שיחה:חכם צבי/צב
ניסוח חופשי של תוכן התשובה[עריכה]
נתינת שמן ערב לתוך מים
ודין מוליד ריח בבשר אדם ובאוכלין ומשקין
- א
כתב הט"ז (או"ח סימן תקיא סק"ח): ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן שפיגונר"ד לתוך המים ביום טוב, לצורך נטילת ידי הכהנים. ואיסרא קעבדין, דמולידין ריח במים. ואפילו שופכן בערב יום טוב, מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים, וזה ניחא ומכוונים לכך, עכ"ל. והמגן אברהם (שם סקי"א) הסכים עמו בפשיטות בראשונה.
ואני אומר, הנח להם לישראל, אם אינן נביאים בני נביאים הן. דהנה לא מיבעיא אם שפכו השמן לתוך המים בערב יום טוב, וביום טוב רק רוחצים הכהנים ידיהם במים המריחים, שבזה ודאי אין שום נדנוד איסור, כיון שאין שייך אולודי ריחא בבשר האדם.
וראיה לדבר, דאמרינן בגמרא בביצה (לג:) עצי בשמים מוללו ומריח בו [- ביו"ט], ופירש רש"י (ד"ה ומוללו): בין אצבעותיו. ומעתה לדעת הרוקח (הל' סוכה סימן רכ) והמהרי"ל שאסור להניח אתרוג על בגד ביום טוב משום מוליד ריח, והיינו שלדידהו כל פסיק רישא באולודי ריחא אסור, וכן פסק הרמ"א (סימן תרנח ס"ב), קשה היאך שרי למלול הבשמים ולהריחם והרי ע"כ נולד ריח באצבעותיו. וע"כ צריך לומר שלא שייך אולודי ריחא בבשר האדם. ואם כן הוא הדין רחיצת ידי הכהנים במים המריחים אין בה משום מוליד ריח, כיון שלא שייך אולודי ריחא בבשר האדם.
ואפילו לדעת מהרש"ל (יש"ש ביצה פ"ב סימן לד) החולק על הרוקח ומהרי"ל, וסבירא ליה שאין איסור מוליד אלא במתכווין ממש, אבל אם אינו מתכוון, אף שהוא ספיק רישא אינו אסור. ואם כן לכאורה אין להביא ראיה ממולל עצי בשמים, כיון שאפשר שלא נתכוון לכך.
אך באמת גם לדעתו מוכח שפיר, דמסתמא כל המולל עצי בשמים דעתו שיתבסמו אצבעותיו. וכדאמרינן בגמרא ביומא (לט.) משל למוכר אפרסמון, אומר לו המתן שאמדוד אני כדאי שאתבשם אני ואתה. ואם אכן יש חילוק בדבר, כשמתכווין שיתבשמו אצבעותיו אסור למלול, היה לגמרא לפרש שאין למלול עצי בשמים ביום טוב אלא באופן שאינו מתכוין שיתבשמו אצבעותיו. ומדלא פירש שמע מינה דבכל גווני שרי.
ועוד יש להביא ראיה לזה, מדתנן בשבת (קיא.) בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. ואי סלקא דעתך דשייך אולודי ריחא גם בבשר האדם, אם כן מה בכך שבני מלכים הם, נהי דלא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ולכך אין לאסור סיכת שמן על גבי מכה משום שחיקת סממנין. מכל מקום ליתסר משום מוליד ריח. אלא ודאי לא שייך אולודי ריחא בבשר אדם.
ועוד יש ללמוד שאין לחשוש למוליד ריח בבשר אדם, דלא יהיה חמור איסור מוליד ריח מאיסור צובע שהוא אב מלאכה, ואעפ"כ אמרינן (או"ח סימן שכ ס"כ) שגם לדעת המחמיר באכילת תותים שיש לחוש לו משום צובע, היינו רק באופן שנגעו ידיו במפה או בבגד, אבל עצם צביעת ידיו במי התותים, אין בה משום צובע.
ואף שיש מקום לחלק, שהרי בצביעת ידיו במי תותים הרי הוא מקלקל, משא"כ הולדת ריח בידיו הוי תיקון. אך גם צביעת הבגד או המפה במי תותים הוה קלקול ואעפ"כ אסור משום צובע, ואם כן שפיר למדנו משם שאין דין צביעת יד שווה לצביעת בגד. וה"ה לענין איסור מוליד ריח, אין דין מוליד ריח בגוף אדם שווה לדין מוליד ריח במפה או בבגד המפורש בגמרא לאיסור.
ועוד יש להביא ראיה להתיר הולדת ריח בבשר אדם בשבת, מדאמרינן בברכות (נג:), שמן מעכב את הברכה, ופירש רש"י (ד"ה שמן): שמן טוב שיש בו בשמים, מעכב את הברכה למי שרגיל בו. וברור שדין זה הוא בין בחול ובין בשבת, ואם כן מוכח שאף בשבת סך את ידיו בשמן שיש בו בשמים, אף שמוליד ריח בידיו. ובודאי שאין סברא לומר שהותר לו כן משום סרך ברכת המזון ובעלמא אסור.
אלא דלכאורה יש לחלק שהרי עוד אמרו שם בגמרא (נג.) שמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו. הרי ששמן זה עשוי להעביר את הזוהמא ולא ליתן ריח, וכיון שלאו לריח עביד שפיר אין בו משום מוליד ריח, ואין ראיה משם להתיר הולדת ריח בבשר אדם.
אמנם רש"י שם (ד"ה אין מברכין עליו) פירש שאף שאין מברכים עליו בורא עצי בשמים, מכל מקום מברכים עליו בורא שמן ערב. הרי מבואר מדברי רש"י שעכ"פ עשוי שמן זה להריח, דאם לא כן לא היו מברכים עליו כלל, אף לא ברכת בורא שמן ערב, כמו שכתבו התוספות (ברכות מג: ד"ה האי) לענין אתרוג שרק אם מתכוון להריח מברך עליו ברכת הריח, אבל האוכלו ואינו מתכוון להריח אינו מברך ברכת הריח. ואם כתב רש"י שמברך על שמן זה בורא שמן ערב, ע"כ שכוונתו להריח.
ואין להקשות הא גופא, מנא ליה לרש"י שדעתו להריח, ומשום הכי הוצרך לפרש שמה שאמרו בגמרא שאין מברכין עליו, היינו ברכת בורא עצי בשמים, אך ברכת בורא שמן ערב מברכין עליו. דילמא, אין דעתו להריח כלל, ומה דאמרינן אין מברכין עליו, היינו שאין מברכין עליו שום ברכה.
אך נראה שהוצרך רש"י לכך, משום שאם אין דעתו כלל להריח, מדוע משתמש בשמן ערב ולא בסתם שמן. ולא מסתבר לומר ששמן זה מעביר יותר את הזוהמא משאר שמנים. אלא על כרחך שאף שמושח ידו להעביר הזוהמא, מכל מקום דעתו נמי אריח.
- ב
ואחר שהוכנו שמותר לסוך הידים בשמן ערב ובמים המריחים בין ביום טוב ובין בשבת. נראה להוסיף שאף מותר ליתן בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם. שהרי אף התירו לתת תבלין לתוך הקדרה או התמחוי בשבת, ואין חוששים להולדת ריח באוכלין ובמשקין שבתוכם. ועל כרחך צריך לומר שלא גזרו משום מוליד ריח, אלא בדבר שאינו אוכל או משקה, כמו חרס ופחמין ושיראי, אבל באוכלין ומשקין לית בהו משום מוליד ריח.
וגדולה מזו אמרו שאפילו משום צובע שהוא אב מלאכה, ליתא באוכלין ומשקין (שו"ע סימן שכ ס"כ). וכן כתב רש"י בשבת (קלט:) שמותר ליתן בשבת ביצה במסננת של חרדל כדי שיקלוט החרדל את צבע החלמון.
ואין לחלק ולומר שלא התירו לעשות כן רק באופן שדעתו לאכול או לשתות את אותו הדבר, אך אם דעתו לרחוץ אחר כך באותן המים אסור. שהרי כבר הוכחנו שעצם רחיצת הידים במים אלו מותרת, כיון שאין משום מוליד ריח בבשר אדם, וכיון שהתכלית הנרצית ממעשה זה מותרת - האיך תהיה ההכנה יותר אסורה מן העיקר והתכלית.
והנה נחלקו הראב"ד והרמב"ם במכין צבע על ידי עירוב סממנים במים ואחר כך צובע בהם דבר אחר. שדעת הרמב"ם (שבת פ"ט הי"ד) שחייב אף על עצם צביעת המים ע"י הסממנים, ואילו דעת הראב"ד (הו"ד במגיד משנה שם) שאינו חייב על צביעת המים, עד שישוב ויצבע עם מים צבועים אלו את הדבר שנגמרה בו מלאכת הצביעה.
ולא מיבעיא לדעת הראב"ד, שמע מינה שההכנה קלה היא מן הגמר, ולכן אינו חייב על הכנת הצבע בתערובת הסממנים עם המים, אלא רק על גמר הצביעה כשצובע איזה דבר במים אלו. ואם כן פשיטא שהוא הדין בנידון דידן, מותר ליתן הבשמים בתוך המים כיון שאף אחר שיהיו המים מבושמים יהיה מותר לו לקיים התכלית, דהיינו רחיצת הידים במים אלו.
אלא אפילו לדעת הרמב"ם שחייב על עצם צביעת המים, היינו דוקא כשצובע דבר שאינו ראוי למאכל או לשתיית אדם. אבל אם צובע דבר שראוי למאכל אדם, ודאי שאינו חייב עליו משום צובע. ולכן נקט הרמב"ם דוקא שנותן איסטיס לתוך מי כרכום, ולא העמיד דבריו על נתינת הכרכום בתחילה לתוך המים. כי מאחר שמי כרכום כשלעצמם ראויים למאכל אדם, אינו חייב עליהם משום צובע. אף שודאי אם יצבע בגד במי כרכום יהיה חייב משום צובע.
ועפ"ז אפשר לבאר מה שלא פסק הרמב"ם (שבת פי"א ה"א) כשיטת רב (שבת עה.) ששוחט חייב משום צובע. כי מאחר ובשר הבהמה ראוי למאכל אדם, לא שייך בו צביעה.
ואף לדעת רב יש לומר שדוקא בשחיטה חייב משום צובע, כיון שהדם אסור באכילה, אבל בדבר שראוי למאכל אדם ומותר לאוכלו, יודה רב שאין שייך בו צובע.
וכן מוכח מהא דמותר למזוג יין אדום בשבת, ולא חיישינן למה שהמים נצבעים ונעשים אדומים. ועל כרחך כמו שנתבאר שלא שייך צביעה בדבר מאכל ומשקה. וה"ה איסור מוליד ריח אינו בדבר מאכל ומשקה.
- ג
סוף דבר, כיון שבגמרא לא אשכחן דשייך איסור מוליד ריחא אלא בדבר שאינו מאכל ומשקה, אבל בדבר מאכל ומשקה לא אשכחן דשייך ביה מוליד ריחא, שוב אין לנו לאסור כן מדעתנו. כיון דמילי דרבנן נינהו, ועל המחמיר להביא ראיה, כאותה שאמר רבי ישמעאל לרבי אליעזר בן עזריה (ידים פ"ד מ"ג): עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, שכל המחמיר עליו ראיה ללמד.
ובפרט שכבר הבאנו ראיות נכונות להתיר. וכל שכן שכבר נהגו להתיר בכמה קהילות קדושות, וכבר אמרו (ברכות מה.): כל מקום שהלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר .
מקום החותם [צבי אשכנזי ס"ט]