של"ה/תולדות אדם/חתימת ההקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

של"ה תולדות אדם חתימת ההקדמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יהי מה מכל מה שנזכר עד כאן יהיה איך שיהיה, על כל פנים נודע באמת כי האדם בבחירת מעשיו נוגע למעלה למעלה בגבהי מרומים, ויש בעבודה צורך גבוה, ושזהו תכלית העובד לעשות הכל לשמו יתברך נחת רוח ליוצרו, לא לצורך עצמו לקבל שכר, אלא למען שמו באהבה וסוף הכבוד לבוא, כי בהתרבות השפע למעלה מכח התעוררות העובד, אז יורד למטה ושלום בכל:

ואז האדם באמצעית התורה וקיום מצותיה מקושר בהקב"ה. ונתבאר בשלימות מאמר הזוהר תלתא מקושרים הקב"ה ותורה וישראל וכמו שהותחלה ההקדמה:

בשם ה' זה ספר תולדות אדם וברוך ה' אשר עזרני עד כה, ונתגלגלו דברים הרבה וענינים גדולים אשר מתוך דברי הדברים ההם מבואר מה מעשה האדם הן בצלמו הן בדמות נפשו וגופו, וכשם שתורתו כך יצירתו, מבואר ענין כתנות אור ונעשה כתנות עו"ר בעי"ן, ועתיד עין פקיחא אור גדול מאור הגנוז. וענין אור האמתי אורו ית' הגנוז לעתיד יתעלה יתקדש שמו בסוד ביום ההוא יהי"ה ה' אחד, והכל מהתעוררות האדם אשר בידו הכח מכח בחירתו לעורר העליון והכל צפוי והרשות נתונה, ואז יהיה תכלית האדם בבריאה וענין העולם הבא והנצחיות, כי כלה ענן וילך זוהמת הנחש אשר משך האדם בחטאו להרע, יתהפך לטוב ואז יהיה עולם שכולו טוב. כל אלה הדרושים נתבארו בהקדמה היקרה הזו אשר נקראה בשם תולדות אדם יען כי הוזכרו בה כל סבות ומאורעות האדם ותכליתו:

ולחתימת הקדמה זו בית הגדול ראה ראיתי להביא ברייתא אחת אשר בה מרומזים אחר העיון הטוב כל הענינים האלה הנ"ל, והוא במס' שבת פרק הבונה (קג, ב) זה נוסחה, וכתבתם (דברים ו, ט) שיהא כתיבה תם שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין, ביתין כפין כפין ביתין, גמין צדיק צדיק גמין, דלתין רישין רישין דלתין, ההין חתין חתין ההין, ווין יודין יודין ווין, זיינין נונין נונין זיינין, טיתין פיפין פיפין טיתין, כפופין פשוטין פשוטין כפופין, מימין סמכין סמכין מימין, סתומין פתוחין פתוחין סתומין, פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה, כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו עד כאן:

בודאי יש בברייתא זו הכוללת צורת כל התורה הרבה רמזים ודברים נפלאים וסודת גדולים, על כן באתי לגלות כפי יכולתי. ולבי אומר שמרמז על כל הדברים המוזכרים בהקדמה זו, וידבר משלשה המקושרים מציאות השם יתברך ותורה והאדם עם כל תולדותיו. הש"י גילה מציאות אלהותו ע"י העולם אשר חידש יש מאין בגין לאשתמודע אלהותו להאדם שהוא תכלית הבריאה, כדי שיקבל התורה ויקיים מצותיה:

והנה בפרישת רזי סודות הברייתא זו, אף שלא אפרש התיבות כפי שהוזכרו בברייתא רק אפרש כפי סדר הענינים, וברייתא הולכת וסודרת הדברים לפי סדר האותיות של אלפ"א בית"א להקדים המוקדם ולאחר המאוחר:

ענין וכתבתם כתב תם, הנה באמצעית התורה מקושרים אנחנו אומה ישראלית בהקב"ה, וכן ס' רבוא אותיות בתורה נגד ס' רבוא נשמות, ואז יחדיו יהיה תמים השי"ת תמים פעלו, והוא יתברך תם ומתמם עם תמימים, דהיינו תורה תמימה, ואנחנו בית ישראל שעלינו נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך:

על ענין מציאות הש"י רומז לא יכתוב דלתי"ן רישי"ן רישי"ן דלתי"ן, זה רומז לאחדותו יתברך, כי הנה ד' של י' אלהינו י' אחד (דברים ו, ד) רבתי, וכן ר' דאל אחר (שמות לד, יד) רבתי, וח"ו המהפך ד' לר' או ר' לד' הוא כופר, ועליו נאמר (דברים לב, כ) כי ד"ר תהפוכות המה המהפכין ד' לר' ור' לד'. אבל יהודה עוד ר"ד עם אל הם הנאמנים לאל לא משתחוים לאל אחר, אלא ה' אלהינו ה' אחד:

ווי"ן יודי"ן. יודי"ן ווי"ן, זה רומז לסוד גדול שגליתי בהקדמה זו בענין שם ידו"ד, שיש חילוק עליית מעלה בין ו' לי', דהיינו כי עדיין היה נכתב בבחינת ו' דהיינו ידו"ד, ואף בזמן השלימות כשהיה בית המקדש קיים שהיה השם שלם, ולעתיד יתגלה אורו הגדול הגנוז ביותר בבחינה י' בסוד השם בבחינה יהי"ה (עי' זכריה יד, ט). על כן במה שעבר לא היה לכתוב ו' י', ולעתיד לבא לא יהיה נכתב י' ו'. ותמונת כתיבת אותיות התורה רומזים על העבר והוה ועתיד, על כן לא ישתנה האות מתמונתו:

זייני"ן נוני"ן. נוני"ן זייני"ן, זה רומז על חידוש העולם המורה אמציעותא (נ"א מציאותו) יתברך. והנה כבר הוזכר בהקדמה זו (בבית דוד ד"ה וכגון דא) מענין סוד הגדול (ר"ה לא, א) ששת אלפים הוה עלמא וחד חריב, שהוא נגד ששת ימי המעשה ויום השבת, וככה יחזור חלילה בסוד שמיטים ויובלות עד ג' אלף דרין דזמין הקב"ה לאתבא רוחא לעילא כמבואר לעיל בהקדמה, הנה כל אלף השביעי שהוא שבת הוא תוספת קדושה, אבל אין לדמות הקדושות של השביעיות לאלף החמישי, ונקוט סימנא בידך משה רבינו ע"ה השיג שערי בינה חוץ משער החמשים (שם כא, ב) ע"ז רומז בבחינה זייני"ן אין בחינת נו"ן, ובעת בחינת זייני"ן לא תהרהר בנו"ן, וכמו שאמרו רז"ל (חגיגה יא, ב) במאמר (דברים ד, לב) מקצה השמים עד קצה השמים כו', אין לו לאדם אלא עולמו ולא לפנים ולא לאחור, והובא המאמר לעיל (בהקדמה ד"ה וע"ז אמרו), וכשיהיה בחינת נו"ן אזי לא בחינת זייני"ן, כי נתעלה ברוב עילוי:

טתי"ן פפי"ן. פפי"ן טתי"ן, לדבר זה צריך להקדים מאמרם ז"ל שיש שייכות לאות ט' לענין האור, וגם שהעתיק דברי רוקח שיש שייכות לאות פ' לענין האור, ואח"כ אפרש מאמר רז"ל הוא במסכת ב"ק סוף פרק הפרה (נה, א), א"ר יהושע הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו, מאי טעמא, אלימא משום דכתיב טוב, אימא (ישעיה יד, כג) וטאטאתי במטאטא השמד, חד טי"ת קאמרינן. אימא (איכה א, ט) טומאתה בשוליה, טי"ת בי"ת קאמרינן. אימא (שם ב, ט) טבעו בארץ שעריה, א"ל הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור לא כתב טי"ת, עד כאן:

ובענין פ, מוזכר ברוקח בסדר תפלות יום כפורים סימן רי"ו וזה לשונו, בכל חרוז ביוצר יום כפורים אז ביום כפור כו' יש אור, ונעלם אור בחרוז פ' פתח לנו שער, על כן יש בחרוז לפני חרוז פ' ב' פעמים אור, להשלים חרוז פ'. ולמה העלים בפ' אור, לפי שיש פ' אותיות מן בראשית עד (בראשית א, ב) על פני המים, ואח"כ כתוב (שם ג) ויאמר אלהים יהי אור, לכך בתמניא אפי פסוק א' שמתחיל בפ' (תהלים קיט, קכט) פלאות עדותיך ואח"כ (שם קל) פתח דבריך יאיר, לפי שקדמה החשך הוא הלילה אחת קודם האור יהי אור, ומהלך לילה או יום י' פרסאות (פסחים צג, ב), וכל פרסה ד' מילין, הרי מהלך יום מ' מיל, והמיל ב' אלף אמה, הרי פ' אלף אמה, הרי מידת מהלך יום פ' אלף אמה היתה הלילה חשך, ואח"כ נבראת האור באמירה ראשון מפתח פומך הוה לן נהורא, לכך נעלם אור בחרוז פ', למה כי בספר יצירה אמר נברא עם פ' נוגה בעולם, ורביעי בשבת כתיב בו (בראשית א, יד) יהי מאורות, ולמה נברא עם פ' אורה, לפי שלא נתלו המאורות ליראות עד תחילת יום ד', הרי יום ראשון ושני ושלישי וליל ד' הם פ"ד שעות ובהאיר השחר יום ד' נראית הרי פ"ה שעות, זהו פתח דבריך יאיר מבין פתיים כו', עיין שם שהאריך:

דע כי אור הגנוז אשר עליו נאמר (תהלים לא, כה) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, זהו בשני מדריגות. מדריגה אחת, היינו עולם הנשמות שהוא עולם הבא תמיד ואינו פוסק, דהיינו בצדיקים שמתו כבר ושימותו עד זמן התחיה הם נהנים מאור הגנוז, ולעתיד עולם הבא הנצחיי אשר עולם הבא שיבא ויהנו בגוף ונפש ביחד נצחיי כאשר הארכתי למעלה בהקדמה זו זה יהיה עולם שכולו טוב, ואז יתגדל ביותר רב הצפון, ועליו רמוז מה רב טובך אשר צפנת, וזהו טי"ת טוב, ויתחיל בטי"ת ויתגבר מטי"ת ואילך, והוא על דרך שכתב הרוקח במקום הנ"ל יום הכפורים נגד עולם הבא שהוא עשירי, וכן עולם הבא עשירי כי ב' אלפים קדמה תורה לעולם ששה אלפים עה"ז ואלף חרב, ואז בעשירי יתחיל עולם הבא, עכ"ל שם. ומה שכתב יתחיל, רצה לומר יתחיל התגברות הגדול, כי אלף השביעי החרב שהוא אלף הטי"ת בודאי יש תענוג רוחני גדול לצדיקים:

ורמז פ' שאור בא אחר החשך אחר הלילה, זה רמז לעולם הנשמות שנוהג עד עתה לאחר המיתה שאדם יוצא מעולם הזה הנקרא לילה לעולם העליון, כדאיתא במסכת בבא מציעא פרק הפועלים (פג, ב) דרש ר' זירא ואמרי לה תני רב יוסף, מאי דכתיב (תהלים קד, כא) תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תשת חשך ויהי לילה, זה עולם הזה שדומה ללילה כו'. תזרח השמש, לצדיקים כו'. וע"ז אמר (שם לא, כב) פעלת לחוסים בך, אמר פעלת לשון עבר, אבל האור לעולם שיבא לאחר התחיה הוא עדין צפון וגנוז והוא יותר בעילוי רב מבעולם הנשמות, אשר ע"כ כינה לזה בשם פעולה בערך הגנוז שהוא ביותר רוחני. נמצא בחינת ט' טוב מה רב טובך. ובחינת פ' פעלת לחוסים כו'. ע"כ אין לערב ט' עם פ', ולא פ' עם ט':

ביתי"ן כפי"ן. כפי"ן ביתי"ן, זהו רומז על התורה ואור הגנוז בה. במדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) אמר ר' סימן חמשה פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו'. במסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג, ו), א"ר ירמיה זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא הוא תמוה, כי התלמוד אור ומאיר עינינו, גם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקורא אותם מתי עולם. גם המדרש דר' סימאי שמפרש האור המוזכר בריש בראשית על ה' חומשי תורה, וכתיב שם (בראשית א, ד) ויבדל שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה. בשלמא אם קאי על אור הנראה לבני אדם שייך גניזה:

הנה התורה היא אחת כמו שכתב (שמות יב, נא) תורה אחת, והיא ב' תורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ובאמת הכל תורה אחת כי כל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל ואור השכל נתמעט בסבת בחטא אדם שנגנז כתנות אור ונתלבש בעור בעי"ן עינים להם ולא יראו. זהו ויבדל, צפה הקדוש ברוך הוא כו' וגנזו:

והנה מכח התמעטות שכל האדם אינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פג, ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל, ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבוארת בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר דור של הקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש. אח"כ לא היו מבינים בלתי פירוש, ואח"כ פירוש על פירוש, הכל לפי חשכת השכל. על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה להיותה נכתב:

ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה. ואלו היה בית המקדש קיים והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה התורה אור ומשמח את הלב, ולא חשך וממית עצמו עליה, זהו סוד ב' מאורות. וכבר כתב בקול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכים הושיבני כמתי עולם שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם היה ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות. ולעתיד שיוחזר כתנות אור בהיר, אז יהיה התורה שבכתב לנו מבוארת מצד אור השכל ולא צורך בביאור תורה שבעל פה:

ומכח ענין זה יתבאר קושיא במאמר אחד פרק הבונה (שבת קד, א) וזה נוסחו, א"ל רבנן לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו, אלף בית אלף בינה. ג"ד גמול דלים כו'. עד ה"ו זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט. ס"ע, סמוך עניים, ל"א סימן עשה בתורה וקנה אותה. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף היינו נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש כו':

ויש לתמוה הנה פירושו כל האותיות הפשוטות וגם כל האותיות הכפולות דהיינו אותיות מנצ"ף לבד ך' פשוטה והוא דבר תימה:

אמנם לפי מה שכתבתי יתבאר, ומתחילה אקדים במאמרם ז"ל בפרק ר' עקיבא (שבת פח, א) דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו כו' ע"ש. א"ר יוחנן וכולן זכה בהן משה ונטלן, דסמוך ליה (שמות לג, ז) ומשה יקח האהל. א"ר לקיש ועתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר (ישעיה לה, י) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם על ראשם. המשכיל ישכיל כי נעשה ונשמע הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והם שני כתרים. ובמאמר הנ"ל בפרק הבונה בדרוש הכ"ף וקושר לך כתר לעולם הבא, על כן פשוט הכ"ף שגם הכ"ף פשוטה רומז על כתר כי הם ב' כתרים, ומאחר שאין בכ"ף פשוטה פירוש אחר ממה שמפורש כ"ף כפופה, על כן לא הוצרך להזכיר ורמז בהזכרת כ"ף אחת לבדה לרמוז על הדבר שביארתי שלעתיד השני תורות שהם שני כתרים יהיו כתר אחת, וכתר אחת כולל שני כתרים, מטעם שלעתיד יוחזר כתנות אור. וזהו שאמר במאמר דר' עקיבא הנ"ל שמחה שמעולם על ראשם, השמחה שהיתה מתחילת בריאת העולם דהיינו האור ונגנז, יוחזר על ראשם:

ודרך רמז, בתיבת שמחת רמוז תורה שבעל פה. כי תורה שבע"פ היא הויות ופלפול תלמידי חכמים ומחלוקתם שהוא לשם שמים (במדבר כא, יד) את והב בסופה, וזהו רמוז בתיבת שמח"ת, רצה לומר תלמידי חכמים מרבים שלום:

ואין להקשות בשעה שהקדימו נעשה לנשמע למה נתן להם ב' כתרים, הלא אז פסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, א) והיה ראוי להיות כתנות אור באל"ף. כבר שאל שאלה זו בפרדס פ"ו משער הנשמה על ענין אחר ותירצה וזה לשונו, ומה שיש לנו לשאול בזה הוא כי מאחר שפירשו רז"ל שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן א"כ למה לא הכניסן בגן עדן שלמטה, ולמה נצטרכו עוד אל ישוב העולם הזה ולא ארץ ישראל, ולא שאר הדברים. והאיר השם עינינו בדרוש הנעלם הזה שפי' מענין הלבושים, כי אחר שגירש אדם מגן עדן אבד את לבושו ונשאר ערום כדכתיב (בראשית ב, כה) כי ערומים הם, כי נסתלק מהם האור ונשארו הרוחות ערומים בלי לבוש, עד שהלבישם הקב"ה כתנות עור מאויר עולם הזה, ועמד בעולם הזה זמן עד שמתוך המעשה וקיום המצוה תתלבש בגן עדן כדפי', ולכן אם היות שכשעמדו ישראל בסיני פסקה זוהמתן, אמת כי זככו חומרם הרבה, אבל על כל זאת אלו היו נכנסים בגן עדן היו עומדים ערומים בלי לבוש, מפני שעדיין לא קיימו את המצות, ובלי קיום המצות אין במה להתלבש כדפי', ולומר שיכנסו שם בלבוש הזה שהם לבושים בעולם הזה עד שיזדכך, ח"ו דבר זה ליאות ועמל כי אין לחשוב, כי בהיות האדם זך ותכלית הזיכוך שיוכל מפני זה ליכנס בחמרו העכור בגן עדן החיים אם לא יפשוט הלבוש ההוא ויכלה מאליו, וילבש בגדים אשר מעין העולם ההוא כו' עיין שם:

אבל לעתיד יקשור הקב"ה כתר אחת שתהיה תורה אחת מיוחדת, ואח"כ יעלו מעלה מעלה שתהיה תורת זו האחת מתיחדת ביותר בסוד פנימיותיה שהיא כולה שמותיו ית', כי יתבטל מעשה הגשמיים ויזדכך הכל ברוב הזדככו כענין לימוד התורה בגן עדן שהיה מוכן לאדם הראשון אם לא חטא, כמבואר בפרדס פרק הנ"ל:

נחזור לענינינו, הנה עתה אי אפשר בלי שני תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ, זהו סוד שהתחילה התורה בבי"ת. אמנם עשרת הדברות שעליהם אמרו בזוהר (ח"ב עה, ב) כ"ף אחת עשרה זהב וגו' (במדבר ז, יד), רצה לומר שעשרת הדברות מכוונת נגד עשרה מאמרות, והי' נעשית יו"ד במילוי שהיא כ"ף הם מתחילים באל"ף אנכי. זהו שרמז לא תתערב בי"ת בכ"ף, ולא כ"ף בבי"ת. עתה המעלה בבי"ת, ולעתיד המעלה כ"ף. וזהו הכ"ף כתר, וכמו שאמרו וקושר לך כתר לעולם הבא:

אלפין עיינין. עיינין אלפין כבר הארכתי למעלה (בקטע ביתי"ן כפי"ן) בסוד כתנות אור באל"ף, ואחר נתלבש בכתנות עור בעי"ן, ולעתיד יוחזר כתנות אור באל"ף ביתר שאת. על כן לא יתערב אל"ף ראשון בעי"ן. ואחר כך יתרון אור מהחשך ויהיה עי"ן פקיחא, (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלקים זולתך תהיה יותר במעלה מאל"ף כתנות אור הראשון:

ההי"ן חתי"ן. חתי"ן ההי"ן במסכת מנחות פרק הקומץ בתרא (כט, ב) אמר רב אשי חזינא להו לספרי דוקני דבי רב דחטרי להו לגגא דחי"ת, ותלו ליה כרעא דה"י. דחטרו להו לגגיה דחי"ת, כלומר חי הוא ברומו של עולם. ותלו ליה לכרעיה דה"י כו', עד ומפני מה נברא עולם הזה בה"י, מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומאי טעמא תליא כרעי, דאי הדר בתשובה מעלי ליה. וליעיילי בהך, לא מסתייעא מילתא כו':

במסכת ברכות סוף פרק אין עומדין (לד, ב) וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלקים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר (שם נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא, והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך מאי רחוק, שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו, ע"כ:

דע כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואף שתלמודא אמר ופליגא, רצה לומר הם מחולקים כל אחד מדבר בענין בפני עצמו, על דרך שתרגם אונקלוס בפרשת מטות (במדבר לא, מב) וממחצית בני ישראל, ומפלגות בני ישראל. ונוכל לומר ולחלק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, דהיינו צדיק גמור עדיף מבעל תשובה כשהוא מיראה, ובעל תשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה, כך נוכל לומר דרך הפשט:

אמנם יש גם כן בעניינו רמז גדול, כי אילו היה האדם נשאר בכתנות אור כמו שנברא שלא המשיך על עצמו היצה"ר, היה צדיק גמור. אח"כ כשנתלבש בכתנות עור, אז אין לו תקנה אלא בתשובה, וכן כל תולדותיו הנמשכים אחריו בעכירת החומר, ודבר הזה הוא קרוב להפסד וקרוב לשכר. קרוב להפסד, אם לא יזדכך. וקרוב לשכר, אם יזדכך אזי הוא טוב ומטיב טוב לדידיה שמזכך את עצמו, ומטיב לאחריני במה שמשבר ומכניע הקליפות ומטהרם וממתקם ואז יתרון אור מהחשך, כמו שהארכתי לעיל. נמצא יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים טוב היה אם היה האדם נשאר בכתנות אור שהוא צדיק גמור, כי אז היו כל העולמות זכאין. ויש פנים אדרבה טוב יותר, שנעשה בעל תשובה ואז בני עליה הזוכין הם ביתר שאת ובתוספת מעלה, וכענין למעלה מחלוקת (בכאן שייך דרוש מאמר איני יודע אם צדיקים כו') בית שמאי ובית הלל (עירובין יג, ב) אם טוב לאדם שלא נברא משנברא כו':

והנה חי"ת חי ברומו של עולם, שזהו בחינת צדיק גמור סוד כתנות אור, אז השכינה בתחתונים ואנחנו דביקים בו כמו שאמרו רז"ל (בר"ר ג, ט) מתחילת בריאת הקב"ה העולם נתאוה להיות שכינה בתחתונים, כי אז העולם ברומו בהתרוממות מעלה זך ונקי, ואז חי הש"י החי וקיים שוכן ברומו של עולם וממנו מושפע החיות לאדם וחי לעולם:

אבל הה"י רומז על בעלי תשובה, שהעולם כאכסדרא הה"י פתוחה למטה. וזה לשון תומר דבורה, פירוש העולם נברא בה' והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרוחה, אין צד שאין חומר ויצה"ר ופגם, כמין אכסדרה אינו בעל גדרים אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החצונים. והיא פתוחה מלמעלה, שאם ישוב יקבלוהו. והקשו ולהדרוה בהאי, לא מסתייעא מילתא. ירצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בגדר הצדיקים, מפני שהצדיקים שלא חטאו גדר מעט יספיק אליהם, אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים, מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו, אלא צריך להתרחק הרחק גדול מאוד, ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם, אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צר ויעשה כמה צרות וסיגופים לעצמו ויסתום הפרצות. מטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא נצטערו ועלו דרך פתח העליון וסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר ויותר מן הצדיקים, לכך עלו ועמדו במדרגת ה' היכל ה' שבגן עדן, דהיינו גג הה"א. וצדיקים בפתח הה"א בכניסת האכסדרא. ולזה כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה"א למקומה כו':

ולעתיד כשיוחזר כתנות אור, אז נהיה מדריגות צדיק גמור תכלית. הגמר כולו טוב כי יצא הסיג חוצה ולא נשאר שום שמרים ביין. וזהו בסוד (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלקים זולתך, זהו יין המשומר, וכבר הזכרתי זה למעלה. נחזור לענין, זהו שרמז לא יתערב ה' בח' ולא ח' בה':

גמלי"ן צדי"ן צדי"ן גמלי"ן, זה ירמוז גם כן על ביטול זוהמת הנחש. ידוע שורש כל המדות הוא ההכנעה, וזוהי עיקר התשובה. ומעלה הגדולה שבכל מעלות המדות היא הענוה, ומשה רבינו ע"ה אשר לא קם כמוהו עוד נביא לא הפליגה התורה בשבחיו (במדבר יב, ג) רק במעלת ענוה יתירה שהיתה בו. והענין דתנן (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם. ואדם הראשון שיצא מהעולם ונקנס מיתה עליו ולכל הדורות, בא לו ממידות אלו מצד הנחש שנתקנא כשראה את חוה כו', אז הסיתה לתאוה כמו שכתוב (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, ולכבוד כמו שכתוב (שם ה) והייתם כאלקים:

והנה זה החטא של אדם הראשון הוא שורש פורה ראש ולענה מכל החטאים, שהביא זוהמת הנחש, ויצה"ר לעולם. והתקון לזה הוא מדת ענוה, כי מי שהוא עניו במאוד ונפשו כעפר, אז אינו מקנא, ואינו מתאוה, ובורח מהכבוד:

והנה אמר שם במאמר דהבונה הנ"ל נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף, נאמן פשוט. צד"י כפופה צד"י פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש. הענין מבואר ע"פ מה שכתב הרמב"ם פרק רביעי מח' פרקים שהקדים למסכת אבות וזה לשונו, המעשים טובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע. הא' מהן תוספת, והב' חסרון. והמעלות המדות הם תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין ב' תכונות רעות. הא' יתירה, והאחרת חסירה. המשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעית בין רוב התאוה, ובין העדר הרגש הנאה, והזהירות היא מפעולות הטובות, ותכונות הנפש אשר יחייב ממנה הזהירות היא מעלת המידות, אבל רוב התאוה הוא קצה הראשון, והעדר הרגש הנאה לגמרי הוא קצה האחרון, ושתיהן רע גמור, ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחייב רוב התאוה והיא התכונה היתירה, והעדר ההרגשה והיא התכונה החסירה, שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות. וכן הנדיבות ממוצע בין בין הכילות ופיזור. והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנה לרך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות והנבלה כו':

עיין שם באורך איך שהפליג בשבח בחירתם דרך הממוצע, זולת במעלת הענוה, בין הגאוה ושפלות הרוח לא ישאר במיצוע, רק ילך בקצה אחרון ויהיה שפל רוח כמו שכתוב במשנה ריש פרק בן זומא (אבות ד, ד) הוי שפל רוח מאוד מאוד שתקות אנוש רמה. וכך כתב במדע בהלכות דעות פרק ראשון (פרק שני הלכה ג). וכן האריכו רז"ל במאוד פרק קמא דסוטה (ה, א), ועל כן אמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח, רצו לומר אל תלך בדרך המיצוע, רק לקצה אחרון שתהיה שפל רוח במאוד, וכן כתיב (במדבר יב, ג) ומשה היה עניו מאוד, הוסיף תיבת מאוד. וזהו שאמרו צדיק כפוף, הוסיף לך כפיפה על כפיפתו:

והנה פרק קמא דסוטה אמרו, אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו גאות אחד משמונה בשמינית שהוא חלק ס"ד. וכן אמר שם רבא בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה פורתא מגאותא. פירש רש"י (ד"ה ובשמתא) כדי שיהו יראים ממנו ויהיה לו כח להוכיח. הרי מי שהוא תלמיד חכם לא יטה לגמרי לקצה האחרון, רק יאחז בקצת מהקצת בשביל כבוד התורה ללמדה ולהוכיח, אבל זולת זה לא מינה ולא מקצתה, לא יהיה בו שום נקודה מהגיאות רק ילך בקצה האחרון לגמרי להיות שפל רוח:

ואז יתבאר ענין גמלין צדין כו', פירש"י שם (ד"ה גמין) דומים בכתיבתו, אלא שזה למעלה וזה למטה. רצה לומר צדיק כפוף למעלה רומז למה שכתבתי מי שהוא אדם גדול המוכיח לרבים אף שהוסיף לו כפיפה על כפיפתו, מכל מקום יהיה בו קצת גאוה מעט מן המיעוט לשם שמים, כדי להטיל אימה שיקבלו תוכחתו, על כן נשאר הראש למעלה אף שהוא כפוף מכל מקום צדיק ראשו למעלה. אבל הגימ"ל הפוכה, זה הראש למטה, רומז על אינש דעלמא לא די לו שיוסיף כפיפה על כפיפה, רק יהיה כאלו אין ראש כלל והוא למטה לארץ, ולהיות ממש כעפרא דארעא ילך לגמרי בקצה האחרון של שפל רוח, ולזה לא יתערב גימ"ל בצד"י ולא צד"י בגימ"ל:

וענין רוב מעלת הענוה הוא מטעם שכתבתי, כי בזה מתוקן חטא אדם הראשון הכולל כל החטאים, ולעתיד כשיכלה זוהמת הנחש והקליפות כתיב (ויקרא כו, יג) ואולך אתכם קוממיות, כי ה' ישכון בתוכנו, ה' מלך גאות לבש:

ממי"ן סמכי"ן סמכי"ן ממי"ן, ם' סתומה יש לה ד' רוחות ס' דומה לה, רק ם' מרובעת, וס' עגולה. ויש בענין הזה רמזים גדולים. כתיב (זכריה ב, יא) בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, ואמרו רז"ל בפרק קמא דע"ג (ו, ב) כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. ע"כ מעלת ישראל גדולה בד' רגלים לד' רוחות:

דע כי יש רמז ברוחות, לתורה ולטהרת המעשים. כיצד מפורסם לטהרת המעשים תשובה תפלה וצדקה ותלמוד גדול תלמוד תורה כנגד כולם, ובאלה נכלל הא דתנן (אבות א, ב) על ג' דברים העולם עומד, תורה ועבודה גמילות חסדים. א' תורה. ב' תפלה נכלל בה העבודה כמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א) איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה שהיא במקום קרבן. ג' צדקה וגם נכללים ביחד. ד' תשובה. ואלו הארבע חומות הם ד' רוחות כמו שאפרש. נשאר מעלה ומטה, דהיינו שמים ממעל והארץ מתחת. הנה אלקים בשמים כביכול בגבהי מרומים והוא רום עליון, והאדם בארץ מתחת. נשארו הד' רוחות הרומזים להנ"ל ועל ידיהם יתדבק האדם שהוא בארץ מתחת, יתדבק ברום עליון:

ומתחילה אקדים, כי מזרח נקרא פנים, ומערב אחור, ודרום ימין, וצפון שמאל. וכביכול פניו של הקב"ה נאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים, כי הוא חסד וצדקה כמו שכתוב (איוב י, יב) חיים וחסד עשית עמדי, ונאמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ונאמר (תהלים פט, טז) חסד ואמת יקדמו פניך, ונאמר (שם יז, יז) אני בצדק אחזה פניך. והנה בריאת עולם היתה מאתו מצד החסד והחנינה והנדיבות כמו שכתוב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, ומה היתה תחילת הבריאה (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, על כן לזה רומז רוח מזרח שמשם יוצא אורה לעולם, וכתיב (משלי טז, טו) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ומזרח נקרא פנים, כי באור פני מלך חיים, וכתיב (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך:

על כן דגל יהודה מזרחה, כי מלכות בית דוד יתכונן בצדקה כמו שהעיד הכתוב על דוד (ש"ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, ואמרו רז"ל (סנהדרין ו, ב) אף במשפט עשה צדקה שזיכה בדין לזה וחייב לזה, ואח"כ החזיר להמתחייב מכיסו, אשר על זה היה מתפלל (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, כי היה מתיירא נפישי רמאי ויעשו קנוניא לתבוע זה את זה כדי שיצא אחד חייב ויחזיר לו דוד ואח"כ יחלקו ביניהם. על כן התפלל רבש"ע בל תניחני לעושקי, סכל עצתם. וכן פירש במדרש שמואל. וכן בדברי הימים תמצא (דה"א כט, יא) בהתנדבות דוד למקדש הוא והשרים נדבות גדולות ובשמחה ואז, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל כו', כאשר מבואר בספר דברי הימים:

על כן נכון בעיני המנהג שראיתי בקהילות ארץ ישראל כשהגבאי הולך לגבות צדקה בבית הכנסת הולך לאחר ויברך דוד, ואומרים שכך מקובלים בשם האלהי האריז"ל. ואפשר שטעמו משום כי בהתנדבותו והתנדבות השרים אז ויברך דוד כו', ע"כ ראו בזה המקום לגבות צדקה. ולא כמו שעושים בשאר ארצות שהולך הגבאי בעת חזרת ש"ץ התפלה, ואז אין מחשבת העם על שמיעת התפלה לומר אמן כדינה, על כן טוב ויפה זה המנהג:

נחזור לענין, הרי רוח מזרחית שמשם אורה יוצאה לעולם ונקרא פנים, וכן נאמר (במדבר ו, כה) יאר ה' פניו אליך:

ימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ורוח דרומית היא ימין כמו שכתוב (תהלים פט, יד) צפון וימין אתה בראתם. על כן שם דגל ראובן:

במדרש (בר"ר פד, יט) אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה, חייך בן בנך עומד ופותח בתשובה ומנו הושע בן בארי, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ויש להקשות על זה איך אמר שראובן פתח בתשובה, הלא ספרו רז"ל במאוד מתשובה שעשה אדם הראשון, עמד ק"ל שנים בתעניות ונכנס במי גיחון כו', וכן קין עשה תשובה:

והראשית חכמה תירץ, הם עשו תשובה על לא תעשה, אבל בענין קיום עשה התחיל ראובן לעשות תשובה, דהיינו קיום כיבוד אב ואם הוא מצות עשה. והתירוץ זה רחוק בעיני, כי הוקשה כבודם לכבוד המקום כדאיתא בפרק אלו מציאות:

ונלע"ד לפרש, הם לא פתחו בתשובה תחילה מעצמם קודם שהראה להם הקב"ה רמז על תשובה, אבל ראובן פתח והתעורר מעצמו ולא בא לו זירוז מלמעלה. באדם היתה פתיחה כדאיתא בב"ר (כא, ו) ועתה פן ישלח ידו (בראשית ג, כב), א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה שנאמר ועתה, אין ועתה אלא לשון תשובה שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכן קין אמר לו הקב"ה (בראשית ד, ז) הלא אם תיטיב שאת כו'. אבל ראובן פתח והתעורר מעצמו:

עוד נראה לפרש ענין פתח, פירושו שהיה סגור והוא פותח, דהיינו מתגלה הנעלם. והענין, כי חטא אדם וקין מפורסם שהוא חטא, ומה חידוש שפתח בתשובה. אבל חטא ראובן הוא נעלם תכלית ההעלמה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת נה, ב) האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כי תבע עלבון אמו כו', ואדרבה לפי הרואה מצוה קא עביד. וזהו ענין שרמזו רז"ל (ברכות ה, א) יפשפש במעשיו, כלומר יפשפש ויתבונן אולי יש איזה חטא טמון בלתי נגלית. וזה עשה ראובן, כי התבונן אע"פ שעשה לשם שמים לכבוד אמו, מכל מקום אולי הוא נגד כיבוד אב, וזהו ענין הפתיחה שפתח הנעול ופשפש במעשיו:

אחורו של הקב"ה, כתיב (שמות לג, כג) וראית את אחורי, ושם למד למשה רבינו ע"ה סדר התפלה בי"ג מדות, כמו שאמרו רז"ל (ר"ה יז, ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ ואמר בזמן שבני עושים כסדר הזה כו'. והנה מערב נקרא אחור, ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ב כה, א) שכינה במערב. ועל כן מחויבים לשלוח התפלות ולכוון נגד בית קדשי קדשים שהוא במערב, ושם דגל אפרים שבא ממנו יהושע שאמרו רז"ל (תענית יד, ב) אסור לתלמיד חכם שיפול על פניו עד שיהיה מובטח שיהיה נענה כמו יהושע, הרי הפנים והימין והאחור רומזים על תשובה תפלה צדקה, וזהו ב בראשית שהם אלו הג' רוחות:

ורוח צפון נשאר פתוח. הענין כי (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה, כי בצפון סוד הגבורה וכחות הדין אשר משם השתלשלות יניקת הקליפות שלוחי הדין, ומה שהתחיל התורה בבי"ת רומז על ג' חומות אלו, ולא רמוז חומה נשגבה של התורה. דע דהתורה קדמה להעולם אלפים שנה. והנה אמרו עוד במדרש התחילה התורה בבי"ת שהיא ברכה וכל דבריהם אמת. ועתה אבאר:

דע כי אלו לא היה זוהמת הנחש והחטאים לא היה צריכות לתשובה, ואף לתפלה לא היה צורך הרבה כמו עתה, כי לא היה חסר דבר, וכמו שיהיה לעתיד בסור זוהמת הנחש אמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ושלוה והשקט בארץ, ומכל שכן שאין צורך בצדקה (דברים טו, ד) כי לא יהיה בך אביון, ולא היה בעולם רק התורה ברוחניותיה בסוד שכולה שמותיו. אבל צפה הקב"ה העתידות ענין ארור הנחש, על כן התחיל בבי"ת ברכה, וב' היא רמיזת ג' אלה תשובה תפלה צדקה, תקון החטא הנמשך מהנחש הארור ויכנס בברכה:

והנה אמרו רז"ל (קידושין ל, ב) ברא הקב"ה יצה"ר ברא תבלין נגדו והיא התורה, דהיינו מכח התורה סותמין רוח צפונית אשר פתוח לרעה, דהיינו בסור מרע ועשה טוב שהוא לא תעשה ועשה. ויתהפך הרוח לטוב על דרך שאמרו רז"ל (מגילה כח, ב) צריכה שמעתתא צלותא כיומא דאסתנא, רוח צפונית, לכך נתנה התורה מפי הגבורה שהוא בצפון כנודע, וכמו שפירש"י בי' דברות (שמות כ, א) וידבר אלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דיין אמת, כי שורש התורה חסד כמו שכתוב (משלי לא, כח) ותורת חסד על לשונה, כי לקוחה היא מחכמ"ה עילאה שהוא חסד עליון כנודע למקובלים, ועל זה נרמז (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, מכל מקום נתינתה בקולות וברקים ע"י הגבורה שהיא בשמאל:

וזהו (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ועל עושר זה אמרו רז"ל (ב"ב כה, ב) הרוצה להעשיר יצפין, כי אין עני אלא בעניות תורה (נדרים מא, א). ועל זה נאמר (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה:

ובבראשית רבה (טז, ד) וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב), אין תורה כתורת ארץ ישראל. והרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב) זהו חלק ההשכלה מהתורה בסודותיה שקראו רז"ל (סוכה כח, א) דבר גדול מעשה מרכבה, מה שאינו נוגע למצות עשה ולא תעשה, אבל מצד הצפון שם סור מרע ועשה טוב כדפירש, ואז צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים (ב"ר י, ח). על כן צפון שהוא פתוח מצד הדין כדפירש סתם בתורה, ע"כ שם דגל דן שנקרא על שם הדין כמו שאמרה רחל (בראשית ל, י) דנני אלהים, והסוד יהי דן נחש (שם מט, יח), כי משם יונק כח הנחש. ואם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב), במתן תורה נשלמו ד' רוחות ונעשו ם סתומה והיא ם סתומה בפסוק (ישעיה ט, ו) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ:

והנה האדם הוא סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, רצה לומר גוף האדם לקח הקב"ה האדמה ממקום מזבח האדמה, כדי שיתקדש. וראשו, דהיינו הנשמה, היא מרום המעלות, ואנחנו אומה ישראלית נקראים אדם. הרי לך סוד שש קצוות האדם, מעלה ומטה וד' רוחות סובבות אותו המורות על הקדושות הנ"ל, ושכינה למעלה מראשו:

ומצאתי בגנזי האלהי האר"י ז"ל בספר כנפי יונה וזה לשונו, מזרח מערב צפון דרום בגי' ז' השמות הבלתי נמחקים אל אלהים ידו"ד אדי"ד שד"י צבאו"ת אדנ"י, שהם ז' ענני כבוד מקיפין את ישראל מכל רוח. ודע כי שם י"ה אינו מן המנין, כי הוא ראשית ידו"ד וסוף אדי"ד, אבל שם אל אינו ראשית לשם אלהים, אלא צירוף תלת יודין ואל"ף משם ס"ג בגימטריא אל. מזר"ח בגימטריא נה"ר, (בראשית ב, י) נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מער"ב עולה מנין י"ב צרופי שם הוי"ה:

צפו"ן בגימטריא בחיר"ה עם המלה, וכן (תהלים עח, ע) ויבח"ר בדוד עבדו, והוא סוד הבחירה המתבאר במקומו שבשבילו צפון לצדיק חיל חוטא והכל במשפט צדק. סימניה מילתא היא מדברי רז"ל שאמרו (ב"ב קמז, א) וסימנך מנורה בדרום, על איזהו ענין מראה הסימן שמדקדק בלישנא וסימנך. אלא ודאי להורות בא שזהו סימן טוב שדרום עולה בגימטריא נר, וחכמת אדם תאיר בנר אלהים:

דרו"ם בגימטריא נ"ר, (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, כי היא בת כהן ברתיה דאברהם חסידא, עכ"ל. הרי לך כמה סודות בד' רוחות:

ועתה אפרש ענין ם וס. הנה ס קרוב למ"ם סתומה, רק שזו ריבועא, וזו עיגולא. ויש בכאן רמז גדול, כי הנה זה עולם העשיה הכולל שמים וארץ וכל צבאם הוא בעיגולא, כי אנחנו רואים השמים עגולים. ועשיה רוחניית היא כח בהשמים כמו הנשמה בגוף, על כן נרמז בס'. ולמעלה ממנו עולם היצירה, ששם מחנה השכינה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שלעומתם היו ד' דגלים לישראל כמוזכר במדבר רבה ובזוהר ובספרי המקובלים. הנה אלו ד' מחנות השכינה מציירים בשכלנו ציור רוחניות כאלו מרובעים והם מכוונים נגד העולם שלמעלה, מהם ד' החיות המרובעים אדם שור נשר אריה הנושאים בכסא:

ועתה אודיע הסוד. הנה חלקו רז"ל לענין מעשים בין עושים מאהבה, לעושים מיראה. וכן לענין תשובה חילוק בין תשובה מיראה, לתשובה מאהבה כמו שכתוב במסכת יומא (פו, א). והעושים מיראה הוא דבק בגשמיות, כלומר ביראה מצד עצמו, ואז הוא דבוק בעולם הגשמיי ובשרשו המרומז בתמונת ס. אמנם מאהבה הוא מאהבת הקב"ה רוצה לידבק בו יתברך ונכנס ברוחניות ונתקיים בו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים. וגדולה תשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, א), דהיינו בריבוע החיות שהוא למעלה מריבוע המחנות הנ"ל, זהו סוד ם סתומה דלם רבה המשרה ולשלום אין קץ:

והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בד' קרנות, ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה' כדתנן (יומא טו, א) בא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז (איכה ב, ג) גדע בחרי אף כל קרן ישראל, כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעל תשובה ובעלי מעשים לא בערך ם, רק בערך ס דהיינו מיראה, כמו שכתוב (שם) השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים, מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול:

וזהו סוד (ישעיה א, ח) ונותרה בת ציון כסכה. וקבלתי רמז בתיבת סכה, ובזה הרמז יתבארו דיני דפנות של סכה. מצוה מן המובחר ד' דפנות^הגה"האמנם בסוכה של מצוה אמרו, אם היתה עגולה, אם יש בה לרבע ז' על ז' כשירה, דאז שיעורה כמו מרובעת:, ויוצא לכתחילה אפילו בשלשה, והלכתא אפילו בשנים ושלישית משהו. בחינת ד' דפנות רומזות לד' חומות שזכרתי, תשובה תפלה צדקה תורה, ונגד זה ס דסכה, הסובבת ומקפת כל צד. אמנם יש בישראל שאינן בני תורה ולא יש לב [להם] להבין, נמצא הם מחזיקים בג' דפנות שהם ג' חומות תשובה תפלה צדקה, נגד זה כ"ף דתיבת סכה הסובבת ג' רוחות. אמנם לפעמים יש שלא יוכלו להחזיק אף בג' כי אינם בעלי תורה, וגם הם עניים שלא יוכלו ליתן צדקה, אזי יחזיקו בשני דפנות שהם שני חומות תשובה ותפלה, שזה יוכל לקיים כל איש ישראל, ועוד שלישית משהו, דהיינו ליתן דבר מועט, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ז, ב) אפילו העני הנוטל צדקה צריך ליתן מעט צדקה, נגד זה אות ה מן סכה, שהיא ב' דפנות שלימות ושלישית משהו, ולזה ההלכה שנים כהלכתן והשלישית משהו:

והנה סכה דירת עראי^הגה"הורמז של מצות סוכה הוא שיחשוב האדם כל העולם הזה הוא עראי, כדי שיתעורר לדבק בבית העליון שעליו נאמר (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, כאשר יתבאר במקומו אם ירצה השם:, כי זה בבחינת (דברים טו, יא) לא יחדל אביון מקרב הארץ. אמנם (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בי"ת, ופירשו המקובלים בי"ת דבראשית רומזת על חכמ"ה, וכמו שתרגם יונתן על בראשית בחוכמתא. וזהו בית קבוע כמו שרמזתי ב בראשית רומז על הריבוע, אשר אח"כ בנתינת התורה נעשית ם סתומה, ואז בעת הגאולה יקויים לם רבה המשרה, כי אין גאולה אא"כ יעשו תשובה גמורה, ואז תהיה התפילה זכה בסוד (ישעיה נו, ז) ושמחתים בבית תפלתי, סוד הדביקות והקישור. ואפס כי לא יהיה אביון, יהיה החסד ולא צדקה, כי חסד שייך בין לעניים בין לעשירים (סוכה מט, ב). ותלמוד תורה יתרבה, ויקויים (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה. כל זה סוד ב הנעשית ם סתומה, ואז יהיה בי"ת נאמן:

אמנם סכה רומזת על התמעטות המחיצות, שעל זה נאמר ונותרה בת ציון כסכה, על כן ב דבראשית רבתי, וה' דבהבראם שאמרו רז"ל הבריאה היתה בה', היא זעירא, כי יש לב' ג' קוין, וכן לה' ג' קוין, והקוין דב' רומזים באפס לא יהיה בך אביון, והקוין דה' אפס כי לא יחדל אביון, והכל לפי רוב המעשה וזכות. ואז מבואר שלא תעשה מן ם ס :

והנה אמרו רז"ל (שבת קד, א) ם וס שבלוחות בנס היו עומדים. כי ם וס רומזות שניהם לענין המעולה ההוא, רק יש למעלה לם על ס, ומכל מקום היא ג"כ קדושה, ועל דרך שאמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעשה אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל בחורבן הבית שלא באו לעשות לשמה, אמר (איכה א, א) היתה למ"ס, ר"ל מ' נעשית ס', כי גדע כל קרן:

ואל תתמה הלא מ' דתיבת למס היא פתוחה, ולא סתומה. דע כי זה סוד חומת ירושלים המ פורצות, בא מ' פתוחה במקום סתומה, כי עלה בו הפורץ ונפתח. וזהו והיתה למס, כי עניינם לא היה רק מפני אויב, דהיינו מיראה. זהו ס ולא באו לכלל מ סתומה, כי נעשית פתוחה, רצה לומר פרוצה ופתוחה לחוץ^הגה"העיין לעיל (בבית דוד (א) ד"ה ובזוהר) הבאתי הזוהר איכה ענין מ' מפריד בין ד' ו"ת הגורם מות מד' רוחות. וענין חלון המוזכר שם (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, יש ג"כ רמז גדול, כי זה רומז על המ"ם שנעשית פרוצה, ולעתיד (ישעיה כה, ח) בלע המות, יהיה המ"ם סתומה::

וזה הוא סוד מסו"ה משה, כי כשחטאו ישראל לא יכלו להסתכל בפני משה. ומזה החטא של עגל הנמשך שברון הלוחות ונמשך אח"כ בכל דור ודור כמו שאמרו ז"ל (איכ"ר א, כח) אין לך פקודה שאין בה מעונש העגל ונמשך עד שבא חורבן הבית. ואז בעונותינו הרבים אין השם שלם, דהיינו אותיות ו"ה. ובעת שבירת הלוחות נתבטל הנס של ם וס, והם נעשית פרוצה. זהו סוד מסו"ה, שהיה מפסיק לבין קירון אור פנים שהם מ"ם, היתה למ"ס ם וס שבלוחות. ו"ה מהשם זהו מסוה:

וזהו (איכה א, א) איכה ישבה בדד העיר, ראשי תיבות איבה הכתוב בנחש (בראשית ג, טו) ואיבה אשית, כדאיתא בזוהר איבה שגבר הנחש, עד שהוחרב הבית ומסיים למס. וכבר כתוב למעלה באריכות (בבית דוד (א) ד"ה אמנם בינה) הרמז של והנחש, ניתוסף ו"ה והנחש, שהנחש גרם אין השם שלם. ו"ה חסר זהו מסו"ה, לעתיד יתוקן זה ויחזור קירון אור:

אמר אח"כ שלא תעשה מם ס, זה ירמוז על קיבול שכר על התורה ותיקון המעשים, והוא על דרך שכתב עבודת הקודש פרק מ"ג מחלק העבודה, בענין הקיום הנצחיית לעתיד אמרו בסוף תעניות (לא, א) אמר ר' חלבו אמר עולא א"ר אליעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר (ישעיה כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'. ובויקרא רבא פי"א (יא, ט) עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (תהלים מח, יז) שיתו לבכם לחילה, לחולה כתיב. ומראים עליו כאלו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות, כעלמות בזריזות עלמות, כאלין עולמות כדכתיב (שם סח, כט) בתוך עלמות תופפות, תרגום עקילס ואתניסאה עולם שאין בו מות. עולמות בשני עולמות ינהגנו, בעולם הזה, וינהגנו בעולם הבא. וכן בירושלמי דסוכה (עי' מגילה כ, ב) ומחול וחולה עגולה שאין לה ראש וסוף, והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא (קידושין לט, ב) העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך. ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב והוא המחול והחולה. ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, עכ"ל:

הרי העיגול מורה על דבר החוזר חלילה ואין לה סוף, נמצא הענין הוא עיגול בגו ריבוע, וריבוע בגו עיגול, והעיגול ס, והריבוע ם. הנה בעולם הזה עולם המעשה מעלת הריבוע על העיגול, על כן מקיפו. ולעתיד בעולם השכר, הריבוע בגו עיגול, כי העיגול מורה אנצחיות, נמצא מבואר שלא יעשה מן ס ם, ולא מן ם ס :

כפופין פשוטין. פשוטין כפופין, זה יתכן על פי דרש הדרדקי, נאמן כפוף נאמן פשוט, פי פתוח פי סתום, צדיק כפוף צדיק פשוט, על כן לא יעשה זה כמו זה:

סתומין פתוחין. פתוחין סתומין, זה מתבאר ג"כ על פי דרש הדרדקי, מאמר פתוח מאמר סתום, פירש"י (ד"ה מאמר פתוח) יש דברים שנותן רשות לדורשן, ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה, עכ"ל. ונלע"ד שרמזו בכאן סוד, דלפרש"י קשה איך המ"ם רומז על מאמר^הגה"האעפ"י שפירשתי לעיל ענין מ"ם סתומה, זהו בערך הסמ"ך. אבל בערך מ"ם פתוחה, יש רמז אחר במה שאסור לשנות כל פתוחין שבתורה לסתומין, וכן סתומין לפתוחין:, דהא נוכל למצוא על מ' אלפים תיבות אחרות. בשלמא נאמן כפוף כו', פי פתוח כו', צדיק כפוף כו', מורה על זה תמונת האות:

אקדים מה שכתב הפרדס, ד' אותיות מורות על יחוד שם ידו"ד, ועדותם כפול חותם בתוך חותם, והם אלמ"ם. א י' למעלה וי' למטה, ו' באמצע עולה כ"ו. ל הוא צורת כ', ולמעלה עומד ו' עליה, הרי כ"ו. מ היא צורת כ' ו' בצידה. וכן ם סתומה, רק שנסתמה ו. והעדות חותם בתוך חותם, דהיינו א מורה על ל כזה, אלף הרי אחר אל"ף למ"ד. ל מורה על מ' כזה, למ"ד. מ מורה על שניה כזה, מ"ם:

והנה אבאר הענין. א"ל מורה אמציאות אצילות. מ"ם ירמוז על המתגלה באצילות מצדינו. כיצד, א רומז על ידו"ד הכולל האצילות שנתגלה. ל רומז על שם ידו"ד הכולל האצילות כשהוא בנסתר, דהיינו בבינה. כי כבר נודע ל הוא מגדל הפורח באויר שהוא בינה כמו שאמרו המקובלים. הרי א"ל רומז לאצילות בנסתר ובנגלה, וסימנך אל אחד:

מ"ם ירמוז מצדינו הוא סוד הרצון והידיעה והבחינה, שהארכתי לעיל (בבית הבחירה) שהידיעה קודם הבחירה היא בידיעת עצמותו פתוחה מצד הראוי לפי מה שנפתח המקור והשורש. אמנם היא סתומה מצד המוחזק. והבחירה ביד אדם, ואז הידיעה במוחזק כפי המקור שפותח ואין שום ידיעה מתפשטת ח"ו ממנו, רק הוא יודע בידיעת עצמותו. וזהו שם ידו"ד הרמוז בפתוחה וסתומה, והכל מכחו ית' לא זולתו, כי ידיעתו היא רצונו כמו שהארכתי למעלה. וזהו סוד מאמר פתוח מאמר סתום, ופירוש של מאמר הוא רצון כמו שפירש הרמב"ן פרשת בראשית (א, ג) על כל ויאמר המאמרות שרצה לומר חפץ ורצון:

פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה, זה יתבאר ע"פ מה שכתב הרב החייט במערכת השמות וזה לשונו, כמו שהבית צריך חלונות לאורה, וגם צריך לסתום הפרצות והמקומות החלושים שלא יכנסו הגנבים בהם, כי פרצה קורא לגנב. כך בספר התורה צריך פתוחות וסתומות, ואם יסתם מה שצריך פתיחה, ויפתח מה שצריך סתימה הספר פסול, כי מהפרשיות הפתוחות שהם החלונות מצדם בא האור אלינו, ועליהם אמר החכם (שה"ש ב, ט) הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. וצריך סתומות כדי שהשטן לא יכנס דרך שם, כי יש מקומות של פורענות בתורה שאם השטן ימצא דרך וסדק לכנוס שם, יזרוק זוהמתו וארסיותו וידרוך קשתו כנגדנו ויקטרגנו. והסתימה למטה בספר התורה, תורה על סתומה למעלה בתורה הכלול מהכל שהיא חכמת שלמה באופן לא יבא בה ערל לב וטמא, ועכ"ז צריך לפתוח לה חלונות מצדם תקבל האור, ויאר לנו באופן שהשטן לא ירגיש בזה בעבור שלא יקטרגנו. לזה אמר מציץ מן החרכים, כמי שמציץ לתשוקתו בדרך נסתר, וזה כדי שלא ירגישו בדבר סמאל וסיעתו:

ואותיות מנצפ"ך הכפולות שבאים לעולם בסוף התיבה, מלבד מה שאמרתי למעלה בזה, יש עוד בהם סוד קרוב לדבר ההוא שאמרתי, כי הם אותיות המורות דין גדול והם ככלי זיין, לכן הם תמיד באות בסוף מלה, כמו שמדרך הכלי זיין והבלסטראות להניחם סביב הבית והמגדל להגן עליו, עד כאן לשונו:

כתבה כשירה, או שירה כיוצא בה, רז"ל חלקו בין שירה לשיר. עתה שירה בלשון נקיבה ולעתיד שיר חדש לשון זכר (מכילתא בשלח א). הנה אמרו רז"ל (עי' יומא מג, א תוד"ה ונתן) כל התורה בלשון זכר נאמרה, זה רומז על העתידות, אמנם השירה שכבר נאמרה ממה שעבר היתה בלשון נקיבה כמו שכתוב (שמות טו, א) את השירה הזאת לאמר, וכיוצא בה כל השירות שכבר עברו:

או שלא בדיו, בפרק במה בהמה (שבת נה, א) אמר ליה הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה, אלו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו, רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי, והיינו דכתיב (יחזקאל ט, ו) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו וממקדשי תחלו, וכתיב (שם) ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף אל תקרי מקדשי, אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מא' עד תי"ו. מיד והנה ששה אנשים כו', עד ומאי שנא תי"ו, תי"ו תחיה, תי"ו תמות, ע"כ:

דבר זה ירמוז על החקירה למה לא באו יעודי הנפש בתורה כמו יעודי הגוף, והארכתי בזה למעלה (בבית אחרון ד"ה עוד יש חקירה), ודעת עבודת הקודש היא משום שהנצחיות הוא בגוף ונפש שיהיה חי לעולם, וזהו בעצמו יעודים הבאים בתורה כמו שכתבתי לעיל (שם), וזהו תי"ו תחיה, וכל זה באמצעית התורה, על כן צריכה להיות כתובה בדי"ו. ולפי שיטה שלי שהארכתי למעלה (שם ד"ה דע), שאדרבה תיבות התורה הם בעצם מורים ארוחניות, רק מושאלים לגשמיות, אשר על זה רומז מאמר ירושלמי בשקלים (כה, ב) ר' פנחס בשם ר"ל, תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה, רומז על הנגלה המשתלשל מהנסתר בסוד (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, כי הגשמיות יש לו שורש למעלה וגבוה על גבוה, על כן צריכין לכתוב בדיו שהוא שחור, על קלף לבן:

כתבה האזכרות בזהב, הנה מחמת זוהמת הנחש שהביא אדם לעולם, היה ראוי לתקן במתן תורה. והוא אומרו (שמות יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'. הנה בא להזהירם שלא יאחזו להם דרך אביהם הראשון שהניח דעתו והלך אחר דרך דעת הנחש וא"ל (בראשית ג, יז) כי שמעת לקול אשתך. ולפי שהיה בא לתקן את העולם ולחדשו בנתינת התורה, אמר להם שישמעו בקולו לקבל עליהם כל מצותיו לעשותם. וזה הוא בקולו, ולא לקול השטן הוא נחש הוא יצה"ר, כדרך ששמע אדם הראשון וגרם מיתה לעולם, וכל הבאים אחריו:

ושמרתם את בריתי, לא כאדם הראשון שעבר ברית שהפר חוק, בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, ב) ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם (בראשית יז, יד) את בריתי הפר. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) והמה כאדם וגו', וכתיב התם (דברים כט, כה) על אשר עברו את ברית ה' וגו'. ודברי שניהם אמת, כי המשיך הערלה והטומאה לעולם וכסה ואטם הברית הקדושה, והיא הכפירה בעיקר ועבודת זרה. הנה בא לתקן אשר עיוותו אדם הראשון כי הוא לא שמע בקול ה', כי אם בקול אשתו, ולא שמר הברית, והביא מות עליו ועל כל הבאים אחריו, ונענש בטורח המזונות. וכשקבלו ישראל התורה החזירו עטרה ליושנה, ונתבסס העולם ופסקה זוהמתם. כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כב, ב) :

ובמדרש (שמו"ר לב, א) הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ), הדא הוא דכתיב (תהלים פב, ז) אני אמרתי אלהים אתם, אלו המתינו ישראל למשה ולא עשו אותו מעשה לא היתה מלכות רומי ולא מלאך מות שולט בהן, וכן אומר (עירובין נד, א) חרות על הלוחות (שמות לב, טז), מהו חרות ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר חרות מהמלכיות (לפנינו הנוסח; מן גליות), ור' נחמיה אמר חרות ממלאך המות. הורו על כל מיני הטוב והאושר אשר ימשכו מקבלת התורה. כי באמרם חרות מהמלכיות, הכוונה היותם ממלכ"ת כהנים. ובאמרם חרות ממלאך המות, הכוונה על הקיום והנצחיות הנרמז בוהייתם לי סגלה וגוי קדוש. וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א) כל הנשאר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג), מה קדוש קיים, אף הם קיימים. והם חזרו לסורם כשהיה השטן מרקד ביניהם בעגל הזהב שעשו, ואמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל, הרי כתבו האזכרות בזהב:

הרי אלו יגנזו, כי נשאר האור גנוז עד לעתיד אור חדש בציון יאיר, ויתקיים בנו קרא (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

נשלמה ההקדמה בעזרת שוכן שמימה ותולה ארץ על בלימה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף