שיטה מקובצת/בבא בתרא/קמח/ב

שיטה מקובצת בבא בתרא קמח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו. פירוש מהו שיוציא זיזין וגזוזטראות ואליבא דרב זביד קא בעי לה כדמסיק ואזיל עלה. ואם תאמר בשלמא כשמתנה ואומר על מנת שדיוטא העליונה שלי כיון שלא הוצרך להתנות ולשייר דרשינן תנאה יתירא ואמרינן דהוצאת זיזין שייר אלא בית לאחד ודיוטא לאחד הרי אין כאן לשון יתר שהרי הוא צריך לפרש למי נותן הדיוטא. יש לומר במתנה מיירי כגון דאמר על מנת שדיוטא העליונה לפלוני דכיון דהוצרך להתנות ודאי בדבר שהיה בכלל סתם המכר היינו בהוצאת זיזין בחצר שלו. ועיקר נראה הבעיא משום דודאי מי שאמר דיוטא זו לפלוני להוציא בה זיזין לחצרי לא אמר כלום שהרי לא הזכיר לו שום לשון הקנאה בחצר אלא הוצאת הזיזין בלבד הזכיר לה וצריך שיאמר חצר זו לפלוני להוציא בה זיזין כדאמרינן תנו בית זה לפלוני וידור אפילו אם יקנה לו אויר חצרו להוציא בה זיזין לא יעשה בה כלום כדתניא בתוספתא המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר אוירא ומשום הכי מהני כשהוא מתני והיינו טעמא דמתנה כשאומר על מנת שדיוטא העליונה שלי אף על פי שלא הזכיר שום הקנאה בחצר אלא בדיוטא משום דאמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ושיורי שייר תשמיש דיוטא בחצר זה שהוא מוכר לו. והשתא מבעיא ליה לתלמודא בית לאחד ודיוטא לאחד להוציא בה זיזין מהו מי אמרינן דכיון דאיהו לא יחסר מידי בהאי תנאה שיורא שייר מקום זיזין בחצר כיון דאי אפשר להקנות הוצאות זיזין בענין אחר ועל דרך הא דאבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו מי שייר מקום פירי או לא אם תמצא לומר לא הוה שיורא חוץ לדיוטא מהו מי אמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר הלכך שיורי שייר מקום זיזין בחצר לא שנא בלשון על מנת ולא שנא בלשון חוץ או דלמא דוקא בלשון על מנת דאלים ליה לתנאיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר.

אמר רבא אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיורא חוץ מדיוטא הוי שיורא אליביה דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירוש כולה אליבא דרב זביד ולגבי נפשיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר בין בלשון חוץ בין בלשון על מנת אבל בית לאחד ודיוטא לאחד אף על פי שפירש לו בהדיא להוציא בה זיזין לא אמר כלום דלגבי חבריה לא אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר וכדאסיקנא נמי לעיל בדקל לאחד ופירות לאחד אבל לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה לא שייכי הני בעיי כלל דהא ודאי פשיטא שאם נתן בית לאחד ודיוטא לאחד עולמית לחזור ולבנותה אם נפלה דמהני שהרי בגוף הדיוטא הזכיר לו ההקנאה ומקום הדיוטא שעבד לו לבנות עליון כיון שנתנה לו עולמית לחזור ולבנותה אפילו אם נפל הבית הדר בני לדיוטא דקרקע עולם שהבנין עליו שעבד לו בכלל הקנאות הדיוטא כשם שהמוכר עליה שעבד לו גם הקרקע דאי נפלה הדר בני לה, כן נראה בעיני פירוש שמועה זו וסוגיא דפרק הספינה היא מוכחת על הדרך הזה דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת כמו שכתבנו שם וגם כל זו השמועה מוכחת על הפירוש הזה דהא דאיבעיא לן בית לאחד ודיוטא לאחד בענין הא דאיבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו והיינו דלא שייך למבעיא אלא לרב זביד כמו שפירש. ודע כי זה שאמר רב זביד שאם רצה להוציא זיזין מוציא שני דברים חדש בה האחד דאי לאו דאשמועינן רב זביד הכי הוי אמינא אפילו פירש דאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו להוציא בה זיזין לא אמר כלום דכקנין דברים דמי דהא לא אקני ליה מידי בחצר ואשמועינן רב זביד דשיורי שייר מקום החצר והיינו דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת והיינו דאבעיא לן בשמעתין בית לאחד ודיוטא לאחד מהו אם שייר מקום בחצר או לאו והשני שאף על פי שלא פירש הוצאת הזיזין אלא שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו דרשינן לישנא יתירה ואמרינן דלהוצאת זיזין קאמר.

אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם תאמר מספיקא היכי אמרינן דאינו חוזר נימא שמא אין לו נכסים עוד ואוקימנא בחזקת מאריה. לא קשיא כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח וכשאנו יודעים שאין לו נכסים עוד כגון דמוחזק דלית ליה או באומר כל נכסי האומדנא דמוכח שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו אלא מחמת מיתה וכשאנו מסופקים אם נתן כל נכסיו אם לאו אין כאן אומדנא והקנין בחזקתו. ועוד דהוה ליה אומדנא כעין דברים שבלב כיון דלא מוכח כן נראה בעיני. והא דאמרינן לעיל ודילמא עיוני קא מעיין אלמא מספיקא אית לן למימר דבמתנות ראשונות נמי הוה ליה מחלק כל נכסיו ואף על גב דאיכא קנין יכול לחזור בו כשעמד. נראה בעיני הא דמקשינן הכי משום דהוכיח סופו על תחלתו וכיון דבגמר הצואה הוא נותן את כל אשר לו מחמת מיתה הוכיח על תחלת הצואה שעל זו הדעת היתה משום שהיה ירא מחמת מיתה והיה בדעתו לחלוק כל נכסיו ומה שהוא מפסיק בין מתנה למתנה עיוני קא מעיין וכדקיימא לן אם מעצמו נפל הרי זה גט דהוכיח סופו על תחלתו ואף על גב דאמרינן עלה בפרק השוחט שאני התם דאמר כתבו והכא נמי הכי בתחלת הצואה התחיל ליתן מתנות ומוכחא מילתא שדעתו במתנות אחרונות הוא דעתו בראשונות לפרוק סתמא דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומה שהוא מפסיק מוכיח שבתחלת הצואה לא היה בדעתו לחלק כל נכסיו. והרב רבי אברהם אב"ד זצ"ל האריך בקושיא זו.

הא דתניא מקצת לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה ואמרינן עלה אלא אם אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כולן לשני הוה ליה כמו קני את וחמור וכדמקשינן עלה בריש פרקין ב' הא דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם החיצון מוסיף על שבו ותורם שמעינן מינה דכל הקנין שאין כולה מתקיימת אין מקצתה מתקיימת וכי היכי דאמרינן מתוך שלא קנה חמור לא קני זה הכי נמי אמרינן שהדברים הנקנין מבטלין זה את זה כמו שאין זה נקנה כך אין זה נקנה. ונראה דהא מקשי הכי אלא אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו סוגיין כמאן דאמר את וחמור קנה. ואנהרנא מיניה ראיה לפסק הגאון ז"ל שפסק כן למאן דאמר לא קנה הא דתניא מקצתן לראשון וכולן לשני שני לא קנה בין כשמת בין כשעמד מיירי ומשום דהוי את וחמור. אך אין הדברים נראים כן. ויש לומר כיון שהנכסים הללו ראויים להיות נקנין לזה אם לא נתנם לראשון לא שייך בה את וחמור. ומיהו מי שמקנה לחברו מטלטלין ומלוה על פה לא קנה למאן דאמר את וחמור לא קנה.

אמר רב ששת יטול וזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. נראה דיטול קא משמע לן. ולענין בריא אם יאמר יטול בקנין זה נכסים הללו פשיטא דלשון מתנה הוא וראיה לדבר דתניא בפרק האומר התקבל תנא טול לי כו' כולן לשון קבלה הן. כן נראה לי. ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לשונות גבי שכיב מרע דהוה אמינא דלא מהני עד דאמר תנו מנה לפלוני אי נמי תנתן שדה זו לפלוני אבל יחזיק ויקנה משמו דלא גמר להקנות לו עד שיבא ויקנה באחד מדרכי הקנאות ואין הקנין לאחר מיתה. אי נמי גבי שכיב מרע שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני יטול והא דאיבעיא לן ישען בהם יעמד בהם יהנה בהם מהו בבריא לשון זכיה הם לפי שהקנין מוכיח עליהם כיון שהוא אומר ישען עליהם בקנין זה וכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים וכדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני כשקנו מידו.

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחר מהו. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש מהו שיוציא בה זיזין כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

ונראה לי דאפשר לומר דבית לאחד ודיוטא לאחר חשיב ליה לישנא יתירא משום דבשעה שמכר הבית לזה לא היה לו להזכיר כלל הדיוטא אלא ימכור לו הבית בסתם ואחר כך ימכור הדיוטא למי שירצה אלא מדהזכיר מכירת הדיוטא עם מכירת הבית איכא לישנא יתירא לשייר הוצאת זיזין. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא וכו'. ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש כולה מילתא כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואליבא דרב זביד דאמר וכו'. פירוש דאליבא דידיה הוא דמתני בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר מהו כלומר אם יכול להוציא בה זיזין או לא אבל אליבא דרב פפא דאמר לעיל דאי נפלה הדר בני לא איכא לספוקי במידי דפשיטא דלאחר לא מצי לזבוני הדיוטא שאינה שם שנעשה מוכר חורבתו. ויתבאר זה עם מה שכתבתי למעלה במקומה בפרק המוכר את הבית. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

אמר (רבא) רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו וכו'. אם במחלק מת קנו כולם כו'. דע והבן מה שכתבתי לך בפרק יש נוחלין כי כל כתיבה שאתה רואה בענין הזה שהוא קונה בה אינה אלא כתב צוואה או בכתב ידו או אפילו על ידי עדים בלשון מזכרת הצוואה ואם כתב בכתב ידו או שצוה לאחר לכתוב לה והוא חותם וכתב באותו שטר שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני ואם יש לו מטלטלים אומר ואגבן יקנה כך וכך מטלטלים השטר הזה יכול להיות שטר צוואת שכיב מרע ואין בה לחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וגם יכול להיות מתנת בריא. הילכך אם המחלק מת קנו כולם או משום מתנת בריא או משום צוואת שכיב מרע ואם עמד חוזר בכולם ואם בנמלך מת קנו כולם בצוואת שכיב מרע ואם עמד על הראשונים אינו יכול לחזור מפני שהוא מתנה במקצת וקונים אותם בשטר זה מחיים מקרקעי מטלטלי אגב מקרקעי אבל על האחרון חוזר מפני שהוא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו. ועל הדרך הזה מפרש בכל מקום שתמצא כתיבת שכיב מרע שהיא נקנית או במקצתם או בכולם. הראב"ד ז"ל.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. וזה לשון האר"י בעליות: ואם תאמר מספיקא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). והר"ן ז"ל כתב שאף לפי טעמו של הרב אב בית דין ז"ל יש לומר שלעולם דרכו של שכיב מרע לגלות שהוא מחלק כל נכסיו הילכך כל שלא גילה הדבר מוכיח שיש לו נכסים במקום אחר. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאי טעמא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פירוש כגון שהיו לו נכסים ידועים וכתבם כולם ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ונמצא ששייר אותם לעצמו והאי דאמרינן שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסי כתב להם אלא נכסים ידועים תנו לו וכתבם כולם בשמותם לאחרים והא דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין אנו יודעים לו נכסים זולתי אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני ופלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועים לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלי שיור שיכול לחזור בו.

אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו. פירוש דגלי דעתיה דלית ליה נכסים אחרים וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם שאפילו יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת הרי נכללו כולם בכלל המתנה והויא לה בלי שיור כמו שאמרנו. ומר בר רב אשי אוקמה במוחזק בודאי שאין לו נכסים אחרים זולתי אלו שכתב אבל מי שלא הוחזק ואפשר שיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אין יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים זולתי אלו שנתן. עד כאן.

ובהלכות הרב ז"ל באומר כל נכסי אלו ולפי דעתי יותר הוא מוציא מן הספק כשיאמר כל נכסי לבד ולא כשיאמר אלו דהתם משמע נכסי אלו מכלל דאיכא אחריני וכשיאמר כל נכסי כלל בהם כל נכסיו כל מקום שהם. ולמעוטי נכסי לבד שאם אמר נכסי לפלוני ולא אמר כל נכסי חיישינן שמא על הנכסים הידועים לנו בכאן הוא אומר ולא על הנכסים שיש לו במקום אחר. הראב"ד ז"ל.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בהלכות הריא"ף ז"ל באומר כל נכסי אלו. ויש לתמוה דלפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא מאי אלו. אבל הרמב"ם פירש בפרק ז' מהלכות זכייה וכך כתב כל נכסי שהם אלו. עד כאן.

אבל בשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה: אמר רב חמא באומר כל נכסי מר בר רב אשי אמר במוחזק. ואיכא נסחי דגרסי בדרב חמא באומר כל נכסי אלו וכן הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל. ונראה לי דהכי פירושו דרב חמא ומר בר רב אשי קיימי ומפרשי דרב נחמן דוקא באומר כל נכסי אלו אי נמי במוחזק לנו שיש לו שאר נכסים. ונסחא זו ישרה בעיני. והשתא ניחא מה שהקשו היכי חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אדרבה אוקי ממונא בחזקת מריה קמא ולית ליה וליתא משום דאיכא רגלים לדבר דאית ליה כדפרישנא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו. אבל בספרים שלנו גרסינן מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: באומר כל נכסי. פירש רשב"ם ז"ל שלא חלק שדותיו לכל אחד בפני עצמה אלא אמר כל נכסי לפלוני ופלוני דכל היכא דאיתנהו שלהם הם. וקשה דלעיל קאמר אם במחלק אם עמד חוזר בכולם אמאי לא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים דעל כרחך לא מיירי דאמר מעיקרא כל נכסים נתונים לפלוני ופלוני ואם כן לא שייך למימר אם נמלך כיון שמתחילה אמר שנתן כל נכסיו. לכן נראה כגירסת רבינו חננאל ז"ל באומר כל נכסיו ואלו הן כלומר ואין לי יותר. מר בר רב אשי אמר במוחזק פירש ריב"ם ז"ל דהאי במוחזק איירי בעדות גמורה שאין לו קרקע כההיא דחזקת הבתים דאיכא עדים דידעי בההוא גברא דלא הוה ליה קרקע מעולם ואף על גב דדבר תימה הוא דאיך יכולים לידע דאפילו לא זזו ממנו מעולם שמא זיכה לו שום אדם על ידי אחר מיהו איכא למימר דמילתא דלא שכיח לא חיישינן. מיהו נראה מדלא נקט הכא עדים כי התם נראה דדוקא התם בעינן עדות ברורה כדי שלא נחשבנו נוגע בעדות אבל הכא בחזקה בעלמא סגי. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.

הא דתניא מקצתם לראשון כולם לשני ראשון קנה כו'. ואמרינן עלה אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וזה לשון האר"י בעליות קשיא לי כיון שאינו יכול כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

אבל הרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: מקצתם לראשון וכולם לשני. פירוש כל מה שנשאר שלא נתן לראשון נתן לשני דאי אפשר לו לחזור וליתן כולם לשני דמתנת ראשון במקצת היתה ואין בו חזרה עד כאן.

חזרה במקצת. פשוטה היא בין שיחזור לעצמו בין שיחזור ויתן לאחר וכתב לו את השטר כאשר פירשתי וכשהיה המתנה בכולם היה קונה אותם לאחר מיתה באותו שטר צוואה וכשחזר והיתה המתנה במקצת לשני גם זה יכול לקנות באותו שטר מפני שהוא כשטר מתנה. הראב"ד ז"ל.

וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. איכא מאן דכתב שנראה דוקא כשחזר בו לאחר כדי דבור אבל חזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה בכוליה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

הקדיש כל נכסיו מהו. חלק לעניים מהו. הפקיר כל נכסיו מהו. כך היא הגירסא במקצת ספרים דגרסי ברישא חלק ואחר כך הפקיר והכי קאמר אם תמצא לומר דהקדיש נכסיו אינו חוזר משום חומרא דהקדש דלגמרי גמר ויהיב אפילו אם יעמוד. חלק לעניים מהו ולא חלק ממש קאמר שמסר להם הנכסים אלא שחלק ביניהם וכדתנן המחלק נכסיו על פיו. הפקיר כל נכסיו מהו אם תמצא לומר הקדש עניים חמור כהקדש בדק הבית ואפילו עמד אינו חוזר הפקיר כל נכסיו מהו. ולא איפשיטא. הילכך אם עמד חוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות זכיה ואף על גב דלגבי הקדש איכא למימר דהוה ליה ספיקא דאיסורא משום איסור מעילה כיון דממונא בחזקתיה קאי אפשר שהרי הוא בודאי שאין איסור הקדש חל. אי נמי דלענין איסורא מתקן ליה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואיכא נסחי דגרסי הפקיר תחלה ואחר כך חלק וזו היא גירסת הרי"ף ז"ל דאפשר דמי שהפקיר נכסיו כיון דעביד מילתא יתירתא אית לן למימר דאם עמד אינו חוזר טפי מבחלק לעניים. הר"ן ז"ל.

אבל בשיטה לא נודע שם מחברה פסק דלענין הקדיש וחילק לעניים כיון דאיכא איסור בל יחל ספיקא דאורייתא לחומרא ואסור ליהנות מנכסיה ולענין מפקיר אוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכה הזוכה. עד כאן.

אבל הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר תפשוט מדאמר רב הונא בסוף פרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. ויש לומר דהתם הכי פירושה אפילו אם תמצא לומר דאם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אי נמי התם מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא ועתה כשהוא שכיב מרע אמר מנה לפלוני בידי נאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא. ודוקא כשאמר כשהוא שכיב מרע חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בערכין אבל אם אמר כשהוא בריא לא היה נאמן מטעמא דאין אדם עושה קנוניא. עד כאן לשונו בתוספותיו.

יטול יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הן. דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בשכיב מרע הוא דאהני אבל בבריא לא מהני לפי שמשמעותם להבא שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה שהאומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה לא קנה שמשמעותו להבא ועדיין לא הקנה לו. וכן כתב רבו הרא"ם ז"ל דבבריא בקנין לא מהני משום דקנין דברים בעלמא הוא והקשו עליהם דאם כן היכי מהני בשכיב מרע דהא אמרינן לעיל דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ולדידי לאו קושיא היא כלל דשאני הכא דאורחיה דשכיב מרע בהכי שמתנתו אינה קונה בשעה שהוא מצוה אלא לאחר מיתה או עם גמר מיתה ומשום הכי מהני. הר"ן ז"ל.

אבל הר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: יטול יזכה יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הם. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: כולם לשון מתנה הם. כלומר לשון הוא שזוכה נמי בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. אי נמי אם יש אחד מאלו הלשונות במתנה של אחד ולשון ירושה בשני מהני לשון מתנה זו ללשון ירושה כדאמרינן כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים. אף יחסין וירש יועיל למי שהוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים או בת בין הבנות אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וקמשמע לן מתניתין זה דלשון יחסין לשון ירושה הוא ואי הוה סבירא ליה כרבנן לא קני. אי נמי הא קמשמע לן דאליבא דהלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלשון זה משמע זכיה בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. יהנה בהם יראה בהם ישעו בהם אי קנה גוף הקרקע או לא. וצריך עיון אמאי קא בעי הכא גבי חזרה במקצת. עכ"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף