שואל ומשיב/ה/לד

שואל ומשיב ‏ ה לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן לד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

נשאלתי אם מותר לרבץ הבית בשבת והשבתי שהדבר מפורש בש"ע סי' של"ז ס"א דמותר ומ"מ בביתי אני מוחה וחילי דילי דהנה מקור הדין דמותר לרבץ הבית מבואר בש"ס שבת דף צ"ה דאמימר שרי זילחא בשבת אמר טעמא מאי משום גומות והכא ליכא גומות ואסיקנא שם דלדידן דקיי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה וק"ל טובא דאמאי לא נאסור מטעמא אוחרא דניהו דמשום משוה גומות ליכא כיון דאינו מתכוין רק שלא יעלה האבק מ"מ יאסור מטעם אחר דהרי בש"ס שבת דף קנ"ה ע"ב נחלקו רבי ור"י בר"י דרבי ס"ל דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים לתוכו דהאחרון חייב ור"י בר"י אומר דאינו חייב עד שיגבל והנה הה"מ בפ"ח משבת הלכה ט"ז כתב דלכך הותר נתינת מים לפי שאינו בר גיבול ואף אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריהם ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היו גיבולו דבר תורה היה אסור נתינת המים מדבריהם ע"ש ולפ"ז בעפר דבר גיבול הוא כדאמרו בהדיא בשבת דף י"ח ומשום דחזי לבנין שוב ראוי לאסור נתינת מים בלבד משום דאם יגבלו היה אסור מן התורה וא"כ היאך שרי זילחא דהוא שופך המים בתוך העפר ואסור ולכאורה מכאן ראיה לשיטת הראב"ד דאדרבא דבר שאינו בר גיבול מתחייב בנתינת מים תיכף ולפ"ז בדבר שהוא בר גיבול אינו חייב בנתינת מים בלבד וכמ"ש הט"ז סי' שכ"ד ס"ק א' ע"ש ולכך מותר בזילחא דלא אסרו לשיטתם בנתינת מים לבד:

ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' בשבת דף צ"ה ד"ה שר"א שהקשו מהא דאמרו בפסחים דף ס"ה דהיו מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים ואמרו דשלא ברצון חכמים היינו ר"א דאי רבנן הא שבות היא ואין שבות במקדש וכו' ומשמע דהא לר"א מחייב מדאוריית' והרי העזרה היו מרוצף וא"כ ליכא משום אשוויי גומות ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם דהיו מדיחין מן הדם וא"כ הא דם ודאי לאו בר גיבול היא ולא גרע מאפר ומורסן וא"כ לשיטת הראב"ד בדבר דלאו בר גיבול הוא חייב בנתינת מים לבד ולכך היו חייב לר"א דמחייב לי' משום בונה וע"כ דמחשב ליה למרבץ לבינה בעפר וא"כ ממילא שייך ג"כ משום גיבול אבל לרבנן דאינו רק שבות דמשווה גומות וממילא י"ל דלא הוה גיבול בזה דשופך עפר וגם אינו מתכוין לזה ואינו רק משום שבות ואין שבות במקדש יהיה איך שיהי' עכ"פ לדברי רבינו קשה טובא דהא איכא משום גיבול וא"ל דאינו מתכוין הא הוה פ"ר דא"א שלא יהיה גיבול ואף בדרבנן אסור פ"ר ועיין מג"א שם ובסי' שי"ד שחולק על התה"ד ואפשר כיון דרבינו לא התיר לכבד הבית כ"א במרוצף וזילחא התיר אף בשאינו מרוצף וא"כ בשאינו מרוצף שוב ל"ש איסור בנתינ' מים לבד כיון דלא אתי לידי גיבול דאסור לכבד אח"כ ולא יהיה רק נתינ' המים לבד ולכך שרי דכל האיסור בנתינ' מים הוא דאם יגבול יהי' איסור תורה ואסרו בנתינת מים שמא יגבל אבל כיון שלא יבא לידי גיבול דאסור לכבד שוב ליכא חשש בזה ובזה יש ליישב קושית הריב"ש בתשובה והובא בכ"מ פכ"א משבת ה"ג דלמה אסר רבינו לכבד רק במרוצף והא דבר שאינו מתכוין מותר וא"ל דחשיב לי' פ"ר דהא בריבוץ התיר אף באינו מרוצף וע"כ דלא חשוב ליה פ"ר ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבינו דייק מהא דאמימר שרי זילחא ולא התיר לכבד משום דאם נתיר לכבד שוב יהיה אסור הזילחא דאתי לידי גיבול אלא שלפ"ז יהיה במרוצף דמותר לכבד יהיה אסור לרבץ רק לכבד בלבד דאל"כ יהיה שייך גיבול:

ובגוף קושי' התוס' הנ"ל מהא דמדיחין שלא ברצון חכמים לכאורה היה נ"ל דכמו דלדידן דשרי לזלף מים אפ"ה להדיח אסור כמ"ש רבינו בפכ"א ה"ג שם אף במרוצף לפי שאין בהם צורך כמו כיבוד כמ"ש ה"ה בטעמו וכן קיי"ל בסי' של"ז ס"ג ולפ"ז שם דהיו מדיחין י"ל דזה אסור לר"א מן התורה אף במרוצף דעדיף מזילוף אבל אינו נראה לומר כן דלענין איסור תורה מ"ל זילוף ומ"ל הדחה דבשלמא לענין איסור דרבנן שפיר גזרו בהדחה אף במרוצף כיון שאין צורך כ"כ אבל להיות חיוב תורה בזה פשיטא דכל שהוא מרוצף ל"ש משום בונה. ועכ"פ יש ליישב בזה קושיית מהרש"א שהקשה דאמאי הקשו התוס' דוקא מר"א ולא הקשו מחכמים דאמר שם דאי רבנן הא אין שבות במקדש דמשמע דהא אי הי' במדינה הי' אסור והא שרי זילחא במרוצף ולפמ"ש א"ש דעכ"פ להדיח ודאי אסור וכמ"ש רבינו ולכך לא התירו רק במקדש דאין שבות במקדש:

ובזה יש ליישב דברי רבינו בפ"א מק"פ שכתב דמותר לרחוץ העזרה בשבת משום דאין שבות במקדש והדבר תמוה דהא בפסחים שם אמרו דשבות שא"צ אפי' לרבנן אסור ועצל"ח בפסחים שם שהאריך בזה ולעמ"ש י"ל דרבינו מפרש דהא דאסרו בפסחים הוא משום דשם אזיל הש"ס אליבא דר"י דאסור זילחא לדידיה אף במרוצף אבל לדידן דקי"ל זילחא שרי במרוצף כדמסיק בשבת דלדידן דקי"ל כר"ש שרי וא"כ ניהו דהדחה אסור לשיטת רבינו משום דאין צורך כ"כ אבל כיון דאינו רק שבות ואין שבות במקדש והיתר גמור הוא כמ"ש רבינו בפ"א מק"פ שם וא"כ כל של"ש השבות שוב מותר במרוצף דל"ש לומר דשבות שא"צ לא התירו דזה שייך אם היו שבות גמור אבל בזה ל"ש זאת וכנ"ל ודו"ק. ונחזור לענינינו דעכ"פ במרוצף דשרי לכבד לשיטת הרמב"ם שוב יהיה אסור בזילוף לפי דשייך בו גיבול וא"כ אסור בנתינת מים לבד דשמא יגבל וא"כ לפי"ז לדידן דנהגו היתר בכיבוד ע"י בגד או כנף אווז הקלים ואינו משוה גומות שוב מהראוי לאסור לשפוך מים דחיישינן שמא יגבל וכמו שאסר ה"ה לשפוך מים וכ"כ הב"י בסי' שכ"ד דאף לשיטת הראב"ד ודעימי' יש לאסור בנתינת מים וכוונתו דחיישינן שמא יגבל:

ובזה יש ליישב מה דכתב הב"י דלכך מותר ליתן מים למורסן דכיון דיש בו צורך ליום לא גזרו ודבריו תמוהים דלשיטת הראב"ד דיש בנתינת מים במידי דלאו בר גיבול חיוב חטאת הכי נתיר בשביל צורך היום והרי מורסן לאו בר גיבול וכי נתיר לבשל לבו ביום ועיין בתוס' שבת בסי' שכ"ד שהאריך לתמוה בזה על הב"י ועל הט"ז שהבין כן בכוונות הב"י דאיך אפשר לומר כן ולפמ"ש יש ליישב דכוונת הב"י דבאמת בנתינת מים לבד ל"ש לאסור דאינו עושה איסור כלל ורק דבדבר שאינו בר גיבול כל שנותן מים על דעת שיהי' כמו גיבול אסור ואיכא חיוב ולפ"ז שפיר כתב הב"י דכל שאינו מתכוין לגיבול ואינו עושה רק לתת לעופו' לאכול ולא אכפת שיהי' מפוזר ומפורד או מגובל שפיר התירו בדבר שאינו בר גיבול באמת וז"ב לדעתי בכוונת הב"י. ובזה מיושב קושי' הט"ז על הב"י דלשיטתו איך מוקי הש"ס המשנה כר"י בר"י והא במשנה מתיר לכתחלה ליתן מים ולר"י בר"י ניהו דלא חייב אבל איסורא מיהא איכא ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש איסור דכל שאינו בר גיבול ל"ש לאסור שמא יבא לגבל ורק דבאינו בר גיבול שוב נתינת מים זהו גיבולו ולכך שפיר פריך ע"כ לא קאמר ר"י בר"י רק במידי דבר גיבול הוא אבל במורסן דלאו בר גיבול אפי' ר"י בר"י מודה דחייב וכשיטת הראב"ד וע"ז משני דלא ס"ד דר"י בר"י מתיר להדיא במורסן נתינת מים וע"כ דכל דהוא לצורך העופות ואין נ"מ לו בגיבולו א"כ כל שאינו בר גיבול קיל טפי ובודאי שרי בנתינת מים דבאמת לאו בר גיבול היא ונתינת מים לאו בר גיבול הוא דהא לא נתכוין לגבל כלל כנ"ל ברור ולפ"ז בעפר דבר גיבול הוא אדרבא גם בנתינת מים אסור דחיישינן שמא יגבל וז"ב:

ובזה מיושב היטב דברי רבינו שכתב בפכ"א משבת וכ"ה בש"ע סי' שכ"א סי"ד דבקמח קלי מותר לגבל למעט מעט ובתבואה שלא הביאה שליש מותר לגבל הרכה ברכה ובקשה צריך שינוי והיינו משום דקמח שהוא בר גיבול ואף בקלוי מקרי בר גיבול קצת ולכך לא התירו רק מעט מעט דזה אינו מתכוין לגבל וע"ד שהתיר הב"י במורסן במה שהוא לצורך היום אבל תבואה שלא הביא' שליש שהוא כחול כמ"ש הרמב"ם שם וא"כ לאו בר גיבול הוא כלל ולדידיה כל שאינו בר גיבול קיל מבר גיבול ולכך התיר ברכה אף בהרבה ולפ"ז לפמ"ש הב"י דגם הראב"ד מודה במידי דלאו בר גיבול דמותר כל שאינו מתכוין לגבל וכמ"ש בטעמו דכל שאינו מתכוין לגבל א"כ מידי דלאו בר גיבול קיל טפי א"כ א"ש מה שהתירו בסי' שכ"א סעיף ט"ז ע"י שינוי והט"ז תמה בזה דלשיטת הראב"ד יש לאסור ע"ש ס"ק י"ב ולפמ"ש א"ש דכל שהוא ע"י שינוי א"כ ממילא ניכר שאינו מכוין לגבל ולכך מותר:

והנה רבינו בפכ"א משבת הלכה י"ז כתב דהמחבץ תולדת בורר הוא לפיכך אעפ"י שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו וכן הוא בש"ע ס י' שי"ט סי"ז והמ"ה הראה מקורו תוספתא פי"ג ובמ"א ס"ק י"ט תמה על ה"ה דבתוס' שם משמע דהוא משום גיבול והרמב"ם כתב דהוא משום בורר וגם הא אנן קי"ל כר"י בר"י דמותר לגבל קמח קלי כמ"ש בסי' שכ"א סי"ד וא"כ גם כאן מותר לגבל ונפלאת היא בעיני הפלא ופלא על המ"א דבמחכ"ת נפל במהמורת השגיאה ולא דקדק היטב דברי ה"ה דבאמת לדבריו מה ענין גיבול למחבץ והיאך כשנותן שומשמין ואגוזי' לדבש יהיה שייך משום מחבץ אבל באמת בזה אינו רק משום גיבול וכמ"ש בתוספתא דנותנין שומשמין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל והוא כלשון ר"י בר"י דאמר גבי קמח דאינו חייב עד שיגבל וכפי מה דמפרש לה שם ובסי' שכ"א אבל רבינו אמר דאף שמותר ליתן שומשמין ואגוזים אבל אם בא לחבץ אסור בידו וזה משום מחבץ שהזכיר בפ"י ולזה כוון ה"ה שעל מ"ש רבינו דהמחבץ תולדה דבורר הוא הראה מקורו בפ"ח דהיינו ששם נתבאר זאת בפ"ח הי"א והראה ה"ה מקורו משבת דף צ"ה רק על דין שומשמין ואגוזים שמותר לערב בדבש זה כתב ה"ה שמה שמותר לערב הוא בתוספתא פי"ג דכ"ז שאינו מגבל מותר אבל מה שאסר לרבץ בידו זה סובב והולך על מ"ש בפ"ח דאסור לחבץ דהוא תולדה דבורר ולכך אסרו גם בידו כמו כל השבותים שחשב רבינו שם וז"ב ודו"ק. הארכתי בזה לפי שהמ"א במחכ"ת נסתבך בזה וראיתי במרכבת המשנה פכ"א משבת הי"ז שגם הוא לא עמד על כוונת ה"ה ופירש דאבל לא יגבל דתני בתוספת' היינו שלא יחבץ וזה דחוק ועת מרחוק גם לא הזכיר כלל דברי המ"א וגם לא ראה דברי התוספתא במקומה שגם לענין קמח קלוי הזכיר זאת שם הכוונה כפשוטו:

ובגוף קושית המהרש"א בתוס' צ"ה הנ"ל דאמאי פריך מר"א ולא מרבנן לפענ"ד הדבר ברור דהנה רש"י כתב בד"ה זילחא לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר וכוונת רש"י למ"ש התוס' בדף כ"ט בד"ה גזירה דעיר אטו עיר אחרת לא גזרינן אבל עליתא דשישא אטו אינו עליתא דשישא גזרינן ולפ"ז י"ל דהא דהוה שבות בעזרה אף במרוצפת דבשאר העיר לא היה מרוצף וגזרו ולכך הקשו התוס' מר"א דמחייב חטאת וא"כ אף במרוצף חייב חטאת וכאן אינו אסור. ובזה מיושב גם קושיא השניה מה שסיימו דאינו נוהג במקדש והא לרבנן אין איסור אף בשאר מקומות כל שהוא מרוצף ולפמ"ש כל שאינו מרוצף בשאר העיר אסור ורק במקדש לא גזרו על שבות ודו"ק היטב:

והנה במה דאמרו שם אשה חכמה מרבצת מים בשבת ופירש"י אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה ולא נודע למה צריכה להיות אשה חכמה ולפענ"ד נראה דהנה בשבת דף קל"ט אמרו חזי מר האי צורבא מרבנן וכו' דשקל ברא דתומא וכו' וא"ל הערמה קאמרת הערמה בדרבנן היא וצ"מ לא אתי למעבד לכתחלה ועיין בסי' שי"ד סי"א דלשאר אינשי באמת אסור ולפ"ז גם כאן הא אינו רק הערמה ששופך כאן קצת מים וכאן קצת מים רק שהוא בדרבנן ולכך בעינן אשה חכמה דוקא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף