שיטה מקובצת/בבא בתרא/קכה/א

שיטה מקובצת בבא בתרא קכה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לרב נחמן קשיא מאי שנא קרקע כו'. דסבירא ליה לאביי דלא עדיפי מעות לחשבן מוחזקין אף על גב דלאפרועי במעות קאי טפי מקרקע דעיקר אסמכתא עליהן ואין זו קושיא גמורה אלא שלא היתה סברת החלוק שקולה ונראית בעיני אביי ולפיכך לא הוצרך רבה לתרץ לנו את זה לדעת בני מערבא. ועוד הא אמר רנ נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע כו' ולא אמרינן נכסי דקנו יתמי נינהו אלא קנויה היתה לאביהן משעת הלואה ואביי לטעמיה דאית ליה בעל חוב למפרע הוא גובה ואסתייע ליה התם בפרק כל שעה מהא דאמר רב נחמן כו' והיינו דקא מקשה אביי לרב נחמן דכיון דאית ליה גבי בעל חוב דקרקע קנויה היא ומוחזקת היא משעת הלוואה מאי טעמא לא חשיב לה מוחזקת גבי בכור וקשיא לי טובא מאי קא מדמה דין בכור לדין בעל חוב והא איכא למימר אף על גב דכי גבו קרקע בחובת אביהם איגלאי מלתא שהיתה קנויה לאביהם משעת הלוואה ולפיכך בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם ולא הוו נכסי דקנו יתמי מכל מקום הוי ליה קרקע זו ראוי אצל אביהם כיון שהיתה שם צד הפקעה דהוה מצי מסלק ליה לוה בזוזי ולפיכך לא שקיל בה בכור פי שנים כיון שאינו נוטל בראוי וכדאמרינן לענין ירושת הבעל במעשה דסבתא דאף על גב דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והויא ליה זכותא דברתא בהנהו נכסי אפילו הכי כיון דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני הוה ליה ראוי אבל לענין בעל חוב ודאי כיון שהיתה קרקע זו שגבו היתומים קנויה לאביהם אף על גב דהוה ליה ראוי מחמת צד הפקעה דינא הוא דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם דלא אשכחן בשום דוכתא שלא יהא נוטל בראוי כבמוחזק ובראוי דירושה בלחוד הוא דלא שקיל לפי שלא זכה כלל הלוה במה שראוי לירש. והא דתנן במסכת בכורות הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה מקולי כתובה שנו כאן כדאוקימנא התם לענין שבח שאין אשה נוטלת בו ובעל חוב גובה דמקולי כתובה שנו כאן ופירשו כן לענין שבח השנוי תחלה והוא הדין לענין ראוי ובהדיא אמרינן בסוף פרק מי שמת ומי מצית אמרת דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' מאי לאו יורשי בני מורישיו אחי פירוש שמע מינה דמצו יורשין למימר אבי אבונא קיריתנא ואי אמרת אין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק למה להו למימר אבי אבונא קיריתנא והלא אי נמי אבוהון קירתי לא גבי מינייהו בעל חוב שהרי ראוי הוא אצל אביהם וכל שכן שלא הגיע אצלם שום זכות לאותה ירושה בחייו והוי ראוי טפי טובא ממלוה. ועוד לפי הדמיון שמדמה אביי בבור לבעל חוב לענין ראוי נמצא דרבה דהוא רביה סבירא ליה במעשה דסבתא דטעם צד הפקעה משוי להו לנכסי ראוי אצל בעל חוב אי נמי לית ליה הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכיון דקרקע שגבו יתומים בחובת אביהם ראוי הוא אצל אביהם מטעם צד הפקעה אין בעל חוב חוזר וגובה אותן מהם שאין בעל חוב למפרע גובה לדעת אביי, ורחוק הדבר לומר דלדעת אביי לית ליה לרבה רביה הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה היא הלכה פסוקה וכן תצטרך לומר דלרב יהודה אמר שמואל דאמר אין בכור נוטל פי שנים במלוה ע"כ לית ליה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לדעת אביי וליכא למימר דלעולם סבירא ליה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומשום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוהון משעבדנא לבעל חוב דאבוהון מדרבי נתן דאביי לא מפרש ליה לדרבה בר אבוה מהאי טעמא דרב הוא דקא מפרש לה הכי בפרק כל שעה אבל אביי מפרש לה משום דאמרינן בעל חוב למפרע הוא גובה. וצריך לומר דהא דקא רמי אביי דרב נחמן אדרב נחמן לאו דדמו דינא לבעל חוב לדין בכור לענין ראוי אלא הכי קשיא ליה כיון דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם דלאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלמא קרקע זו קנויה היתה לאביהם אם כן לענין בכור מאי טעמא חשבינן ליה ראוי כיון שהיתה קנויה לאביהם אי משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי הוא כיון דרבה דהוא מארי דשמעתא במעשה דסבתא סובר דטעם צד הפקעה משוי ליה לנכסיו ראוי אצל ברתה ואפילו הכי גבי בכור סבירא ליה גבו קרקע יש לו דלא חשבינן ליה ראוי מה שהיה יכול להפקיע ממנו קרקע זה ולסלקו במעות כל שכן דלית לן למימר דרב נחמן דלא שמעינן ליה האיך סברא דלא שמעינן ליה בהדיא דמחמת שהיה אפשר להפקיע זכותו מן הנכסים איקרי ראוי שאין לנו לומר שאלים ליה הא טעמא אפילו לענין גבו קרקע דרבה גופיה דהוא מרא דשמעתא לא משוי ליה ראוי מטעם צד הפקעה ועולה היה בדעת אביי שיש שום טעם ביד רבה לחלק בין מעשה דסבתא לענין גבו קרקע אי משום דהתם היתה סבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא לגמרי ובענין גבו קרקע אי אפשר ללוה להפקיע זכות המלוה אלא מגוף הקרקע ולא משוויו או מטעם אחר על כן רוצה לתלות טעמיה דרב נחמן דאמר גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בקרקע משוי ליה ראוי עד שישמע תשובת רבה ולפיכך היה מקשה לו דרב נחמן אדרב נחמן דכיון דאית ליה לרב נחמן דבעל חוב למפרע הוא גובה ונמצא שהיתה קנויה למלוה הא ודאי מוחזקת היא. ועוד יש לומר דהא דקא מקשה אביי מהאי דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא להקשות קושיא גמורה נתכוון אלא לחזק שאלתו הראשונה ששאל מאי שנא קרקע דלא דלאו האי קרקע שבק להון כו' וחזר לחזק את הסברא הזאת דכיון דשמעינן ליה לרב נחמן דאמר ביתומים שגבו קרקע לאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלא אמרינן קנויה היתה לאביהם משעת הלואה ואפילו הכי אמרינן לענין בכור גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בו משוי ליה לראוי הכי אית לך למימר בגבו מעות דראוי הוא שהרי מעות הללו לא נקנו למלוה מעולם דלא אמרינן למפרע הוא גובה אלא לענין גביית קרקע ואף על גב דכי גבו מעות לא שייך לשוינהו ראוי מטעם הפקעה לפי שסתם מלוה ליפרע במעות היא עומדת ובגביית קרקע שייך טעם הפקעה לשווייה ראוי אפילו הכי יותר קרוב לעשות את המעות ראוי שלא נקנו מעות למלוה מן הקרקע שנקנית לו. אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן לטעמא דבני מערבא קאמרינן כו'. פירש רשב"ם ז"ל בין לדידי בין אליבא דרב נחמן סבירא לן כו' מיהו לבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה סבירא ליה שלא אמרו כן בגבו מעות דבהא מיהת מודו לי דודאי מעות לאו מוחזקת נינהו דלאו אסמכתא עלייהו ולא נקנו למלוה קניית שעבוד אפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא וכיון שלא יתכן שלא אמרו כך בגבו מעות על כרחך הא דקאמרינן בכור נוטל פי שנים בגבו קרקע אמרו ורב נחמן סבר דגבו קרקע ודאי לא אמרו בני מערבא וכמו שאמרו בני מערבא במעשה דסבתא דקרקע ראויה היא. וראיה לפירוש רשב"ם ז"ל מפרק ארבעה וחמשה דמשנינן התם הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי אינהו כרבי אלמא רב נחמן נמי לא אוקמה בגרושה אלא לאוקמה כרבי אבל לרבנן הוא מתוקמא ליה שפיר באשת איש דסבירא ליה לרב נחמן דלרבנן נזקין לאו מוחזקין והוא הדין למלוה כמו שפירשנו והא דקאמר רבא דרב נחמן לטעמיה דבני מערבא קאמר הכי הוה שמיע ליה מיניה דבר פלוגתיה הוה וידע דלטעמייהו דבני מערבא הוא שנחלק עמו ולאו מפני שיש מימרא לרב נחמן מוכחת דגבו מעות אין לו ותדע דרבינא קאמר לעיל נהרדעי לטעמייהו דסבירא ליה לרבינא דלרבי אליבא דרבנן גבו מעות יש לו. ופירש עוד רשב"ם ז"ל מרב נחמן דאית ליה בין אליבא דנפשיה בין אליבא דבני מערבא דגבו קרקע אין לה לא תיקשי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כו'. ואי אפשר להעמיד לשון זה דהא אביי הוה מקשה דרב נחמן אדרב נחמן משום דהוה סבירא ליה דטעמיה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דקסבר בעל חוב למפרע הוא גובה והיאך ישיב לו רבה לא לרב נחמן קשיא ולא יפרש לו למה לא קשיא והא ודאי נראה כי תירוץ הקושיא כמו שאמר לו לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן. ולפי מה שפירשתי למעלה לא קשיא מידי דעל כרחך לא הוה קשיא ליה לאביי דרב נחמן אדרב נחמן אלא מפני שלא היה רוצה לתלות דהא דקאמר גבו קרקע אין לו משום צד הפקעה שהיה בו דהא רבה דהוא מריה דשמעתא דמעשה דסבתא דקאמר דצד הפקעה משוי ליה ראוי לית ליה הכא האי טעמא הא דקאמר גבו קרקע יש לו אבל בתר דמהדר ליה רבה לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולעולם סבירא לן דצד הפקעה משוי ליה ראוי כסברא דידי במעשה דסבתא ממילא איפריקא לה דהא דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו היינו משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי וגם רב נחמן סובר הוא דאפילו בני מערבא מודו בהא ודקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים כו' התם משום דאפילו תימא ראוי הוא מצד הפקעה מכל מקום בעל חוב נוטל בו כן נראה לי. וכן לפי הלשון שני שכתבתי דאביי לא נתכוון להקשות קושיא גמורה אהא דרב נחמן אלא סברא שאל היאך עדיפי מעות כיון שלא נקנו הן עצמם ואפילו שאין בהם טעם הפקעה היאך עדיפי לחשבן מוחזקין טפי מקרקע שנקנה לאביהן ואף על פי שיש בו טעם הפקעה והיינו דאמר רבא לא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ולא חשש לתרץ דרב נחמן אליבא דבני מערבא לפי שאין שם קושיא גמורה דהא איכא למימר דאית להו דמעות עדיפי דלית בהו טעם הפקעה וכמו שלא הוזקק לתרץ לרב נחמן אליבא דבני מערבא קושיא קמייתא דהוה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלא האי קרקע כו' לפי שלא היתה אלא מדרך סברא ואיכא למימר דהך סברא לית להו לבני מערבא ומכל מקום השיב לו דלרב נחמן אליבא דנפשיה לא קשיא. גם מה שהקשה אביי מדרך סברא מאי שנא מעות מקרקע דודאי רב נחמן אליבא דנפשיה לא מפליג בינייהו ולפי הלשון הראשון שכתבתי שתי שאלותיו של אביי תירץ לו רבה גם לרב נחמן אליבא דבני מערבא דעל כרחך לא היה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלאו האי קרקע כו' אלא מפני שלא היה רוצה לתלות טעמא דרב נחמן משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי כיון דחזיא לרבה דהוא מריה דהא סברא במעשה דסבתא דלית ליה הכין בענין גבו אבל בתר דשני ליה רבא דלאו אליבא דנפשיה קאמר הכי תו ליכא לאקשויי לרב נחמן אליבא דבני מערבא מאי שנא קרקע כו' דטעמא דצד הפקעה דמשוי נכסים ראוי בגבו קרקע לא שייך בגבו מעות וכן ליכא לאקשויי אליבא דבני מערבא מאי שנא מעות כו' דאיכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וקרקע נקנה לו למלוה מחמת שעבוד וטריף ליה מלקוחות ולא כן מעות ומעיקרא דהוה מקשה דמאי שנא מעות משום דאית ליה לרב שעבודא לאו דאורייתא כמו שכתבנו למעלה מכל מקום למדנו דטעם הפקעה דמשויה ראוי יש לו בגבו קרקע ולא בגבו מעות דעל כרחך למאי דקסבר אביי דטעמא אמר רבה בר אבוה משום דבעל חוב למפרע הוא גובה כיון שהקרקע קנויה למלוה אי אפשר לומר דאין לו לבכור בגבו קרקע אלא מטעם הפקעה והאי טעמא הוא דאכרחיה לרב נחמן לימא דמודו בני מערבא דגבו קרקע דאין לו ואפילו הכי קאמרי בני מערבא גבו מעות יש לו דלא שייך בגבו מעות טעם הפקעה וכן דעת רשב"ם ז"ל.

ורבינו יעקב פירש לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וכסברא דידיה גבי יתומים שגבו קרקע כו'. אלא אליבא דבני מערבא הוא דקאמר גבו קרקע אין לו דהא שלחו מתם בענין מעשה דסבתא דבעל לא ירית דסבירא ליה לרב נחמן דטעמייהו דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דהפקעה משווי ליה כראוי ולא רצה לתלות רב נחמן טעם דבני מערבא משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דאין ראוי לחלוק בזה. ואנו כבר כתבנו דההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אינה מוכחת כלל דגבו קרקע יש לו דהא אית למימר בין דגבי קרקע בין דגבו מעות אין לו אף על גב דבעל חוב גובה למפרע לדעת אביי ומשום דהפקעה משווי לה ראוי. עליות.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ויש להקשות על פירוש רשב"ם ז"ל אם כן היכי מסתם לה תלמודא כולי האי דבשלמא לרבה כיון דממאי דפרכינן עליה מוכח דאית ליה למימר בתרווייהו אין לו מכיון דאהדר רבה ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרי כו'. משמע דאודי ליה רבא לאביי דאליבא דנפשיה בתרווייהו אין לו אבל לרב נחמן דממאי דפרכיה לדידיה מוכח דאית ליה למימר יש לו אם איתא דלמסקנא לרב נחמן נמי אין לו היכי מסתם לה ולא מהדר לפרקיה מאי דפרכינן עליה וכי סמכינן הכא בפירוקא דמאי דפרכינן אמאי דאיתמר בסוגיין דפרק כל שעה. יש לומר דרבה הכי קאמר בין לדידי בין לרב נחמן אית לן דקרקע ומעות כי הדדי נינהו ולדידי בתרווייהו אין לו ולרב נחמן אי טעמיה מאי דקאמר יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה מלוה מוחזקת היא הכי נמי דבתרווייהו יש לו ואי סבירא ליה דמלוה ראויה היא אלא דטעמא מדרבי נתן וכדמפרש בפרק כל שעה בתרווייהו אין לו ומיהו אליבא דבני מערבא קאמר דדוקא גבו מעות יש לו אבל גבו קרקע אין לו דמדחזינהו רב נחמן לבני מערבא דמפלגי בין מלוה גופיה לרבית ואף על גב דבתרווייהו משתעבד האי עכו"ם וזכה בו מלוה בחייו אלמא סבירא ליה דלא מיקרי מוחזק אלא מה שהוא עשוי לפרוע דהיינו מלוה גופה שכל אדם רוצה לפרוע מה שלוה משום הכי קאמר רב נחמן דלדידהו נמי אית להו למימר דדוקא גבו מעות הוי מוחזק לפי שכל חוב הוא עשוי ליפרע במעות אבל גבו קרקע לא. ומשום דלא פשיטא ליה לרבה בטעמיה דרב נחמן מידי אי סבירא ליה מלוה מוחזקת או ראוי מסתם לה סתומי ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דבין לדידי בין לרב נחמן מעות וקרקעות שווין הן ומיהו כיון דאשכחן לרבה דאמר בפרק כל שעה דטעמיה דרב נחמן מדרבי נתן אנן נמי סמכינן עליה דטעמיה דרב נחמן משום הכי הוא אבל לעולם לדידיה מלוה ראויה היא ובין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וכדברי רשב"ם ז"ל. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחידושיו.

עוד קשה לפירוש רשב"ם ז"ל למה דחק רבה לומר דלא סבירא ליה דבני מערבא דעיקר פירכא דפריך ליה אביי היינו משום דאיהו קאמר לקמן מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא כו'. ולפי פירוש רשב"ם ז"ל שחלק דלא תיקשי מהאי דבני מערבא ואי משום קושיא דמאי שנא כי גבו קרקע כו' הוא דקא הדר ביה מה תירץ בכך בהא דקאמר ולן לא סבירי לן ואכתי לבני מערבא שייך לחלק בין גבו מעות בין גבו קרקע ולפי פירוש רבינו תם ז"ל לטעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירי לן לדידי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדפרכת לי ממאי דאמרי מסתבר טעמייהו דבני מערבא והכי מוכח בסוף מכלתין דרבה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והא דקאמר רבה טעמא משום דאי קדמה סבתא וזבנה אליבא דידיה הוא ובני מערבא לאו מהאי טעמא חשבי ליה ראוי דמצי סבתא לסלוקי לברתא דהכי נמי הוה מצי לסלוקי למלוה מן הקרקע ואפילו הכי חשבי ליה בני מערבא מוחזק. תוספי הרא"ש ז"ל.

כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: וקשיא לי דהא רבה לא אהדר ליה לאביי למאי דאקשי ליה מעיקרא בין לדידיה בין לרב נחמן מאי שנא קרקע ומאי שנא מעות ויש לומר דמדקאמר ליה לטעמיה דבני מערבא אמרינן גלה לו דלטעמייהו דחלקו בין קרן לרבית קאמר ליה ולומר דבני מערבא לאו כל מאי דכתיב בשטרא חשבי כמוחזק ואף על גב דנקט ליה בידיה ואף על גב דלדידהו שעבודא דאורייתא אלמא לדידהו איכא לאיפלוגי נמי בין גבו קרקע לגבו מעות ומר אזיל בתר עיקר שעבודא דהיינו קרקע ומשום דלדידהו שעבודא דאורייתא ומר אזיל בתר מאי דיהב מלוה דהיינו מעות עד כאן. וכבר תירצה הר"י ז"ל בעליות כמו שכתבתי לעיל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: טעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולא אנן סבירי לן. פירוש לטעמייהו דבני מערבא דסבירי להו כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במלתא דאתא לידיה דאב וסברי אליבא דרבנן דמלוה כמאן דגבייה דמי ואתא מחיים לידיה ופלוגי אפלגינן בה בין גבו קרקע לגבו מעות אנא אמינא בעינן דאתו לידיה דאב מחיים כי היכי דנימא מלוה כמאן דגביא דמיא ואתא לידיה מחיים ונפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא כרבי סבירא ליה דאמר כל מידי דזכי אב הוי ממוניה ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים מוחזק הוי ובכור נוטל פי שנים וכיון שכן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו. והא דרבה דאמר לענין מעשה דסבתא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה כו' לא קשיא אמימרא דהכא דהתם לית לה לברתא זכייה בחיי סבתא בהנהו נכסי אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא ומחיים זכה בהו וממונא דידיה הוא וכיון דסבירא ליה כרבי אף על גב דלא אתא לידיה נמי בכור נוטל בו פי שנים דכי אקשי עלה והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' הני מילי כדהוה סלקא דעתיה דכרבנן סבירא ליה דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים מדקאמרינן גבו מעות אין לו אלמא זכייה לא איכפת לן בה ולא מהניא מידי אלא עד דאתיא לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אי הכי גבו קרקע אמאי יש לו כלומר אי משום דסבירא לך כיון דגבו קרקע הוי ליה כמאן דמטא ליד אבוהון מחיים והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' אלמא אף על גב דקרקע נינהו לא הוי כמאן דמטא לידיה מחיים אלא אמרינן השתא הוא דאתא לידיה ולאו מחיים אבל השתא דקאמרת ולן לא סבירי לן אלא כרבי דאמר כל מידי דזכה ביה והוה נכסיה מחיים אף על גב דלא אתא לידיה בכור נוטל פי שנים ליכא לאקשויי עליה ממעשה דההיא סבתא דהתם בחיי סבתא ליכא לברתא זכייה בהנהו נכסי ואכתי ליתנהו ממוניה כלל אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא וממונא דידיה הוא. ואיכא לפרושי דרבה ורב נחמן נמי כרבנן סבירי להו דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים והכי קאמר ולן לא סבירי לן כוותייהו דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא מחיים ואתא לידיה דמיא אבל בין לדידי בין לדידיה מלוה לאו כמאן דגביא דמיא כדאפסיקא הלכתא לקמן וההיא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כו' דשמעת מיניה דסבירא ליה דכיון דגבו קרקע אמרינן האי קרקע שבק אבוהון לא קשיא אמימריה דהכא דאלו התם בעל חוב והכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דכי מקשינן עליה דרב נחמן ממימריה לענין יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה כבני מערבא דמלוה כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמיא מדקאמרינן גבו מעות יש לו אלמא אפילו גבי בכור נמי סבירא ליה דכיון דגבו מעות אמרינן הני מעות שבק אבוהון וכמאן דאתו לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אם כן גבו קרקע אמאי אין לו אי משום דסבירא ליה דגביית מעות הוא דחזייה להו כמאן דמטא לידיה דאבוהון מחיים האי קרקע שבק אבוהון יתר מגביית מעות אבל השתא דקאמר ולן לא סבירי לן דמלוה כמאן דגביא לידיה ליכא לאקשויי עליה ממימריה לענין יתומים דהתם בעל חוב הכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה כו'. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אנן טעמייהו דבני מערבא קאמרינן כו'. פירוש לדידי סבירא לי שהכל ראוי משום דאי קדים הלוה וזבין זביניה זביני ותו לא מצו אינהו למיגבה מיניה דלוקח דהא סבירא ליה לרבה שעבודא דנכסים משועבדים לאו דאורייתא כדאיתא בסוף גט פשוט הלכך כל מלוה ראויה היא מיהו בני מערבא סבירי להו שעבודא דאורייתא הוא הלכך מלוה מוחזקת היא לגבי קרנא מיהו לגבי סבתא ראוי הוא לגבי בעל דאי קדמה וזבנה זבינה זביני ואי מזבן לא יהיה לפשוט כי אם מעות ובמעות אין לו לבכור ולרב נחמן סבירא ליה שהכל מוחזק ואנן דמפלגינן בין קרקע למעות לטעמייהו דבני מערבא דמפליג בין מלוה לרבית וכיון דלדידהו רבית ראוי הוא הוא הדין נמי מעות ראוין הן דלאו הני מעות שבק להון אבוהון ואפשר דבתר הכי אתו לידיה דלוה אבל קרקע בידא דלוה הוה ומשועבד ליה ורב נחמן סבר מעות במעות חד גוונא נינהו אבל קרקע תחת מעות אישתני. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף