכון אבדו מעותיהם (חדא מטעם שכתבתי לעיל) ועוד הלא כבר כתבתי לעיל שאין לך אונס גדול מזה וכ"ע מודים שמחויב לשלם את חובו ואף שלפי דעת התוס' והרא"ש דבפרק הכונס דדוקא בלסטים מזויין פטור משום דהוי נשבה ומשא"כ בשאר גניבת אונסים אבל ז"א כמ"ש חדא דהתוס' פרק המפקיד דוחים וסותרים את דברי התוס' דהכונס וגם בהכונס בעצמם שם מסיימים על דברי ר"י ודוחק ואף שהרא"ש החזיק דעת ר"י מהירושלמי ומשאלתות (וכמ"ש לעיל) אבל כד מעיינת בדברי הגאון מהרש"ל ביש"ש פרק הכונס תמצא שדוחים את דברי הר"י והרא"ש בב' ידים ומביא ראיה מלשון הרמב"ם בפ"א מהל' שכירות כו' ע"ש. ומוכח מדברי הרש"ל דלאו דוקא לסטים מזוין קרוי אונס ה"ה שאר גניבת אונס שלא היה יכול שמור כו' ומי לנו גדול בדורו כמותו שפסק כן הלכה למעשה וא"כ מכ"ש בנ"ד דהוי אונס דלא שכיח כלל וכמ"ש לעיל:

ואף שיש להשיב על דברי הרש"ל במה שהרבה להשיב על דברי התוספות בהכונס וגם במה שהקשה על דברי הטור סי' ש"ג וז"ל רש"ל שם בפ' הכונס והטור כתב וז"ל ואיתא בירושלמי ש"ח כיון ששמר כל צרכו פטור אבל ש"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל כו' עכ"ל הטור ונר' מ"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל וכמעט רוב הנוסחא אינו מן הירושלמי כלל ותדע דהא הרא"ש נמי לא הביאו כלל אלא דייק ממשמעות הירושלמי כו' הנה במ"ש שלא מצא זה הירושלמי לא אוכל להכחישו כאשר ש"ס הירושלמי כעת אינו בידי אבל מ"ש שמ"ש הטור לשון אפילו הקיפוהו חומה של ברזל וכמעט רוב הנוסחא אינו מן הירושלמי כלל ותדע דהא הרא"ש נמי לא הביאו ואם היה הירושלמי כדברי הטור מסתמא היה מביאו כו' כבודו במקומו מונח אבל במחיל' מעצמותיו הקדושים דאשתמיטתיה דברי הרא"ש בפרק המפקיד שכתב ממש כדברי הטור וז"ל הרא"ש שם אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כו' עד ירושלמי ר' אבא בשם ר"י נאמרה שמירה בש"ח כו' עד ושמירה האמורה בש"ש אפילו הקיפוה חומה של ברזל אין רואים אותו אלו היה שם כו' ע"ש והרי דברי הרא"ש המה ממש כדברי הטור במ"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל וה"ה הרש"ל לא דחה רק דברי הרא"ש בהכונס לכן כתב מה שכתב ואלו ראה דברי הרא"ש דהמפקיד בודאי לא היה כותב כן וגם שאר דחיות שדוחה את דברי התוספות יש להשיב עליהם למעיין שם אבל מ"מ הדין דין אמת והכל מתוקן ומקובל במה שפסק הלכה למעשה כנזכר לעיל במה שהביא ראיות מדברי הרמב"ם והגמ"יי: והנני אוסיף עוד להביא ראיה לדבריו כמו בנ"ד מלשון הב"י בספרו הקצר סי' ע"ב וז"ל המלוה על המשכון כו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים ישבע המלוה שנאנס וישלם לו בעל המשכון את חובו וא"כ זהו ממש שלא כדברי התוס' והרא"ש בפרק הכונס שכתבו דדוקא אונס דליסטים מזויין פטרו דזהו נשבה לאפוקי שאר אונסים אמנם יש לדחות הראיה הנז' לפי שזהו הלשון שהעתיק ב"י בסי' ע"ב הנז' הוא ממש מלשון הרמב"ם בפ"י מהל' שכירות והרמב"ם אזיל לשיטתיה וטעמי' שכתב בפ"א מהל' שכירות כמשמעות הלשון אשר הביא רש"ל ראיה ממנו שסותר דברי התוס' והרא"ש הנ"ל וכו' אבל לפי דברי התוס' והרא"ש אין שום גניבה קרוי אונס רק אונס דליסטים מזויין אבל לפ"ז אוסיף להפליא על דברי הב"י ז"ל בספרו הקצר שבסימן ע"ב הוא מעתיק לשון הרמב"ם דאם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו וכו' והיינו כרמב"ם שחולק על התוס' והרא"ש וכמ"ש ה"ה הרש"ל ביש"ש הנז' ולקמן בסי' ש"ג ס"ב כתב ב"י בספרו הקצר ש"ש חייב בגניבה ואבידה וי"א שאפילו שמר כראוי כו' ואפילו הקיפוה חומה של ברזל כו' דדוקא אונס של לסטים מזויין פטור וזהו כדעת התוס' והרא"ש בפרק הכונס ודלא כמשמעות הרמב"ם ולעיל בסי' ע"ב הביא דברי הרמב"ם בפשיטות וא"כ איך מזכי שטרי לבי תרי:

ולכאורה יש לישב דבאמת גם הרא"ש והתוס' מודים דכל אונסים קרויים אונס לפטור ביה ש"ש ומ"ש התוס' והרא"ש דדוקא אונס דלסטים מזויין פטור היינו גניבת אונס דדומי' דלסטים מזויין דמטמר מאנשי ומקרי גנב אז פטור ביה קרא דזה מקרי שבויה וכמש"ל ומשא"כ בשאר גניבת אונס חייב וכמ"ש התוס' והרא"ש בהדי' ומכ"ש באונס שאינו בא מחמת גניבה שפטור ש"ש אף שאינו בלסטים מזויין ומ"ש בסי' ע"ב בשם הרמב"ם דאם נאנס המשכון בלסטים מזויין וכיוצא בו שפטור היינו אונסי' דעלמא שאינן באים מחמת גניבה א"כ נסתר הענין ונפל הבנין לפ"ז מאי מביא הרש"ל ראיה ביש"ש מהרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות מדכתב וכן כל כיוצא מאלו מאונסי' גדולים בתר אונסי' דגניבה ואבידה ש"מ דכל היכא דאיכ' אונס גדול פטור דלמא הרמב"ם איירי משאר אונסים שאינן באים מחמת גגיבה ובזה כ"ע מודים דהוי אונס אלא דדיוקו של ה"ה מהרש"ל הוא מדכתב הרמב"ם וכן כל כיוצא באלו בתר אונסיה דגניבה ואבידה משמע דכן כל כיוצא מאלו מיירי ג"כ באונסי' דגניבה ואבידה וא"כ ה"ה בסי' ע"ב כתב ג"כ ואם נאנס המשכון בלסטים מזויין וכיוצא כתב ג"כ בתר אונסי' דגניבה ואבידה, וא"כ איירי ג"כ באונסים דגניבה ואבידה הדר' קושי' לדוכתי':

ויש ליישב לענ"ד דברי הב"י בשלחנו הטהור שלא יהיו סותרים זא"ז דיש לחלק בין המלוה על המשכון אם ש"ש משום פרוטה דר"י או כנגד החוב דהוי ש"ש אליבא דכ"ע מ"מ אינו מקבל המלוה שום שכירות פרטי' על השמירה רק שאנו עושים אותו כמו ש"ש ולכן אם נאנס באונס דלסטים מזויין או כיוצא בזה בשאר גניבת אונס אז פטור המלוה ומחויב לשלם לו הלוה את חובו שלא קיבל עליו רק שמירת גניבה ואבידה אבל לא גניבת אונסים יהיה מה שיהי' ולכן ראה הב"י דברי הרמב"ם במלוה על המשכון ומשא"כ בש"ש שקיבל שכר פרטי על השמירה אז לא ראה הב"י דברי הרמב"ם רק דברי התוס' והרא"ש והטור שכל אונס שבא מחמה גניבה לא מקרי אונס וחייב לבד באונס של לסטים מזויין שזהו נשבה האמורה בתורה וגם בדברי הרמב"ם משמע שיש לחלק בין המלוה על המשכון שהוא ש"ש ובין הנותן כסף או כלים לשמור ונתן לו שכר על השמירה שהרי בפ"א מהלכות שכירות כתב נושא שכר והשוכר כו' עד ונשבעים על האונסים הגדולים כו' או נלקח בלסטים מזויין וכן כל כיוצא באלו משאר אונסים דקדק כאן הרמב"ם בלשונו שני פעמים אונסים גדולים דוקא ולקמן בפ"י מהל' שכירות גבי מלוה על המשכון כתב הרמב"ם ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים ישבע שנאנס ולא כתב הרמב"ם פה אונסים גדולים רק סתם אונסים. אלא שיש לחלק קצת בין הש"ש דמלוה על המשכון ובין שאר ש"ש שמקבל בפירוש שכר על השמירה וכ"כ ה"ה מהרש"ך בתשו' ח"ב סימן קס"ט דיש לחלק בין שמירה דש"ש ובין שמירה דמלוה על המשכון וא"כ ה"ה בנ"ד דיש לו דין מלוה על המשכון שפטור אף באונס שאינו גדול ומכ"ש באונס גדול כמו בנ"ד. ואף שאין ראיה מתשו' מהרש"ך הנז' דשם איירי לפטור את השומר אבל לא מוכח משם שיצטרך לשלם לבעל המשכון את חובו באונס קטן. אבל כד מעיינת בפוסקים תמצא שחד טעמא לתרוייהו ומה שאמרי' אליב' דהפוסקים כר"י והרא"ש דהמלוה על המשכון הוי ש"ח במה שהמשכון יתר על החוב לפי שאינו מגיע לו שום הנא' במה שהמשכון יתר על החוב ופרוטה דר"י לא שכיח ומשא"כ במה שהשכין כנגד החוב ולאפוקי לדעת הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם והגאונים דמלוה על המשכון הוא ש"ש אפילו במה שהמשכון יתר על החוב דאז חייב המלוה בגניבה ואבידה ובאונסים פטור המלוה בין מה שכנגד חובו ובין מה שהמשכון יותר על חובו ואדרבא מחויב בעל המשכון לשלם לו את חובו ואין חילוק לענין אונסים בין מה שכנגד החוב ובין מה שהמשכון יותר על החוב:

אמנם אין אנו צריכין לכל זה בנ"ד דע"כ לא פליגי הרמב"ם וסייעתו והרא"ש וסייעתו אלא דוק' [היכ' דלא היה השומר שם] דאליב' דהרא"ש והטור הוא אנו אומרי' אלו היה שם בודאי היה מציל ואליב' דהרמב"ם וסיעתו אומדים אותו אלו הי' שם כו' אבל באם השומר באמת היה שם ולא היה יכול להציל גם הרא"ש והטור ושאר פוסקים מודים שהשומר פטור וזהו ממש כמו נ"ד דלא היו יכולים להציל וכמש"ל כי מה היה להם לעשות אחרי האיומים והגזומים אשר נפל אימת ופחד המומר עליהם ואינם מחייבים למסור נפשם וממונם:

ואף שכתב ה"ה מהריק"ו בסי' קפ"ה וז"ל ע"ד אשר טען שמעון שמה שנתן לגיסתו יותר על כדי כתובתה מפני שראובן אחיה גיזם אותו להביאו בעש"ג נראה שאין בטענת שמעון ממש כו' דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאמרינן בגמ' האי מאן דנקיט נרגא בידיה כו' ע"ש שהאריך בזה:

ומצאתי ראיתי בתשו' ה"ה מהרי"ט בתשו' השייכים לח"מ סי' מ"ב שדוחה בשתי ידים את דברי מהרי"ק הנז' וז"ל ראיתי לה"ה מהרי' בשו' קפ"ה שכתב על אשר טען שמעון שנתן לגיסתו כו' עד וכתב שאין לחלק דהתם (גבי האי מאן דנקיט נרגא) לא הוי ודאי דעביד אבל הכא גבי מתנה (דסתמי) דמסתפי האי נותן דלמא עביד והוכיח כן מתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' הנזקין. ואני תמה האיך הוכיח מדברי מהר"מ דודאי האי חילוק ברור ויציב ואע"ג דלא ברי הזיקא ירא הוא ומחמת כן הוא נותן לו ולא גמיר ויהיב דבמתנה גילוי מילת' בעלמ' ומהר"מ ז"ל באותו נדון כך כתב וכו' אבל הכא אעפ"י כו' שיש שם אונס כו' הא לא דמי אלא לתליו' ויהיב עד ואדרבא מהכא ראיה דאע"ג דלא ברי הזיק' מקרי אונס לבטל המתנה עכ"ל ואני בעניי תמה על תמיהתו שחשב להגאון מהרי"קו כקטלי קני והאריך בפי' דברי המרדכי בש' מהר"מ כאלו הוא לא ירד לסוף כונתו וחלילה לומר כן (ועיין בתשו' ה"ה מהראנ"ח סי' ס"ג) וכד מעיינת בדברי מהרי"ק תמצא שדבריו ראוים למי שאומרם וה"ה מוהרי"ט דילג עיקר הוכחתו של מהרי"ק וזהו מהא דמביא מהר"מ ראיה וז"ל דאי משום דגזמי להו עביד אינש דגזים וכו' אפי' במילי דממונ' כגון איזיל ואיקטלי' לדיקליה דפלני' כ"ש למקטלי' איהו דלא עביד כו' ומזה הוכיח מהרי"ק דמאי מייתי מהר"מ ראיה מהאי דאיזל למקטלי' לדיקלא דפלניא להא דגיזמו להם בתפיסה דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד דומיא דהאי דאזיל למקטיל לדקלא פלני' דלמא אף דאמרי' גבי אזיל למקטלי לדיקלא דפלניא דעביד אינש דגזים כו' ואין לחייבו ולומר שבודאי שהוא עשה המעשה וקטיל לדיקלא אבל מ"מ נאמר דגבי אותן אנשים שקיבלו בחרם בתפיסה דחייב אונס גמור היכי דגזים דמסתפי אידך דלמא עביד ונאמר שבודאי גמרי והקנו לו מאחר שקיבלו בחרם ואף אם הוא ספק נאמר שספק חרם להחמיר בחרם דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאו מהריב"ל בתשו' סי' מ"א ח"א ונאמר שבודאי גמרי והקנו לו דומי' להא דגזרה מצעיתא גבי סקריקון וא"כ מאי מייתי ראיה מהא דאזיל למיקטל לדיקלא דפלניא אלא ודאי מדמייתי ראיה מהא דאזיל למקטל דלא אמרי מסתפי דלמא קטיל משום גיזו' בעלמא ש"מ שאין לחלק מה שחלקתי ולומר דאף דגזים ולא עביד מ"מ חשיב אונס היכי דגזי' כו' מאי אמרת הלא מ"מ פסק המרדכי בשם מהר"מ דאין באותו חרם ממש כיון דאנוסין היו כו' וא"כ משמע דמשום גיזום בעלמא הוי אנוסין וזהו כדברי מהרי"ט דאע"ג דלא ברי היזיקא מ"מ מקרי אונס לבטל המתנה כו' אבל ז"א דמהרי"ק הוכיח מזה שכתב המרדכי בשם הר"מ שדחקו את חביריהם והושיבם בתפיס' כו' דזה מקרי אונס דהיינו התפיסה ולא הגיזו' ודוק בזה וא"כ דברי מהריק"ו וכנים ואמיתי'. וכתב עוד ה"ה מהרי"ט על דברי מהריק"ו הנז' וז"ל ואשוב אתפלא עוד בו במה שדקדק בגופ' דעובד' שפסק מהר"מ וז"ל ולא דמי לגזיר' קמייתא ומצעיתא וכו' מ"מ היהודים היו יריאים כו' משמע דאפילו בחשש' דעלמ' כדקאמר שהיו היהודים יריאים אגב אונס' גמיר ומקני ואפ"ה משום דמגזמי כו' לא חשיב יריאים וכו' וע"ז הקשה מהרי"ט ולא ידענא הך מילתא אמאן מבעי ליה אי אגזירה מצעית' וכו' ומה שדקדק לשון יריאים וכו' משמע דחשש' בעלמ' כו' זו מנין לו ע"ש שהאריך:

אבל גם בזו אתפלא עליו מאוד כי דברי מהרי"ק נכונים כי הוכחות מהריק"ו הוא מ"ש מהר"מ דלא דמי לגזירה קמייתא כו' דשאני התם דהעכו"ם היו צריכים להורגו מפני היראה גמר ומקני ואפי' במצעית' שלא היו צריכים להורגו מ"מ היהודים היו יריאים כו' וז"ש ה"ה מהריק"ו מדקאמר שהיו יריאים בגזיר' מצעית' ולא אמר בזה הלשון שהיו יריאים בגזיר' קמייתא ומ"ש שהיו צריכים להרוג את היהודי מפני היראה גמר ומקני ר"ל שהעכו"ם היו צריכים להרוג את היהודי מפני היראה שלא יהרוג המלכות את הגוי עבור שביטל גזרתו לכן היהודים גמרי ומקני ומשא"כ בגזיר' מצעית' קאמר מהר"מ מ"מ היהודים הי' יראים זהו רק חשש' דעלמ' ואפשר שחשב מהרי"ט דמ"ש מהר"מ בתחלה בגזר' קמיית' דשאני התם דהעכו"ם היו צריכים להורגו מפני היראה גמר ומקני ר"ל דשאני התם דהעכו"ם היו צריכים להורגו לכן גמר ומקני מפני היראה ולשון מפני היראה קאי על היהודי לכן כתב מהרי"ט דלשון יראה שייך גם מסכנה ודאית והיינו ר"ל בגזירה קמייתא אבל ז"א דמ"ש מהר"מ מפני היראה פירושו שהעכו"ם הי' צריך להרוג את היהודי מפני היראה מאימת המלכות שביטל העכו"ם את גזרתו הי' מתירא העכו"ם ולכן גמר ומקני היהודי ומפני היראה קאי על העכו"ם ולא על ישראל וא"כ גם בזה נכונים דברי ה"ה מהריק"ו:

ומ"ש עוד ה"ה מהרי"ט וטענת' דגזים אינש ולא עביד כו' עד אדרב' הוא טעם לבטלה כו' עד ולדבריו לא ידעתי מה חילוק שחלק מהר"מ בין אותו הנדון לעובדא דסיקריקין אבל כד מעיינת שם תמצא שהחילוק מובן ממילא לפי דיש לחלק בין גיזום ההריגה ובין שישראל מתירא מעכו"ם מהריגה מגזירת המלכות אף מגזירה מצעית' שהורגלו להרוג וגם גזירה קמייתא לאפוקי ההוא דגזים לא דמי לא לגזירה קמייתא ולא למצעיתא ועיין ב"י בח"מ סי' ר"ה סי"ב במ"ש ול"נ לתרץ כו' ע"ש. עוד כתב ה"ה מהרי"ט על דברי ה"ה מהרי"ק הנז' וז"ל ושוב הביא הרב אח"כ מדברי הראבי"ה כשהפחידו בדברים ולא עשה הדבר אע"פ שראו עדים האונס לא כתבינן מודעא וכתב ה"ה מהרי"ט ויש לתמוה היכי מדמי מתנה לזבינ' כו' ע"ש. גם בזה לא ראיתי שום תמיה עליו דודאי דגם מהריק"ו ידע דהראבי"ה איירי בזבינ' וגם ר"ח אלא שמהרי"ק כתב מהא דמחלקים הראבי"ה ור"ח גבי זביני דאליב' דהראבי"ה אמרי' דגזים ולא עביד כו' נשמע מזה גם גבי מתנה אף דאמרי' גלוי מילתא בעלמ' מהני] מ"מ צריך שידעו העדים מהאונס אף שא"צ מסירת מודעא גבי מתנה מ"מ צריך שיהי' האונס ידוע בעדים וכמ"ש מהרי"ט אח"כ וכמ"ש בסמוך וא"כ מה שחשיב אונס גבי מכר כשמסר מודעא ה"ה גבי מתנה אף אם לא מסר מודעא רק שידעו העדים מזה ומשח"כ בענין דגזים לא חשיב אונס לענין מכירה ולא כתבינן מודעה ה"ה גבי מתנה אם לא מסר מודעה ובזה מיושב ג"כ מ"ש מהריק"ו אח"כ דאפילו לר' האי ור"ח כו' ע"ש:

ועוד כתב ה"ה מהרי"ט וז"ל והטעם השני שכתב הרב כו' ועוד הביא מתשו' הרא"ש שהובא בטא"ה סימן קי"ח כו' עד ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעה מעיקרא ע"כ משמע מטעם השני דאפילו אי חשיב אונס לא חשיב ידוע כל זמן שלא מסר מודעה וע"ז הרבה להשיב ה"ה מהרי"ט וכתב ותמה עצמך אם דברי הרא"ש סותרי' את עצמן כו' ע"ש שהאריך בזה:

ואני בעניי איני רואה שום סתירה לדברי ה"ה מהרי"קו ותמה אני עליו כי הוא העתיק דברי מהרי"קו אבל לא ככתבו וכלשונו וז"ל מהרי"קו משמע בהדיא מתוך טעם שני שכתב ואין האונס ידוע כו' דאפילו במחילה ששוה לדין מתנה כו' דלא חשיב אונס ידוע במה שהי' מגזם לגרשה וכ"ש גיזום בעש"ג כו' דלא חשיב אונס כיון שלא מסר מודעה עכ"ל והנה ה"ה מהרי"קו כתב אפילו כו' דלא חשיב אונס ידוע ומהרי"ט מפרש דבריו דאפילו אי חשיב ידוע אבל הצעת מהרי"קו אינו כן דכך הוא הצעת מהרי"קו וקאי אמ"ש לפני זה אחר שמסיים דברי הר"י בר ברזילי שכתב וכ"ש הכא שאין האונס ידוע דהוי גיזום דברי' בעלמא ור"ל שמתחלה כתב ובר מן דין מי יוציא ממון באונס דלא מוכח כו' עד וכ"ש הכא שאין האונס ידוע כו' ור"ל שאין כאן אונס ברור רק גיזום וע"ז מביא ראיה מתשו' הרא"ש דבאונס שאינו ברור רק גיזום דברים לא הוי אונס ומשמע מטעם שני שכתב האונס ידוע דאפי' במחילה ששוה לדין המתנה דלא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזם לגרשה ור"ל ג"כ דלא חשיב אונס ברור הואיל והוי רק גיזום דברים בעלמא (ואין העדים יודעים מזה האונס) וגם לא מסרה מודעא אף שהוא מודה שדבריה כנים שגזים לה לגרש רק שלא היה שום אונס ברור רק גיזום דברי' ודברי היתול בעלמ' דברים שאין בהם ממש וע"ז פסק הרא"ש שאין זה טענת אונס כיון שלא מסר מודע' אף אם לא היו יודעים האונס אם היה שם מסירת מודעא כו' ומאחר שלא מסרה מודעא אמרינן דעביד אינש דגזים כו' ולא היה רק דברי היתול ומזה מביא מהרי"קו ראיה דכ"ש דגזים בעש"ג דגרע טפי דלא חשיב אונס ברור וכו' ועביד אינש דגזים וכו' כיון שלא מסרה מודעא (וגם אין העדים יודעים כלל שהיה שם באונס ברור ומכ"ש אם אין שם עדים כלל) לאפוקי מהרי"ט מפרש לשון מהרי"קו דאפילו אי חשיב אונס לא חשיב ידוע כ"ז שלא מסר מודעא וע"ז הרבה להשיב אפו שזהו סותר מ"ש הרא"ש דאי ידעי העדים אע"ג דלא מסר מודעא וכו':

ונפלאה בעיני שחשיב למהרי"קו כטועה בדבר פשוט שלא ידע דברי הרא'ש בפסקיו וכ"ש שמהרי"ק בעצמו כתב כן בתשו' סי' קי"ח וכמ"ש מהרי"ט בעצמו ובאמת לא עלה זה על דעת מהרי"קו דאפי' אי חשיב אונס לא חשיב ידוע כו' רק מה שכתב שאין זה אונס ידוע ר"ל דלא חשיב אונס ברור הואיל והיה רק גיזום דברים ועביד אינש דגזים ולא עביד הואיל ולא מסרה מודע' וגם אין כאן עדים או שאינם יודעים שזה הגיזום היה אונס שהגיזום הזה היה בא לידי מעשה וכעובד' דרב כהנא בפרק הגוזל בתרא או כמעשה דפרדיסא בפרק איזהו נשך כו' ולאפוקי בנדון דמהרי"קו אמרינן דגזים ולא עביד ולא מקרי אונס:

ומצאתי ראיתי בתשו' מהרי"בל ח"ג סי' ק"ח שמביא תשו' ה"ה מהרי"קו הנז' והמדקדק בדברי ה"ה מהריב"ל המה ממש כדברי מהרי"קו דאיירי שהוא מודה שהיה מגזם לה לגרשה רק שאומר שהיה רק דברים בעלמ' ואין זה אונס דעביד אינש דגזים כו' באשר שלא מסרה מודע' ואין עדים יודעים שהיה שם אונס גמור כו' או שאין שם עדים כלל ואפ"ה אין כאן מילת' דפשיט' באשר שהוא מודה לדבריה אבל מ"מ אין כאן אונס רק גיזום דברים בעלמ':

ומ"ש מהרי"ט שבסוף התשו' זו הביא תשו' הרשב"א דמוכח כן כו' אין אנו צריכין להוכיח כן מדברי הרשב"א כי הרשב"א כתב כן בפי' סי' תתפ"ג הובא בב"י בטא"ה סי' ק"ה גבי מוחלת כתובתה דא"צ מסירת מודע' אבל צריך עדים על האונס כשלא מסרה מודע' וגם דברי מהרי"ק המה כדברי הרשב"א ושאר פוסקי' (וכי מ"ש)] וכמ"ש] ועוד כתב ה"ה מהרי"ט על דברי ה"ה מוהרי"ק וז"ל ועוד רצה הרב לצדד ולומר דאף להרב האי ולר"ח כו' פשיטא דלא אמר אלא במידי דברי היזיקא כו' עד והדבר נראה כן שלא מחמת האונס הערכאות נתן ת"ק דוקאטו שאם היה רוצה לפזר ק' או ר' להעיד נגד השטר לא היה כח בראובן להוציא כו' עכ"ל וכתב מהרי"ט ותמה אני דאין זה טענה דזה פקח היה שנתן ת"ק ולמחר תבע ליה בדינא ולא לפזר וילכו לטמיון עכ"ל:

ותמה אני על תמיהתו שדוחה את דברי ה"ה מהרי"ק בגילא דחיטתא כי דברי מהרי"ק הם נכונים הן מצד עצמן הן מצד הגמר' הן מצד הסברא איבעית אימא סברא מ"ש זה פקח היה כו' וכי זהו פקחתו שיפזר ת"ק דוקאטו על ספק שיתבע אותו אחרי כן וספק אם יזכה בדין כאשר באמת לפי דעת מהרי"ק אבד זכותו וזולת זה כל אשראי ספק אתי ומכ"ש חוב כזה שבודאי כמה הרפתקאות דעדו עליה טרם שיוציאו ממנו סך ת"ק דוקאטו וכי לא טוב שיוציא ק' או ר' אף שירדו לטמיון וישאר בידו ת' או ש' בודאי משיוציא ת"ק על ספק באם שיזכה אח"כ בדין. ואבע"א גמרא בסוף סוכה אמרי' גבי חילק לחם הפנים ונימא דל בדל אמר אביי בוצינא טבא מקרא וכתבו התוספות שאוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאחר זמן וא"כ ה"ה בנ"ד שטוב לו יותר שישאר בידו ת' או ש' תיכף ולא שיהיה לו ת"ק לאחר זמן וגם זה על ספק ואף שק' או ר' ירדו לטמיון וגם כמ"ש מהרי"ק מהא דאפשר לאשתמוטי ראיה נכונה ובחנם כתב מהרי"ט דאפשר לאשתמוטי מיניה איירי בלי הפסד ממון הלא יותר הפסד יהיה לו כשיוציא ת"ק משישתמיט מיניה בק' או ר' ועוד הוסיף הרב לומר באחרונה דכל דמטי ליה הנאה לנותן אף על פי שאינו כנגד המתנה וכו' הוי כתליו' וזבין והוכיח כן מדברי התוספות בפרק חזקת דף מ"ח שכתבו ותימא לרשב"א קדיש בביאה כו' ע"ש. וקשה היכי משמע מיניה דאם בקדושין של פרוטה הרי כתבו מתחלה דדוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה כלומר דלא מקרי הנאת זביני אם כן כ"ש בקידושי פרוטה דגריעי טפי וכו' אלא שר"ל סתירה אחרת דקדיש סתם בכל ענין משמע אפילו בשטר עכ"ל:

הנה במה שכתב מהרי"ט היאך משמע דאם דבריהם בקידושי פרוטה הרי כתבו כו' וכ"ש בקדושי פרוטה דגריע טפי מהנאת ביאה לא ידעתי מנין לו דקדושי פרוטה גריע טפי כו' כי לכאורה יש להוכיח איפכא מדברי התוספות בשם הרשב"א דהלא לפי סברת מהרי"ט אי אמרי' דקדושי ביאה הוי תלוי' ויהיב ומכ"ש דקדושי פרוטה הוי תלויה ויהיב ומכל שכן קדושי שטר וא"כ קשה לפי סברתו למה מקשי הרשב"א קושיתו על הא דאמר רבינא קדש בביאה מא"ל לקשי הרשב"א קושיתו מהא דאמר מר בר רב אשי לא הוי קידושי מטעם הפקעה הלא בלא הפקעה לא הוי קידושי דקדושי ביאה הוי תלוי' ויהיב ומכ"ש קדושי פרוטה ומכ"ש קידושי שטר אלא ודאי דהתוס' בשם הרשב"א סוברים דאף דקדושי ביא' הוי תליו' ויהיב מ"מ קדושי פרוטה לא הוי תלויה ויהיב לכן צריך להפקעת חכמים אבל על רבינא מקשי שפיר וא"כ לפ"ז דברי ה"ה מהרי"ט דקדושי פרוטה גרע מקדושי ביאה אינם וא"כ דברי מהרי"ק מוכרחים בתוס' דקדושין פרוטה לא הוי תלויה ויהיב ואף שיש לדחות זה די"ל דהרשב"א לא רצה להקשות על מר בר רב אשי דל"ל הפקעה כו' די"ל דמ"ש דאפקיעינהו רבנן לקדושי' מיניה אף אם קידש' בתרקב' דדינרי דלא הוי תליו' ויהיב ומכ"ש קדושי פרוט' גרע טפי מהנאת ביאה. אמנם כד תדקדק בדברי מהרי"ק תמצא שדבריו נכונים וז"ל דאע"ג דאינו נותן לה כ"א פרוטה שכן סתם קדושי כסף משמע שהוכחת מהרי"ק הוא מסתם קדושי כסף שהוא פרוטה וגם מדברי נ"י בשם הריטב"א בפ' חזקת גבי תליו' וזבין כו' וכתב הריטב"א וז"ל וכיון דבתר דעתי' דמוכר אזלינן ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה) מתגרשת) מתקדשת בפרוטה וה"ה אם קבל פרוטה משדה דליהוי מכירה דשאני אשה דהרי נתן לה דמים דכל אשה מתקדשת בפרוטה ועוד דאשה בכל דהו ניחא לה א"כ דין הוא לומר כו' דאגב אונס גמר ומקני ומשא"כ במכירה א"כ משמע דאמימר איירי בקדושי פרוטה ואף שבעיקרא דדינא נראה מדברי הריטב"א שחולק על מהרי"ק כי מהרי"ק מדמה אשה לשאר דברים והריטב"א מחלק ביניהם אבל מ"מ משמע משם שאמימר איירי בקדושי פרוטה. ובר מכל דין יש לתמוה בדברי ה"ה מהרי"ט שחשיב למהרי"ק כטוע' חלילה למה לא היה קשה לו בדברי מהרי"ק למה הוכיח מהרי"ק סברתו מדברי התוס' מהא דמקשה ועוד דא"כ הא דאמר אמימר כו' ולמה לא מביא ראיה מסוגי' הגמ' גופי' מהא דאמר אמימר תלוי' וקדיש הוי קדושין ולא חילק בין כסף לשאר קדושין וסתמ' קדושי כסף בפרוטה א"כ משמע דבהנאה מועטת חשיב כזביני. אבל כד נדקדק בדברי התוס' תמצא שהכל עולה על נכון דבר דבור על אופניו כי דברי התוס' צריכים ביאור כי יש לדקדק חדא שמקשה ועוד דא"כ הא דאמר אמימר לשון דא"כ לכאורה אינו מדוקדק דמשמע דוקא אי אמרי' דהנאת ביאה חשיב כתליו' וזבין קשה על אמימר הלא אי אמרי' דהנאת ביאה לא חשיב כלום מכ"ש קשה הא דאמימר וא"כ הלשון דא"כ אינו מדוקדק וע"ק בדברי התוס' למה לא מקשי התוס' האי ועוד הא דאמימר בל"ז על סוגי' הא דאמר אמימר תלוי' וקדיש דהוי קידושין קשה תינח אם קדיש בכסף או בביאה דהוי תליו' וזבין אבל בשטר מא"ל דהוי תלוי' ויהיב ועדיפא מיניה ה"ל להקשות לפי סברתו מתחלה דביאה הוי תליו' ויהיב ליקשי על אמימר למה הוי קדושין תינח אם קידש בכסף הוי תליו' וזבין אבל בביאה ובשטר מא"ל ומכ"ש לפי סברת מהרי"ט דגם קדושי פרוטה הוי תליו' ויהיב:

איברא י"ל דברי התוס' הדק הטיב והמה מיוסדים על אדני פז דהמשך דברי התוס' כך הם דדוקא מכח רבינ' קשה על אמימר כי בשלמא בל"ז לא קשה כלו' על אמימר קדיש בשטר מא"ל דה"א דהא דאמר אמימר תלויה וקדיש הוי קדושין איירי דוקא בקדושי כסף דהיינו אם קדשה בתרקב' דדינרי דשייך ביה תליו' וזבין ומשא"כ קדושי פרוטה לפי סברת מהרי"ט או ביאה ושטר מודה דלא הוי קדושין דהוי תליוה ויהיב וע"ז פליג מר בר רב אשי ואמר באשה ודאי לא הוי קדושין וי"ל למה אמר לשון ודאי ולפ"ז יתכן דפשיטא בשטר וביאה אפי' בלא הפקעה לא הוי קדושין דהוי תלוה ויהיב וה"ה קדושי פרוטה ולפי סברת מהרי"ט אלא אפי' קידש בתרקבא דדינרי או קידש בכסף כפשוטו לפי סברת מהרי"ק ג"כ לא הוי קדושי ומטעם הפקעה וא"כ לא קשיא כלום על אמימר מכח שטר כקושית התוס' וגם מהרי"ק לא רצה להוכיח כלום מסוגיא דאמימר אבל מכח רבינא קשה שמקשה קדיש בביאה מא"ל מוכרח שהוא למד דמר בר רב אשי סתמ' קאמר דמטעם הפקעה בכל קידושין לא הוי קידושין ולכן מקשי קדיש בביאה אינו מועיל הפקעה מא"ל וע"ז הקשו התוס' בשם הרשב"א דמנ"ל הא דדלמא גבי ביאה בלא הפקעה לא הוי קידושין מטעם דהוי תלויה ויהיב וא"ל דרבינא למד דסתמא קאמר מר בר רב אשי וא"כ מוכרחים אנו לומר שלמד ג"כ דאמימר סתמא קאמר בכל ענין הוי קדושין וא"כ קשה תינח ביאה וכסף י"ל דסתמא קאמר דהוי קדושין די"ל בשום צד דהוי הלוה וזבין רק אבל בשטר ליכא למימר בשום צד דהוי תצוה וזבין רק יהיב וא"כ אמאי הוי קידושין אלא ודאי דגם אמימר לא קאי אכולהו רק אקידושי כסף דשייך לומר תלוה וזבין משא"כ באינך הוי תלוה ויהיב וא"כ מר בר רב אשי שחולק דמטעם הפקעה לא הוי קידושין היינו ג"כ במ"ש אמימר דהוי קידושי כסף וכנז' וא"כ קשה קושית התוספות בשם הרשב"א על רבינא ועפ"ז הוכחת מהרי"ק הוא כהוגן ממאי דמקשי התוס' ועוד דא"כ הא דאמר אמימר קדיש בכסף כו' היינו מסבר' התוס' דרבינא למד דלסתמא קאמר כו' וה"ה אמימר בזה מיושב לשון ועוד דא"כ כו' ויש אתי לפרש עוד פי' אחר בדברי התוס' לפי סברת מהרי"ק אבל האריכות שנאה נפשי וגם במ"ש ה"ה מהרי"ט עוד על דברי מהרי"ק במה שרצה להוכיח מתשוב' הרשב"א לא ראיתי להאריך כי אין דבריו מוכרחים למעיין שם:

ונשמע מכל מ"ש שדברי ה"ה מהרי"ק עלו כהוגן והצלתי אותו מהשגת ה"ה מהרי"ט הנ"ל וגם ראיתי בתשו' ה"ה מהרש"ך ח"ב סי' קכ"ג שחשש לסברת מהרי"ק הנז' בענין גזים ולא עביד ע"ש מ"ש השואל שם וגם ה"ה מהרש"ך עצמו וכמבואר שם שקצת נראה מדברי הרש"ך שם לכאורה שחולק על דברי מהרי"ק אבל כד מעיינת שם בתוס' הנז' וגם בתשו' הנז' סי' י' בענין דיין המפחד והמגזם חשיב אונס שחשש לתשו' מהריק"ו הנז' וראיתי קצת תמיה בתשוב' ה"ה הרש"ך הנז' שבסי' י' פסק דאונס דיין המפחד והמגזם חשיב אונס אף נגד שבועה ובסי' קפ"ג לא רצה להכריע שיחשוב אונס נגד שבועה ע"ש וא"כ לפ"ד מהרי"ק הנז' דאמרי' דעביד אינש דגזים ולא עביד וא"כ ה"ה בנ"ד בענין המומר הנ"ל אבל אין מדבריו שום סתירה לנ"ד דע"כ לא אמרי' דגזים אינש ולא עביד בענין ממון גבי האי מאן דנקיט נרגא כו' או בנדון דמהרי"ק שגיזם להביאו בעש"ג אלא דוקא גבי ישראל המגזם ומטעם דלא נחשדו ישראל על כך ומטעם שהוא גזל או מטעם שגדול עונש של המסור דהוי רודף דכתיב כתוא מכמר מה התוא הזה כיון שנפל כו' ויש בזה חשש סכנת נפשות וכמבואר במרדכי פ' הגוזל בתרא או מטעם שכתב מהרי"ק שם וז"ל שהרי דבר פשוט כי היום הזה אדם קורא לחבירו מלשין יורד עמו עד לחייו כו' ומזה נלמד דאיסור חמור הוא בעיני העולם כו' ופשוט דכיוצא בזה אית לן למימר בזה דגזים ולא עביד ע"ש מה שהאריך אבל בנ"ד גבי מומר כ"ע מודים דלא שייך למימר בזה עביד אינש דגזים ולא עביד הלא אם התיר עצמו וכפר בי"י שהוא חמור' שבחמורות כי כל המודה בע"א ככופר בכל התורה וא"כ איך נאמר שלא יהיה נחשד למסור את ישראל ביד ישמעאל ונאמר דגזים ולא עביד וא"כ גם מהריק"ו מודה בזה ומשא"כ לפ"ד הרמב"ם וסיעתו שסוברים אפילו ישראל המאיים והמפחד את חבירו בדבר שאפשר לו לעשות דמקרי אונס וכמבואר בטח"מ סי' ר"ה וב"י באריכות:

ויותר מזה איתא בהגוזל בתרא בעובדא דההוא גברא דהוי בעי אחויי' אתיבנא דחברי' אתי' לקמי' דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא קמי' דרב שמטי' לקועי' מיניה כו' יע"ש וא"כ מצינו שעשה רב כהנא מעשה בנפשי' עבור דגזים ומכ"ש בנ"ד:

ומגמרא הנז' מעובדא דרב כהנא לא קשיא על הא דפסק מהריק"ו דאמרי' דגזים ולא עביד כי בלא"ה צריכים אנו לתרץ עובדא דרב כהנא הנז' שסותר למאי דאמרי' בגמ' דכל הנשבעין דף מ"ו גבי האי מאן דנקיט נרגא כו' דאמרינן דגזים ולא עביד כו' אבל כבר נשאל ע"ז הרשב"א בתשו' סי' קפ"א הנ"ל והקשו לו אמאי הרגו רב כהנא ודלמא גזים ולא עביד והשיב הרשב"א דיש לחלק בין מי שהוא רגיל בכך ואף מי שאינו רגיל בכך אלו הכרנו בו בודאי שהוא רוצה לעשות כההוא דרב כהנא שא"ל לא תחוי והוא העיז פניו ואמר מחוינא ומחוינא הרי הוא כאלו ידענו בבירור שיעשה ואף על ספק נהרג וא"כ לפ"ז לא קשיא כלום על תשובת מהרי"ק הנז' שמצינו שאפילו בישראל אמרי' שחייב מיתה אם נודע לנו שבודאי ימסור ממון של ישראל דהיינו ע"י אומדנות דמוכח ומכ"ש גבי מומר ישמעאל כמו בנ"ד דלא אמרי' דגזים ולא עביד ובראותי תשוב' הרשב"א סי' קפ"א הנז' ראיתי שכתב הרשב"א בשם השואל וז"ל שאלת הא דאמרינן בהגוזל בתרא בעובדא דרב כהנא וקשיא לך וכי בשביל שאמר כן יהרג כו' ודלמא גזים כי ההוא דנקיט מגלא ותובילא ואמר איזל ואגדור לדיקלא דפ' זהו תורף שאלתך תשובה המסור הרי הוא כנחש כו' ע"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל:

הנה אגב שיטפא הרכיב השואל שני סוגי' גמרא יחד שאמר ודלמא גזים ולא עביד כי ההוא דנקיט מגלא כו' זהו לשון הגמ' בחזקת הבתים דף ל"ד ומשם לא נשמע דעביד אינש דגזים ולא עביד ואדרבה משם מוכח איפכא וז"ל הגמ' אר"י האי מאן דנקיט מגלא ותובילא ואמר איזל אגדריה לדיקלא דפ' דזבניה ניהליה מהימן אלמא לא חציף איניש דגדור דלאו דיליה וסוגיית הגמר' דנשמע מינה דעביד אינש דגזים ולא עביד מימרא היא דר"נ בפרק כל הנשבעים דף מ"ז וז"ל אר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזל ואקטליה לדיקלא דפלניא כו' לא אמרי' דהוא קטליה אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד ע"ש בתוס' ד"ה עביד אינש דגזים ולא עביד החילוק שיש בין שני המימרות הגמרא הנ"ל ואגב שיטפא לא דק:

ונלע"ד להביא ראיה ברורה לדברינו הנז' דיש לחלק בין ישראל דגזים למומר דגזים כו' מהא דאיתא בתשוב' מיימוני השייכים לסדר נזיקין סי' ז' וז"ל וששאלתם על רחל שהיתה נשואה לאחר והמיר ונתנה לו חצי זקוק ע"מ שיגרש כו' ועתה היא תובעת כתובתה מפקדון שהיה לו לבעלה המומר ביד אחרים כו' אמנם צ"ל לפטור הנאמן מטעמא אחרינא דכיון דהמומר גזים לו אם לא ישיב הממון לא מחוייב למסור נפשיה כו' כדאשכחן בהגוזל בתרא כו' כ"ש הכא דהנפקד מחוייב להחזיר למומר פקדונו ולא מחויב להכניס גופו וממונו בסכנה עבור הפקדון עכ"ל ע"ש ותשוב' המיי' הנז' היא הלכה פסוקה הביאו הרב בעל המפה בסי' פ"ו וגם בשלטי גבורים הביא תשוב' מיימוני הנז' סוף פ' הפועלים וא"כ מוכח מתשוב' מיימוני הנז' דכיון דגיזם המומר לא מחייב למימסר נפשיה וכו' ואמרינן דבודאי גזים ועביד אף שבודאי היה מן הראוי להוציא מיד הנפקד מעות של המומר מדרב נתן ומ"ש הנפקד שגיזם המומר ישמעאל נאמר ג"כ כמ"ש מהריק"ו דעביד אינש דגזים ולא עביד אלא צריכין אנו לחלק בין ישראל שגיזם לחבירו ובין מומר שגיזם לישראל דבכה"ג לא אמרינן גזים ולא עביד ומשם נבא ג"כ לנ"ד ומה התם שהמומר בא להוציא אמרי' שמכח גיזומו שאינו מחוייב למסור נפשו וממונו ויחזיר למומר את פקדונו ומכ"ש בנ"ד שהמומר הוא מוחזק בפקדון של הקדש שהגבאים יבואו להוציאו ממנו שאינם מחוייבים למסור נפשם וממונם ובזה נסתלק ג"כ מ"ש ה"ה מהרי"ק הנ"ל וז"ל אבל היכא שמגזמו כו' לא כל המביאים את חביריהם בעש"ג נוצחי' והרבה עשו כן ולא הועילו כל ויפה דקדק מהריק"ו לא כל המביאים את חביריהם דייק דהיינו ישראל את חבירו אבל במומר כמו בנ"ד לא שייך זה כי מרום משפטו מנגדו ולא עוד אלא שזוכה בדין שחביב עליהם עבור שקיבל דת ישמעאלים וכמבואר בתשו' המיימוני הנז' ובזה נסתלק ג"כ מ"ש בתשוב' מהרש"ך סי' י' שהזכרנו לעיל וז"ל ותחלה אדון על טענת אונס אם יקרא אונס לפטור מחמתו ואומר דאיברא דמהרי"ק כתב בשו' קפ"ה דכיון שהגיזום והאיום לא היה כ"א בהבאה בעש"ג לא חשיב אונס ומשא"כ בנ"ד לא היה האיום והגיזום בהבאה בעש"ג לבד אלא הדיין בעצמו היה המאיים והמפחד ע"ש:

אמנם בנ"ד אין א"צ לכל זה דגבי מומר המאיים והמפחד הוא יותר מן הדיין המאיים כיון שבנדון של מהרש"ך לא היה עושה הדיין רק עבור שהי' אוהבו של היהודי ומשא"כ בנ"ד שיעשה המומר את אשר זמם לטובתו ולהנאתו וא"כ פשיטא שאינם מחוייבים למסור נפשם וממונם להתגרות במומר ישמעאל הנז' ואדרב' בדברים רכים וטובים ותחנונים ידברו הוציאו ממנו כל כלי הקודש וגם המשכון הזה הבטיח ליתן לה' אחר שירד עמו לד"ת בעל המשכון תכף וכמבואר בטענותיהם שבעל המשכון אמר מה לי לירד עמו לפני דייני ישראל באם לא ירצה לקיים הפסק מי יכוף אותו רק אח"כ ירד עמו לד"ת וכבר נד ולד ששלח המשכון הנז' לק"ק בילוגראדו עם כל כלי הכסף שלו ואף אם נאמר דמ"מ היה להגבאים לתבוע את פלו' בערכאותיה' אבל ז"א כמו שהשיבו לי דאף בלא איום וגיזום לא היו מרווחים עמו מאומ' דהיה כופר בפקדון ומשתבע ומפטר בעש"ג וא"כ יפה עשו הגבאים שלא רצו לתבוע אותו רק דברו אליו תחנונים ומענה רך משיב חמה והשיב להם שיחזיר להם המשכון כנ"ל ואין לומר דדלמא לא היה משתבע דאף אם הוא חשוד אממונ' לא חשוד אשבועת' וכמבואר בפ"ק דמציעא אבל ז"א שהרי אמרינן בגמר' הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות כגון דאייתי סהדי ואסהידו דההיא שעתא דכפרי איתא לפקדון בביתי' וכ"פ כל הפוסקי' וכמבואר בח"מ סי' רצ"ד ואין לומר דכאן לא כפר בפקדון רק תופסו בשביל חובו שיש לו על המשכון ובזה לא נפסל וכמבואר בסמ"ע סי' צ"ב ס"ק י"ג וביותר בנ"ד שאנו רואים שהחזיר את כל כלי הקודש ולא תפס רק המשכון הנז' אבל ז"א שהרי אמרינן בגמר' פ' חזקת דף מ"ה גבי ההוא עכו"ם דאניס ליה לחמריה דזבין ישראל לישראל חבריה דהלכה כאמימר דאפי' אניס ליה לחמרא והחזיר את האוכף מ"מ אמרי' דגזלן הוא וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בח"מ סי' רכ"ה וא"כ ה"ה בנ"ד שאין לו שום טענה לתפוס את מעות הקדש ואף על בעל המשכון לא היה לו שום טענה רק שתפס אותו בטענת שמא עבור איזה שבועת עסק השותפים שהי' ביניהם. אבל אין אנו צריכי' לכל זה כי איך נאמר שאינו חשוד על השבועה כשנעשה מומר לע"א וכפר בכל המצות. וא"ל דזה לא נקרא עע"ז באשר שנעשה ישמעאל כיון שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז ואדרבא מרחיקין ענין ע"ז בתכלית הריחוק ומיחדים את היחיד אבל ז"א שהרי כבר נשאל ע"ז גדול בדורו מהרדב"ז בתשוב' סי' צ"ב וז"ל וששאלת בראובן שאונסים אותו לחזור לדת ישמעאל אם חייב למסור נפשו עליה באשר שהישמעאלים אינם עע"ז אדרב' מיחדים את היחוד שאין בו דופי כו' תשוב' כו' עד ומעתה אני אומר בנ"ד כ"ש הוא שיהרג ואל יעבור אם מפני מצוה א' של תורה אמרה תורה יהרג ואל יעבוד מי שאנסוהו לעזוב כל הדת ולכפור בכל התורת משה עאכ"ו. זאת ועוד אחרת שצריך להודות שהיה שם אדם שמעלתו הוא למעלה ממרע"ה וזו היא הריסה בכל הדת כו' עד וכן יגעתי ומצאתי בשם הריטב"א כו' יע"ש עכ"ל וא"כ נשמע מכל הנז' שעל אמונת הדת הנז' מחייב ג"כ למסור נפשו וליהרג ואל יעבור והמודה בדת הנז' שמקרי עובר על כל התורה כולו וק"ו שמקרי חשוד על השבועה:

ואין לומר שזה לא היה לו דין מומר באשר שלא יצא מן הדת רק מחמת יראה בעבור שגיזמו לו להכותו במכת אכזריות ואמרי' בפ"ג דכתובות אלמלא נגדוהו לחמ"ו פלחו לצלמ' כו' ואף שהתוס' כתבו לשם דלא היה שם רק אנדרטי אבל הלא סיימו שם דלא משמע כן וגם אמרי' בגמ' דשבת וסנהדרין העובד ע"א מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורב' אמר פטור וקי"ל כרבא וא"כ ה"ה בנ"ד אבל ז"א חדא דאף דאמרי' בגמ' אליבא דרבא שהוא פטור היינו מדיני אדם וכמ"ש התוס' בשבת דף ע"ב ד"ה רבא אמר פטור אבל מ"מ יש לו דין מומר וחייב בד"ש ועוד אף אם אלמלא נגדו לחמ"ו פלחו לצמח היינו נגדו ממש אבל לא בשביל גיזום של ההכאה חלילה לומר שפלחו לצלמח ובנ"ד לא הכו אותו רק גיזמו להכותי וי"ל דעבידי דגזמו ואינם עושים ועוד שמא היה יכול לסבול המכות ובר מן כל דין הלא ידוע לכל בני הק"ק יצ"ו שהיה יכול לפדות עצמו באיזה סך ממון טרם שנכנס לספק הכפירה הנ"ל ועבור איזה נצחון אשר הכניס עצמו לספק של הכפירה וא"כ היה לו דין מומר גמור:

וליכא למימר כאן הוכיח סופו על תחלתו מאחר שלבסוף חזר לדת יהודים א"כ נאמר דגם בתחלה לא היה לבו לע"א ולא מקרי חשוד וכמ"ש בגיטין דף פ' פ' האומר התקבל הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מעצמו מן הגג ארשב"ג ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט והלכה כרשב"ג ואם באסור א"א החמור אמרי' דאם הוכיח סופו כו' ה"ז גט ומותרת לעלמא ומכ"ש בשאר דברים דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמו בנ"ד ונאמר דלא הוי חשוד אבל ז"א כי אין להוכיח מגמר' דגיטין כלו' דשאני התם דמוכח דאמר כתבו לכן אמרי' דהוכיח סופו כו' וכמו שמקשה ע"ז בגמ' דחולין פ"ב דף ל"ט גבי מומר לע"א השוחט לע"א כו' ה"ז זבחי מתים שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמר' בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמרו משום כבודן דרבנן היתר לא אמרו משום כבודו דרשב"ג הי' רשב"ג אלימא רשב"ג דגיטין הבריא שאמר כו' ומסיק דלמא שאני התם דאמר כתבו כו' ואין להוכיח משם דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"כ בת"ה סי' שמ"ט בדין המומר כו' ומסיק דבעי' דוקא שיהא מוכח אז אמרי' הוכיח סופו כו' וסבר דמ"ש בגמ' דלמא שאני התם דאמר כתבו לא בדרך דחי' אתמר ואדרבא יש להוכיח מגמ' דב"ב דף קל"ח דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו גבי הכותב נכסיו לאחרים והיה בהן עבדים ואמר הלה א"א בהן כו' ומסיק דפלוגתייהו בזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח כו' רשב"ג סבר דאמרי' הוכיח סופו כו' ורבנן סברי דלא אמרי' הוכיח סופו כו' וכמבואר בטח"מ סי' רמ"א ובב"י שם ובשאר אחרונים וא"כ מוכח דלא אמרי' הוכיח סופו כו':

ואף שהרמב"ם בפ"ד מהל' זכיה ומתנה חולק ע"ז דהוי ספק וכתב המ"מ שם והיינו מטעם הסוגי' הנז' דבחולין פ' השוחט הנ"ל מספקא לן גבי מומר לע"ז א"א הוכיח סופו כו' ולכן לא אמרו בההוא מעשה דקסרי לא איסור כו' ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודו דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג ואם הם נסתפקו מי יכריע כ"כ הרב המגיד:

איברא צריכין אנו לישב לדעת הרי"ף והרא"ש והטור שפוסקים כרבנן דרשב"ג גבי הכותב נכסיו לאחרים וקשה הלא באמת דברי הרמב"ם נכונים וכמ"ש המ"מ דאם בגמ' נסתפקו מי יכריע. וכדי לישב דברי הרי"ף והרא"ש הנז' לפי סוגי' הגמ' צריכין אנו לדקדק בסוגי' דחולין קצת במ"ש בגמ' דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג וקשה רשב"ג מדכ"ש בשלמא לפי מ"ש רב חסדא בתחלה דלא אמרו בה היתר משום כבודו של ר"א ניחא אף [כי יחיד ורבים הלכה כרבי' והוא הת"ק במשנתינו שנשנית סתם ז"א קושי' דמ"מ פליג בהדיא במשנתינו על דברי הת"ק וגם שניהם סוברים כר"א בר' יוסי שהבעלים מפגלים רק שפליגי בסבר' אחר' וכמ"ש בגמ' שם אבל לפי דברי רבינ' שמסיק שלא אמרו היתר משום כבודו של רשב"ג קשה מאן דכר שמיה וכי בכ"מ יחלוק כבוד לשום יחיד בעולם וע"ק שאמר אלא א"ר שזבי כו' אלא אמר רבינא כו' דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג כו' וקשה הלא לפני זה במעשה דקסרי מקשי ממאי דלמא ע"כ לא קאמרי רבנן כו' אלא דלא שמענא דחשיב אבל היכא דשמע דחשיב הוכיח סופו כו' א"כ ע"כ לא קאמרי ר"א התם אלא גבי נכרי כו' ולפ"ז קשה בין על ההיתר ובין על האיסור (דע"כ אף אליבא דתירוצו של רב שיזבי או רבינא שלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג) ממ"נ אמאי לא אמרו בה איסור מאי אמרת משום כבודן דרבנן הלא קשה מ"מ ממאי דלמא ע"כ לא קאמרי רבנן כו' אלא שלא שמעינן דחשיב אבל היכא דשמעינן דחשיב הוכיח סופו כו' א"נ ע"כ לא אמר ר"א התם אלא גבי נכרי כו' ע"ש וא"כ קשה בין על ההיתר בין על האיסור שיש סבר' לומר דרבנן מודו ויש ג"כ סבר' לומר דגם ר"א מודה ואף אליבא דתירוצו של רב שיזבי או רבינא קשה ממ"נ אמאי לא אמרו בה איסור מאי אמרת משום כבודן דרבנן הלא קשה ממאי דלמא ע"כ ל"ק רבנן כו' וכדלעיל:

וכדי לישב סוגי' דשמעת' הנז' ויתישב ג"כ בזה דע' הרי"ף והרא"ש הנז' ולענ"ד דה"פ דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמרו משום כבודן דרבנן כו' ומקשי ע"ז ממאי דלמא כו' אבל היכא דשמענ' דחשיב הוכיח סופו כו' א"נ ע"כ ל"ק ר"א כו' ומסיק אלא א"ר שיזבי א"א רבינא משום כבודו דרשב"ג ר"ל לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן מאי אמרת לימרי בה היתר וכמו שפסקי הרבנן באמת דסתם מחשבת עכו"ם לע"א לא אמר לכן אמר רב שיזבי ורבינא משום כבודו דרשב"ג ר"ל דרשב"ג סבר בעלמא דאמרינן הוכיח סופו כו' אף ששם במקום שפליג רשב"ג עם רבנן כגון כששתק ולבסוף צוח כו' וזיכה ע"י אחר כו' אין הלכה כרשב"ג אלא כרבנן וכמ"ש הרי"ף והרא"ש אבל מ"מ י"ל דרבנן בכאן בעובד' דקסרי סוברים כסבר' רשב"ג דהתם כמ"ש בסוגי' ממאי דלמא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא דלא שמעינן דחשיב אבל היכי דשמעינן דחשיב אמרי' הוכיח סופו כו' וזהו סברת רשב"ג גבי הכותב נכסיו כו' אף שגבי הכותב נכסיו כו' אין הלכ' כרשב"ג מטעם דסבר ת"ק מדשתי' קננהו ומשא"כ במעשה דקסרי לא ר"ל היתר בודאי וכמו שסברי רבנן גבי השוחט לנכרי משום כבודו דרשב"ג ר"ל די"ל דרבנן דהשוחט לעכו"ם סברי במעשה דקסרי כסבר' רשב"ג דהכותב נכסיו דאמרינן סבר' הוכיח סופו כו' וה"ה במעשה דקסרי הואיל ושמעינן דחשיב וכסבר' המקשה ממאי דלמ' ע"כ ל"ק רבנן כו' אבל היכי דשמעינן דחשיב כו' אף דגבי הכותב נכסיו חולקים שם וסברי דמדשתי' קננהו אבל במעשה דקסרי י"ל שסברי כרשב"ג ומודים דכאן אמרי' הוכיח סופו כו' הואיל ושמעי' דחשיב לכן נסתפקו ולא רצו לומר היתר כסברת רבנו גבי השוחט לנכרי וכסברת רבנן גבי הכותב נכסיו די"ל במעשה דקיסרי מודים רבנן וכסברת המקשן וזהו שפסקו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כרבנן בהכותב נכסיו לאחרים ולא כרשב"ג ובמעשה דקסרי פוסקים שהוא ספק זבחי מתים וכמבואר בטי"ד סי' ד' וא"כ מוכח בהא דהרי"ף והרא"ש דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וא"כ ה"ה בנ"ד:

וראיתי בתשו' ה"ה מהריק"ו שו' קנ"ה שהוא נושא ונותן בסוגיא הנז' בענין הוכיח סופו כו' וכתב אליבא דהרא"ש וסיעתו שפסקו כת"ק בההיא דהכותב נכסיו והיו בהן עבדים דאזלינן בתר שתיק' דמעיקר' אפי' היכא דאיכא למימר הוכיח סופו כו' וכתב א"ל דשאני התם שעם השתיקה היה המעשה שהרי קיבל השטר כו' עד דהא ע"כ כו' עד ותדע שכן הוא דאלת"ה קשה בפ"ב דחולין דקאמר שחטה ואח"כ חישב עליה דלא אמרו בה איסור משום כבוד דחכמים כו' ואם איתא דאפי' חכמים לא נחלקו אלא היכא דאיכא מעשה כי התם וכו' שקיבל השטר א"כ כההוא מעשה דקסרי לא עשה שום מעשה בתחלה שיסתור את המחשבה שעשה לבסוף וכו' זהו תורף דבריו:

הנה במ"ש תחלה אליב' דהרא"ש וסיעתו וכו' וא"ל דשאני התם וכו' שהיה מעשה שקיבל השטר כו' הנה לדעת הרא"ש א"א לומר כן שהרי הרא"ש מוקי הא דהכותב נכסיו איירי בש"מ ודבריו ככתובים וכמסורי' דמי ולא היה שם קבלת השטר כמבואר בהרא"ש ועיין ב"ח בח"מ סי' רמ"ה בסופו. ואפשר שמהריק"ו הקשה כן לפי דעת רשב"ם שמביא שם אבל ק"ק על דבריו במ"ש וא"ל דשאני התם שקיבל השטר כו' וכן במ"ש מהריק"ו אח"כ ותדע שכן הוא דאלת"ה כו' הלא במ"ש שם בגמ' דהוכיח סופו כו' איירי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח כו' ושם לא קיבל בעל המתנה שום שטר רק שזיכה לו ע"י אחר ושם א"א לומר דעשה המקבל מעשה שקיבל השטר וא"כ הא"ל אינו קושיא וגם במ"ש ותדע אין כאן שום הוכחה ודוחק לומר במה שמסרו השטר ליד אותו שזכה בעבורו חשיב מעשה ודו"ק ע"ש. אבל עדיין צריכין אנו ליישב הנ"ד אליב' דדעת הרמב"ם שפסק גבי הכותב נכסיו לאחרים וזיכה ע"י אחר שהוא ספק וכמבואר בהמ"מ שכתבתי לעיל וכן פסק הב"י בשלחנו הטהור סי' רמ"ה בסופו והיינו מטעם שהוא ספק אי אמרי' הוכיח סופו כו' אם לאו ובכ"מ שהוא ספיקא דדינא אמרי' שהוא חומר' לתובע וקולא לנתבע וא"כ ה"ה בנ"ד נאמר ג"כ דדלמ' אמרי' הוכיח סופו כו' ולא מקרי חשוד וא"כ אמרי' דלא היה משתבע לשקר אף שחשוד אממון וא"כ יש לפטור לבעל המשכון מחוב הנז' דלמה לא תבעו אותו בעש"ג אבל ז"א דע"כ לא נסתפק הרמב"ם אי אמרי' הוכיח סופו כו' אלא דוקא בהכותב נכסיו לאחרים והיה בהם עבדים וזיכה לו ע"י אחרים ושתק ולבסוף צוח בזה נסתפק הרמב"ם דדלמ' אמרי' הוכיח סופו כו' כרשב"ג ולא יאכלו עבדים בתרומה אחר המעשה שצוח הואיל ושתק תחלה אבל קודם שצוח ליכא מאן דפליג שבין זמן השתיקה וקודם שצוח פשיט' שיאכלו עבדים בתרומה הואיל ולא שייך בזה לומר הוכיח סופו כו' דעדיין לא היה סוף וא"כ ה"ה בנ"ד כל ימי משך זמן היותו מומר ישמעאל ליכא מאן דפליג דהיה חשוד על השבועה ועל כל עבירות שבתורה וכמ"ש לעיל ולא שייך לומר בזה הוכיח סופו כו' כי באותו פעם היה חשוד וע"כ אנו דנין אותו על אותו הזמן וא"כ יפה עשו הגבאים דהחברה קדוש' הנז' שלא תבעו אותו בעש"ג רק אח"כ כשחזר ליהדותו אז י"ל שהוכיח סופו כו' מספק אמנם באותו הפעם כבר נד ולד שהרחיק נדוד וכמש"ל אבל אין אנו צריכין לכל זה כי זולת זה הגבאים הנ"ל פטורים מאחר שנ"ד מקרי אונס גמור ואפילו אונס דלא שכיח הוא:

ואם יתעקש המתעקש לומר שהרי רש"י בפרק כל שעה כתב שחייב המלוה אף אם נאנס המשכון וכ"כ הראב"ד בפ"י מהל' שכירות וכ"כ הבעל המאור בסוף פ' הדיינים ע"ש וא"כ בנ"ד יכול בעל המשכון לומר קים לי כהנהו תלת עמודי עולם שסוברים דחייב המלוה אף אם נאנס המשכון וא"כ פשיטא שפטור בעל המשכון מלשלם את חובו. אמנם ז"א חדא דכל הפוסקים האחרונים המכריעים בין דעת הרמב"ם והגאונים ובין דעת הרא"ש ור"י אינם מחולקים רק אם מלוה על המשכון הוי ש"ש או ש"ח והכריע המרדכי בפרק הדיינים דמספיקא לא מפקינן ממונ' אבל לדעה השלישית הנ"ל ולומר שהמלוה על המשכון יתחייב באונסים לזה לא חשו כלל ולא הביאו בספריהם כלל דעה זו ואדרבה סתמו דבריהם שבאונסי' מחויב לשלם הלוה את חובו וכמבואר בטור סי' ע"ב ושאר פוסקי' ובר מן כל הנז' א"א לומר בנ"ד שיאמר בעל המשכון קים לי כפוסקים הנ"ל דע"כ ל"ק הני גאונים דהמלוה על המשכון שיתחייב באונסים היינו במשכנו שלא בשעת הלואתו ומדר' יצחק דרש"י בפרק כל שעה קאי עלה דר"י וכ"כ הראב"ד בפי' וכן הרז"ה אבל במשכנו בשעת הלואתו כ"ע מודי' דאינו חייב באונסי' ובנ"ד הוי משכנו בשעת הלואתו ופשיטא לדעת בה"ג הביאו התוס' פרק האומנין דף פ"א דה"מ ד"ה שכתבו ובה"ג נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאר"י דבע"ח קונה משכון דוקא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קני היינו דוקא בשטר כיון דאיכא שטר לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי ש"ש כו' ע"ש וא"כ מוכח משם דבשטר לא קני משכון ולא נאבדו מעותיו וכמבואר בהג"א סוף האומנים הביאו הב"י סי' ע"ב וא"כ בנ"ד דהלוה בשטר וגם המשכון היה הכל בשעת הלואה פשיט' דאף שלא הי' כאן שום אונס היה חייב בעל המשכון לשלם את חובו אלא אף לדעת רש"י שהביאו בגמ' הנז' בשמו וז"ל ורש"י פירש אפשר דבשטר סבר' טפי לומר אבד המשכון אבדו מעותיו היינו אליבא דר"א אבל אליב' דר"ע ליכא שום נפקות' בזה ואנן קי"ל כר"ע מ"מ בנ"ד דמשכנו בשעת הלואתו וגם השטר הכל היה בשעת הלואה ומודה רש"י דאינו חייב באונסים וכמ"ש לעיל ונ"ד הוי אונס גמור. ועדיין חל עלינו חובת ביאור בנ"ד דתיתי מהיכי תיתי אף אחר כל הראיות והוכחות שכתבנו דזה מקרי אונס גמור שנאבד המשכון באונס ולכן מחויב בעל המשכון לשלם את חובו אבל מ"מ הלא בעת הזאת פלוני המומר הנז' חזר לדת יהודי' כמו בראשונה וא"כ נאמר שהגבאים מחויבים לטרוח להחזיר לו המשכון. ותחלה אציע לפניך לשון הגמר' בפרק הגוזל קמא דף ק"ח ע"ב נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם ש"ח הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם ש"ש הוא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אמר א' זה וא' זה עושה עמו דין ואינו נשבע ומסיק בגמר' אליבא דרבא שאם קדם ונשבע אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין ואם ש"ש הוא עושה עמו דין ופירש"י עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ואם ש"ש הוא אע"ג דפטור בלסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלי' ויחזור ויפרע מן הגנב והמ"מ סוף הל' שאלה מביא דעת רש"י הנז' וכתב עליו וז"ל ושאר מפרשים הקשו עליו דודאי אינו הדין שיתחייבו הם לשלם האונסים אע"פ שהוכר הגנב אלא כך פי' שהן חייבים לטרוח ולדון עמו משום דלעתים הגנב הוא אלם וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עמו וזהו דעת רבינו עכ"ל המ"מ הובא בב"י סי' רצ"ד בח"מ ע"ש א"כ נשמע מזה דלפ"ד רש"י וכן אליב' דדעת הטור שהסכים לדעת רש"י כשנגנב' באונס ואח"כ הוכר הגנב אז השומר משלם והוא יפרע מהגנב ואליב' דדעת הב"י גם הרמב"ם יכול לסבול פי' זה אלא לפי דעת המ"מ שכתב שהמפרשים הקשו על פירש"י וכתב אליבא דהלכת' שהשומר אינו מחויב לשלם לבעלים רק הטירח' מוטל על השומר וא"כ בנ"ד פשיט' לפ"ד רש"י שמחויב השומר לשלם לבעלים כשהוכר כמו בנ"ד מחויבים הגבאים דחברה הקדושה לשלם לבעל המשכון דמי המשכון ולכל הפחות הוא פטור מחובו דהוי ג"כ כמו נגנבה באונס והוכר הגנב אלא אפילו לדעת הרמב"ם וכפי' המ"מ שאינו מחויב לשלם הפקדון אבל מ"מ מחויב השומר לטרוח אחר הפקדון ואם כן בנ"ד נמי דינא הכי ומכ"ש לפי דעת הב"י שכתב על המ"מ שאינו יודע מאין הכריע דעת הרמב"ם שהרי דבריו הם דברי הגמ' ממש וכל פי' שיפורש בגמ' יתפרש בדבריו עכ"ל ועפ"ז פסק הב"י בספרו הקצר בסי' רצ"ד סעיף ו' והעתיק לשון הרמב"ם ובסי' ש"ה סעיף ה' כתב כדעת רש"י לפי שהב"י מפרש דעת הרמב"ם כרש"י וא"כ אליב' דכ"ע השומר מחויב לשלם לבעלים וה"ה בנ"ד:

ואף שבסמ"ע כתב שדברי הרמב"ם מוכרחים כדעת המ"מ ושלא כדעת רש"י וכתב בסי' רצ"ד ס"ק ז' שלפ"ד רש"י עושה עמו דין ר"ל המפקיד עם הנפקד וצריך לשלם לו מיד אחר שהוכר הגנב ומשא"כ לפ"ד הרמב"ם עושה עמו דין פירושו הנפקד עם הגנב וכו' ע"ש אבל אין דברי הסמ"ע נראה בעיני שיהיה הפי' לפ"ד רש"י עושה עמו דין פירושו המפקיד עם הנפקד דנלע"ד דגם רש"י סובר דעושה עמו דין פי' עם הגנב והנפקד ישלם לו וכ"כ בת"ה סי' שכ"ד בדין ראובן שהמציא חוב בטוח כו' כתב וז"ל איתמר נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב וכו' ופירש"י שם עושה עמו דין כלומר השומר ישלם לבעלי' והוא יעשה דין עם הגנב הרי דכתב בת"ה בלשון כלומר כמו ביאור על דברי רש"י אף שלא כתב בפירוש בדברי רש"י רק שכתב שהוא יפרע מן הגנב הוסיף בת"ה כלומר השומר ישלם והוא יעשה הדין עם הגנב הואיל ואינו מפסיד כלום כו' ע"ש בת"ה וא"כ גם הרמב"ם יכול לסבור כדעת רש"י וכקושית הב"י וכמו שהעלה בספרו הקצר בש"ע וזולת זה אני בעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו של הסמ"ע במ"ש לפ"ד רש"י עושה עמו דין פי' המפקיד עם הנפקד והיינו שישלם לו הנפקד ואם כן העיקר חסר בגמ' מהו הדין וצ"ל לפ"ד הסמ"ע בפירש"י שהדין הוא מה שמסיים אח"כ ואינו נשבע שאינו פטור בשבועה רק שמחויב לשלם לו וא"כ העיקר חסר בגמ' מה יעשה עם הגנב. וע"ק לענ"ד על דבריו במ"ש לפ"ד רש"י דעושה עמו דין ר"ל המפקיד עם הנפקד שישלם לו ואינו נשבע וא"כ גם מ"ש בגמ' לפני זה אליב' דאביי גבי ש"ח רצה עושה עמו דין ג"כ פי' המפקיד עם הנפקד וא"כ לפ"ז הברירה ביד המפקיד דהלא לפי דבריו עושה עמו דין פי' עושה המפקיד עמו דין דהיינו עם הנפקד וא"כ רצה קאי נמי אהמפקיד וזה הפי' אינו עולה לפי סוגי' דשמעת' שמוכרח לומר דהשומר יש לו [הברירה[ ולא המפקיד דאל"כ קשה למה יגרע הש"ח מש"ש דגבי ש"ח הברירה ביד המפקיד לעשות עמו מה שירצה או שישלם לו או שישבע ובש"ש אין להמפקיד ברירה וע"ק מה ברירה שייך להמפקיד אם ירצה המפקיד יהיה השומר מחויב לשלם לו וא"כ פשיט' שיברור ברירה זו לעצמו שישלם לו השומר וצריך לדחוק ולומר שקאי על הכפל שהברירה ביד המפקיד דהיינו רצה המפקיד עושה עמו דין שישלם לו והשומר יטריח עם הגנב ואז הכפל לשומר ואם לא רצה אז נשבע והכפל לבעלים אבל ז"א חדא דהלא הסמ"ע בעצמו כתב לפני זה בס"ק ו' דלהכי נקט הטור נגנבה בלסטים מזויין כו' לפי שבאונס פטור מהכפל כו' ואז שייך לומר דהשומר צריך לטרוח עבור המפקיד כו' א"כ מוכח מהסמ"ע שם דהא דאמרי' בגמ' נגנבה באונס לא איירי שהגנב יתחייב כפל אף ששם בסמ"ע דבריו תמוהים למעיין בסוגית הגמ' בהכונס דמוכח שם דנגנבה באונס דלסטים מזויין צריך לשלם כפל ע"ש ועכ"פ לפי סברת הסמ"ע מוכח דסוגית התלמוד בהא דנגנבה באונס לא איירי בענין חיוב' דכפל:

ועוד דהדרא קושי' לדוכתי' למה יגרע כח המפקיד גבי ש"ש דעושה עמו דין ואינו נשבע וא"כ הכפל לשומר אם ישלם הוא לבעלים ואדרבה גבי ש"ש יפה כח הבעלים מלגבי ש"ח וע"ק אעיקרא דדינא אי איירי לענין כפל דמשמעות הלשון דעושה עמו דין שהשומר אינו רוצה לשלם לו וצריך המפקיד לעמוד עמו לדין וא"כ אז הכפל אינו לשומר הואיל ואטרחי' לדינא ולא שילם לו ברצון וכמ"ש בגמ' דהמפקיד גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי כו' וכן משמע בסוגיא זו לפני זה גבי תבעוהו כו' לשומר ונשבע כו' אף שרבא סובר שמשלם הכפל למי שהפקדון אצלו היינו כיון ששילם מעצמו ומשא"כ כאן גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דעושה עמו דין פי' המפקיד עם הנפקד שישלם לו ואז הכפל אינו לשומר וכן מוכח בתוס' בסוגיא זו דף ק"ח ע"א בתוס' ד"ה רבא אמר וכו' ומכ"ש לפי סברת אביי דאף ששילם לו ברצון אח"כ רק הואיל ואטרוחי מתחלה לבי דינא בשבועה שהכפל אינו להשומר וא"כ א"א לומר דרצה עושה עמו דין פי' והכפל להשומר וג"כ לפי המסקנא אליב' דר"ח בר אבין דאיירי כגון שקדם ונשבע ורצה לעמוד בשבועתו לא יסבול פי' הנז' ולאפוקי לפי פי' הב"י ברש"י שפי' עושה עמו דין ר"ל הנפקד עם הגנב מחויב לטרוח ולהוציא ואינו נשבע רק ישלם לבעלים א"ש הסוגי' הנז' ולכן מקשי הב"י שזה הפי' יסבול ג"כ ברמב"ם ושלא כדעת המ"מ שהרמב"ם חולק על פירש"י. אבל באמת י"ל כוונת המ"מ שהרמב"ם שלא כדעת רש"י דאם איתא שהרמב"ם סובר שהשומר מחויב לשלם לבעלים ודאי שהיה לו להרמב"ם לפרש ומדסתם לשונו משמע שסובר שלא כדעת רש"י ועיין בתשו' ה"ה מהרא"ש סי' ק"ח:

וביותר שדברי רש"י לכאורה צריכין ישוב אליב' דהסוגיא דשמעתתא לשם שלפי דעת רש"י שהשומר משלם לבעלים בהוכר הגנב ובש"ש לפי מסקנת הגמ' אליבא דרבא דאף אם קדם השומר ונשבע מ"מ חייב לשלם בהוכר הגנב א"כ היאך אמרי' בגמ' לפני זה אליבא דרבא תבעו הבעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה כו' אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר ובאם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר הלא אף אם נשבע השומר אמר רבא בסמוך כשהוכר הגנב מ"מ צריך השומר לשלם לבעלים לפי דעת רש"י וא"כ למה לא יפטור הגנב בהודאת השומר ואין לחלק דלקמן מיירי דנשבע באמת הלא בגמ' סתמ' קאמר כגון שקדם ונשבע ואפ"ה אם ש"ש הוא עושה עמו דין דהיינו שצריך לשלם לבעלים בין אם נשבע באמת כו' בין אם נשבע לשקר א"כ למה אמר רבא לעיל דלא נפטר הגנב בהודאת שומר ואף שרש"י מפרש לעיל הטעם כיון דמגליא מלתא דשקרן הוא אנן סהדי דלא ניחא לי' למרא דליהוי תו שומר עליה מ"מ קשה אע"ג דלא ניחא ליה מ"מ הרי מחויב לשלם לבעלים ואמאי לא נפטר הגנב:

איברא כדי לישב קושי' הנ"ל לפי דעת רש"י נלע"ד דרבא אזיל לשיטתיה וטעמיה דאיתא לפני זה בסוגיא שהארכתי לעיל תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב כפל למי אביי אמר כו' רבא אמר למי שהפקדון אצלו כיון ששילם מקני ליה כפילא והקשו התוס' ד"ה רבא אמר כו' וא"ת דהכא סבר רבא דאע"ג דאטרחי לבי דינא מקני ליה כפילא ובפ' המפקיד גבי ההוא דאפקיד כיפי כו' מתרץ הכא אטרוחי' לבי דינא וי"ל דהתם אטרחי לבי דינא ולא פרע מידי אלא ר"נ אגבי לאפדני' כו' ולכן לא מקני לי' כפילא ומשא"כ הכא כו' כיון ששילם לבסוף ברצון כו' מקני ליה כפילא ע"ש וא"כ ה"ה גבי נשבע לשקר אף שהוכר הגנב דצריך לשלם מ"מ לענין כפל הגנב אינו של השומר הואיל ומתחלה נשבע לשקר ודוגמא כמ"ש בעובדא דכיפי ומשא"כ בנשבע באמת כו':

ומצאתי ראיתי בתשו' ה"ה מהרא"ש סי' ק"ח שהרגיש בקושיא זו ולא כתב שום ישוב ולענ"ד מ"ש הוא נכון וביותר תמה אני על ה"ה הנז' שסתם דבריו כדעת המ"מ ושלא כדעת רש"י כלל וזהו הפך מ"ש הטור בסי' רצ"ב גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דבין ש"ח ובין ש"ש צריך לשלם לבעלים ויעמיד הוא הגנב לדין כו' וכן פסק הב"י בשלחנו הטהור ותמהני על הרב הנז' שלא שת לבו לפסקי המאורות הגדולים הנז' ולא הזכיר דבריהם כלל. אבל לפי מ"ש יש להפך בזכות בעל המשכון שצריכין הגבאים לטרוח להוציא למשכון מן פלוני אשר חזר לדת יהודים ובעל המשכון פטור מהחוב עד שיחזירו לו המשכון:

אמנם כד מעיינת היטב הדק תמצא שז"א ואדרבה איפכא מסתבר' ונאמר ל"מ אליבא דדעת המ"מ שסובר שהרמב"ם חולק על רש"י וכמ"ש גם ה"ה מהרא"ש הנ"ל ופסק כדעת המ"מ הנז' פשיטא שהגבאים פטורים ובעל המשכון חייב לשלם את חובו וכמ"ש בסמוך אלא אפילו לדעת רש"י שפירש שהשומר ישלם להבעלים מודה גם כן בנ"ד שהגבאים פטורים דע"כ ל"פ רש"י והמ"מ אלא כשהוכר הגנב ויש עדים בודאי שיכול השומר להוציא מן הגנב הגניבה בדין רק שהטירח' הוא להעמיד הגנב בדין בלי שום הוצאה ואחר שיעמיד את הגנב לדין יכול לכוף אותו שיחזיר הגניבה לבעלים וכ"כ רש"י בהדי' בסוגיא דנגנבה באונס והוכר הגנב וז"ל נגנבה באונס לסטים מזויין בש"ש פטור בו ואח"כ הוכר הגנב ויכול לכופו להוציא מידו מוכח מלשונו שברור לו שיכול לכוף את הגנב אחר העמדתו בדין והואיל ואין לו שום הפסד רק הטירחא לכן מחויב לטרוח עצמו וכ"כ רש"י אח"כ בהדי' וז"ל והואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם כו' שמצוה עליו לחזור אחר האבידה ומשא"כ בנ"ד שאותו פלוני אשר חזר לדת יהודים הרחיק נדוד ויש כמה חששות בסכנת דרכים וגם אף אם לא יהיה סכנה מי יודע אם יכולים להוציא מידו המשכון הנז' אז כ"ע מודים דפשיטא דאין הגבאים מחויבים לטרוח אחריהם באשר שהמשכון נלקח באונס וכמ"ש לעיל ויש ספק אם יכולים להוציא מידו וגם יש כמה חששות הנ"ל:

וגדולה מזו מצינו גבי ערב אף דלא נשתעבד רק אם אין ללוה נכסים ואמרינן בגמ' דגם המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה וכתב הרא"ש וגם הרמב"ם דאם הלוה במד"ה כו' ואין לו כאן נכסים או אם הוא גברא אלמא אזי יתבע מן הערב ויגבה ממנו וכתב עוד המ"מ שאפילו יש ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת נפרע מן הערב וכ"כ הטור וב"י בש"ע סי' קי"א סי"א דאם הלוה מכר נכסיו בעירו אע"פ שיש לו בני חורין בעיר אחרת גובה ממשעבדי כו' וכ"כ הריב"ש סי' שי"ג וא"כ ה"ה בנ"ד שאינו מוטל על הגבאי' זה הטורח:

כללא דמילת' בהא סליקנ' ובהא נחיתנא דהגבאים יצאו זכאים בדיניהם ובעל המשכון מחויב לשלם את חובו מאחר שנאבד המשכון באונס וכמו שהוכחנו בכמה הוכחות ועוד טעמים אחרים המבוארים בפנים ואינו מוטל על הגבאים לטרוח אחר המשכון הנז' וכמ"ש בסמוך אך באשר שאם היה אותו פלוני כאן היה מוטל עליהם זה הטורח אחר שחזר לדת יהודים באם שהיו יכולים להוציא ממנו המשכון הנז' ובעד זאת הטירחא דברתי אל הגבאים הנז' ונתרצו ליתן שליש ההוצאות ובעל המשכון יתן שני שלישים שישלחו איש א' למקום פלוני שירד עמו לדין באם שיכולים להוציא ממנו מאומה והנלע"ד כתבתי. כ"ד המדבר במשפט וצדק. ומחפש בחורים וסדק. להחזיק בדק. ידי עושי צדק. וי"י אלקים צבאות יצלנו משגיאות. ויראני מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. נאם אפרים מבית אהרן מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף