שער אפרים/קיג
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה קיג
יהי שמו מבורך. לוחם במלחמתה של תורה וקשתו דרוך. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בפיו ובלבו סדור וערוך. מים חיי"ם ומתוקים נובעים מבו"רך. ועל ראשו עטרת זהב ותכריך. לאהובי ידידי עטרת מלוכת הרב המובהק אב"ד דק"ק סופיאה במהר"ר חיים מבורך. יהי מקורו ברוך. וי"י ימיו ושנותיו יאריך אחר התפלה. לאל נורא עלילה. למי זאת עולה:
הנה אמרתי עתה באתי מן המודיעים ולפנים אשר זה מקרוב הגיע פה עירי פסק א' אשר כתב מעל"ת ומסר ליד א' מהצדדים בעסק ריבה א' אשר מיאנה בבעלה פה ואפריוו נמטי ליה אשר מצודתו פרוסה מרחוק שהחליט מעל"ת בפסקו הלכה למעשה שמחוייבת לחזור עליו וגם ראיתי כתב נבחר לשון צדיק אשר כתב להגבירים ראשי ופרנסי הק"ק יצ"ו עבור העסק הנז' שיאשרו ויקיימו את פסקו והנה אף כי אותי לא קרא ולא עשאני אפילו כגרמיזא הדין בפסקו ובכתבו הנז' מ"מ באשר שצדיק בא לבית מלוני ונדרשתי לאשר לא שאלוני ונחקרתי ללא חפצוני ולהוציאם חלק א"א מי כהחכם יודע פשר אמרתי אשנה פרק זה לכבודו וקריתי ושניתי את פסקו הנז' והיתה הקריא"ה שגבה ממני כי ראיתי וקריתי שם הרבה דברים אשר בעניי נפלאים ממני ואנכי לא ידעתי להמציא להם תרופתי ואשים בהם דברתי ולהעלותם על הספר אחת לאחת נמצא חשבון ולהודיע לו כי אין חבין לאדם שלא בפניו באמת נפלאה בעיני אשר יצאה כזאת מלפניו לכתוב כתבים כאלה לקהלות אחרות אשר אינם סרים למשמעתו כאלו מפיו אנו חיי"ם ומבו"רך אנו שותים ומצינו כי הרבה הקפידו חז"ל בזה וכמבואר בתשובת הריב"ש בעסק המחלוקת של ה"ה מהר"ר יוחנן במוהר"מ עם הצד שכנגדו ואיתא בגמ' דעירובין שאמר ר"א בר תחליפא לר"א מהגרוני' ולא ליחוש לסבא כו' ואיענש ר"א מ"מ הכל שרוי ומחול לו ולא יענש שום אדם בסיבתי וח"ו לא לכבוד עצמי אני דורש כי מה לתבן את הבר וטובה ציפרנן של ראשונים כו' אך באשר שאהבתו תקועה בלבי אמרתי אשתעשע בדברי קדשו ולא כבן פדת שאמר לר"י תניא דמסייע לך אלא כמ"ש לו ר' יוחנן את כבר לקישא דכי ה"א מילת' הוי מקשי לי כ"ד קושיא וממילא רוחא שמעתת' ונפשי בשאלתי הבינני נא לדעת את דרכיך דרך החיי"ם והחזירני בתשובה שלימה כי בטוח אני בצדקתו שינענע לי ראשו וכההוא דדרש רבה בר רב הונא גבי חציה שפחה וחציה בת חורין בגיטין וגם רבא בב"ב גבי הוכרו, ולבסוף נתערבו כו' ע"ש. וזהו לשון השאלה אשר הציע השואל לפניו:
שאלה בעיר בודון הקול יצא שנערה אחת אשר נתקדשה ונישאת בקטנותה שזה ג' שנים בהיותה קטנה מיאנה בבעלה ראובן בהיות עמו קטטה ומריבה ועדות המיאון לא הוגבה עדיין בב"ד וראובן צוח ככרוכי' דאויבים אפקוה לקלא ושונאים שלו למדוה דבר זה ואפילו אם האמת כדבריה כפי הנשמע אשר האנשים אשר מיאנה בפניהם הן הם הדיוטות ועמי הארץ אשר אינם בקיאי' בדיני המיאון בין ימינם לשמאלם ולא ידעו מאי קאמרי רבנן שאינם נראים למיאון בפניהם זאת ועוד שמעידים כל אנשי הארץ ההוא שמיום היותם בארץ ההוא שמעולם לא נשמע דבר כזה שתמאן קטנה בבעלה וזה להם חדש ממש שנראה שהמנהג בעיר שלא למאן בארץ ההיא גם זה ימים מספר שבא מורשה הנערה ההיא להתפשר עם אבי הבעל שתחזור הנערה לבעלה ולא בא הדבר לידי גמר שזה מורה היות הדבר שקר וכזב אפילו אם מיאנה בדבריו נתבטל המיאון וחזר הדבר כמו שהיתה בראשונה וקרובי הנערה טוענים שיקוב הדין את ההר שיגבו העדות בב"ד וכתורה וכמשפט כן יעשה יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מאת הנאמן לשלם שכר טוב לצדיקים עכ"ל השאלה:
וז"ל תשובתו הרמה כפי דברי השואל נראה דלא נתקבל שום עדות על הממאנת הזאת אם היתה קטנה בשעת המיאון א"כ הוי הוכחה שהיו ע"ה כו' ונסתפק מעל"ת אם יבאו עדים כשרים ויעידו על זמן מיאונה שהיתה קטנה ותתקבל עדותם כו' מה יהיה דין המיאון אף שלכתחלה אין לעשות כן וכמ"ש ה"ה הב"י ז"ל וז"ל קטנה שבאה למאן ועדים המיאון שהיא קטנה אינם מצויים בכאן כו' ואמרו תמאן עכשיו כו' ואם תביא אח"כ עדים כו' שהיתה קטנה תתירנה להנשא כו' שאין ב"ד רשאין לעשות כן כו' ונסתפק מר אם הוא כשר בדיעבד וכתב שזהו תלוי במחלוקת אביי ורבא כו' דרבא ס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דמשמע דוקא דבר שהוא מדאוריית' אז לא מהני אמנם בדבר שהוא מדרבנן אפשר דרבא מודה לאביי דאי עביד מהני עכ"ל מעל"ת בתכלית הקיצור:
הנה במה שחילק מעל"ת דמ"ש בגמ' דכל מידי דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני דדוק' בדבר שהוא מדאוריית' ולא בדבר מדרבנן:
נפלאה בעיני על פה קדוש יאמר דבר זה ובאלף מחילות דאישתמיטתי' מיניה תלמוד ערוך בפרק האשה שנפלו בעובד' דההוא גברא דנפלה ליה יבמה כו' בעי אחוה למיפסלה בגיטא א"ל מאי דעתיך משום נכסי כו' אמר רב יוסף כיון דאמרו רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זבינא זבינא דתניא מי שמת והניח שומרת יבם כו' לא ימכור כו' ואביי חולק ע"ז שם וס"ל דזבינא זבוני ופסק הרא"ש כרב יוסף ודלא כאביי וכן פסק הטור בסי' קס"ח בא"ה וכן שאר פוסקים וא"כ מוכח משם דאפי' בדבר שהוא מדרבנן אי עביד לא מהני דהלא רב יוסף אמר כיון דאמרי רבנן לא ליזבין כו' לא הוי זביני וא"כ איך עלה על דעתו לחלק בין דבר שהוא מדאוריית' לדבר שהוא מדרבנן ולומר דבדבר שהוא מדרבנן לא אמרי' אי עביד לא מהני. ועלתה על דעתי ליישב דברי מעל"ת בסוגי' הנז' ולומר דמ"ש רב יוסף כיון דאמרי רבנן לא ליזבון כו' אי עביד לא מהני דוקא ביבמה אמרי' הכי וכמ"ש התו' שם דהחמירו ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסים אחראין לכתובתה לכך תיקני שאינו יכול למכור כלל כו' ע"ש בתוס' ד"ה הרוצה שימכור כו' וא"כ בשאר דברים י"ל דדוקא במידי דאוריית' אז אי עביד לא מהני וכרב' בתמור' משא"כ במידי דרבנן וא"כ לפ"ז הסוגי' הנז' אינו סותר דברי מעל"ת:
אמנם כד מעיינת בסוגי' הנז' תמצא שישוב זה אינו כי זולת דברי מעל"ת צריכין אנו לישב סוגי' דשמעתת' לפי מ"ש התוס' דהחמירו חכמים ביבמה כו' שאינו יכול למכור ומכרו בטל לאלתר דמשמע אבל לא בשאר מקומות וא"כ לפ"ז קשה מאי מקשה שם בסוגי' א"ל אביי וכל היכא דאמרי רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הוי זבינא זביני והתנן בש"א תמכור ובה"א לא תמכור כו' ואלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים כו' א"כ משמע מאביי המקשה חילוק בין יבמה שאמרו חכמים לא ליזבון ובין שאר מקומות דאל"כ הקשה כלום דדילמ' דדוק' ביבמה החמירו כו' וכמ"ש התוס':
והיה נלע"ד לישב לכאורה קושי' זו דודאי גם אביי סבר דביבמה החמירו ואע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני וקושית אביי הוא על דברי רב יוסף שאמר סתם כיון דאמרי רבנן ביבמה דלא ליזבון כו' והיינו כמ"ש התוספות דביבמ' החמירו אלא ודאי הואיל ואמר רב יוסף סתם מוכרח שסבר דבכל מקום שאמרו חכמים דלא תמכור המקח בטל וע"ז מקשי אביי והתנן בש"א כו' ואם מכרה ונתנה קיים כו' וזהו שמדוקדק בדברי אביי שאמר א"ל אביי וכל היכא דאמרי רבנן כו' וקשה למה דייק וכל היכ' ומנ"ל שאמר רב יוסף בכל מקום אלא כמ"ש דעיקר קושית אביי מכח וכל היכ' לפי שדייק בדברי רב יוסף למה אמר סתם וכמש"ל אלא שרב יוסף אמר בכל מקום וע"ז מקשי וכל היכא ובאמת בעיקר' דדינא סבר אביי ג"כ כרב יוסף דביבמה החמירו והמקח בטל:
איברא כד מעיינת בתשוב' ה"ה מהרא"ש ז"ל סי' קנ"ה במה דשקיל וטרי בסעיף הנ"ל וכתב וז"ל ובזה נ"ל דמתורצת קושי' אחרת כו' בדברי התוס' דמתרצים דרב יוסף לא היה צריך כו' דהתינח דמתרצים לרב יוסף אבל לאביי תקשי אמאי פליג כו' וא"ל דלא פליג אלא במאי דאמר לרב יוסף וכל היכ' דודאי הא ליתא כו' ע"ש באריכות וא"כ דחי הפי' זה בסוגי' הנ"ל בב' ידים דא"א לומר דלא פליג אלא במאי דאמר וכל היכא אבל ביבמה לא פליג אלא צ"ל דבעיקר' דדינ' פליג דגם גבי יבמה הוי זביניה זביני ובאמת הדין עמו כי משמעות הסוגי' הוא דאביי פליג אדרב יוסף אעיקר' דדינא בדין שומרת יבם דהוי זביניה זביני ממה שרצה ר"י להביא ראיה מהבריית' דשומרת יבם ואביי דחא' בב' ידים ואמר שזו אינה משנה וא"כ הדר' קושי' לדוכתיה דמוכח מזה דאין חילוק בין יבמה לשאר דברים וכן נראה לכאורה מדברי התוס' בסמוך דף פ"ב ע"א ד"ה פומבדית' רמאה שהקשו בתוספות וז"ל וא"ת מה רמאות עשה הא אמר רב יוסף דלא הוי זביניה זביני ואומר ר"י דלעיל חזר בו הפומבדית' ולא רצה ליתן אחר שיבם והא דקאמר רב יוסף כו' לא משום שהיה צריך לאותו מעשה אלא לפי ששייך עליו אותו עכ"ל ביאור דברי התוס' במאי דכתבו והא דקאמר רב יוסף כו' נראה שהוקשה להתוס' דלפ"ז שכתבו דהפומבדית' חזר בו אחר שיבם וזה רמאות שלו קשה האיך יכול לחזור הלא איירי שקנו מידו וכמ"ש רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שעשה זה כו' וקנו מידו כו' א"כ איירי בקנין והאיך יכול לחזור בו הלא אין לאחר קנין כלום אלא ודאי צ"ל דהקנין אינו מועיל וכמ"ש מר בר רב אשי הואיל ולאו בידו כו' א"כ קשה ע"ז למה א"ר יוסף הטעם דהואיל ואמרו רבנן דלא ליזבון כו' הלא אף אם לא אמרו רבנן בזה כלו' אם רשאי למכור אם לאו תיפוק ליה דלא שייך כאן מכירה ואפי' קנין אינו מועיל הואיל ואינו בידו וכמ"ש והא דקאמר רב יוסף כו' לא משום שהיה צריך לאותו מעשה ר"ל דבאמת רב יוסף לא היה צריך לאותו הטעם כיון דאמרי רבנן דלא ליזבון דבלא"ה אין כאן מכירה הואיל ולאו בידי' אלא לפי ששייך עליו אותו הדין ור"ל שאע"פ שלא היה יכול לחזור מכח הקנין מצד הדין מ"מ כיון שכלל הוא דמ"ש רבנן דלא ליזבון לא הוי זביניה זביני וא"כ, נראה מדברי התוס' דרב יוסף בכל מילי אמר ולאו דוקא ביבמה:
אבל יש לישב כל הנז' ולומר דודאי רב יוסף דוק' ביבמה אמר דלא הוי זביניה זביני והמשך הסוגי' כך הוא בקושית אביי כו' ובמאי דשלחוה לקמיה דרב חנינא וכו' ואחר כך הדור ושלחוה לקמיה דרב מניומי כו' ונפק רב יוסף ודק ואשכח וכו' דקושי' אביי הוא וכל היכא דאמרי רבנן כו' ר"ל דודאי אביי פליג ארב יוסף דסבר דלא הוי זביניה זביני וכמ"ש ה"ה מהרא"ש הנ"ל וקושיתו הוא ארב יוסף דמנ"ל לרב יוסף שאמר כיון דאמרי רבנן לא ליזבון כו' דהיינו מכח שהחמירו כו' הלא מצינו במשנה בש"א כו' ובה"א לא תמכור ואפ"ה מודים שמכרה קיים כו' ומנ"ל לרב יוסף לחלק בין יבמה לשאר דברים שאין לו שום סמך לא ממשנה ולא מבריית' ועז"א בגמ' שלחוה לקמיה דרב חנינא שלחה כדרב יוסף ואמר אביי אטו ר"ח כיפי תלה לה ר"ל שעיקר קושיתו הוא שדברי רב יוסף אין להם סמך לא במשנה ולא בברייתא ואדרב' מצינו במשנה גבי פלוגת' דב"ש וב"ה כו' שאם מכרה ונתנה קיים וא"כ מנ"ל לרב יוסף לומר שהחמירו ביבמה ולא הוי זביניה זביני כו' ועז"א נפק רב יוסף דק ואשכח דתני' גבי שומרת יבם כו' שמוציאין מידו דמוכח מבריית' דלא הוי זביניה זביני וא"כ מוכח מזה שהחמירו ביבמה וכמ"ש רב יוסף דלא הוי זביניה זביני ומשא"כ גבי פלוגת' דב"ש וב"ה כו' שמכרה קיים דשם לא החמירו בדיעבד ואוקמיה אדינא דבדיעבד מכרה קיים ואביי וסיעתו דהיינו רב מניומי פליגי על זה וסברוה דמעולם לא החמירו ביבמה והבריית' דנפק רב יוסף ודק ואשכח הוא יסוד הנופל וסיוע שאין בו ממש לפי שהבריית' הנז' אינה משנה ובדותא היא וא"כ לפי המשך הסוגי' הזאת י"ל דלעולם רב יוסף מודה בשאר דברים אע"ג דאמרי רבנן לא ליזבון אם מכר ונתן קיים ודוקא ביבמה החמירו וכנ"ל:
ומה שהוכחתי לכאורה מדברי התוס' בסמוך ד"ה פומבדיתא רמאה כו' דרב יוסף בכל מילי אמר וכמ"ש לעיל אין כאן הוכתה ומה שמסיימים התוס' בדבריהם הנז' והא דקאמר רב יוסף כו' לא משום שהיה צריך לאותו מעשה אלא לפי ששייך עליו אותו הדין עכ"ל בודאי ביאור דברי התוס' כמ"ש לעיל אך במה שסיימתי לעיל ור"ל שאע"פ שלא היה יכול לחזור מכח הקנין מצד הדין מ"מ כיון שכלל הוא דמה שאמרו רבנן דלא ליזבון דלא הוי זביניה זביני כו' ומכח זה הוכחתי הואיל וכלל הוא כו' דרב יוסף בכל מילי אמר כו' ז"א מוכרח כלל די"ל שאין כאן כלל רק שהתוס' באים לישב הקושי' הנז' שכתבתי לא מכח כלל רק לפי ששייך עליו אותו הדין לאותו המעשה אר"י כן והיינו אע"פ שהיה הקנין קנין ולא היה חוזר ואפ"ה לא הוי זביניה זביני ולעולם הטעם משום שהחמירו ביבמה ועיין בזה מ"ש מהרא"ש ז"ל בסי' הנז' בשם תוס' הרשב"א:
ועוד נלע"ד לישב קושיא הנז' בגמר' למה לא שת אביי לבו לחלק ולומר שדברי רב יוסף דוקא ביבמה דבריו אמורים דיש לומר דקושית אביי הוא על דברי רב יוסף מכח ק"ו דמה התם גבי יבמה אמרו שמכרו בטל לאלתר אף בדיעבד אע"פ שמשייר לה כדי כתובת' ולית לה פסידא כלל רק הטירחא שצריכה לחזור ולטרוף כו' כמ"ש התוס' ועיקר הנכסים הם של הבעל ובכמה מקומות אמרי' בגמר' דאלמוה רבנן כחו וגם אמרי' בגמ' ידו עדיפא מידה ועכ"פ ידו כידה וכמ"ש בגמר' ריש פ' הכותב פלוגתא דאביי ורבא וכן בהחולץ ואפ"ה א"ר יוסף דלא ליזבין ואם מכר מכרו בטל ומכ"ש וק"ו גבי אשה דמחלוקת ב"ש וב"ה וסברי ב"ה דלא תמכור ולמה אמרו שאם מכרה ונתנה קיים הלא אלמוה רבנן כחו ועכ"פ ידו כידה ולמה גבי שומרת יבם אם מכר היבם מכרו בטל אף שהנכסים היו בחזקת הבעל והם נכסי אחיו וגם לית ליה פסידא ואפ"ה מכרו בטל וא"כ נאמר גבי אשה שנפלו לה נכסים משנתארס' שיהיה מכרה בטל הואיל ואמרו רבנן דלא תמכור אף שאמרינן בגמ' לעיל בר"פ הטעם דאימר בזכותה נפלו כו' הלא ג"כ י"ל דאימר בזכותו נפלו ואלמוה רבנן לשיעבוד' דבעל וא"כ מנ"ל לרב יוסף למימר דאע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני וע"ז מסיק דנפק דק ואשכח ברייתא כדבריו וצריך לחלק ביניהם. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה עוד על דברי אביי שמקשה מהא דאלו ואלו מודים שמכרה קיים דקשה דלמא לעולם דברי רב יוסף שרירין וקיימין דכל היכא שאמרו רבנן שלא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני והיינו דוקא במקום שסתמו דבריהם ולא פירשו בהדיא דבריהם שבדיעבד יהיה מכרה קיים לאפוקי גבי מחלוקת ב"ש וב"ה שאמרו בפי' אחר שאמרו לא תמכור שאם מכרה ונתנה קיים בזה מודה רב יוסף דהוי זביניה זביני דהם אמרו והם אמרו:
אמנם לפי מ"ש לעיל יתישב על נכון דקושית אביי הוא מכח כ"ש וק"ו כנז' וא"כ עיקר קושית אביי היא למה באמת אמרו שמכרה קיים גבי ארוסה לפי דברי רב יוסף הנז' הלא אם גבי יבמה א"ר יוסף שמכרו בטל וא"כ מכ"ש גבי מחלוקת ב"ש וב"ה דהל"ל שמכרה בטל מטעם הנז' וביותר שנראה לפי משמעות לשון המשנה דמ"ש במשנה אלו ואלו מודים כו' לא ב"ה אמרו דבר זה רק שרבי סתם במשנה מסבר' דנפשיה וחידש שבדיעבד מכרה קיים דאל"כ הל"ל ובה"א לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים אלא שר' חידש מדעתו סברא זו וע"ז מקשי אביי לפי דברי רב יוסף שאמר גבי יבמה שמכרו בטל מכ"ש בנדון דב"ה גבי ארוסה שהסברא הוא להיפך שאם מכרה ונתנה שיהיה בטל. וגם לפי הישוב הראשון שישבתי את הקושיא הראשונה בביאור המשך הסוגי' דקושיתו דאביי הוא דמנ"ל לרב יוסף לומר שהחמירו ביבמה הואיל ומצינו גבי ארוסה בפלוגתא דב"ש וב"ה שאם מכרה ונתנה קיים כו' וכפי שהארכתי לעיל בביאור המשך הסוגיא הנז' מיושב ג"כ הקושיא הנ"ל מה שקשה על דברי אביי הנ"ל דדילמא יש לחלק בין היכא שסתמו דבריהם או במקום שפירשו דבריהם ואמרו בהדיא שמכרה קיים וכמ"ש לעיל אבל לפי מ"ש לעיל בהמשך הסוגיא לא קשיא מידי דעיקר קושית אביי הוא דמנ"ל לרב יוסף לומר שהחמירו ביבמה ואמרו שמכרו בטל הואיל שמצינו גבי ארוסה בפלוגתא דב"ש וב"ה שאם מכרה ונתנה קיים:
וכתבתי כל זה לפי שמצאתי ראיתי בתשו' הרשד"ם ז"ל לטי"ד סי' קט"ו שהרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל גם מ"ש כ"ת דבמקום שאמרו אם עשה עשוי ליכא לאקשויי וכו' האמת כי לכאורה נראה כן אלא דא"כ קשה דמה פריך אביי לרב יוסף וכל היכא דאמור רבנן לא תזבון וכו' והתנן בש"א כו' ובסיפא תני אלו ואלו מודים שאם מכרה כו' קיים ומאי פריך הלא התם הם אמרו והם אמרו (ולאפוקי בדברי רב יוסף סתמו דבריהם כו') ומסיים שם וז"ל ובודאי דהא מילתא קשה בעיני טובא וצריכה לפנים עכ"ל ולפי מ"ש לעיל הקושי' הזאת אינה צריכה לפנים ומתוך כתלי כתבו של ה"ה הרשד"ם ז"ל נראה שהבין במה שהקשה אביי וכל היכא כו' דהיינו שעיקר הקושיא של אביי הוא מכח וכל היכא והיינו שלמד בדברי רב יוסף דבכל מקום ששנו חכמים דלא תזבון אי עביד לא מהני וע"ז מקשי וכל היכא:
אמנם כבר כתבתי לעיל שהפירוש הזה בדברי אביי אין לו הבנה וכמו שהארכתי לעיל בזה וגם הבאתי דברי מהרא"ש ז"ל שדחה הפירוש הזה בב' ידים בסוגי' הנז' והראיתי פנים לדברים האלה שהאמת אתו. כל המשא ומתן אשר נשאנו ונתננו בסוגיא דשמעתא דרב יוסף ואביי הנז' הוא כדי להפך בזכותו כראוי ונכון להצילו משגגה כדי שלא לשוויה חלילה כטועה בדבר משנה:
איברא אחר כל הדרישות וחקירות בסוגי' הנז' הוא ניצול מן הארי ופגע בו הדוב כי כד מעיינת בהגמ"ר ספ"ג דשבועות וז"ל שם פסק הר"י ן' פרץ מי שנשבע או קיבל בחרם כו' שלא ימכור כו' ועבר ומכר כו' אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמרי רבנן לא ליזבון אי זבין לא מהני ומסתמ' אין אמיר' דרבנן גדול משבועתו וכו' ע"ש ואם אית' דיש לחלק ולומר דדוק' ביבמה א"ר יוסף הכי ולא בשאר דברים א"כ מאי ראיה הביא הר"י ן' פרץ לדבריו מהא דכתובו' ממאי דא"ר יוסף כו' ודלמא רב יוסף דוקא ביבמה אמר וכמ"ש אלא ודאי דאין לחלק בנדון דרב יוסף לשאר מילי דרבנן ולכן מביא בהגמ"ר הנ"ל שפיר ראיה הר' י ן' פרץ מהא דרב יוסף שאמר כיון דאמרי רבנן לא ליזבון כו' ומסתמ' אין אמירה דרבנן גדול משבועתו וא"כ אין לחלק בין מילי דרבנן למילי דאוריית' ובכל מילי דאמרי לא תעביד אי עביד לא מהני וזהו דלא כמ"ש מעל"ת:
ורציתי לישב דברי הר"י ן' פרץ ולהפך בזכותו דמעל"ת שמ"ש הר"י ן' פרץ ומסתמא אין אמירה דרבנן גדול משבועת' והיינו שמביא ראיה מהא דרב יוסף הכי פירושו דהואיל וא"ר יוסף גבי יבמה דאי עבר וזבין לא מהני הואיל ואמרו רבנן גבי יבמה דלא ליזבון וא"כ אין אמירה דרבנן גבי יבמה גדול משבועתא ולעולם בשאר מילי דרבנן גם הר"י ן' פרץ מודה דאף דאמרו רבנן לא תעביד אי עביד מהני דדוקא במאי דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ אכתי קשה דהאיך מייתי ראיה הר"י ן' פרץ מהא דרב יוסף גבי יבמה כו' שלא יהיה גדול משבועת' כו' הלא כד מעיינת בדברי התוס' שם בהאשה שנפלו הנז' ד"ה הרוצה שימכור כו' דהטעם דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסיו אחראין לכתובתה כו' ואין למידין מזה לשאר דברים:
ואף שדברי הר"י ן' פרץ בעצמם תמוהים דהלא כד מעיינת שם בסוגיא דתמורה הנז' לעיל בפלוגתא דאביי ורבא אי אמרי' בכל מילי דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני אם לאו כו ומסיק שם במסקנ' דסוגי' הנ"ל והשתא דשנינן כל הני שינויי' דאביי ורבא במאי פליגי כו' ומסיק דפליגי בשינוי קונה כו' ולפי דברי הר"י ן' פרץ קשה למה מוקי פלוגתייהו בשינוי קונה כו' ולא מוקי פלוגתייהו כנגון מי שנשבע או שקיבל בחרם שלא ימכור כו' ועבר ומכר כו' דאליב' דרבא לא מהני כו':
וראיתי בתוס' שם בתמורה שמקשה וז"ל ואמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון מי שנשבע שלא לגרש את אשתו ועבר וגירש דלרבא לא מסגי כו' ומשני וי"ל כיון שהוא ברא את האיסור לא אמר רבא דלא מהני ולדברי הר"י ן' פרץ א"א לתרץ כתירוצו של התוס' דלפי דברי התוס' כשהוא ברא את האיסור לא אמר רבא דלא מהני ולפי דברי הר"י ן' פרץ אף כשהוא ברא את האיסור כגון שנשבע שלא ימכור כו' אפ"ה אמר רבא דמהני. ונראה שהר"י ן' פרץ סובר שקושית התוס' מעיקר' ליתא די"ל דאביי ורבא לא איירי עיקר פלוגתייהו אלא במצות קבועות וע"ז מקשי במאי פליגי ולא במצות שאפשר לבטלן כגון שבועות וחרמים ע"י התרת חכם אבל באמת רבא סובר דגם בזה לא מהני ועיין בזה בדברי הרא"ש כלל ז' סי' ד' וזהו טעמו של הר"י ן' פרץ ועיין בסמ"ע בח"מ סי' ר"ח:
וראיתי בתשובת הר"י לבית לוי בפשוטי דף מ"ד מ"ה שמקשה על תשוב' הרא"ש הנ"ל וז"ל ותו קשה לי במאי דכתב הרא"ש כו' דהם פליגי במצות שא"א לבטלן כו' אבל התקנה שאפשר לבטלה כו' אפילו שעתה לא ביטלה כו' ובגמ' משמע להיפך דפריך מההוא דהגוזל כו' ומאי פריך דלמ' שאני התם דהיה אפשר לבטל האיסור קודם עשותו הכלים כו' והיינו שהיה יכול לפרוע לחבירו קודם במעות דמי העצים כו' והשתא נמי אפילו שלא פרעם מהני כו' לפורעם לו עתה כו' עכ"ל ע"ש:
ואני שמעתי ולא אבין דלא זו הדרך דבשלמ' גבי חרם והסכמה אי היה מבטל ההסכמה הראשונה אין כאן איסור כלל בחרם השני אז אמרי' אפי' שעתה לא ביטל החרם הראשון מ"מ מהני החרם השני ומשא"כ גבי הגוזל עצים אף אם פרע לחברו דמי העצים אם הגזילה בעין דהיינו העצים לא יצא כי גזילה חוזרת בעיניה אם לא קנאה בשינוי מאי אמרת אם נתרצה ליקח מעות אז לא שייך לומר אפשר לבטלה בלא רשות הנגזל לכן מקשה שפיר מההוא דהגוזל עצים כו':
ועוד ראיתי שמקשה ה"ה הר"י לבית לוי הנ"ל מהא דמחזיר את הכר ביום כו' וז"ל דמאי קושי' הרי כיון דההוא מיירי שלא בב"ד א"כ לא קשיא מידי לרבא דשאני התם שהיה איפשר לעשות המשכון בהיתר כו' והיינו ע"י שליח ב"ד שאז היה ודאי קונה א"כ השתא נמי שמשכנו על ידו מהני כו' עכ"ל:
ואני תמה ונפלאתי על תמיהתו דמאי מקשה שהיה יכול לעשות בהיתר ולמשכנו ע"י שליח ב"ד כו' הלא אין זה סוגי' הגמר' וגם הרא"ש לא איירי מזה דעיקר הוא אחר שנעשה האיסור אי אפשר אח"כ לבטל האיסור ולעשות היתר מזה כמו גבי הגוזל עצים אי היה יכול לפרוע לו דמי עצים בלא רשות הנגזל כו' וכמ"ש לעיל וכמו כן בכל הסוגי' ומה שא"כ גבי משכון אם הי' ממשכנו ע"י שליח ב"ד אז אין שום איסור מתחלתו ועד סופו ולא שייך כאן ביטול כי אין כאן איסור כלל ובזה לא איירי הרא"ש בתשוב' וגם הסוגי' דגמ' לא איירי מזה. וגם במה שמקשה שם אמאי לא מחלק הרא"ש כתירוצו של הג"מר אם הוא ברא האיסור כו' אין זו קושי" וכבר נתחבטו בזה האחרונים ועיין בסמ"ע סימן ר"ח:
אמנם עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בתוס' הנז' במה שמקשה שם רבינו ברוך וז"ל אמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור או מעשר כו' דלרבא לקי משום דעבר על מימרא דרחמנא כו' והניחה בצ"ע יע"ש:
והנה שותא דרבינו ברוך לא ידעתי כי דבריו תמוהים בעיני שהרי אין לוקין על לאו דלא תפדה האמור בבכור ומעשר וחרמים וכן מבואר ברמב"ם פי"ח מה"ל סנהדרין שמנה שם ר"ז לאוין שלוקין עליהם ולא מנה הלאוין אלו דלא יגאל ולא ימכר דבכור ומעשר וחרמים ודוחק לומר שיהיה מחלוקת בזה בין הרמב"ם ובין הר"י ב"ב שהרמב"ם סבר שאין לוקין והר"י ב"ב סבר שלוקין על לאוין אלו. ועיינתי במקורם ברמב"ם בדינים הנז' וראיתי שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות דין ה' וז"ל שם מעשר בהמה אסור למוכרו כו' שנאמר לא יגאל כו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה במוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח כו' ולפ"ז שכתב הרמב"ם ויראה לי משמע שאינו פשוט בגמר' רק דעת עצמו הוא וא"כ לפ"ז י"ל שחולק ע"ז הר"י ב"ב מאחר שכתב הרמב"ם יראה לי כו'. ובאמת דברי הרמב"ם תמוהים במ"ש שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כי כד מעיינת בסוגי' הנ"ל דתמורה בפלוגתא דאביי ורבא הנ"ל ואביי סבר דמהני דאי לא מהני אמאי לקי ומשא"כ רבא סבר דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כו' וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים במ"ש ולפיכך אינו לוקה והיינו כאביי ולא כרבא ואנן קי"ל כרבא לגבי אביי ועיין בזה מ"ש הרב מהראד"ב בל"מ שלו:
ובעומדי על הסוגי' הנז' ראיתי עוד להקשות על מסקנת הגמ' דמסיק דאין שום נפקותא בפלוגתא הזאת רק בשינוי קונה כו' אמאי לא קאמר נמי דפליגי אביי ורבא במאי דקאמר שם בגמר' בסוגי' הנז' דף ה' ע"ב וז"ל והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה כו' אלמא לא מהני ותיובתא דאביי ומשני שאני התם דאמר קרא הם בהוייתם כו' ורבא הם ל"ל כו' ומסיק דפליגי בעבודת יוה"כ בלקיחת דם הפר ודם השעיר ובפלוגתא דר"י ור' יאשיה דאביי סבר כר' יאשיה דצריך שיהא דם הפר ודם השעיר מעורבים ומשא"כ רבא סבר כר' יונתן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו וא"כ מאי מקשה בסוף הסוגי' במאי פליגי אביי ורבא קשה דלימא דפליגי בפלוגת' דר"י ור' יאשי' בעבודת יוה"כ כי לאביי דאמר אי עביד מהני וא"כ האי הם האמור אינו מיותר מוכרח שסובר כר' יאשיה בעבודת יוה"כ בלקיחת דם הפר ודם השעיר ומשא"כ אליב' דרבא מוכרח שסובר כר"י שאמר בעבודת יוה"כ מזה בפני עצמו כו':
אמנם ז"א קושי' דמאי דמקשה בגמר' בסוף הסוגי' במאי פליגי ר"ל בענין אי עביד מהני או אי עביד דלא מהני דזהו עיקר פלוגתיהו בזה ולא נ"מ מידי לדינ' וע"ז מקשי במסקנ' דגמר' אביי ורבא במאי פליגי כו' אף שיש נ"מ ביניהם לענין עבודת יוה"כ אבל בעיקר פלוגתייהו לא נ"מ מידי ועוד י"ל דאף דנ"מ ביניהם לענין עבודת יוה"כ אבל מ"מ קשה מאי אתו לאשמועינן אביי ורבא הלא כבר זהו מחלוקת ישינה בין התנאים דר"י ור' יאשיה פליגי בזה לכן מקשה במסקנ' והשתא דשנינן אביי ורבא במאי פליגי כו' ולפ"ז מיושב ג"כ מה שראיתי שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' עבודת יוה"כ וז"ל ואח"כ מערב שני הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם כו' וכ"כ בפ"ד שם וזהו תמוה שהרי זהו כאביי דסבר דלקח דם הפר ודם השעיר שיהיו מעורבים ואנן קי"ל כרבא בר מיע"ל קג"מ אלא לפי שזהו מחלוקת ישינה בין התנאים הנז' ר' יונתן ור"י ואמרינן ביומא דף נ"ח דסתמיה דבריית' כר' יאשיה לכן פסק כר' יאשיה אף דאביי סבר כוותיה ולא רבא:
אכן במ"ש לעיל ועוד י"ל כו' דזהו מחלוקת ישינה כו' זה הישוב אינו עולה כהוגן לפי המסקנ' דאמר בשינוי קונה קמפלגי דהיינו בגוזל עצים ועשאן כלים כו' כמ"ש רש"י בסוף הסוגי' ובזה הדין אם שינוי קונה אם לאו ג"כ הוא מחלוקת ישינה בפ' מרובה ובהגוזל קמא וכמ"ש רש"י בעצמו שם:
איברא דכד מעיינת בסוגי' שם ובהגוזל קמא תמצ' שזולת דברינו הנ"ל א"א לישב זה הפירוש ופליגי בשינוי קונה דהיינו בפלוגת' דמרובה והגוזל קמא דא"כ לפ"ז סבר רבא שינוי לא קנה ובהגוזל קמא מוכח דרבא סבר דכ"ע סבר שינוי קונה וכן הרגיש בקושי' זו ה"ה מהרי"ט ח"א סי' ס"ט והרבה להשיב על פירש"י בל"ז כמה קושיות ע"ש ומסיק דזה הפי' אינו מרש"י אלא גליון מאיזה תלמיד ע"ש. והנה אם אמרתי להרחיב הדיבור ולהעמיק בסוגי' דתמורה הנ"ל בפלוגת' דאביי ורבא יכלה הזמן כי היא מסוגיות העמוקות והיינו צריכים לצאת קצת חוץ למחיצתנו ומ"ש כתבתי בראשי הפרקים מה שצריך לענינינו ועכ"פ נשמע מהגמ' ומהפוסקים דמ"ש רבא בתמורה דכל מ"ש רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני לאו דוק' מ"ש רחמנ' ה"ה מ"ש רבנן לא תעביד כו':
וראיתי בתשוב' ה"ה הרשד"ם שהשיג על דברי הג"מר בשם ר"י ן' פרץ ובתוך פלפולו מקשה ג"כ הא דלא אמר בגמ' דתמורה דפליגי בנדון של הר"י ן' פרץ הנז' ולא תירץ כלום ולפי מה שכתבתי שהר"י ן' פרץ סובר שהסוגי' הנז' איירי דוק' במצות שאינן יכולים להתבטל כו' ובזה עיקר פלוגתויהו וע"ז מקשי במאי פליגי ובמש"ל מתישב דברי הרי"ף. ואפשר לפי שראה הרשד"ם זלה"ה שהרא"ש חולק ע"ז לכן לא רצה לתרץ כן וראיתי מ"ש שם במה שרצה איש ריבו לחלק בין מילי דאוריית' למילי דרבנן בהא דאמר רבא אי עביד לא מהני כו' כמו שרצה מעל"ת לחלק וה"ה הרשד"ם זלה"ה מחי ליה מאה עוכלי בעוכלי וכתב עליו דאינו יכול לצייר בשכלו איך איפשר להוציא דברים אלו מן השפה ולחוץ וע"ש:
והנה בעבור שעמד לפניו הדחיה הזאת כחומת ברזל דמה שאמר רבא בתמורה דלא מהני דוקא בדבר שהוא מדאוריית' ולא בדבר שהוא מדרבנן ונעלם ממנו הסוגי' והפוסקים הנ"ל יצא לחתור חתירה אחרת לדחות המיאון הזה ונכנס בפרצה דחוקה במ"ש ה"ה הב"י ז"ל בספרו הארוך וז"ל קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים כאן ואמה וקרוביה אומרים לב"ד תמאן עכשיו בפניכם ותכתבו לה באיזה יום שמיאנה כו' ואם תברר אח"כ ע"י עדים שהיתה קטנה תתירוהו להנשא כו' נראה שאין ב"ד רשאין לעשות כן ואפי' להעיד שתמאן בפניהם אינם רשאים כו' ע"ש וכתב מעל"ת שדברים אלו קשים להולמם במ"ש הב"י הנ"ל ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם אינם רשאים עד שראה בס' הלבוש שתיקן הלשון וכתב אין ב"ד רשאין לעשות כן ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם אינם רשאים מטעם שמא יראו שמיאנה בפניהם ולא ידעו שהיא קטנה ויבואו להתירה כו' וכמ"ש כו' ומסיים שם מעל"ת בדבריו וז"ל באופן שמדברי ה"ה מרן הב"י נראה דלא יקבל עדות המיאון אחר שהמיאון נעשה שלא כהוגן שלא קיבלו עדות על קטנותה כו' ומתוך זה יצא מעל"ת לדינא שכיון שאין כאן עדות על קטנותה נמצא שאנו מסופקים בשני הנערה כו' והיינו מאחר שאין לקבל עוד עדות על קטנותה נמצ' שאנו מסופקים בשני הנערה כו' הואיל ולא קיבלו מתחלה כשמיאנה כו' עכ"ל בתכלית הקיצור:
ולא יאומן כי יסופר אם יצאו דברים האלה מפי קדוש כמותו בהבנת דברי הב"י והלבוש ולכאורה מ"ש דנתקשה לו לשון מרן בספרו הארוך עד שנתישב לו בס' הלבושים כנז' לא ידעתי לפי הבנתו למה לא נתישב לו הב"י כמ"ש הוא עצמו בספרו הקצר בס"ט וז"ל אותם שממאנת בפניהם צריך שיתברר להם שהיא קטנה ומשמע שאם לא נתברר להם שהיא קטנה אין מיאונה מיאון בודאי צ"ל שביאר מעל"ת דברי ה"ה ב"י ז"ל בספרו הקצר במ"ש שצריך שיתברר להם שהיא קטנה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אף שלא נתברר להם שהיא קטנה מ"מ המיאון שמיאנה בפניהם הוי מיאון ויכולין להעיד בפני ב"ד אחר שמיאנה בפניהם והב"ד יקבלו עדות על קטנותה בימים ההם בזמן הזה מימי קדם שהיתה קטנה וגם ראה מעל"ת מ"ש בעל המפה בסעיף שלפני זה אלו שממאני' בפניהם צריך שיכירו כו' וכתב בעל המפה ודוק' לכתחלה אבל בדיעבד אפי' שאינם מכירים כו' סגי וא"כ דבר הלמד מענינו וה"ה בסעיף שאחר זה במ"ש שצריך שיתברר להם שהיא קטנה ג"כ פירושו דוק' לכתחלה כו':
אף שבאמת מצינו בגמ' במקום שנא' צריך שפירושו אין לו תקנה ועיין בנזיר פ"ג מינין גבי נזיר ממורט בש"א א"צ העברת תער ובה"א צריך העברת תער ואמרינן שם כשאמרו ב"ה צריך ואין לו תקנה וכן אית' בסוגי' דיומא פ' הוציאו לו גבי אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כו' צריך אשם אחר להכשירו ואמרינן שם ורב חסדא א"ל מאי צריך ואין לו תקנה ומביא שם סיוע מהסוגי' דנזיר ממורט הנ"ל אף שהן דברי ב"ש ואינו משנה במקום ב"ה אבל הסוגיות הן הפוכות כמבואר בתוס' שם ועיין ברמב"ם בהל' נזיר פ"ח מה שתמה הכ"מ על הרמב"ם והשיא דברי הרמב"ם לדבר אחר ונעלם מהכ"מ הסוגי' דיומא הנ"ל שהן סוגיות הפוכות והארכתי בזה במקום אחר ועיין בתי"ט פי"ד דנגעי' בזה, וא"כ בנ"ד מ"ש הב"י בספרו הקצר צריך שיתברר להם שהיא קטנה פירושו ג"כ צריך ואין לו תקנה אם אינם יודעים שהיא קטנה. אמנם אינו דומה נ"ד להא דאמרינן בסוגי' הנז' צריך ואין לו תקנה דשם בסוגי' הנז' גבי נזיר ממורט אמרינן צריך העברת תער ואין לו תקנה לא היום ולא לעולם וכן גבי אשם מצורע כו' ומשא"כ בנ"ד שפירושו שצריך שיתברר להם שהיא קטנה ואז יש לו תקנה אם נתברר להם שמיאונה מיאון אלא צ"ל שפירושו שצריך שידעו שהיא קטנה ואם לא ידעו שהיא קטנה אז אין לו תקנה לעולם א"כ ז"א דומה לצריך ואין לו תקנה גבי נזיר ממורט וגבי אשם מצורע אם אמרינן צריך ואין לו תקנה לא היום ולא לעולם בשום אופן וכן מצינו עוד בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ"ז תני ר"ח חרם שבין שני תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל כו' ומסיק דלמא צריך ואין לו תקנה ג"כ פירושו שאין לו תקנה לא היום ולא לעולם וכן ביבמות בפ"ק בשיטה דעליה בסוגיא דצריך ואין לו תקנה ג"כ פירושו כן אך בפ"ב דברכות גבי הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו אמרינן ג"כ שם צריך ואין לו תקנה יש ג"כ לידחק ולפרש כן. איברא דהא דכתב מעל"ת שלשון ה"ה הב"י ז"ל קשיא להולמם ואינו יודע פירושו אם לא שיובנו דבריו בס' הלבושים ונ"ל לפי דלשון צריך יש לו כמה פירושי' פעמים לכתחלה פעמים דיעבד וכמ"ש בגמ' דברכות הנ"ל וגם במגילה ועיין בגיטין גבי המביא גט צריך שיאמר כו' וכמו כן בהרבה מקומות אין מספר בגמ':
אמנם נפלאים בעיני דברי מעל"ת במ"ש שאם לא ידעו שהיא קטנה שאפי' בדיעבד מיאונה אינה מיאון אף שאח"כ נתברר שהיתה קטנה בשעת המיאון אין מקבלין עדותי' כי הלא ריהטא דסוגי' דשמעתת' לא משמע הכי דכד מעיינת בגמ' פ' ב"ש דאית' שם כיצד ממאנת כו' יתר על כן אר"י ב"ב אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו ואמרה א"א בפלוני בעלי כו' אין לך מיאון גדול מזה ולפום ריהטא דסוגי' זו שהחנוני ישב לפ"ת בחנות ואשה הזאת אומרת לפניו א"א בפלוני בעלי ומעולם לא חקר אחריה אם היא קטנה או גדול' רק הוא בא אח"כ ומעיד בפני הב"ד שאמר' כך לפניו והב"ד חוקרים ודורשים אם היתה קטנה ואפ"ה אמרינן בגמ' שאין לך מיאון גדול מזה ובדוחק יש לדחות ולומר בסוגי' הנז' בדברי ר"י ב"ב דשבקה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דאיירי דהחנוני יודע שהיא קטנה, באמת כד מעיינת ברמב"ם פי"א מה"ג תמצא שהשמיט הרמב"ם ההיא דריב"ב אפילו שיגרה אצל חנוני כו' והרמב"ם העתיק כל הבריית' דאיזהו מיאון כו' וז"ל שם כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני כו' אפילו היו אורחים מסובי' בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי ה"ז מיאון עכ"ל והשמיט הא דשיגרה אצל חנוני אמנם כד מעיינת ברי"ו ח"ח נכ"ב ח"ה תמצא שכתב הא דריב"ב אפילו שיגרה כו' וכן הרי"ף והרא"ש כולם כתבו ההיא דריב"ב אפילו שיגרה כו' וצ"ל בדברי הפוסקים הנ"ל שהחנוני מכיר במספר שנותיה שהיא קטנה לפי דברי מעל"ת בהבנתו בדברי הב"י ז"ל אף שהוא דוחק גדול וצריך ישוב ברמב"ם למה השמיט הרמב"ם הבבא דריב"ב דאפילו שיגרה אצל חנוני (ובמקור הפסק אשר כתבתי על נדון הלז ישבתי דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת על שהשמיט הבבא הנ' מה שהוא מחולק עם הפוסקים המפורסמים הנז' ועם רבו דרבו הרי"ף ז"ל) וכאן לא באתי רק לישא וליתן בדברי מעל"ת ואם נאמר שהרמב"ם השמיט הבריתא דריב"ב הנ"ל שלא רצה ליכנס בדוחק הנז' ולפרש הברייתא כנז' א"כ מ"מ קשה במ"ש הרמב"ם הא דאמר בברייתא שאפי' היו אורחים מסובי' בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה א"א בפלוני ה"ז מיאון וקשה ג"כ וכי אורחים מנא ידעי במספר שנותיה שהיא קטנה ומסתמא איירי גם באורחים דאתו מעלמ' ואינם מכירים את האשה הזאת במספר שנותיה שהיא קטנה אלא ודאי דאף דאורחים אינם מכירים במספר שנותיה מ"מ באים ומעידים לפני הב"ד שאמרה בפניהם א"א בפלוני בעלי והב"ד חוקרים ודורשים במספר שנותיה אם היתה קטנה באותו פעם דלא כדברי מעל"ת. (הג"ה וע"ל בתשו' הקודמת ישוב על כל הנז'):
ונשמע מזה דבנ"ד מ"ש מעל"ת ע"ד השאלה שיצא קול שמיאנה ועדיין לא נתקבל שום עדות על קטנותה דלא יקבלו שום עדות ולא הוי מיאונה מיאון ז"א וכמ"ש לעיל דמ"ש בגמ' אין ממאנין אא"כ מכירים היינו שאין ב"ד נזקקין למיאון אם באים אמה או קרוביה שיזדקקו למיאון של היתומה הקטנה אז אין נזקקין למיאון אא"כ מכירים את שניהם ויודעים מספר שנותיה שהיא קטנה ולאפוקי כשהיתומה בעצמה אומרת אף בפני האורחים והחנוני א"א בבעלי ובאים האורחים או החנוני ומעידים שאמרה בפניהם א"א בפ' בעלי אז הב"ד שמעידים בפניהם חוקרים ודורשים אחר מספר שנותיה ואם היתה קטנה באותו פעם מיאונה מיאון ואפילו לא אמרה בפירוש א"א בפ' בעלי אז הב"ד שמעידים בפניהם חוקרים ודורשים אחר מספר שנותיה ואם היתה קטנה באותו פעם אז מיאונה מיאון ואפילו לא אמרה בפירוש א"א בפלוני בעלי אלא דברים שמשמעותן כך וכמש"ל בשם הרב בעל ת"י ע"ש ואפילו הב"ד או השנים שנזקקו לה למאן בפניהם אף שלכתחלה אינם רשאים לעשות כן הואיל ולא היו יודעים ממספר שנותיה אבל מ"מ בדיעבד מיאונה מיאון ומעולם לא עלה על דעת הב"י שאפילו בדיעבד לא יהיה מיאונה מיאון ומ"ש הב"י ז"ל אח"כ ואפילו להעד שתמאן בפניהם הפי' הוא כפשוטו ור"ל שאפילו אמה או קרוביה [לא] באו אל הב"ד שהקטנה תמאן בפניהם רק להעד בע"פ ואפילו לא יכתבו ויתנו בידה שום זכות מ"מ אינם רשאים והיינו מהחשש שמא יראו שנים אחרים כו' וכמבואר שם ומ"ש מעכ"ת וז"ל והנה דברי' אלו שכתבו אפילו להעיד שתמאן בפניהם אינם רשאים דברים אלו קשים להולמם עד שראיתי בס' הלבוש שתקן הלשון וכתב אין ב"ד רשאין כו' ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם כו' אינם רשאים כו' ומסיים שם מעל"ת מדיליה ואפי' שישבו הב"ד לקבל עדות קטנות' איכא למיחש שמא פעם אחרת יבואו לקבל עידי המיאון ולא יבואו לקבל עדי קטנותה וק"ל עכ"ל מעל"ת:
ואחר המחילה מכבודו דברי מעל"ת קשים בעיני להולמם מה שהבין בדברי הלבוש ומתוך זה יצא לו הבנתו בדברי ה"ה הב"י ז"ל מה שחידש מדעתו הרמה כי הבנתו בדברי הלבוש ובב"י ז"ל מרפסן איגרי ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת הרב בעל הלבוש והב"י הבנה זו לומר שאינן רשאי להעיד אח"כ שמיאנה בפניהם אף אם הביא עידי קטנות:
אבע"א גמר' ואבע"א סברא אבע"א סברא הנה זולת מה שמוכח לענ"ד מדברי הרב בעל הלבוש שכתב הטעם שיש לחוש בכגון זה שמא יראו אחרים שמיאנה בפני אלו השנים ולא ידעו שעדיין לא העידו בפניהם שהיא קטנה ויכתבו לה שמיאנה בפני אלו השנים ויתירוה בלא קבלת עדות שהיא קטנה כו' ע"ש ולפי הבנתו בלבוש אין זה טעם לשבח דמה שייכות יש לטעם זה שלא יעידו אח"כ על המיאון שנעשה בפניהם אם לא ידעו ממספר שנותיה כי פן יראו אחרים כו' ויכתבו לה כו' וכנז' הלא אף אם לא יעידו אח"כ על המיאון מ"מ אם מיאנה בפניהם אף אם לא יעידו הם אח"כ על המיאון מ"מ יראו אחרים שהיו באותו מעמד ויעידו בפני איזה ב"ד מה שראו או שיכתבו לה שמיאנה בפני אלו הנשים כו' ואין לומר מ"ש בלבוש הטעם כו' קאי על ראשית דבריו שכתב לפיכך קטנה שבאה למאן כו' אין ב"ד רשאין לעשות כן והיינו מטעם הנז' ולא קאי הטעם על ומ"ש אפי' להעיד שמיאנה בפניהם כו' וא"כ למה באמת אינם רשאים להעד אם עברו וקבלו המיאון לפי הבנתו דמעכ"ת. וראיתי בדברי מעל"ת שהוסיף מדיליה ורצה לתקן וכתב ואפילו שישבו הב"ד עדות קטנותה איכא למיחש שמא פעם אחרת יבאו לקבל עידי המיאון ולא יבואו לקבל עידי קטנותה עכ"ל מעל"ת וחששא זו ליתא לא בב"י ולא בלבוש ועיקר הטעם המבואר שם היינו שמא יראו אחרים כו' וזה לא שייך עברו וקיבלו המיאון כו'. ועוד היאך יעלה על הדעת סברא זו שעידי הם לפנינו אשר מיאנה מקדם ועידי קטנותה הם לפנינו עתה שהית' קטנה באותו פעם והיא צועקת ככרוכיא שאינה אגידה בבעלה ומעולם לא היתה חפיצה בקידושיה שקידשוה קרוביה ולמה תהא אגידא בבעלה:
ודוגמא לזה מצינו בפ' האשה רבה האשה שהלך בעלה למד"ה וא"ל מת בעליך כו' ונשאת כו' תצא ואמרינן בגמר' ל"ש אלא בע"א אבל בשני עדים לא תצא מחכו עלה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו התוס' שם וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת ואפי' איכא ק' דאמרי שזהו מה בכך וי"ל דלגבי דבר הנראה לעינים וידוע לכל לא היה אומר כו' ע"ש וה"ה בנ"ד שעידי המיאון ועידי קטנותה בפנינו ותהא אגידא ביה. בודאי בשלמא אם לא הוזקקו למיאון י"ל שאין כאן עידי מיאון לכן מוכרחת להיות אגידא ביה אבל מאחר שכבר הוזקקו למיאון למה לא יקבלו עדותיה וה"ז מקרי דבר הידוע אלא ודאי שמעולם לא עלה על דעת בעל הלבוש שילמוד בדברי הב"י הנ"ל ולומר שאם עברו וקיבלו המיאון שאינם רשאים להעיד אח"כ ע"ז אלא עיקר כוונת בעל הלבוש כמ"ש בדברי הב"י ומ"ש בעל הלבוש ואפילו להעיד שמיאנה בפניהם ה"פ שקאי אמה שכתב לפני זה קטנה שבאה למאן וקרוביה ואמה באים אל הב"ד שיזדקקו לה ואינם יודעים מספר שנותיה אינם רשאים לעשות כן כו' ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם אף אם לא יכתבו לה ר"ל שאמה וקרוביה באים להעיד שיזדקקו לה דהיינו שהעידו שמיאנה בפניהם כשתביא עדות על קטנותה אף אם לא יכתבו עתה אפ"ה אינם רשאין לעשות כן דהיינו להזדקק לה למיאון ומטעם שכתב בעל הלבוש שמא יראו אחרים כו' שהב"ד או השנים נזדקקו לה למאן בפניהם כו' ויכתבו לה כו' וזה הפי' ברור לע"ד בדברי ה"ה הב"י והלבוש ומעולם לא עלה על דעתם שאפילו בדיעבד לא יקבלו אח"כ עידי המיאון כשתביא עידי קטנותה:
ועוד בר מן דין אי אפשר להעלות על הלב ולהבין מדברי הב"י והלבוש שלקוחים מדברי הב"י ז"ל ולומר שאפילו בדיעבד אם מיאנה בפניהם אינם רשאים להעיד אח"כ על מיאונה בצירוף עידי קטנותה שתביא שהרי כד מעיינת במה שמסיים הב"י ז"ל בדבריו שכתב וז"ל וכן יש ללמוד ממ"ש רבינו בטח"מ בסי' ר"ה בשם ר' יונה בענין מסירת מודעא עכ"ל הנה פה קיצר הב"י ז"ל במ"ש ר' יונה ועיין דבריו באריכות בטור סי' ר"ה הנז' שכתב וז"ל הטור וכתב הר' יונה שאפי' אמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע עפ"י עדים האונס שאנסוני יצטרפו עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו כו' ע"ש ומזה הביא הב"י ראיה לדבריו ה"ה גבי מיאון הדין כן דאם יאמרו אמה או קרוביה שתמאן בפניהם ואח"כ תביא עדים על קטנותה שאין שומעים להם ועיין מ"ש הב"י בסי' ר"ה הנ"ל וז"ל ועיין במ"ש הרא"ש בפ' חליצה גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ דחיישינן כו' לב"ד טועים כו' וא"כ הב"י מדמה הא דר' יונה להא דחליצה כו' ומסיים שם הב"י וז"ל והיכא שמסר מודעא ולא ידעי באונסו וכתבוה ואח"כ בא זה ותבעו לדין והביא עדים שאנוס היה נ"ל שאפי' להר' יונה חשבינן ליה מודעא דלא מיעט הרב ז"ל אלא שלא יכתבוה משום דחיישינן שמא לא יצריכו את זה לברר שהיה אנוס כו' עד וכיון שכן משום דנכתבה מסירת מודעא לא גרעא וכיון שכן שזה מברר שאנוס היה חשיבא שפיר מודעא עכ"ל א"כ מוכח מכל הנז' דגם לפי דברי הר' יונה אף שלא ידעו מתחלה באונסו כיון שמברר אח"כ שאנוס היה לא פסלינן המודעא וה"ה בנדון של הב"י ז"ל אשר חידש מדעתו הרמה יודה דבדעביד מיאונה מיאון אף דלא קיבלו עידי קטנותה תכף ולא ידעי מזה כלום דומיא דמודעא כיון שמברר אח"כ שאנוס היה וכמ"ש הב"י בשם רי"ו:
ואף שצריך ישוב לכאורה לפי מ"ש ראיה לדבריו מהא דהר' יונה ובאמת הדין של הר' יונה בעצמו צריך ישוב לפי מ"ש ב"י שם בסי' ר"ה ועיין מ"ש הרא"ש בפ' מצות חליצה כו' דהיינו הטעם דחיישי' לב"ד טועה לכן אין חולצין וממאנין אא"כ מכירים וה"ה בנדון של הר' יונה כו' וקשה לי דהלא מסקי' בפי"נ הנ"ל דמקשי שם ההוא דש"מ שכותבים אף על פי שאין מכירים אהא דאין חולצין אא"כ מכירים כו' ומשני דבי דינא בתר ב"ד לא דייקי אבל בתר עדים דייקו וא"כ קשה בנדון של הר' יונה האיך מדמה מודעה להא דחליצה כו' הלא מודעא איירי בעדים ובתר עדים דייקי דומיא הא דש"מ דכותבים אע"פ שאין מכירים לפי דבתר עדים דייקי ומה שא"כ בחליצה כו' אף שי"ל שמדמי למיאון שהוא ג"כ בפני שנים אבל כבר ישבנו זה לעיל דגבי מיאון שנים נקראים ג"כ ב"ד ומשא"כ במודעא הם עדים:
ונלע"ד לישב לכאורה דמ"מ לא דמי הא דמודעא להא דש"מ דבשלמ' גבי ש"מ כשיבא היורש ויתבע את החייב בצוואת אביו כפי מ"ש העדים שפלוני חייב לו אזי אותו פ' בודאי לא ירצה לשלם לו עד שיבוא היורש אתו עמו אל הב"ד כי אותו הפלוני יודע בודאי שאינו חייב לו ובודאי יאמרו שאותם העדי' לא כתבו הצוואה רק מפי ש"מ ולא עפ"י הבירור באשר שהוא יודע שאינו חייב לש"מ כלום ואז יפסקו הב"ד ביניהם שיביא היורש עדים שפלוני חייב לו ושכנגדו ישבע שאינו חייב לו לפי שבתר עדים דייקי ומשא"כ במודעא אותו הלוקח שקנה הקרקע באונס מהמוכר הי' קצת אנוס במכירתו אף שלא יהיה כ"כ אונס כעין מעשה דפרדיסא וכיוצא בו ואותו המוכר כשימסור מודעא בפני עדים שמכר באונס אם לא יכירו העדים באונסו ויכתבו לו אף עפ"כ המודע' מודעא א"כ יצא מזה איזה תקלה דהיינו תכף שיתבע המוכר להלוקח שיחזיר לו הקרקע ויראה לו שמסר מודעא בפני עדים שמכר לו באונס אף שבאמת לפי הדין אינו אונס שיבטל המקח יסבור הלוקח מאחר שכתבו לו המודעא שמכר באונס בודאי הוא אונס גמור שמבטל המקח ולא יבא אל הב"ד כלל ויחזיר לו הקרקע ובאמת לפי הדין אם הי' בא אצל הב"ד לא היו מבטלים המקח וא"כ העדים גרמו שכתבו לו המודעא והיה סבור הקונה שכדין עשו שחקרו אחר האונס ומבטל המקח ולכן כתב הר' יונה שאין שומעי' לו אם לא יודעים מהאונס:
אכן לפי מ"ש בסמ"ע הטעם משום דחיישינן לב"ד טועים שיראו בידו כתיב' המודע' ולא יחקרו אחר עדים שיעידו אם באונס היה כאשר אמר לברר כו' ומשמע הטעם דאין שומעין לו משום דחיישינן לב"ד טועים ולא מהטעם דלעיל שכתבתי וא"כ הדר' קושי' לדוכתיה דמ"ש הא דמודע' מהא דש"מ שאמר כתבו כו' דכותבים משום דבתר עדים דייקי ולא חיישינן לב"ד טועים:
הנה כד מעיינת בנ"י הביאו הב"י משמו הא דה"ר יונה וכתב הטעם שהוא חושש יאמרו חזקה לא חתמו אא"כ ידעו באונסו כדאמרינן בעלמא חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול א"כ לפ"ז הדברים פשוטים דדוקא כאן חוששים לב"ד טועים מטעם חזקה הנ"ל ומשא"כ גבי ש"מ לא שייך חזקה זו לומר שלא כתבו העדים שפלוני חייב לש"מ אא"כ נתברר להם לכן כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים ואז בודאי בתר עדים דייקי וכדמסיק בגמר':
וראיתי עוד מ"ש הב"י שם על הא דהר' יונה שאפילו לדברי הר' יונה אם הביא אח"כ עדים שאנוס היה חשבינן ליה מודעא וכ' שמצא סעד לזה מדברי רי"ו שאמר ואם מסר מודעא אפילו ע"פ וידעי העדים האונס בטל המקח עכ"ל ומשמע דכ"ע מודי בהכי דודאי אין המודע' צריכה ליכתב אלא שכיון שהעידו העדים שמסר להם מודעא והם ידעו באונס סגי כו' ומשום דנכתבה מסירת מודעא של זה לא גרעא כיון שזה מברר שאנוס היה חשיבא ליה שפיר מודעא עכ"ל הב"י:
ולא ידעתי מהו הסעד שמצא לדברי הר' יונה בדברי רי"ו דהלא הרי"ו איירי שאותן שמסר מודע' לפניהם ידעי באונסו לכן אף שלא נכתבה לא גרעא לאפוקי בדין של הר' יונה שבאותו הפעם לא ידעי באונסו וכתבו לו המודע' אף שאח"כ מברר שאונס היה לא תועיל כלום הואיל ונעשית שלא כדין. ומ"ש הב"י וכיון שכן משום שנכתבה מסירת מודעא לא גרעא כו' בודאי שלא גרעא אבל מ"מ מחמת זה גרעא שיש לחוש שיבא זה עם כתיבת המודע' לפני הב"ד ויסמכו עליו אף אם לא יברר שאנוס הי' ומטעם חזקה על העדים שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם דוגמת חזקה על העדים וכמש"ל טעמו של הר"י בשם הנ"י, ואפשר שלזה כתב הב"י בלשון ומצאתי סעד לדברי מדברי רי"ו וכמ"ש בעלמא בגמ' אע"פ שאינו ראיה לדבר זכר לדבר כו'. וא"כ עכ"פ מוכח מכל הנז' מדברי הב"י במ"ש בדברי הר' יונה ז"ל דאף דסבר הר' יונה דעדים אינם רשאים להזדקק למסור מודעא לפניהם אם לא ידעו באונסו אף שא"ל שעתיד לברר האונס מ"מ מסיק הב"י בדברי הר"י ז"ל לפסק הלכה שאם עברו וקבלו המודעא ואח"כ מביא עדים שהיה אונס בדבר מקבלים עדותו והמודעא כשירה וה"ה בנ"ד גבי מיאון נמי דינא הכי וא"כ דברי מעל"ת נפלאים ממני במה שהחליט הדבר בדברי הב"י שאפילו בדיעבד אם נזקקו למיאון ולא ידעו במספר שנותיה אף שאח"כ מביאה עדים על ימי קטנותה שאין מקבלין העדות וזה לא עלה על דעת הב"י מעולם ומעל"ת בנה יסודו ע"ז ונסתר הענין ונפל הבנין:
ואשר רצה מעל"ת להביא ראיה ממ"ש ה"ה בעל פ"מ בח"א סי' י"ז שכמה פוסקים חשו להחמיר בנערה שנסתפקו במספר שנותיה כו' עד בדברי הרשב"א בעבור אשר שאל להשואל בחזקת כמה שנים היתה כשמיאנה ורצה להביא ראיה מתשוב' הרב הנז' שכתב וז"ל בדף מ"א ע"ג וכיון שכן יש כאן מקום עיון כו' עד שסוף דבר כו' כל הרבנים יצא להם חומרא בנערה שנסתפקו במספר שנותיה עכ"ל בעל פ"מ וכתב מעל"ת הרי בפי' שנדון הרב הי' כעין נ"ד ממש שהיתה בחזקת בת ט' ולא חילק מה שראיתי לחלק וכתב להחמיר כו' עד וכתב שכן החמירו כל הרבנים כ"ש בנ"ד דליכא אלא ספק א' ספק שהיא גדולה ספק שהיא קטנה דאפילו החולקים על הרשב"א יודו בנ"ד עכ"ל מעכ"ת:
ותמהני שראה תחלת דברי הרב בעל פ"מ הנ"ל ולא ראה סוף דבריו שכתב וז"ל העולה מהמקובץ כו' אכתי יש מקום להקל בנ"ד והוא דבנ"ד איכא ספיקי טובא ס' גדולה בשנים או קטנה ואת"ל שהיתה גדולה בשנים דלמא לא הביאה ב' שערות ושפיר מיאנה כו' ולדדיהו בנ"ד ס' בשנים וס' בסימנים אזלינן לקולא כו' עכ"ל הרב בעל פ"מ וא"כ סיים בדבריו הלכה למעשה לקולא אף שלא מטעם זה פסק לקולא וכמבואר שם עכ"פ מוכח ממה שסיים שם שאין דברי הרשב"א מוכרחים וג"כ הרבה פוסקים חולקים עליו ואף לפי סברתו דמעל"ת שבנ"ד יש ספק במספר שנותיה מ"מ יש להרבות בספיקות וספיקי ספיקות ורוב הספיקות המבוארים בתשוב' הרב בעל פ"מ הנז' שייכי' ג"כ בנ"ד, זולת הספק שלו יש אם הסבלונות הם קידושי תורה או דרבנן הלא ג"כ בנ"ד יש לומר שהם ספק קידושי דרבנן אם לא בעל אחר שנות הגדלות וכמבואר בפ' ב"ש וכמו שהארכתי בחלוקה הזאת בעזה"י בגוף הפסק שלי וגם הרב המובהק מר שמואל גאון הסכים עם הרב המובהק בעל פ"מ להקל מטעם הנ"ל בצירוף עוד טעמים אחרים:
הנה כל זה כתבתי לפי סברתו דמעל"ת אשר בנה יסודו שמאחר שלא נתברר בשעת המיאון שהיא קטנה שוב לא יקבלו עדות קטנותה והבין כך מדברי הרב בעל הלבוש:
אמנם כבר הוכחתי בטוב טעם ודעת שמעולם לא עלה על דעת המאור הגדול הב"י ז"ל שהמציא סבר' זו מדעתו ואחריו קם ה"ה בעל הלבוש ז"ל כי אף לפי דעתם רשאים לקבל עידי קטנותה אח"כ אף אם קיבלו המיאון כו' תחלה וכ"כ ה"ה מהראנ"ח בתשו' סי' כ"ו ח"א אף שהוא מן המחמירים מ"מ כתב וז"ל ומעתה יש לנו לחקור אם יבואו עדים על זמן מיאונה שדברי העדים כן ותתקבל עדותם בפני ב"ד החשוב ע"פ התורה ככל התנאים הצריכים מה יהיה דין המיאון נראה דמהני ואע"ג שהב"ד שנעשה המיאון בפניהם לא גריעי מנשים כו' דמהני כו' וכדאיתא בגמר' וא"כ כל שיבואו עכשיו עדים כשירים בפני ב"ד חשוב ויעידו כו' ותתקבל עדותן כראוי היה נראה שמיאונה מיאון עכ"ל וע"ש בדף נ"ב ע"ב דפשוט הוא בעיני ה"ה מהראנ"ח ז"ל שאף שהב"ד הראשון לא ידעו ממספר שנותיה וגם שלא היו מומחים מ"מ תתקבל עדותן אח"כ בפני ב"ד כשר כו' ויהיה מיאונה מיאון ומכ"ש כפי מ"ש בתחלה שיש לחלק בין מיאנה לפני ב"ד או מיאנה בפני שנים וכאשר באמת הוגבה עדות שהיתה קטנה באותו זמן ואין ספק במספר שנותיה וכמפורסם בעירנו ואף שלא נבדקה באותו זמן אם הביאה סימנים אם לאו הלא כל הנביאים פה א' להם עונים ואומרים הלכה למעשה שהסימנים לפני הפרק שומא בעלמא הוא עפ"י סוגיו' התלמוד בנידה ועיין בהרי"ף פ' ב"ש זולת המיעוט ומיעוט דמיעוטי שכתבו שיש לחוש לאותם הסימנים של תוך הפרק ועי' בהרשד"ם סי' כ"ז ובמהריב"ל ח"ד ובמהראנ"ח סי' כ"ו ח"א ושאר פוסקים והיינו אם ראו סימנים תוך זמן ומשא"כ לחוש תוך זמן וכאשר הארכתי בזה בגוף הפסק השייך לנדון זה וכאן לא באתי רק להשתעשע בדברי מעל"ת החביבים עלי:
ועוד כתב מעל"ת וז"ל הרי הוכחנו כו' וא"כ אחרי שלדעת רבנים הנ"ל שהם רבני ספרדי' המסכימים למאן בזמן הזה אשה זו צריכה גט כ"ש וק"ו בנו של ק"ו לדעת רבני אשכנזים אפילו שהיה המיאון כדת וכהלכה כו' היה ראוי להם להחמיר כו' ולהצריכה גט כדי לחוש לגזירת רבני אשכנזים שלא למאן בזמן הזה באשר ששמע שרוב הנשים או כולם נישאות קטנות כו' והאיך לא מיחו בידם כו' עד ומזה נראה כו' דק"ק בודון קיבלו עליהם גזרת הרבנים המחמירים כו' עכ"ל:
הנה בזה עדיין צריך אני למודעי ליה ולהשיב על ראשון בראש מ"ש שלדעת רבני ספרדיים היתומה צריכה גט כבר כתבתי בזה המקור מה שבנה מעל"ת יסודו עליו בזה הענין נלע"ד שאין ראוי לסמוך עליו וכמש"ל, ואשר כתב מעל"ת וכ"ש וק"ו בנו של ק"ו לדעת רבני אשכנזים שמחמירים במיאון וכמ"ש הר"י מינץ כו' ויש להם לתלות באילן גדול מהרמ"מ כו' בזה צריך אני להציג לפניו גמ' דע"ז דף ל"ו שמן רב אמר דניאל גזר כו' ומקשה אח"כ ושמן דניאל גזר והאמר באלי כו' משמי' דרב פתן ושמנן כו' כולן מי"ח דבר וכ"ת אתא דניאל וגזר ולא קיבלו ואתו תלמידי שמאי והלל וגזור וקיבלו א"כ מאי אסהדותיה דרב ופירש"י מאי אסהדותיה דרב דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קיבל לאו גזירה הוא עכ"ל א"כ מוכח מדברי רש"י דלא היה אומר רב דניאל גזר כיון דדריה לא קיבלו גזרתיה אף שבאמת אחר כמה דורות גזרו ג"כ תלמידי שמאי והלל על גזירה זו מ"מ לא מקרי הגזירה גזירה של דניאל הואיל ואין אנו צריכין לחוש לאיסור זה מחמת גזירתו של דניאל הואיל ודריה לא קיבלו עלייהו וא"כ בנ"ד בראש אין אנו צריכים לחוש לגזירה הזאת שלא למאן בזמן הזה מכח גזרת הגאון מהרמ"מ ז"ל דהלא איתא בתשוב' מהרי"ו סי' קל"ג שכתב וז"ל תחלה אבאר לך מי היה מהר"מ מריזבורק דירתו היה בארץ זכש"ן כו' ע"ש ומוכח שם מדבריו שאפשר שהיה כמה דורות לפני דור של מהרי"ו באשר שלא היה מפורסם באותו זמן של מהרי"ו ומהרי"ו שהיה כמה שנים לפני הר"י מינץ וסיעתיה וא"כ קשה קושי' הגמ' הנ"ל על הרב הר"י מינץ וסיעתו שרצו לגזור שלא למאן בזמן הזה שהרי כבר היה גזירה קדומה מימי מהרמ"מ וכמו שמקשה בגמ' דשבת בפ"ק וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור כו' ומשני שם אלא אתו אינהו גזור ולא קיבלו מינייהו וכן בפ"ק דחולין וא"כ ה"ה בנדון הר"י מינץ ז"ל וסיעתיה צ"ל שמהר"ממ גזר ולא קיבלו מינייה ואח"כ רצו הר"י מינץ וסיעתיה לגזור מחדש על גזירת המיאון ולחדש הנזירי' שגזר מהר"ממ כמ"ש בגמ' שכחום וחזרו ויסדום:
ובזה מיושב מה שיש להקשות על הר' יעקב פולק בר פלוגתיה של הר"י מינץ האיך מלאו לבו לחלוק על מהרמ"מ הלא אין ב"ד יכול לבטל. דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא צ"ל שמהרי"ף היה יודע שמהרמ"מ גזר ולא קיבלו מיניה לכן לא חש לגזרתיה וכמ"ש בגמ' גבי דניאל וכמ"ש רש"י שם או נאמר שסובר מהרי"ף שהרמ"מ לא תיקן אלא לדריה ולא לדריה דעלמא וכמ"ש בהשולח דף ל"ז גבי פרוזבול איבעי' להו כי תיקן הלל לדריה תיקן או לדריה דעלמא תיקן למנ"מ לבטולי א"א לדריה הוא דתיקן מבטלינן וא"א לדריה דעלמא תיקן לא מבטלינן דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד כו' וא"כ ה"ה בנ"ד דאפשר דמהרמ"מ לא גזר אלא לדריה ואף שמוכח מדברי הר"י מינץ שגזר סתם שלא למאן בזמן הזה אפשר היינו לפי שראה שהיו הדור פרוצי' ויאמרו א"א יוצאה בלא גט לאפוקי לא לדורות הבאים ולא שייך לומר איכשור דרי וכמ"ש ביבמות פ' החולץ ובסוטה שהרי בסוגיא דהשולח הנ"ל אמרינן גבי פרוזבול למנ"מ לבטולי פירש"י להושיב ב"ד אי איכשור דרי מעיקרא כו' שלא יהיו מונעים מלהלוות כו' נבטל תקנת הלל כו':
או נאמר שמה שלא חש מהרי"ף הנ"ל לגזרת מהרמ"מ היינו ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים וז"ל הרי שגזרו ב"ד גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו בה ולא פשטה ברוב הקהל בטלה ואין רשאים לכוף העם ללכת בה גזרו ודימו שפשטה ברוב ישראל ועמד הדבר כן ימים רבים ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפי' היה פחות מב"ד ראשון בחכמה ובמנין ודברי הרמב"ם נובעים ממקור הגמ' דע"א ממה שהתיר ר"י נשיאה שמן ש"ג שהיתה אחת מי"ח דבר ואמרינן בגמר' הטעם משום שבדק בכל גבול ישראל וראה שלא נתפשט איסורו בכל ישראל וא"כ איפשר בנ"ד נמי שראה מהרי"ף שלא נתפשטה גזרת מהרמ"מ לענין מיאון. ואף שאמרינן בגמ' הנ"ל שם וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כו' שאמרו אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה כו' וא"כ משום שני טעמים התירו השמן ש"ג משום שלא פשט איסורו ברוב ישראל וגם אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וזהו הטעם לא. שייך לומר גבי מיאון שאין רוב הציבור כו' כי מהיכי תיתי נאמר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ לפ"ז לא היה כח ביד מהרי"ף לבטל גזירת. ותקנת מהרמ"מ הנ"ל:
הנה כד מעיינת בכ"מ תראה שמתרץ ברמב"ם קושי' זו וז"ל וה"פ לדעת הרמב"ם כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו ראוי להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אא"כ רוב כו' וכיון שכן אפי' גזרו לא הוי גזירה כו' ע"ש וא"כ לפ"ז מתורץ מה שקשה למה ביטל הר' יעקב פולק גזירת מהרמ"מ דהיינו מטעם שלא פשט לבד ואף שפי' זה קצת דוחק לפי דברי מהרי"ף הנ"ל:
וראיתי בתוס' דע"א דף ל"ו ד"ה והתנן אין ב"ד יכול לבטל כו' תימא כו' גבי פרוזבול כו' הרי ר"י נשיאה התיר שמן אעפ"י שהיה קטן מאותו טעם דלא פשט איסורו וי"ל דה"נ מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה ג"כ טעם דאין רוב הציבור כו' וא"כ לפ"ז הדרי קושיא לדוכתיה דמשמע דתרווייהו בעינן:
אמנם כד מעיינת שם בתוס' תמצא שהתוס' בעצמם דחו פי' זה ותירצו תי' אחר דגבי י"ח דבר אפי' גדול אינו יכול לבטל היכא דפשט איסורו ומטעם דעמדו להם בנפשותיהם והיכא דלא פשט אפילו קטן יכול להתיר וזהו הטעם שהתיר ר"י נשיאה שמן ש"ג מטעם דלא פשט אף שהיה מי"ח דבר ושאר דברים שאינם מי"ח דבר אם פשט כו' אז גדול יכול להתיר ולא קטן וזהו הטעם של פרוזבול כו' ע"ש ואף שהתוס' חולקים עם הרמב"ם בי"ח דבר אכן עכ"פ שוים הם בדבר שלא פשט איסורו שאפי' ב"ד קטן יכול לבטל וזהו הטעם שהתיר ר"י נשיאה שמן ש"ג כו' ואף שמסיימים התוס' בע"ז שם וז"ל ושמן לא פשט לכך אפילו עמדו להם בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רשב"ג דאין גוזרים כו' ולפיכך הותר אף בב"ד קטן וא"כ משמע לכאורה בדברי התוספות דשמן הותר משני טעמים היינו מטעם דלא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וא"כ משמע אף אם לא פשט אם רוב הציבור יכולין לעמוד בו אין ב"ד קטן יכולין לבטלו וה"ה איפכא אם פשט ואין רוב הציבור יכולין בו אין ב"ד קטן יכול לבטל וא"כ בנ"ד הדר' קושי' לדוכתיה על מהרי"ף היאך ביטל גזרת מהרמ"מ הלא רוב הציבור יכולים לעמוד בה ואף אם לא פשט מ"מ אין ב"ד קטן יכול לבטל:
איברא כד מעיינת שם בתוס' שעיקר הטעם מה שהתיר ר"י השמן הוא מטעם שלא פשט איסורו ולא מטעם שאין גוזרין על הציבור כו' דאל"כ דדוקא תרוייהו בעינן א"כ למה כתבו התוס' אח"כ אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב"ד הגדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול כו' דהלא פרוזבול רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכמ"ש התוס' בהתחלת דבריהם וכדמוכח בפ' השולח דף ל"ז מאי פרוזבול אר"ח פרוז בולי ובוטי וא"כ היא תקנה לעניים ועשירים וה"ל להתוספו' למנקט בלישנא אף כי פשטו ורוב הציבור יכולים לעמוד בו יכול גדול לבטל, ואף שאין זה הוכחה כ"כ אכן כד מעיינת ממה שהתוס' מביאים ראיה מהירושלמי דשבת פ"ק הטעם בי"ח דבר מפני שעמדה להם בנפשותיהם ולאפוקי בשאר דברים שאינם מי"ח דבר וכמ"ש התוס' ג"כ בהתחלת התירוץ וכמו שמפרש בירושלמי הנ"ל וא"כ עיקר סמיכת התוס' בתירוצם על הירושלמי ובהדיא איתא בירושלמי שם ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכולין לבטל כו' אא"כ גדול ממנו בחכמה כו' ור"י נשיאה וב"ד מתירים השמן מה שאסר דניאל וחבורתו אלא ר' יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בשם ראב"צ מקובלני שכל גזירה שב"ד גוזרים על הצבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהם אינה גזירה ובדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא קיבלו רוב הציבור עליהם כו' א"כ מוכח מהירושלמי הנז' שמטעם שלא קיבלו רוב הצבור עליהם וזהו שלא פשט איסורו לכן התירו השמן ולא מטעם דהוי תרי טעמים לא פשט וגם אין רוב הציבור יכולים כו', וכן הקשו בתוס' מהירושלמי הזה בפ' השולח ד"ה אלא כו' שמקשי' שם התוס' ע"ש ורצו לתרץ ג"כ דבעינן תרתי כו' ודחו התוס' דברים אלו מהירושלמי הנז' ומתרצים שם דעיקר הטעם בשמן משום דלא פשט כו' ומ"ש בגמ' דע"א וסמכו כו' שאין גוזרים גזירה על הציבור כו' לא מייתי האי טעמא אלא משום דלא תיקשי כו' מה ראה ר"י נשיאה למנות להתירו ולא החזיק גזירת הראשונים לאוסרו אף דלא פשט ומשום דראה דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן ראה למנות עליו להתירו מטעם דלא פשט אף בב"ד קטן כו' זהו תורף דברי התוס' שם וא"כ זהו ג"כ פירוש דברי התוס' בע"א הנ"ל במ"ש התוס' ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותי' קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רשב"ג דאין גוזרים כו' ולפיכך הותר אף בב"ד קטן כו' ע"ש ר"ל פירושו ג"כ כמו שפירשו התוס' פ' השולח הנ"ל הא דסמכו רבותינו כו' דאל"כ יהיו דברי התוספות סותרים זא"ז בהשולח ובאין מעמידין הנ"ל דבפ' השולח משמע דקטן יכול לבטל כו' היכא דלא פשט איסורו אף דרוב הצבור כו' ובע"א לפי פשוטו משמע דקטן אינו יכול לבטל אף דלא פשט אא"כ אין רוב הציבור כו' אלא ודאי כמ"ש דדברי התוס' בהשולח ובע"א כולם בחדא מחתא מחתינהו דבלא פשט קטן יכול לבטל אף דרוב הצבור יכולים לעמוד בה וא"כ בנ"ד מטעם זה ביטל הגאון מהרי"ף גזרת מהרמ"מ בענין המיאון אף שאפשר שהיה ב"ד קטן ממנו והיינו מטעם שלא פשט אף שרוב הציבור יכולין לעמוד בה. וכן מוכח מדברי הגאון מהרא"ם בתשוב' סי' נ"ז דף צ"ה ע"ב וע"ג שכתב שם בשם התוס' כמ"ש דטעמא שהתיר השמן משום דלא פשט לחוד ולא משום דבעינן תרתי כו' ומביא שם דברי התוספות הנ"ל באריכות וכתב שם שהתוס' חולקים על הרמב"ם ז"ל דהיכא דפשט איסורו והיתה הגזירה ההוא סייג לתורה דאליבא דהרמב"ם אפי' אליהו וב"ד אינם יכולים להתיר ולדברי התוס' ב"ד גדול יכול לבטל אא"כ הוא מי"ח דבר ובשאר דברים שוים התוס' והרמב"ם ואם איתא שסבר הגאון מהרא"ם הנז' דהתוס' בע"א סובר בשמן הטעם משום שלא פשט וגם אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לכן ב"ד קטן יכולי' לבטל לאפוקי מחד טעם אין ב"ד קטן יכולים לבטל א"כ ה"ל להרב המזרחי להביא דברי התוס' בע"א שחולקים על הרמב"ם בזה דלדברי הרמב"ם בלא פשט לחוד סגי דב"ד קטן יכולים לבטל ולכן התיר ר"י נשיאה השמן ולפי דברי התוס' בע"א צריך תרתי לא פשט וגם אין רוב הצבור יכולים לעמוד אלא ודאי שגם הרא"מ הנ"ל בתשובה הנז' סבר שדברי התוס' בע"א ובגיטין הכל א' ודברי התוס' הם עניים במקומן בע"א ועשירים בגיטין ומה שסתמו בע"א פירשו בגיטין:
וכתבתי כל זה לפי שראיתי בתשו' ס"ה מהריב"ל ח"ד שאלה ד' דף ה' ע"ב שכתב וז"ל דהתוס' פ' השולח סברי דקטן יכול להתיר דהיינו היכא שלא פשט איסורו וגם אין רוב הציבור יכולים כו' ולפי דבריו דברי התוספות סותרים זו את זו וגם לא שת לבו למה שהתוס' בעצמם מביאים ראיה מהירושלמי הנזכר וכמש"ל וזהו דבר שאין לו שחר וכן מוכח ממ"ש ה"ה הראד"ב בל"מ שלו גם כן בדברי תוספות הנ"ל ואפשר שזהו שמסיים ה"ה מהריב"ל ז"ל וז"ל ואף על פי שהיה איפשר לדחוק הלשונות ולמעט המחלוקת כו' ומכל מקום קושטא דמילתא כו' עיין שם. ולענ"ד אין זה דוחק לתרץ דברי התוספות שלא להרבות מחלוקת ושלא יהיו דברי התוספות סותרים זא"ז ועל החלוקין אנו מצטערין אלא שבא לחלוק עלינו את השוים. הרי נשמע מכל הנ"ל דאין אנו צריכין לחוש כלל לגזירת מהרמ"מ ומי לנו גדול מדניאל ולא חשו לגזרתיה ואחריו תלמידי שמאי והלל ומטעמים הנז' וכמו כן לגזרת הר"י מינץ וסיעתי' אין אנו צריכין לחוש מטעם זה שכתבנו בשם הרמב"ם בהל' ממרים הנ"ל גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר כו' וראו שאין אותה גזירה פושטת כו' יש להם רשות לבטלה והקשה הכ"מ וא"ת היאך סמך ר"י נשיאה על מה שבדק דלמא בימי הראשונים נתפשטה, ואח"כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ"ל לומר שאפילו נתפשטה תחלה כיון שעכשיו אין רוב הצבור נוהגים בה מתירין אותה אלא שראיתי ברש"י כו' ע"ש. ונשמע מדברי הכ"מ דאף אם החזיקו מתחלה באותו גזירה כיון שעכשיו אין נוהגים בה רשאי אפילו ב"ד קטן לבטלה ומכ"ש שאם לא החזיקו בה כלל שאף רש"י מודה שאפילו ב"ד קטן יכולים לבטלו והנה בגזרת הר"י מינץ וסיעתי' באותו מעשה בעצמו פקפקו בה מהרי"ף וסיעתי' ולא עוד אלא שגברה ידו של מהרי"ף וסיעתי' ועשו מעשה נגד הר"י מינץ וסיעתי' וקי"ל בכמה דוכתי' בגמ' דמעשה רב ואף שכתבו הפוסקים דלא בכל מקום אמרי' מעשה רב ועיין בס' כ"ה בכללי הגמ' סי' ע"ד וצ"ב מ"מ באשר שהכריעו הרבה מן האחרונים כוותי' וכמו שאכתוב בסמוך וא"כ אין אנו צריכין לחוש כלל לגזירת הר"י מינץ וסיעתי' באשר שאף בדורו לא קיבלו ממנו וכמ"ש לעיל גבי דניאל גזר ולא קיבלו ממנו. ואם נאמר שמוכרחים אנו לקיים גזירת הר"י מינץ דהיינו מן הטעמים והראיות שכתב הר"י מינץ בתשו' שלו סימן י"ג הנה אף שקטנו עבה ממתני ואין אני כדי לפצות פה נגדו וטובה צפרנן של ראשונים כו' אמנם התורה מונחת בקרן זויות וכל הרוצה ליטלה כו' וכבר כתבתי בגוף הפסק של הנדון הלז מה שיש לפקפק בראיותיו ופה לא באתי רק לישא וליתן באמרותיו הטהורות באשר שיצא לידון בדבר החדש ומכ"ש וק"ו שאנו רואים שרובם ככולם חכמי הספרדיים לא חשו כלל לטעמי' וראיות של הר"י מינץ וסיעתיה וקצתם שחשו בטלי במיעוט' דמיעוטי ומ' ש מעכ"ת וז"ל וא"כ ק"ק בודון שהם אשכנזים ואפי' שהיה המיאון כדת וכהלכה היה ראוי לחוש לגזרת רבני אשכנזים שהם נגררים אחריהם בכל תקנותיהם וגזירותיהם כו' עכ"ל באמת ראיתי בתשו' הר"ן סי' מ"ח בענין גזרות חרם של רגמ"ה שגזר על מי שנשא ב' נשים ומסיים שם וז"ל ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא אני מניח הדבר הזה לחכמי צרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו והאיך היו נוהגים בה שע"פ אותו הדרך ראוי לנהוג כו' וכ"כ מהרשד"ם בתשו' השייכים לטא"ה סי' ע"ח שקשה בעיניו להשיב על הדבר בעסק הנוגע להאשכנזים כו' ומביא ג"כ תשובת הר"ן הנז' ואם כן בנ"ד בעסק גזרת הר"י מינץ אם האשכנזים חשים לגזרתו אם לאו היה לו למנוע עצמו מעסק זה ולמסור הדבר לחכמי אשכנזים שהם יודעים אם יש לחוש לגזרתו ואם פשטה גזרתו. וצריך אני למודעי למעל"ת שאנחנו בני אשכנזים גרירים אחר הכרעת בעל המפה ובפרט בנדון הזה שמביא הרב בעל המפה סוף סי' קנ"ה המעשה שעשה מהרי"ף נגד גזירת הר"י מינץ וסיעתו בימיו והכריע בעל המפה כוותיה ואחריו קם הרב הגדול בדורינו בעל בית חדש ופסק ג"כ כדעת מהרי"ף וכהכרעת בעל המפה ושאר אחרונים ועיין בתשו' ה"ה מ"ב סי' כ"ט דף מ"ד ע"ג שכתב מ"ש הרמא"י (בעל המפה כו' דבדיעבד סגי בחותם א' עליה סמכינן דבתראה הוא ובכל מקום אנו הולכים אחר דבריו כו' ע"ש. א"כ מוכח דאף להקל אנו הולכים אחר דברי בעל המפה וה"ה בנ"ד גבי מיאון וכ"כ ה"ה בעל לוחות הברית בספרו דף ע"ד ע"ב דאנו בני אשכנזים גרורין אחר בעל המפה ואפילו להקל אנו הולכים אחר הכרעת בעל המפה ע"ש וא"כ אין אנו צריכין לחוש כלל לגזירת הר"י מינץ וסיעתו מאחר שהכריעו האחרונים מחכמי האשכנזים דלא כוותי' ובפרט בעל המפה:
ומ"ש מעל"ת וז"ל ועוד נראה דק"ק בודון קבלו עליהם גזירת רבני אשכנז שלא למאן בזמן הזה באשר ששמע שרוב הנשים או כולם נישאות קטנות הראויות לצאת במיאון וא"ת שלא קיבלו עליהם גזירת רבנים הנז' כו' למה לא מיחו בידם הראשונים כו' גם בזה צריך אני למודעי למעל"ת כי שקר ענו בו ואדרבה יש תקנה קדומה שלא להשיא שום קטנה אף שאינה מן היתומות ומכ"ש היתומות זולת שתהיה מי"א שנה ולמעלה ואף שבאמת עוברים על התקנה זהו מטעם שראשי וממוני פרנסי הק"ק מעלימים עיניהם באשר שלפעמים יש להם צדדים וקרובים בתוך ראשי וממיני הק"ק ולפעמים שאר טעמים כמו בכמה קהלות שמתעצלים לאשר ולקיים התקנות שלהם ומעלימים עיניהם:
ואשר שהוא מסופק וכתב שקבלו עליהם גזירת הר"י מינץ וסיעתיה שלא למאן הנה מעל"ת בחוץ ואנחנו בפנים ואינו דומה שמיעה לראיה אנכי הרואה שמאז ומקדם שהיה קטטות ומריבות בהק"ק בעניני הפסקים ומצאתי כתוב בפנקס הק"ק תקנה קדמוני' שקבלו עליהם כמה רבני' והתנו ביניהם שלא יפסקו שום פסק ע"פ תשו' ופסקים הן מהראשונים הן מאחרונים אם לא מה שמבואר בטור וב"י ושלחנו הטהור עם הכרעת בעל המפה ומפרשיהם האחרונים ולא ע"פ שום פוסק אחר ואף שימצא לפעמים בספרים אחרים ממה שיהיה נגד הפוסקים הנ"ל אזי לא יזיק כלום להפסקי' ע"פ ספרים הנז', הן אמת שכשקיבלו אותי פה הק"ק לא התנו עמי שום תנאי בזה אמנם ראיתי בפנקס שלהם כמה תקנות ישינות קדומות כנז"ל וא"כ מכ"ש בנ"ד ע"פ פוסק מהר"י מינץ וסיעתיה באשר שבעל המפה הכריע דלא כוותיה אין שום ספק כלל בזה להעלות על הדעת שקיבלו על עצמם גזירת הר"י מינץ ואשר שלא נשמע שמיאנו פה אין ראיה כלל והארכתי בחלוקה הזאת ובפעם אחר אראה לשלוח לידו מ"ש בגוף הפסק הלז וכדי שלא יראה דברי למרובות והנם למשא לכן קצרתי בהרבה דברים. ובמה שמסיים ומן הראוי לטובי הק"ק כו' לתווך השלום ולזווגם בזה קיצר בדבריו שהיה לפרש לכל הפחות ולומר שהיא צריכה קידושין אחרים וכמ"ש גם ה"ה הר"י מינץ שהוא המחמיר במיאון ואפ"ה כתב שצריכה קידושין אחרי' לזווגם יחד וגם במ"ש לטובי הק"ק לתווך השלום אף כי אותי לא קרא אמנם אין אני צריך לאזהרתו כי מזרעא דאהרן קאתינ' אוהב שלום ורודף שלום ואני מעכב הדבר שאקוה אולי אשתדל לזווגם יחד מחדש ע"י קידושין אחרים והנלע"ד כתבתי. אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא חונה פה ק"ק בודון:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |