של"ה/שער האותיות/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

של"ה TriangleArrow-Left.png שער האותיות TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אות ד' דרך ארץ


בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (משלי ג, ו). במסכת ברכות (סג, א) דרש בר קפרא איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, הוי אומר דרך ארץ, שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ובמסכת סוטה פרק קמא (ה, ב) אמר ר' יהושע בן לוי כל המיישר אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. וגרסינן באבות דר' נתן רבי אלעזר אומר, יהיו לך ב' ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ. כל מי שאינו לא במקרא ולא בדרך ארץ אין זה מן הישוב (קידושין מ, ב). אמר ר"ש בר נחמני כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים. דרך, זו דרך ארץ. החיים, זו התורה (ויק"ר ט, ג). וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ, זוכה לראות בנחמה, שנאמר (תהלים נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים:

ענין דרך ארץ הוא הנהגה ישרה וצניעות יתירה ומעלת המדות וכל החמודות, ולהיות אוהב לבריות ואהוב מבריות, איש השלום ואיש השלום, מחזיק קיום העולם בכלליו ופרטיו, במילי דשמיא ובמילי דעלמא:

ונהוג הדרך ארץ בג' דרכים. א' דרך שלימות הנהגת האדם בעצמו. ב' דרך שלימות הנהגת האדם בביתו. ג' דרך שלימות הנהגות האדם בזולתו:

ובכל דרך מהדרכים הוא נוהג בג' שלמיות הכוללים כל השלימיות, דהיינו שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות הנפש, אשר רמזו רז"ל (שבת לג, ב) בפסוק (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם, ופירשו שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו, והם רמוזים באהבת האל יתברך (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. מאודך, שלימות הממון. לבבך, הלב היא עיקר חיות הגוף. נפשך, היא הנפש:

והנני מפרש דרך שלימות האדם בעצמו. בשלש אלה יתבונן האדם כי הקב"ה הרים אותו על כל הנמצאים כפי סדר המדריגות דומם צומח חי מדבר, כמו שכתוב (תהלים ח, ו-ח) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. צונה ואלפים כו'. הנה הצומח יונק ואוכל תמצית הדומם, ובעל חי אוכל הצומח, והאדם שהוא המדבר אוכל את החי. דע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לקילוסו, שנאמר (משלי טז, ד) כל פועל ה' למענהו לקילוסו, וכל נברא חושק ומשתוקק לעלות במדריגה רבה ממנו עד שעולה למדריגת מלאך. ובאכול בעל חי את הצומח, נהפך הצומח לבעל חי. ובאכול האדם הבעל חי, נהפך בשר של בעל חי לבשר אדם. על כן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט, ב), כי אוי לבשר מפני בשר, כי עם הארץ הוא חומר בהמה כבהמה שאוכל, ובהמה יש לה לטעון מה חזית דדמך סומק טפי מדמי. אבל אדם השכלי האוכל בעל חי, אזי הבעל חי זכה למעלה להיות בשר אדם. אחר כך עולה מעלת האדם מצד השכל והנשמה שנתן בו הש"י עולה למדרגת מלאך, עד שמתדבק בהשי"ת בתפוס מדותיו של הקב"ה במה שאפשר לו להתדמות לבוראו:

ואף אם לא נתנה התורה ח"ו היה כל מדרך ארץ, רצוני לומר מדרכי המוסר והנהגה ישרה, דהיינו שבכל עתיו ורגעיו יהי מורא שמים עליו ויאהב אותו ויתדבק בו ויחשוב בגדולתו יתברך תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו רואה נגליהו ונסתרו ויקבל עול מלכותו וירא ויבוש לפניו יתברך ויהיה תמיד באימה וביראה וברתת ובזיע מלא בושה וצניעות ויהיה בכפיפת ראש כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג, ב) ההולך בקומה זקופה כאלו דוחה רגלי שכינה, ויהי' שח עינים ולא יעסוק בשום שחוק והיתול והכל משום מורא מלכות שמים עליו, ותמיד לא יזיז מחשבתו מגדולות הבורא יתברך ומהנהגתו עם ברואיו לא יסיח דעתו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך בשכבו ובקומו ויתפלל לו ויבטח בו תמיד:

עוד הוא מדרך ארץ, יחלוק כבוד לנשמתו שהוא חלק אלוה ממעל, ויבוש מהנשמה שלו שלא ימרוד בה, אלא יעשה רצונה ויבטל רצון הגוף נגד רצונה ויעשה הכל כפי טבע הנשמה, ולא כטבע הגוף שרודף אחר התאוות ואחר המותרות ואחר הקנאה ואחר הכבוד וכיוצא באלה, אלא ילך בטבע הנשמה המתנגד לכל זה, ויחשוב כי באמצעית הנשמה הוא זכה לכבוד הגדול להיות לו ידיעת בבוראו, על כן ירומם הנשמה על הגוף. וילמוד מהגוף בעצמו, שמצד דרך ארץ הוא לרומם אבר על שאר אבריו מגופו ולתת גדולה, כמו יד ימין על יד שמאל, ורוממות הראש על הגוף, כהא דתנו רבנן בפרק במה אשה יוצאת (שבת סא, א) כשהוא נועל נועל של ימין תחילה כו', כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח"כ של שמאל, כשהוא סך סך של ימין ואח"כ של שמאל, והרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל אבריו, עד כאן לשונם:

ולא לענין זה בלבד אמרו, אלא בכל פעולה מפעולותיו. וכן בשאר אבריו להגדיל הלב על שאר אבריו, כי הלב הוא מבין. וכן המוח ששם המחשבה, יגדילם בתנועת עסקיו ובצרכי מלבושיהן ובטהרתן ובכיוצא בזה. והטעם כי גדולת האברים זה למעלה מזה, היא מצד התפשטות הנשמה בהם, שבאבר זה יותר מעלת ההתפשטות מבזה, אם כן לא מדרך ארץ היא להגדיל הנשמה על הגוף כולו ולהמליכה ולראות שיהי' הגוף נכנע תחת הנשמה הולך בדרכיה שיהיו חולין נעשין על טהרת הקודש, דהיינו הגוף ימשוך אחר הנשמה. ויחשוב כי הגוף הוא תיק ונרתק הנשמה, על כן ראוי לדמות לה, כהא דתנן (שם קטז, ב) מצילין תיק הספר עם הספר. ויחשוב כי על כן נשאו אלהים על כל בעלי חיים שיהיה מרומם עליהם, ולא יהיו כסוס כפרד אין הבין, אף בדברים הגופניים ההכרחיים יהיה רוממות הנשמה לנגד עיניו, ויהיה לו דרך ארץ שיהי' נוטה מצד הבהמות לצד השכל בכל מעשיו, במאכלו ובמשקיהו ובפעולתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהלוכו ובמלבושיו ובכלכול דבריו במשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ומסודרים ביותר:

ואזכיר בקצרה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד) מזה עם תוספות משלי, לא יאכל ולא ישתה מה שהוא ערב לגוף ומזיק לגוף, אלא יאכל מן המועיל לגוף. ואף מה שהוא מועיל לא ימלא כריסו כבהמה, רק כפי צורך קיומו, והמותר יחרים. וזה המעט שאוכל ושותה יהי' בנקיות ובטהרה, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ויהי' ערוך במפה נקיה, ויאכל וישתה בנחת לא בגרגרנות. ולא יאכל שום דבר בחנות ולא בשוק, ולא יאכל ולא ישתה מעומד. ולא יקנח הקערה ולא ילקק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה, אלא ישאיר בה מעט שלא יראה כגרגרן. ולא יאכל אצל עם הארץ, ואין ראוי לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונשואין, והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם, והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן:

כי ירחיב ה' את גבולך וגו' תתאוה לאכול בשר (דברים יב, כ). אמרו רז"ל (חולין פד, א) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך רחבה, וזה לשון הרמב"ם פרק ה' מהלכות דעות (הלכה י), צוו החכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר וכדי לו לאכול בשר בכל יום, אוכל, עד כאן לשונו. ולא יאכל ולא ישתה דברים מסוכנים, כמו שהזהירו רז"ל על שתיית מים מהנהרות בלילה (פסחים קיב, א), ועל מים מגולים (תרומות ח, ד). ולא יצא יחידי בלילה (פסחים קיב, ב). ועל הרבה עניינים עוד הזכירו מאכלים מסוכנים פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב) (ע"א, ע"ב), ובמסכת נידה פרק כל היד (נדה דף י"ז) (א), ובמסכת כתובות פרק אע"פ (ס, ב) הזכירו דברים שהם רעים לעוברות ולמניקות. עוד הזכירו רז"ל כמה מאכלים שהם בריאים במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) (א), גם בפסחים פרק אלו עוברים (פסחים דף מ"ב) (ב), גם במסכת ב"ק פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) (א):

והרב הגדול הרמב"ם הרופא המומחה שבמומחין האריך מאוד בענייני המאכלים המזיקים והבריאים בהלכות דעות פ"ד. גם הזכיר סדר האכילה וזמנה. גם הזכיר שם ענין המרחץ, וסדר רחיצה וזמנה ואיכותה וכמותה. גם הזכיר עניני הבעילה וכמותו וזמנו מצד הקדושה, ומצד הבריאות. ולהעתיק כל אלו העניינים היא אריכות גדול, וזכור אזכור קצת מהם במקומות סדר אכילה בהלכות אכילה, וסדר ביאה בהלכות ביאה, והרוצה לעמוד בכולן יעיין בכל המקומות שרשמתי:

עוד הזהירו רז"ל שירחיק אדם עצמו מהסכנות ומהלסטים ומחברים רעים ומכותל רעוע, ובריש פסחים (ב, א) ובב"ק פרק הכונס (ס, ב) א"ר יודא א"ר לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב שנאמר (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו מפתח ביתו עד בקר. ובפרק סדר תענית (תענית כ, ב) א"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, וכן בפרק במה מדליקין (שבת) דף ל"ב (א). וגם הזהירו על סכנת כשפים על המקנח בחספא, וההורג כינה על בגדיו, והשולף ירק מכישא דיקרא דאסר גינאה ואוכל אותו, אלו קשים לכשפים כדאיתא פרק המוציא יין (שבת) דף פ"א (ב). ובמסכת חולין פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) (ב):

ועוד הזכירו באורך כמה דברים הקשים מפני המזיקים בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"א) עיין שם באורך. וכמה דברים הזהירו משום רוח רעה כדאיתא בחולין פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) (ב) ובפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק ס, ב) הזהירו שם על דבר בעיר ועל רעב בעיר כו' עיין שם. וכתב רמ"א בטור יורה דעה סימן קי"ו שיש לברוח מהעיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר, ולא בסופו. וכל אלו הדברים משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם, עד כאן, וכן נוהגין העולם:

ואני תמה אודות מכת אבעבועות קטנות ההולכת בין התינוקות הנקרא בלאטר"ן בל"א בר מינן, למה אין נזהרין להבריח התינוקות ולצאתם מן העיר, ובודאי עתידים האבות ליתן דין על מיתות יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו שמתו בחולי זה, ולא חשו אביהם להבריחם. על כן כל איש ירא אלהים יהיה ירא וחרד על כל צרה שלא תבוא. וכל אלו הדברים שהם שמירת הגוף הוא בכלל האזהרה של (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך מאוד, והיא ג"כ מדרך ארץ לשמור הגוף שהוא תיק ונרתק הנשמה כדי שיהיה כסא לנשמה:

גם מדרץ ארץ הוא לראות שיהיה גופו נקי תמיד, הן אברים הגלוים, הן אברים הנסתרים, הן מכל לכלוך, הן מכל זוהמא, וכהא דתניא בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, שנאמר (משלי טז, ד) כל פועל ה' למענהו, עד כאן. וזולת זה הטעם, הוא בטבע נקיות הגוף מביא לידי התעוררות נקיות הנשמה, וכשאינו נקי נמשל כבהמה ועושה מעשה הבהמה. ויראה שלא יאכל מאכל שיצא רוח רע מפיו. ואם ריח רע נודף מפיו, ישתדל להתרפאות ממנו כדי שלא יהא מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי, ויתקן שערו וזקנו כדי שלא יהיה מכוער אצל חבירו, ובקל וחומר שלא יצא ריר מפיו ולא יטנפו נחיריו:

גם יזהר בכבוד מלבושיו, וילבוש מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית, וכיוצא בהן כדאיתא בפרק אלו קשרים (שבת קיד, א) שאם נמצא בתלמיד חכם רבב על בגדו חייב מיתה. ולא ילבוש מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים לפי יכלתו. ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו, כמו בגדי פשתן הקלים ביותר הנמצאים במצרים:

גם במהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא, או שוטה וסכל. וכן אמר שלמה בחכמתו (קהלת י, ג) וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואומר לכל סכל הוא, מודיע לכל עצמו שהוא סכל:

הרי נתבאר מקצת דרך ארץ בשלימותו כשלימת הגוף. ולפרט כל העניינים של דרך ארץ אי אפשר, וישמע חכם ויוסף לקח. ומזה הדרך ארץ הוא דרך ומבוא לבוא לידי שלימות הנפש שהיא הנשמה שראוי לאדם להגדילה ולהמליכה כנזכר לעיל בהגברת השכל:

ומכל מקום דרך ארץ של השכל הוא שלא יחכם יותר מיכולת ומדרגות חכמתו, ועל דרך שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, טז) אל תתחכם הרבה פן תשומם, ועל דרך שאמרו רז"ל (חגיגה יג, א) במופלא ממך אל תדרוש כו'. אלא ילך בההשכלה מעלה מעלה ויוסף תמיד דבר יום ביומו בחכמתו ובהשכלו בדרך ההדרגה, ואז בלב חכם תנוח חכמה:

דרך ארץ בשלימות ממונו, הוא שיעיין תמיד שיהיה משומר מה שנתן לו הש"י, ושלא יהיה נפסד. ובפרק כל הבשר (חולין) דף ק"ה (א) אמר שמואל אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאלו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמנא ביומא, ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכך איסתרא. אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא, [יומא] חד פגע בארסיה דדרי פתכא דאופי, אמר ליה הני להיכא. אמר ליה לבי מר. אמר ליה כבר קדמוך רבנן. והנה זו נאמר לענין שדות, מכל מקום יש ללמוד ממנו שיעיין האדם בכל אשר לו, ואם אינו בכל יום, מכל מקום יקבע בכל חדש יום אחד. וגם יתבונן במשא ומתן שלו, ואם רואה שההוצאה שלו היא יותר מהרויח שמרויח, יתבונן לצמצם כדי שלא יתמוטט. האשה תהיה עקרת הבית, ותעיין תמיד בכל אשר להם ובמטלטלין להיותן שלמים ונקיים ומיופים ומסוגרים ומשומרים, וכן במיני מזונות שבבית:

כתב אבא מורי ע"ה בצוואת יש נוחלין וזה לשונו, קבלה ישנה מאבותי ז"ל שלא להשליך שום חשבון ישן, אע"פ שנחשב ונפרע הכל ואין יוצא עתה מזה החשבון כלום, מכל מקום לא יושלך אלא יהא מונח במקום מוצנע, כי מי יודע מה יולד יום באולי יבא עת שצריך להוכיח איזה דבר מתוכו עכ"ל. תנן (אבות ב, ב) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. על כן צריך אדם לראות ולהמציא לעצמו בעזה"י מלאכה או איזה עסק שממנו יהיה פרנסתו ופרנסת ביתו, ואל יסמוך לידי מתנת בשר ודם ח"ו ולא לידי הלואתם, ברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו:

דרך ארץ בשלימות ג' אלו, ממון וגוף ונפש, אשר ינהוג עם אשתו ובניו אנשי ביתו. מה שהוא שלימות הנפש הוא צריך להנהיגם ולהוכיחם במילי דשמיא בכלל ובפרט, גם בדרכי המוסר. ואם אינו עושה כן, הוא נתפס בעוונם, כמו שאמרו רז"ל בפרק במה בהמה (שבת נד, ב) מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס:

עיקר ויסוד גידול בנים, התורה אמרה (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם, כי זהו התכלית של פריה ורביה להיות לו בנים ובני בנים עד עולם עוסקים בתורה ובמצות. וידוע כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב) ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר כמו שאמרו רז"ל (סוכה מב, א) תינוק היודע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו', תורה צוה לנו משה כו' ועניינים כאלה. ויאמר הפסוק (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו:

האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו, ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יוכל שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר כמו שכתוב (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר. וכל המדות הרעות שראוי לאדם השלם להתרחק מהם, כגון השבועות והקללות והכעס והאכזריות והגאות והעזות והקנאה והשנאה והתאוה והרכילות ולצנות ולשון הרע דברי המותר וכיוצא בהם אלף אלפים, וכן המדות הטובות שראוי להאדם השלם להתדבק בהם, דהיינו היפך ממדות הנ"ל והמורא והבושה והשתיקה ואלף אלפים כיוצא בהם, ועל כולם ידיעת הש"י כפי כחו ולהיות תמיד דברי קדושה יוצא מפיו, והרבה כאלו בכל שאר המדות, צריך למסור גופו שיעשה אותו קנין בנפשו, ויוכיחו תמיד בכל יום ויום הוכח יוכיח אפילו מאה פעמים דבר יום ביומו לא ינוח ולא ישקוט עד שיהיו נקנים בנפשו:

ויתחיל בו מבן ב' או ג' שנים להדריכו בכל, ויתחיל להדריכו מקטנותו מצד שני טעמים, האחד כי אמרו רז"ל (שבת קנב, א) ינקותא כלילא דוורדא, כל מה שקונה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו, וזהו שכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו, בעוד נער קטן ינהוג במדות טובות, ואז כי יזקין לא יסור ממנו. הב' כי כשמתחיל האב בבנו להוכיחו בשבט מוסר ובמורא גדול בעוד הנער קטן שיהיה לו עמו תוכחת מגולה ואהבה מסותרת, אז יהיה לעולם מורגל במורא האב ולהיות ירא וחרד כי ישמע מוסר אביו גם כי יזקין. אבל אם בנערותו הראה לו אביו חיבה יתירה ולא עצבו אביו ח"ו, אז אח"כ כשנתגדל מסיר אזנו משמוע לאביו ולאמו בקולם. והמשילו דבר זה לנטיעה, בעוד שהיא ילדה יוכל האדם לנטותה ולישרה כפי רצונו. אבל אם נתגדל האילן בעקמומית, אי אפשר לו לישרו אח"כ. כן משפט הנער. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמד, יב) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו', והוא משל הנטיעה הנ"ל. על כן ואוהבו שחרו מוסר (משלי יג, כד), רצה לומר יעמוד בשחרית ובהשכמה רצה לומר בעודו קטן, כי שחרו מלשון (קהלת יא, י) הילדות והשחרות. ועל שחרית זה רמזו חכמי משנה (אבות ג, י) באזהרת שינה של שחרית, הפשוטו אמת. אבל גם זה אמת שיהיה האב נזהר שלא יישן השחרית, כלומר הינקות. וכן כל אדם ואדם ירגיל עצמו בילדותו ויתעורר בהתעוררות רב. ואם ח"ו ישן השחרית, וי להאי כלילא דאזלא ולא אתיא (שבת קנב, א). וכל זריז וזריז ישכים בבוקר בבוקרו בהשכמה, ואז אשריו ואשרי בניו אחריו:

ואיזה אב שחושב עדיין הוא ילד וכיוצא בו, זהו ממית את בנוהגה"הוזה לשון ראשית חכמה, חנוך לנער כו', אם תחנך לנער על פי דרכו של הנער, מהו דרכו של נער שלא ללמוד ושלא להתפלל אלא לישב בטל ולרדוף אחר יצה"ר שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אם תעזוב אותו על דרכו הרעה ועל טבע נערותו ולא תמחה בידו להחזירו למוטב, גם כי יזקין לא יסור ממנו, מפני שנעשה לו הנבלות בטבע ולא יוכל להמלט מהן. והיפך מזה, אם תייסרנו מנערותו, יהיו לו הטובות בטבעו ולא יוכל לפרוש מהן. ולפי זה הענין, אין רצה לומר חנוך לנער על פי דרכו מצוה, אלא כמו שהוא אומר (קהלת יא, ט) שמח בחור בילדותך וגו', ורצה לומר אם תשמח בחור בילדותך שתעשה כך וכך, דע כי על כל אלה וגו' (שם). וכן חנוך לנער וגו' גם כי יזקין לא יסור מאותו הדרך הראשון שהורגל בו, עד כאן לשונו: כמו שכתוב (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. כי אם אין אתה מייסר אותו, אז אליו אתה נושא נפשך להמיתו, כי יצא לתרבות רעה או לגידול רע וטוב מותו מחייו, ועונש האב גדול מאוד בעולם הבא כדאיתא בדברי רז"ל. ובהיפך, אשרי לאביו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא. בעוה"ז, אם מייסרו בקטנותו ומדריכו בדרך טוב וישר יהיה במנוחה ובהשקט ושלוה שלא יצטער עליו שיבא לתרבות רעה ולעשות עבירות, רק ילך בדרך השם יתברך, ואז יהיה מקורו ברוך וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וטוב לו לעולם הבא, כדגרסינן במדרש (אוצר המדרשים השכם ג) יסר בנך ויניחך (משלי כט, יז), למד בנך תורה ויניחך, מדינה של גיהנם. ויתן מעדנים לנפשך, שיכניסך בגן עדן עם הצדיקים כו'. וכן בזוהר סוף פרשת בחקותי (ח"ג קטו, ב). ורז"ל אמרו (סנהדרין קד, א) ברא מזכה אבא. ואמרו גדולה הצלת הבנים לאבות, מהצלת האבות לבנים. שהאבות אין מצילין את בניהם אלא מן היסורים של העוה"ז בלבד, ומזכין אותם העושר, ומזכין אותם הכח, ומזכין אותם החיים, אבל ליום הדין אינם יכולים להציל מדינה של גיהנם שנאמר (דברים לב, לט) ואין מידי מציל. לא אברהם מציל את ישמעאל בנו, ולא יצחק מציל את עשו בנו, אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם כו'. הרי יפה כח הבן מכח האב, זכות האב לא יועיל להבן רק לענין עוה"ז, וזכות הבן להיפך לא יועיל להאב לעוה"ז רק לעוה"ב שהוא עולם הנצחיי. והטעם כי יפה כח הבן, רצה לומר יפוי כח הבן מתורתו ומעשים טובים ומדות ישרות בא לו מכח אביו שהדריכו בזה, על כן אשרי לאב המוכיח בניו בכל עת ובכל רגע בכל פסיעה ודבור וראיה ותנועה שעושה:

והנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב, ויותר מהם, מטעם שהם פנויות ומצויות יותר בבית. ממה נפשך, אם האב תלמיד חכם, אז הוא טרוד מאוד בגירסא לא יוכל לעיין בכל עת ובכל שעה על מעשה הנער. ואם הוא טרוד במשא ומתן ובהליכת דרכים, אז על הרוב אין איש בביתו. ובמסכת ברכות פרק היה קורא (יז, א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר (ישעיה לב, ט) נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזינה אמרתי. אמר ליה רב לר' חייא נשים במה זכין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בבי רבנן ונטרי לגברייהו מבי רבנן, עד כאן. ויען כי טבע הנשים רכות, על כן החיוב מוטל על הנשים ללבוש כלי גבר, רצוני לומר להיות לה אביר לב להוכיח בשבט מוסר ולהכות אותו הכאות בטוב גם כי ישוע ויזעק לבלתי שמוע אליו, עד שיסור מדרך הרע וילך בדרך הטוב והישר. ודרך רמז אני אומר, (איכה ד, ח) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, רצוני לומר אותן הנשים שמרחמים על ילדיהן לבלתי הכות אותם, הם מבשלות אותם, כלומר ממיתות אותם כאלו היו שוחטים אותם ומבשלים אותם כבשר בהמה חיה ועוף:

ותמיד תהיה תפלה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות, ויכוון במאוד על זה בברכת התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו כו', וכן בברכת אהבה רבה אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו כו' יחשוב ג"כ על זרע וזרע זרעו עד עולם, וכן כשאומר למען לא נגע לריק ולא נלד לבהלה, בכל מקומות כאלה יעשה תפילתו קבע בכל לבבו ובכל נפשו. וכן איתא בילקוט (ילקו"ש תהלים לז-רמז, תשכט) בפסוק (תהלים לז, ג) בטח בה' וגו' זה לשונו, תנא דבי אליהו מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, והיו לו עשרה בנים מאשה אחת ו' זכרים וד' נקיבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה, ולא לידי דבר מכוער. אמרו לא יצאה אותה שנה שלימה עד שבא עזרא והעלה הקב"ה את ישראל מבבל והעלה אותו הכהן, ולא נכנס אותו כהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו עד חמשים שנה ואח"כ נכנס לעולמו, ועליו הוא אומר בטח בה' ועשה טוב כו':

וכתב בראשית חכמה וזה לשונו, וצריך האדם ליזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו. ואע"פ שהוא מגונה הן אם עשאו בפני הבן, או שלא בפני הבן, מכל מקום יותר מגונה הוא האב אם דבר או עשה דבר מגונה בפני בנו, שלא ילמוד בנו ממנו כו'. ואם ישמע האב דבר מגונה שעשאוהו אחרים יתעבנו מאוד בפני הבן ויפליג בגנותו, ויאמר תבא קללה על פלוני שעשה כך וכך ועל העושה כמעשהו, כדי שיתגנה הדבר בעיני הבן ויתרחק ממנו ומכיוצא בו. ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, כגון לימוד או כתיבה נאה וכיוצא בזה, ישבחנו ממנו בעיני בנו ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני וסופו לירש מעלה עליונה, ויפליג בשבחו כדי שישמע הבן ויתאוה לעשות כן. סוף דבר שישתדל מאוד להרחיק את בנו מהכיעור ומן הדומה לו, ויקרבנו למדת החסידים והישרים כו'. וכשיעשה האב מצוה מהמצות, כגון שקושר הלולב וכיוצא בו, יעשה לפני בנו וילמדנו לעשות כך כדי שיהיה המצות תאבות כו':

כלל גדול יהיה לאב המייסר בנו, ושיהיה בטוח שהבן הולך בדרך הישר אף בסתר שלא בפני האב, יראה בכל כחו להדריכו במדת אמת כמ"ש למדו לשונם דבר אמת. ויגדיל לו עונש השקר אפילו בשיחה בטילה, ויתפאר לו השכר הגדול מהאומר אמת, ויטיל מורא גדול עליו באם יוצא מפיו דבור אחד של שקר יתרה בו התראות גדולות, נמצא כשיהיה מדה זו של אמת תקועה בלב הבן אז יקיים הבן כל מצות אביו, כי ירא שישאלנו אביו עשית כך וכך, או מה המעשה הזה אשר עשית, והוא ישיב לו מפני היראה אמת כי ירא אולי יאחז ונמצא בדאי ועונשו יהיה מרובה, ומכח שמוכרח לומר אמת נמצא מוכרח להיות סור מרע ועשה טוב:

והנה פה בירושלים עיר הקודש תוב"ב היה רגיל אצלי חסיד גדול מחסידי עליון מהספרדיים, ואם היו נותנים לו כל חללי דעלמא לא היה ח"ו מוציא מפיו דבר שאינו אמת בבירור. וסיפר לי מנהג אביו בעודו היה נער הוא ואחיו, ובא קובלנא שנעשה איזה ענין שלא כהוגן. אמר מי שיודה על חטאו ויאמר אמת, אזי אמחול לו, רק יזהר מהיום והלאה שלא ישנה באולתו. ואיזה שיכפור, ואני אחקור ואדרוש שאחז בשקר וכפר, אזי אעשה לו עונשים בכפלי כפלים. וכן עשה, מי שהודה מחל לו ונתן לו מתנה עוד איזה מטבעות בעבור שהודה באמת. ולהאחר ששקר, ענשו בעונשים גדולים. כך היה מגדל בניו במדת האמת, והיה קונה האמת במטבעות לקיים (משלי כג, כג) אמת קנה, ונעשה בבנו החסיד הנ"ל טבע האמת עולמית. וכל ערום יעשה בדעת איך יגדל בניו במעשים טובים ובצדקות ובחסידות ובכל מדות ישרות:

עתה אדבר מכתר תורה לקיים (דברים יד, יט) ולמדתם אותם את בניכם, על זה ימסור האב נפשו וגופו ומאודו, ויוציא הוצאות הרבה על בניו לתלמוד תורה לא יחשב בעיניו לכלום, ויוליכנו בדרך מוסר לספות לו כתורא וגם בדרך פיוס לפי הבנתו, וישתדל מקטנותו ללמדו תורה כפי כח הנער וכח שניו וכפי שכלו. כיצד, כשיודע הנער לדבר מחנכו בלשון קודש ובפסוקים, כמו (שם לג ד) תורה צוה לנו משה כו', ושמע ישראל כו' (שם ו, ד), ויפייסנו בעניינים שאוהב התינוק ומתאוה להם כדי שילך בסבר פנים יפות ללמוד. וכשיגדל וימאס במתנות הקטנות הראשונות, יתן לו אחרות כפי תאותו. ואם יגדל וימאס בכל זה, יאמר לו למוד תורה ואשיאך אשה חשובה. ואח"כ כשיתגדל ביותר, יאמר לו למוד תורה ואז תהיה ראש ורבי יתקרי לך. ואח"כ כשיתגדל ביותר, יאמר לו בזכות התורה תזכה לגן עדן. אח"כ כשיתחכם, ידריכו שילמוד תורה לשמה ולא בשביל שום ענין בעולם. ועל זה נאמר (פסחים נ, ב) שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

וענין מהות הלימוד וסדר הלימוד זכור אזכרנו אי"ה בעמוד התורה:

ויזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתנוק בדבר טמא, כמו לומר חתול או כלב תקח זה התנוק, כי ברית כרותה לשפתיים, ובר מינן תיכף הקליפה אשר שם שמות הטומאות ההם מצויים ויש חשש היזק לתינוק לעולם הזה, וגם כתם לנשמתו. על כן שומר נפשו ירחק, ודבר זה מבואר לחכמי הסודות, ע"כ קדוש יאמרו לו, ובהיכלו כבוד אומר כולו. עד כאן ביארתי דרך ארץ משלימות הנפש בביתו:

דרך ארץ משלימות הגוף בביתו, אמרו רז"ל במס' חולין פרק כיסוי הדם (פד, ב) דרש רב עוירא זימנין אמר ליה משמי' דר' אמי, וזמנין א"ל משמי' דרב אסי, מאי דכתיב (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, לעולם יאכל אדם וישתה בפחות מה שיש לו, וילבוש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלוים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. פירש רש"י, טוב איש חונן דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט. ואמרו רז"ל (ב"מ נט, א) לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה לבוא. פירש רש"י, פורענות אונאתה ממהר לבא:

ואל יטיל אימה יתירה בביתו, רק הכל בנחת. ובפרק במה מדליקין (שבת לד, א) אמר רבה בר רב הונא אע"ג דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, בעי למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלינהו מיניה. אמר רב אשי לא שמיע לי' הא דרבה בר רב הונא, וקיימתי מסברא. ובפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל בעלה אימה יתירה עליה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי ג' עבירות, גלוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. ואמרו עוד (ב"מ נט, א) לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) ולאברם היטיב בעבורה וגו'. ר' חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי היה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי לה. א"ל רב והא קא מצערא ליה למר. אמר ליה דיינו שמגדלות בנינו ומצלת אותנו מהחטא (יבמות יג, א). וקל וחומר שלא להכות אשתו והוא מעשה רשע. וכתב בשם הר"ר שמחה, המכה אשתו עובר על (שמות ב, יג) רשע למה תכה רעך:

ודרך ארץ של אשה היא להיותה נכנעת לבעלה, שומעת בקולו, ודבריה עם בעלה בחן ובתחנונים ובכבוד ובבושת ובענוה, ותשמע דבריו ותעשה רצונו, ותמיד תראה לו שמחה. ותשמור לו עת אכילתו, ותעשה לו מטעמים כאשר אהב, ותבטל רצונה מפני רצונו (אף שבעיניה דבריו תמוהין). איתא בפרק קמא דנדרים (סו, ב) ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל, נסיב איתתא כו', עד אמר לה אייתי לי תרין בוצינין (פירוש אבטיחין), אייתיאת ליה תרין שרגין (פירוש נרות, מתרגמינן בוצינא). אמר לה, [זילי] תברי יתהון על [רישא] בבא (פירוש אמר לה שתשבר אותם על ראש הפתח, והיא סברה על ראש בבא בן בוטי). הוה יתיב בבא בן בוטי על בבא וקא דאין דינא, תברת יתהון על רישי'. אמר לה, מה דין דעבדת. אמרה ליה, כך ציוני בעלי. אמר לה, את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך ב' בנים כבבא בן בוטי, עד כאן:

האשה בעת כעסו של בעלה תיישבהו, ובעת צרתו תשיחהו, ובעת רעתו תנחמהו, ואפי' יהיה לה דאגה בלבה, תסירנה כדי שלא יתעצב. מתקשטת תמיד לפניו בענוה ובחן ובצניעות, ויהיו בגדיה בכל עת נקיים. תכבד אביו ומשפחתו, ואפי' הם בזוים. ותהיה שמחה במתנתו ותראה שהיא מרובה, ואפי' מעוטה. תתפלל בכל יום על בעלה שיצליח במעשה ידיו, ועל בניה שיהיו מצליחין בתורה ובמצות:

ויהיה שלום גדול בין איש לאשתו, כי שם י"ה שורה ביניהם, כמו שאמרו רז"ל (סוטה יז, א) שאיש ואשה שזכו כו'. ואם עושים מחלוקת ח"ו, אז מוחקים השם ונשאר אש ואש בר מינן. והנה נודע גודל המצוה של הבאת שלום בין אדם לחבירו, ומכל שכן בין איש לאשתו. ואם אמרו באשת חבירו כן, ק"ו באשתו שיראה הוא והיא שיהיה שלום ביניהם, ואז אשריהם בעולם הזה, וטוב להם לעוה"ב:

ודרך ארץ של שלימות הממון בהנהגת ביתו, כבר זכרתי דברי רז"ל (חולין פד, ב) יכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, בפרט כי צרכי נשים רבים דברים הכרחיים לשמירת גופן ולענין הולדה והנקה וכיוצא בזה:

בענין הוצאת בניו, כבר הזהירו רז"ל בפרק קמא דשבת (י, ב) שאל ישנה אדם בן בין הבנים. וראוי לאדם ליתן לבניו כפי יכלתו ממון רב, כדי לעשות שידוך חשוב והגון, ולהזדווג לתלמידי חכמים ומשפחה גדולה ומיוחסת. והעיקר הקרן בעצמו, שיהיה הקרן קיים בכל מעלות המדות ובכל חמודות. אבל ראיתי מקצת אבות כשיש להם עושר בבואם לימים, נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול אחר שהם נשואים, ומחזיקים לעצמם כפי שיעורם שמשערים שיהיה להם די כל ימי חייהם, זהו שטות גדול, והוא שטות אשר יכול לבא לידי עבירה גדולה, כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבא על שלחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע, והבנים מחזיקים את אביהם ויהיו עליהם כעול הכבד, אף שהוא העשירם כבר נשכח מהם כל השובע ומכח זה באים הבנים לידי עון גדול. על כן כל חכם וכל רואה את הנולד לא יעשה כזה, רק לענין ליתן נדוניא לעשות שידוך חשוב וכשר יעשה מפני שזה היא תכלית גדול, אבל לחלק ולתת מתנות גדולות אח"כ לא יעשה כלל כל ימי חייו, כי אין רע בעולם כרעה הזו, שאב או אם יסמכו על שלחן בניהם רע ומר כמות:

שמעתי אומרים דרך הלצה, כשבא יעקב למצרים הוא וביתו לסמוך על שלחן בנו הצדיק שהיה מכלכל את כולם, אמר (בראשית מו, ל) אמותה הפעם אחרי ראיתי את פניך. כלומר, הוא בעיני קשה כמות שהוכרחתי לבוא לראותך. אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבא לידי מדה זו ברעות נפשיה, אם לא אם מה' היתה זאת אז די לצרה בשעתה, הרחמן יציל:

דרך ארץ שלימות גוף ונפש ממון בהנהגת זולתו. כיצד שלימות הנפש, יתחבר תמיד לחכמים ולאנשים הגונים וילמוד ממעשיהם וממדותיהם, ומכל אדם שרואה דבר טוב או איזה לימוד או הנהגה ילמוד ממנו, כמו שאמר בן זומא (אבות ד, א) איזהו חכם הלומד מכל אדם. וכן להיפך, אם יודע שדבריו נשמעים, ילמד הוא לאחרים מתורתו וילמדם מצות ומעשים טובים ומדות, ויקיים (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך, ולהחזיר למוטב בכל מה דאפשר לו באופן שיהי' זוכה ומזכה לאחריני:

שלמות הגוף, יגמול חסד בגופו לכל, ויעשה שירות לכל אחד ויקיים (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, ויהיה שפל ועניו בפני כל העולם. כשמזכיר את עצמו ואת חבירו, מדרך המוסר יקדים שם חבירו לעצמו, יאמר פלוני ואני. וכשהולך עם חבירו, ילך עם חבירו אצל שמאלו, ויהיה לו בושת פנים, לא ירים עיניו. דבורו יהיה עם הבריות בנחת בלי הרמת קול ובענוה:

כתב הרמב"ן באגרת ששלח לבנו, אפרש איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך אתו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם עשיר אם חכם עליך לכבדו, אם הוא רש ואתה עשיר ממנו או אתה חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד. בכל מעשיך ודבוריך ומחשבותיך תחשוב כאלו אתה עומד לפני המקום ושכינתו עליך כי כבודו מלא עולם, ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד לפני רבו. והתבייש מכל אדם ואדם, ואם יקראך לא תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו, עד כאן לשונו:

שלימות הממון, יהיה משאו ומתנו באמונה, הלאו לאו, וההן הן. לא ישנה דבורו, מוצא שפתיו ישמור, יגמול חסד בממונו כל מה דאפשר, ונדיב על נדיבות יקום:

נשלם אות הדל"ת
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף