שיטה מקובצת/נדרים/י/א

שיטה מקובצת נדרים י א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר' יהודה לטעמיה דעביד בנדבה דלא אתי לידי תקלה דתניא וכו'. וא"ת מכל מקום בעזרה מצינו נדרי כשרים. תריץ דאפילו בעזרה אינם אומרים כי אם הרי זו דאי אמרי הרי עלי שמא תמצא טרפה ויהיו חייבים באחריותה ואתי לידי תקלה דבל תאחר. ובריש חולין דקאמר ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא הרי זו אבל עלי לא בהרי זו יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: ר' יהודה לטעמיה וכו'. דכיון דאינו מקדישה אלא תכף לשחיטה לא אתי בה לידי תקלה. והאי דלא משכחת לה דיכול לאצולי נפשיה מלבא לידי תקלה על ידי שהוא מקדיש תכף לשחיטתה אלא כדאקדשה משם נדבה דאמר הרי זו אבל היכא דקבלה עליו משום נדר לא מצי לאצולי נפשיה בהכי דאיפשר דאתי ביה לידי תקלה דכשרין מתנדבין אבל לא נודרים. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי. פירוש הואיל ור' יהודה לא שרי להקדיש נדבה אלא בפתח העזרה. אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבוים. וכיוצא בהם אי איתיה לההוא מידי בידיה יתן לו מיד ואי לא לשתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה. ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרינן אשנה פרק זו או מסכתא זו והא אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עליה לזרוזי נפשיה כדרב גידל. וכל שכן היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה דתנן ונדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות. ותימה דהא כתיב וידר יעקב וכו'. וי"ל שעת צרה שאני דאמרינן בהגדה לאמר לדורות דשעת צרה מותר לידור בתנאי הרי זה סלע לצדקה אם אנצל מצרה זו אם יחיה בני וכיוצא בו וכענין נדרו של יעקב אבינו אם יהיה אלקים עמדי וגו' כל אשר תתן לי עשר וכו'. אבל שלא בשעת צרה אסור לידור לשום דבר אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר. ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכיפורים יש לומר דעל ידי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך כשעת צרה דמי ולפיכך נודרין כדי שיעלה זכרונם לטובה ולחיים טובים וליתן (למחר) לאלתר אי אפשר. מכל מקום חייבים ליתן למחרת. הרנב"י ז"ל.

מתאוים להביא חטאת. משום דכתיב ביה כפרה לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם כדי שיתחייבו חטאת. וקשיא לי והא כתיב כי אין אדם אשר לא יחטא. ועוד שאינו מקשה מבהמתן של צדיקים גבי רבי ישמעאל שקרא ובקש להטות ובקרעו ספר תורה בחמתן בהאשה רבה. ולכן נראה לי לפרש שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לאחרים עמם על ידיהם שיהו אחרים למדים מהם כמו ר' מאיר בבית שאן ור' אמי ור' אסי בחולין ור' יוסי בכתובות דבקשו להעלות עבד לכהונה על פיו. ולכן הכא נראה לי לגרוס לפי שאינם חוטאים פירוש לפי שאין רגילים לחטוא שבכל כחם שומרים עצמן מן החטא. הרא"ם ז"ל.

להביא קרבן חטאת. משום שכתוב בו כפרה ממילא ולא על חטא היו מביאין חטאת שאין הקדוש ברוך הוא וכו'. וכיון שהיו חסידים כל כך שהיו מערימין להביא קרבן למקום זריזין הן דלא אתו לידי תקלה מדעתן. שיטה.

לפיכך היו עומדים ומתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו קרבן שהנזיר מביא חטאת עולה ושלמים. ומיהו דוקא כי אמר כנדבתם דמשמע שמביאים אותו לשם מצוה ולא לשם על שעשו עבירה. אבל אי אמר כנדרם משמע שמביאים אותו על חטא שעשו ואין זה מנהג כשרים לכך לא אמר כלום.

חס ושלום שהחסידים הראשונים. פירוש דקסבר נזיר חוטא הוא. אלא הרוצה להתנדב עולה מתנדב כדאמרת דאדם מביא כבשתו חולין לעזרה.

שמעון הצדיק הא דאמרן. פירוש מדקאמר עליך הכתוב אומר להזיר לה' משמע דוקא כזה שהיה פרוש כל כך ראוי לנזור נזירות לה' אבל שאר בני אדם אסורים לנדור בנזיר דעוברים כשנודרים לפי שמצערין עצמן מן. היין. ואף על גב דבהאי עניניא דכתיב נזיר לה' כתיב בפירוש מאשר חטא על הנפש דמשמע דאף אותו שכוונתו לה' מיקרי חוטא. ודאי אין הכי נמי דאיכא חטא במה שציער עצמו מן היין אבל המצוה שמקבל הנזירות עליו שלא יתגבר יצרו עליו מכרעת החטא. אבל שאר נזירים שאין מקבלים כי אם משום חטא שעשו אינם בכלל נזיר לה' ואין להם מצוה בקבלה ויש להם חטא כשמצערין עצמן מיין.

אלא שציער עצמו מן היין. וא"ת ולמאן דאמר לאו חוטא הוא מאשר חטא על הנפש מאי דריש ביה. יש לומר דריש האי חטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים. אי נמי חטא ממש וקאי על המת שניטמא בו וכשטימא עצמו במזיד דנזיר הוא מאותן ארבעה שמביאין על המזיד כשוגג ולכן צריך כפרה. הריטב"א ז"ל.

מכאן ליושב בתענית שנקרא חוטא. מחמת כעס שרוצה לצער עצמו מכל דבר. אבל אם צריך לו לעשות כן על כל פנים שאינו יכול לעשות תשובה שלימה אם לא יכניע יצרו וירעיבנו כהאי גוונא ודאי מותר כדאמרינן התם במסכת תענית הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה.

משום דשנה בחטא הוא. ככתוב ברש"י ז"ל. ועוד נוכל לומר כי בשביל הטומאה לבד לא קראו הכתוב חוטא שהרי שוגג הוא אלא על שם שציער עצמו שהוא עיקר האיסור והטומאה שהוא עון קל נצטרף עם עון החמור ועל כן נקרא חוטא. ולפי זה הפירוש יתיישב הגירסא שהיא בספרים דייקא נמי דכתיב מאשר חטא ולא כל אשר חטא. כלומר צריך לו כפרה על מקצת החטא אשר חטא ואיזהו חטא שחטא על נפשו שציער עצמו מן היין. הרי"ץ ז"ל.

לא כל שכן. ואף על גב דזה שלושים יום וזה יום אחד מכל מקום אותו היום הוי הרבה צער ויותר. הרא"ם ז"ל.

אית ספרים דכתיב בהו ורבנן הדין קרא בנזיר טמא ומשום דשנה בחטא הוא. וכן שמעתי דרבנן דלית להו הך דר' שמעון ור' אלעזר הקפר אמרי לן הא דקרי ליה לנזיר חוטא בנזיר טמא כתיב ומתוך שהנזירות השני שהוא נודר מחמת שנטמא הוא קרי ליה נזיר חוטא. והני רבנן היינו ר' יהודה דאמר לעיל חסידים הראשונים וכו'. ואית ספרים דכתיב והדין קרא משום דשנה. ופירכא הוא דפרכינן והא הדין קרא דקרי ליה חוטא בנזיר טמא כתיב ומשום דלא איזדהר בטומאה איקרי חוטא והיאך יליף מיניה נזיר טהור. ומשני וכו' ככתוב ברש"י ז"ל שעשה שני חטאים אחת שמיטמא ואחת שמצער. ודריש קרא הכי מאשר חטא חד על הנפש הרי תרי. הג"ה עוד יש לומר משום דשנה בחטא סובר ר' אלעזר שכל עיקר כפרתו אינה באה אלא מפני שציער עצמו מן היין שתי פעמים בטהרה ועוד איחר הצער להצטער פעם שנייה. ואף על פי שקרא ר' אלעזר הקפר ליושב בתענית חוטא מותר לישב בתענית לפי ששכר התענית מרובה על הפסד החטא. וצריך כפרה. ודומה לו תענית חלום בשבת שאמרו חכמים להתענות ולמיתב תענית לתעניתו להתכפר. וכיון דבעי כפרה למה אמרו לו להתענות. אלא שזהו הטעם ששכר התענית מרובה על חטא שבת. ומכל מקום חטא בעי כפרה. מצאתי. שיטה.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכא משמע דלר' אלעזר אף נזיר טהור נקרא חוטא. וקשה דבפרק קמא דנזיר אמרינן נזיר מילתא דעבירה הוא וקרי ליה נאה. ופריך אפילו לר' אלעזר הקפר דאמר חוטא דוקא נזיר טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא מיקרי. יש לומר התם הכי פירושו נזיר טהור לא חוטא הוא ושפיר מיקרי נאה דאף על גב דאיכא חטא גביה מיהו מצות הנזירות היא מרובה על החטא של צערו. אבל לעולם ודאי בנזיר טהור נמי איכא חטא קצת. והכי אמרינן היושב בתענית חלום בשבת קורעין לו גזר דינו וחוזרים ונפרעים ממנו עונג שבת שביטל. עד כאן.

ר' יוחנן אמר כנויים לשון גוים הן וכו'. וריש לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים כדי שלא יבא לידי הזכרת השם. והיינו דתנן נדרים סייג לפרישות דאמר מר ושמרתם את משמרתי עשו וכו'. ובכנויים דנדרים הוא דפליגי אבל בשאר כנויים לא פליגי כגון כינויי נזירות דודאי אסורים הם מן התורה כדאמרינן נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות. והיינו דלא פליגי אלא בכנויי נדרים לפי ששאר כנויים קרוב לשונם ללשון תורה שיכול להגיהן בלא דיו וקולמוס נזיק כמו נזיר חרק כמו חרם שבותה כמו שבועה במומי כמו מומתא. ואית דמפרשי דבכולהו כנויין פליגי בין דנדרים בין דנזיר בין בחרם בין בשבועה. פירוש.

לשון גוים. שבלשונות הגוים הם לשון נדר והתורה אסרה כל לשון. והאי דנקט הני לישני משום דדומין הן לגופו של דבר במקצת באות ראשונה או באות אמצעית או באות אחרונה. מיהו הוא הדין לשאר לשונות. ובמומי נמי כיון דלשון ארמי הוא ורגילות בני אדם תנייה בהדי נדר דכיון דהורגלו גוים בזה הלשון אף על פי דלא הורגלו בו ישראל הוי נדר. אבל פשיטא דאם הורגלו בו ישראל דנדר הוי בכל לשון ובלבד שיהא יודע שזה הלשון לשון נדר.

לשון שברו וכו'. כלומר חכמים בדו מלבם לגזור עליהם דהוי נדר פן יבוא לטעות בו כדפירשתי לעיל. מפי רבי. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: לשון גוים. ואף על גב שלא הורגלו בלשון הוי נזיר ובלבד שידע שהוא לשון נזיר ומכיר בלשון. אבל אם לא היה מכיר לא כדאמר פרק שני שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה אלמא מכיר בעינן. ואפילו היה מכיר ולא נתכוון לא הוי נדר דגמר בלבו בעינן כדחזינן לקמן גבי לא היה ברעתו אלא בחרמו של ים. ואפילו לחכמים דאמרי דצריך שאלה אינו אלא משום שלא יהא רגיל בנדר. ובלשון גוים נדר דאורייתא הוא דנדרים בכל לשון. שבדו להם חכמים וכו'. לפי שהרגילו אותם בפני כל אדם להיות נודר בו כדאמרינן טעמא לקמיה. בדו. קונטריביר"ש בלע"ז כמו אשר בדא מלבו דירבעם. עד כאן.

וכן הוא אומר החדש אשר בדא מלבו. לא גרסינן ליה שדרכו של אמורא להביא חבר ללשון המשנה ואין דרכו להביא חבר ללשון עצמו. אלא פירוש היה ובאו אחרים וגרסוהו כאלו הוא מלשון הגמרא.

טעמא מאי תקינו רבנן כינויין. פירש ר"ץ דללשון שבדו פריך אבל לשון גוים דין הוא אחר שהוא לשון. ופרכינן וכי אמר קרבן מאי הוי. ולימא קרבן ומה בכך והלא קדוש קדושה גמורה על ידי הכנויין כאלו אמר קרבן שהפקר בית דין הפקר שאם לא כן נמצאת תקנתם תקלה שמביא חולין לעזרה ואם כן מה הועילו (לשונות) לשנות לשון קרבן. ומשני חיישינן וכו' דאסור לאדם להוציא שם שמים לבטלה ואזהרתיה פרק קמא דתמורה מאת ה' אליך תירא. יש ספרים דגרסי דילמא אמר לשם קרבן. ולימא לשם קרבן דילמא אמר לשם ולא אמר וכו'. ואי לא גרסינן ליה הכי נמי קאמר. שיטה.

דלא לימא קרבן. להכי תקנו הכנויים כדי שלא יבא לידור כפי מה שכתוב בתורה ובסתמא דמילתא כל אדם הבא לידור מחזר אחר לשון התורה. והמקשה לא הבין דעת המתרץ ועל כן הקשה מאי נפקא מינה אם יאמר קרבן לימא אותו ומאי חורבא נפיק מיניה. ותירץ אינו בשביל קרבן לבד אלא דשמא יחשוב להזכיר השם עם תיבת הקרבן. והקשה מאי נפקא מינה אפילו יאמר כן בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר שמא יחשוב להזכיר השם תחלה ואחר כך קרבן. (ועוד הקשה ומאי נפקא מינה אפילו יזכירנו בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר) ועתה ביאר לו דהחשש הוא דשמא יעלה בדעתו להזכיר קרבן אחר הזכרה ולומר לה' קרבן וכשהזכיר ה' חזר בו ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. הרי"ץ ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף