שיחה:ערך/מלאכה שאינה צריכה לגופה

החילוק בין משאצ"ג לדשא"מ

יעויין בפנים דברי הקהילות יעקב ומה שהקשה שם.

ונלענ"ד לתרץ אליבא דתוס' דמה שחופר גומא וא"צ אלא לעפרה אינו פטור משום דשא"מ היינו משום דהוי פסיק רישא, ולכן ל"ש אלא פטור משאצל"ג, והפטור דמשאצל"ג אינו משום שלא מתכוון ל"בנייה", אלא משום שתכלית מלאכה זו אינו לאותו צורך שהי' במשכן.

אבל לד' רש"י שענין משאצל"ג אינו משום שאינו לאותו תכלית שהי' במשכן, ולפ"ז ביארנו לעיל שבחופר גומא וא"צ אלא לעפרה מה שנחשב משאצל"ג היינו משום שלא התכוון למלאכה עצמה דהיינו עשיית הבור, א"כ צ"ב מה החילוק בין משאצל"ג מסוג זה לבין דשא"מ.

ולכאורה היה נראה שבדעת רש"י צ"ל כהחילוק שכתבתי בתחילה ע"פ דברי הכ"מ (וכהגרעק"א), שהרי כל הסתירה לביאור הנ"ל היה מתוס', אבל לפי רש"י אפשר להישאר בביאור זה.

אמנם בדברי רש"י בביצה לג· ד"ה והלכתא מבואר שהעמדת דברים באופן שנוצר אהל נחשב דשא"מ ומזה מוכח דרש"י מודה לתוס' (בשבת) בגדר דשא"מ דאף באינו מתכוון לתוצאה הוי דשא"מ, ולא רק באינו מכוין לפעולה. ולפ"ז החילוק בין דשא"מ למשאצל"ג היינו דדשא"מ תלוי ב"כוונה", ומשאצל"ג תלוי ב"צורך", ומקור סברא זו בתוס' מא: סד"ה מיחם שכ' "התולש לאכילה או לבהמה בארעא דידי' חייב חטאת בכ"ש אע"ג דאין מתכוון ליפות הקרקע לא דמי למשאצל"ג כגון חותה להתחמם, דהתם אע"פ שאין מתכוון ליפות אנן סהדי דניחא לי', אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו וכו'". ונראה שכוונתם דמי שתולש בשביל אכילה אין מטרתו במעשה זה בשביל ייפוי הקרקע שלא לשם כך עשה פעולה זו ולכן הוי דבר שאינו "מתכוון", ומ"מ ייפוי הקרקע נצרך לו, ולכן הוי צריכה לגופה. ולפ"ז י"ל בדעת רש"י כדלעיל.

וגם לפ"ז נצטרך לומר שבחופר גומא וא"צ אלא לעפרה שייך גם הפטור של דשא"מ, אלא שכיון שהוא פ"ר – אינו נפטר משום כך, אבל לענין משאצל"ג שנלמד מ"מלאכת מחשבת" ל"ש חומרת פ"ר ולכן פטור. (מספר הון יוסף)

נספח

הבעה"מ בפ' האורג (לז: מד' הרי"ף) כ' שזורה ובורר הוו מלאכות שא"צ לגופן. וצ"ב. והנה לד' תוס' צד· דהגדר דמשאצל"ג שלא עושה לאותה מטרה שהי' במשכן ודאי ל"ש כאן. ויל"ע אם לד' רש"י יהי' מיושב, דלכאורה יל"פ דהוי סילוק הנזק וברצונו לא באה לו, רק דתלוי מה החילוק לרש"י בין מפיס מורסא ותופר יריעה שנפל בה דרנא – שבזה ל"א משאצל"ג (כמו שהוכיחו תוס' לעיל צד· סד"ה רבו) לבין המקרים שאמרי' ברצונו לא באה לו. ונראה לענ"ד דבדבר שבא למנוע הנזק טרם נעשה הוי משאצל"ג, וכאשר הנזק כבר נעשה ובא לתקנו זה כבר מלאכה חשובה דאינו מניעת נזק בעלמא אלא תיקון. ולפ"ז זורה ובורר אינו משאצל"ג אלא תיקון דאחר שכבר נתערב – הוא מתקן ואינו סילוק נזק בטרם יקרה.

אמנם העירני הרב שלמה י. שפירא שליט"א דמכבה נר כדי שיישן החולה לפי הגדר הנ"ל צ"ל מלאכה הצריכה לגופה, ובגמ' לעיל ל· מבואר דלצורך חולה הוי משאצל"ג. ולכן ביאר דסילוק הנזק, אף אחר שכבר נעשה הנזק, אינו מלאכה חשובה אא"כ הוי מלאכה של יצירת דבר חדש, כגון בניית הפתח במורסא ותפירת יריעה שנפל בה דרנא. ולפ"ז אפשר לבאר ד' הבעה"מ ע"פ שיטת רש"י הנ"ל.

מיהו נלענ"ד די"ל כמו שביארנו לעיל, ומה שהק' ר"ש שפירא ממכבה נר כדי שיישן החולה י"ל דכיבוי נר הוי סילוק נזק שעתיד לבוא דאינו בא לכבות האש שכבר קיימת אלא את האש שעתידה להיווצר בעתיד, דאש אינה חפץ קיים, אלא כל שעה מתחדשת השלהבת ונוצרת שלהבת חדשה. (כמש"כ הגרשז"א במנחת שלמה, נדפס בשולחן שלמה רעט גבי מוקצה דשלהבת).

ולפ"ז הדק"ל מדוע בורר וזורה הוי משאצל"ג. ואולי להבעה"מ גדר משאצל"ג שאינו נעשה לצורך החפץ שבו נעשית המלאכה, ולפ"ז מובן מדוע מוציא המת לקוברו הוי משאצל"ג, דקשה לכאורה דאינו סילוק הנזק בעלמא דיש מצות קבורה ע' מש"כ לעיל , ולפ"ז א"ש. (מספר הון יוסף)