שואל ומשיב/א/א/ח

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן ח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה אל כבוד אבי מורי הרב הגאון מוה' ארי' ליבוש נ"י בדבר הגזול ובדבר איסור אי מברכין עליו ואעתיק לשונו בשולי מכתבו יום ה' ט"ו שבט תר"ח וז"ל היקר:

בר"ה לאילנות אציע לפניך מה דקשיא לי לפי דעת הפוסקים כהירושלמי אם אכל דבר איסור או גזול אין מברכין עליו בתחלה אבל בסוף מברך עליו מהא דמוכח בנדה נ"א א' דמין קתני עיי"ש ואמאי לא הוכיח הש"ס ממתניתין דלקמן דכל דמברכין עליו בסוף מברכין עליו בתחלה והא איכא גזל או איסור דמברכין עליו בסוף ולא בתחלה וע"כ דמין קתני יעש"ה. ובאמת אמרתי פירוש אחר בירושלמי עפ"י מה דכתב יו"ד סי' י"ט דאם לא בירך עובר לעשייתן תו לא מברך עליו ורק בטבילה דא"א לברך בתחלה שפיר מברך עליו אח"כ דל"ש דחי' דגברא לא חזי ולא חל עליו חובת הברכה עיי"ש ולפי"ז י"ל דדעת הירושלמי דאם אכל מצה גזולה דא"י לברך עליו בתחלה דהא גברא ל"ח מ"מ בסוף דרק דמים הוא חייב לו ע"כ יברך עליו אח"כ על אכילת מצה וכמו בטבילה ובזה א"ש טובא פלוגתא דעולא ור"ל דס"ל כיון דלא עשה כמו שצותה תורה אין מברכין עליו ע"ש וגם קושייתי ל"ק כמבואר ואין להאריך לחכם כמותו כי הכל גלוי לפניך עכ"ל הזהב. והנה במ"ש בדעת הפוסקים כהירושלמי אני בעניי לא חזיתי בב"י סי' קצ"ו דעה זו דיש חילוק בין ברכה שלפני' ואחרי' רק מדברי שו"ת ב"ח החדשות סי' א' נראה דפירש כן דברי הירושלמי אבל לפענ"ד ל"ק דאף אם נימא כהב"ח וגם אין הכוונה למין ל"ק לפענ"ד דבאמת ע"כ ל"ק רק מה שעצם הפרי בעצמותו יש ברכה לפניה ולאחריה ויש טעון ברכה לפניה ולא לאחריה אבל כאן עצם הדבר צריך ברכה לפני' רק דארי' דאיסורא עליה רביע ואין ענינו לכאן וז"ב ודו"ק ומכ"ש לענין גזל דמה דמברך לבסוף הוא רק בשביל דקנה בשינוי ל"ש למתני בגזל ברכה דבעצם ראוי לברכה ובגוף פירושך בירושלמי דכתבת דהכוונה אם מברך אחר לעשייתן כיון דל"ח בתחלה לפענ"ד אם כי הדבר נחמד אבל לפענ"ד גם בזה ל"ש דגברא ל"ח דכל דבעצם היה ראוי אם היה מוחל לו או שמקבל דמים וכדומה ל"ש לומר דגברא ל"ח ואף אם נימא דהו"ל גברא ל"ח נלפענ"ד דבר נחמד דל"מ לפי מה שנראה בב"י סי' קצ"ו דדוקא ברהמ"ז כיון שהיא דאורייתא מקרי מצוה ועמ"א שם ובקרבן נתנאל ברא"ש פ"ב דפסחים א"כ עכ"פ ברכה ראשונה אין מקום שיברך. אמנם אף אם נימא דכל דקנה ונתחייב ברכה ראשונה נלפענ"ד דבאמת כל הטעם דל"מ בגזילה נ"ל משום דלא נחשב אכילה דנפשי' של אדם חותה מן האיסור וכ"כ הט"ז סי' קצ"ו מפורש דחמור טפי דאף ברכה דרבנן אין מברך דלא נחשב הנאה ולפי"ז לכאורה צ"ב כיון דשם באכל מצה גזולה מיירי הירושלמי א"כ כיון דמצות לא ליהנות ניתנו מה איכפת לן במה שלא נהנה כיון דסוף סוף הרי אכל. והרי גם בלע מצה יצא דעכ"פ אכל מצה וצ"ל כיון דלא קיים המצוה דבעינן שלכם א"כ שוב לא נהנה דל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו. ולפי"ז ז"ל הירושלמי הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו וכל שיצא המצוה שוב מברך אף שלא נהנה. ולפי"ז לענין ברכה הראשונה דמה דמברך היא בשביל שכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש והרי ל"ש אכילה והנאה באיסור וגם על אכילת מצה ל"ש לברך דכל דאינו ראוי בתחלה לא הוי מקרי אכילה והנאה ובלא"ה נלפענ"ד דל"ש ברכה לפניה דהרי המ"א סי' קע"ב כ' דברכה לפניה ולאחריה ביחד ל"ש לברך ולפי"ז ממנ"פ אם אכל כשיעור כבר נתחייב ברכה אחרונה ול"ש ברכה לפניה ואם מיירי שלא אכל עדיין כשיעור שוב ל"ש לברך וחילי דילי דהרי הכ"מ כתב דלכך מברכין ברכה לפניה אף בפחות מכשיעור דשמא ימלך ויאכל כשיעור ואין בידו לתקן ולפי"ז כאן דבתחלה לא נתחייב רק בשיאכל כשיעור דאל"כ לא קיים המצוה שוב לא תיקנו רק בכשיעור. וגם נראה דלפמ"ש דעיקר מה שמברך לבסוף הוא משום קיום המצוה וא"כ עד השיעור לא קיים המצוה ולא נתחייב לברך רק בשאכל כשיעור ואז כבר נתחייב בהמ"ז ושתי ברכות לא מצינו בפ"א ברכה ראשונה ואחרונה ומדברי הכ"מ ראיה ברורה דלא כמ"ש המ"א סי' קע"ב דבברכה דאורייתא אם בירך וכו' והרי גם לבהמ"ז כתב הכ"מ דאין בידו לתקן שוב ראיתי דדברי המ"א נכונים דהמ"א נסתפק אם ידחה ברכה אחרונה. וע"ז כתב דבז' מינים שהיא מה"ת פשיטא דלא נדחה דאורייתא בשביל ברכה ראשונה מדרבנן אבל הכ"מ כתב להיפך דאם יאכל אח"כ כשיעור אין בידו לתקן והיינו דבאמת לא יוכל לברך ברכה הראשונה שכבר נתחייב לברך ברכה האחרונה וא"כ שוב ל"ש לברך ברכה הראשונה וכ"כ בהג"א פ"ק דברכות דבסעודה אם עבר ואכל והגיע ברכה האחרונה הואיל ואדחי אדחי והיא ש"ס ברכות דף נ"א ובגוף דברי אמ"ו שחידש דכאן יכול לברך אף אחר שאכל דהא ל"ח מקודם לברך. הנה אף אם נדמה הך ל"ח לטבילת גר דל"ח לפע"ד כיון דכל החיוב היא שקנהו בשינוי ונתחייב דמים א"כ לפע"ד ל"ש לברך ברכה ראשונה דהא אינו מברך על דבר שהיה קודם דהרי נשתנה ועיקר חיוב הברכה היא רק בשינוי ודמי למה דמבואר בסי' ר"ז באם לקח תורמוס אכל מידי דצריך לחזור ולברך עליה דהא לא הי' דעתו ע"ז וה"פ כאן הברכה לפניה נתחייב בעל אותו דבר וכאן ע"כ נשתנה ולא"ה חייב רק לאחר שנשתנה וצ"ע בזה. אך לפע"ד מטעם אחר היה נראה דכאן יכול לברך גם ברכה ראשונה דהרי בסי' קע"ב מבואר דבבלע משקין מברך אח"כ. ול"ד למה דמבואר בסי' קס"ז ס"ז דכל דכבר הגיע ברכה האחרונה לא יברך עוד משום דשם לא נזכר רק לאחר שאכל וכאן שנזכר בעודן בפיו רק שלא היה יכול לברך בשביל שהי' המשקין בפיו ובכה"ג מקרי עובר לעשייתן ע"ש. ולפי"ז כאן ג"כ דבאמת היה נזכר מקודם רק דלא היה רשאי לברך מקודם דהי' גזל רק לאחר שקנהו בדמים חייב א"כ בכה"ג ל"ש עובר לעשייתן דהא נזכר מקודם רק שלא היה רשאי לברך. ובזה נלפענ"ד דבר נחמד דלכך בטבילה מברך אח"כ משום דשם בודאי נזכר מקודם רק שלא היה יכול לברך מקודם דאכתי גברא ל"ח וא"כ ל"ש עובר לעשייתן בזה. ובזה נלפע"ד הא דאמרו בפסחים דף ז' חוץ מן הטבילה והשופר וכו' אלא שופר מ"ט וכ"ת דלמא מקלקלא תקיעה והיא תימה דכי בשביל חשש קל לא יברך מקודם ועיין במגן גבורים סי' ח' ס"ק יו"ד מ"ש בזה. ולפימ"ש א"ש דכל דנזכר מקודם רק שלא יכול לברך בזה ל"ש עובר לעשייתן ודחה הש"ס דא"כ בכל מצות נמי וע"כ דל"ח שמא תתקלקל ובזה נראה בהא דמבואר בש"ך יו"ד סי' י"ט בדבר שיש בו ריעותא לא יברך מקודם ומהרש"ל ביש"ש בחולין פ' כיסוי הדם נתקשה בזה דהא צריך לברך עובר לעשייתן ולפימ"ש בכה"ג ל"ש עובר לעשייתן. ובזה נלפענ"ד לדחות דברי הברכת אברהם שהביא הש"ך ביו"ד סי' י"ט ס"ק ג' לשיטת הרמב"ם דכל המצות אינו מברך כל שלא בירך מקודם דא"כ היכי מברך בגר אח"כ ובש"ך נדחק בזה ולפימ"ש מעיקרא אין התחלה לקושיא זאת דשאני גר דכל דנזכר מקודם רק דלא יכול לברך שוב הוה עובר לעשייתן ועריף מהך דהרא"ש דכאן ל"ח כלל ואולי גם החולקים על הרא"ש מודים בזה. ובזה נלפענ"ד לפרש הש"ס דברכות דף נ"א דבעי ר"ח מי שאכל ושתה ולא ברך מה שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה וכו' הסוגיא תמוה דהרי ר"ח אמר דלא יברך והאיך שייך לשון הלכך ועפ"י ובמ"ג שם במ"ש בזה ולפימ"ש א"ש דהנה באמת בסי' קס"ז במ"א ס"ק כ"א כתב בשם הכלבו דאם יכול לאכול יברך ויאכל כתב המ"א יש לעשות כן ע"ש ולפענ"ד נראה דזה היה האבעיא באם לא יכול לאכול רק ע"י דחק וכדומה אם יחזור ויברך ואמר ר"ח דלא הועיל דהא אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה וא"כ יברך לבטלה ומה יועיל להציל מה שכבר אכל בלא ברכה וע"ז אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דהא כל שהיה נזכר באמצע סעודה היה אוכל ומטעם דיכול לאכול עדיין א"כ שוב מקרי עובר לעשייתן דהרי באמת יכול לאכול ע"י הדחק רק שאינו ראוי לברך אבל מ"מ הרי נזכר מקודם רק שא"י לברך שוב מקרי עובר לעשייתן וז"ש רש"י דאם הי' נזכר באמצע סעודה יכול לברך הלכך אף בגמר סעודתו נמי והיינו כמ"ש ודוק היטב: ובזה מיושב מה דמדמי לטבל דהיינו דכמו דשם מברך כיון שנזכר מקודם רק שלא יכול לברך וה"ה בזה הרי נזכר קודם שבירך ויכול לאכול ע"י הדחק רק שלא יוכל לברך על אכילה כזו אבל מ"מ נקרא עובר לעשייתן קצת ויתכן יותר לפמ"ש הראב"ד בפ"ח מברכות דכל שדעתו לאכול יוכל לברך דלא מקרי גמר וא"כ גם מלתא דר"ח הוה בכה"ג דאין דעתו לאכול עוד ומקרי גמר וע"ז קאמר ר"ח דלא יברך כיון שלא בירך נדחה ולזה אמר הילכך אפי' גמר סעודתו מברך והיינו דאם היה נאבד באמצע סעודתו היה מברך שנית דעדיין לא גמר א"כ גם בגמר נמי ומביא מטבל וע"ז אמר ר"ח דש"ה שלא ראה והיה נזכר מקודם משא"כ כאן דלא נזכר מקודם לא מקרי עובר לעשייתן וז"ב עכ"פ גוף הדין נכון מאוד ודו"ק היטב ובמ"ש יש ליישב הרבה קושיות הכו"פ ובש"א סימן כ"ו שמובא במ"ג שם ואכ"מ להאריך והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש. דבאמת אא"ז הגאון בעל שער אפרים סימן ב' הקשה בהני אוונכרי אמאי לא נימא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה. וניחא לי' למשרא להו גזל שיהי' מקיים המצוה בממונו ע"ש. והנה זה ודאי דאין כוונתו דכל שזה מקיים המצוה נימא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' דא"כ לולב הגזול איך משכחת לה וע"כ דבאמת ודאי כל שיש מקום שיחזיר לו פשיטא דלא ניחא ליה שיקיים הגזל' המצוה אדרבא הלעיטהו לרשע וימות והנגזל יקיים המצוה ורק דשם העכו"ם גזל ארעא מישראל והעכו"ם מוכר לישראל השני אם כן בודאי ניחא ליה להנגזל הישראל שזה הישראל הלוקח מהעכו"ם הגזלן יקיים המצוה דכל שהעכו"ם אנס וגזלן ולא החזיר השדה עכ"פ יקיים המצוה הישראל. וזה ברור בכוונת אא"ז בעל שער אפרים שם דלא כמו שראיתי בספרים שהשתמשו בסברת השע"א הנ"ל בכל מצוה שגזל מישראל נימא ניחא לי' לאינש ובאמת לא ניחא למרן השע"א דנימא כן. ולפי"ז כל שאכל המצה לענין בהמ"ז כיון דב"כ וב"כ כבר אכל ואין בידו להחזיר שוב נימא דבודאי ניחא לי' שיקיים המצוה ואדרבה לא יפסיד ממונו כלל דדמים חייב לו ועכ"פ קיים מצות מצה אבל לכתחלה דיכול להחזיר לו גוף המצה בודאי לא ניחא וזה שאמר הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. ולפי זה נ"ל מה דפליגו שם ר"י ור"א ואמרו דאם עשיתן כמצותן הו"ל מצוה ואם כן כיון דלא יצא המצוה שוב אינו יוצא ידי מצוה ושוב לא אמרינן דניחא לי'. ובזה יתיישב היטב דברי הרא"ש שמסיק בפ' כל שעה אות ח"י דאינו יוצא מצות מצה ובריש פ' שלשה שאכלו חולק על הרמב"ם ודעתו דאף על איסור מברך תחלה וסוף וכבר נתקשה בזה בס' מעדני מלך ובק"נ בפסחים שם. ולפימ"ש א"ש דבאמת על איסור מהראוי לברך דמ"מ נהנה והרי רצה לאכול וליהנות אבל במצה דמצות לאו ליהנות נתנו ובאמת אינו נהנה רק שרוצה לקיים המצוה וכל שאינו מקיים המצוה שוב לא יברך. אברא דלפי"ז צ"ב ראיית הרא"ש שכתב בפרק שלשה שאכלו ראי' מהא דאמר ראב"י הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמנאץ מקרי אבל מ"מ מברך וקשה הא שם באמת מהראוי שלא לברך דהא אינו נהנה כלל רק מפריש חלה והרי לא יצא המצוה. אמנם נראה דכוונת הרא"ש למה דמסיק רבא בב"ק דף ל"ד דראב"י ס"ל גם כן דשינוי קונה ורק דהו"ל מצוה הבאה בעבירה לענין קיום המצוה והברכה. ולפי"ז שוב שייך לומר דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ורק ברכה אסור לברך משום דמאיס לברך. ועיין סי' תרמ"ט וסי' תנ"ד ושוב כל שאינו צריך להחזיר פשיטא דניחא לי' ליעבד מצוה בממוניה ושפיר כתב הרא"ש דמברך רק דמקרי מנאץ ודו"ק היטב. ובזה יתיישב ג"כ מה דנקט הירושלמי לענין מצה גזולה ולא נקט סתם בגזל לחם. ועיין בב"י סי' קצ"ו ובב"ח ובשו"ת ב"ח החדשות סי' א' ולפימ"ש א"ש ודו"ק היטב כי יש להאריך בכ"ז ואכ"מ. ובזה מדוקדק לשון אין זה מברך אלא מנאץ ודקדק הרא"ש מזה דאף שמברך מ"מ מנאץ הוה. ובאמת שהיא תימא איך יברך כיון שהיא מנאץ וטובה לו השתיקה ועט"ז סי' קצ"ו. ולפימ"ש א"ש דבאמת אמרינן דזה מוחל לו כדי שיעשה המצוה רק דמ"מ הגזלן הוא לא עשה בשביל מחילתו וז"ש אין זה מברך אלא מנאץ ולכך אמר דמ"מ מברך דהא באמת ניחא לי' לזה רק שמ"מ מנאץ מקרי שגם מחילתו בא ע"י מנאץ ודו"ק. והנה הט"ז תירץ דראב"ד לא נחלק על הרמב"ם רק בשוגג דס"ל שלא ידעו דכיון האיסור מהראוי שיברך ע"ש שהאריך ולפיענ"ד נרא' להיפך שהט"ז כתב בעצמו לפרש הא דאסור לברך הוא משום שנפשו של אדם חותה מן האיסור ואינו נחשב הנאה ולפי"ז אם אכל בשוגג דודאי כשנודע לו מצטער על מה שאכל ונמצא שלא נחשב הנאה ואינו מהראוי לברך אבל במזיד שהרי רצה להנות באיסור מה בכך שהוא רשע סוף סוף הרי רצה ליהנות מדוע לא יברך וגם שייך לומר וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום והיינו הכי בשביל שעשה מעשה רשע ואכל איסור יחזור ויאכל שום ולא יברך ג"כ וז"ב כשמש לפי ענ"ד וצ"ל דסברת הרמב"ם דכיון דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דהברכה אינו בא רק בשביל שאכל דבר איסור מאיס לגבו' ול"ש שיברך עליו וזהו במזיד אבל בשוגג א"צ לזה דנפשו של האדם חותה מן האיסור וכמ"ש ועיין בסי' תרמ"ה וסי' תנ"ד ובזה הן נסתר מחמתו ראיית הרא"ש מהא דאמרו הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה והפריש חלה אין זה מברך אלא מנאץ ומשמע לי' להרא"ש דמ"מ מברך רק שמנאץ מקרי. ולפי מ"ש יש לומר דל"מ למאי דמסיק הכא דראב"י ס"ל דשינוי קונה רק דלברכה לא מברך דהו"ל מצוה הבאה בעבירה א"כ כל שנשתנה ל"ש מאיס לגבו' דהרי בנתן לה חטין באתננה לב"ה דאמרו הן ולא שנוייהן מותר אף לגבוה כדאמרו שם בב"ק דף ס"ה ועיין שיטה מקובצת דגם בשינוי החוזר נסתפק הר"א מגרמייזא אי מקרי מאיס לגבוה ומכ"ש דאינו חוזר אלא אף לפי הס"ד דראב"י ס"ל דשינוי במקומו עומד נלפענ"ד דהנה בהא דכתב הרא"ש בפ' כ"ש דא"י במצ' גזולה דיליף לחם לחם מחלה והוה כאלו כתב מצתכם הקשה בשו"ת שאגת אריה דהא בחלה גופא מפריש מגזולה כדאמר ראב"י אף דבעי לכם. אבל באמת לק"מ דשם עכ"פ העיסה נתחייב מכח הנגזל ולא יהא דנעשה טבול לחלה שלא מדעת הבעה"ב מ"מ חייב בחלה וא"כ העיסה שפיר נתחייב בחלה וקרינן בה לכם מצד הנגזל וכ"כ שארי הגאון בעל מקור חיים סי' תנ"ד ע"ש ולפי"ז שוב ל"ש לומר דמאיס לגבו' דבאמת העיסה מצד עצמה נתחייב בחלה ואטבל לחלה וחלה כשרה רק שזה אסור לברך דהוא מנאץ את ד' אבל ל"ש מאיס לגבוה וזה שאמרו אין זה מברך אלא מנאץ והיינו שהגזלן נאץ אבל עכ"פ ברכה שייך בזה דהרי הוא עושה במזיד ורוצה לאכול העיסה פשיטא דנתחייב בחלה הן אמת דלפע"ד יפה הקשה בשו"ת ש"א דניהו דעיסה יתחייב מצד הנגזל אבל כיון דבעי לכם וגזילה שניהם א"י להקדישה זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב וא"כ שוב ל"ש שהעיסה נתחייב בחלה ול"ד לאם עשה עיסה שלא מדעת חבירו דלא נתכוין לגזלה ואם כן שפיר נתחייב העיסה אבל כאן במה נתחייב העיסה כיון דאינ' ברשותו של הנגזל ולא קרינן ביה לכם. אמנם נראה דמכאן ראי' ברורה למ"ש הריב"ש בסי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש דע"כ לא אמרינן דא"ב לא מצי להקדיש רק קדושת דמים אבל קדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב וה"ה להפריש חלה שייך לומר דהעיסה נטבלה דהו"ל קדושת הגוף. ובזה יש לומר הא דחולק הרא"ש על הרמב"ם הוא דוקא כשאכל במזיד דעכ"פ רצה לאכלו ול"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור וכבר כתבתי דל"ש רק מאיס לגבוה לגבי ברכה ועיין בחק יעקב בסי' תנ"ד ובמ"א סימן תרמ"ט אבל בשוגג שפיר יש לומר דהרא"ש מודה ג"כ להרמב"ם דחייב וגם הראב"ד אולי לא נחלק רק במזיד ולא בשוגג. ובזה יש לי ליישב דברי הרא"ש דלא יסתרו אהדדי דבמצה גזולה ל"ש לומר דנפשו של אדם חותה מן האיסור דהרי גם בלע מצה יצא ול"ש לומר דלא הוה בליעה כלל וז"ב ודו"ק היטב. ובזה נלפענ"ד לפרש דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בתחלה אבל לבסוף דמים הוא חייב לו והיינו כיון דקנה בשינוי שוב ל"ש מאיס לגבוה וכמו דאמרו לב"ה הן ולא שינוייהן ובשינוי שאינו חוזר ל"מ מאיס לכך מברך לבסוף. ובזה נלפענ"ד ליישב היטב הא דהקשה במק"ח שם דאמאי לא יצא במצה גזולה הא מדלעסי' קניא טרם שיוצא המצוה דהמצוה אינו רק באכילת מעי' והנאתן ע"ש. וכבר קדמו הריטב"א בסוכה דף ל"ה ובחידושי לה"פ ובתשובות רבות כתבתי בזה. ולפימ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי בשם השיטה מקובצת דכל שינוי החוזר לברייתו מקרי מאיס לגבוה ולפי"ז בלעסי' כל כמה דלא בא לתוך מעיו אפשר לאהדורי ומאיס לגבוה ושוב לא מקרי קנין דהא באמת הוא לא נתכוין לקנות רק לשם אכילת מצה וכמ"ש וכל דמאיס לגבוה שוב עדיין לא קנה ורק בבא לתוך מעיו. ועיין בכתובות דף למ"ד ואם כן שוב ל"מ שלכם דהו"ל מאיס לגבוה והוא רצה עכ"פ לברך אחריו דלבסוף דמים הוא דחייב לו ושוב לא קנהו בלעיסה ודו"ק היטב. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושיית הפ"י בברכות דף מ"ז דמאי הא לא חזי ליה מיגו דאי בעי מפקר נכסי' וחזי' לי' והקשה הפ"י לשיטת הרמב"ם דהא דתנן אין מזמנין וגם אין מברכין דבשלמא לענין זימון כל שבידו להפקיר חשו בדבר קביעות מה שא"כ לענין ברכה שהוא דבר איסור כעת. ולפימ"ש א"ש דבאמת כל שאוכל במזיד ל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור רק דמאיס לגבוה לברך עלי' ולפי"ז כל דעניים אוכלים אותן והי' מותר ומטעם דבזה סמכינן על הרוב ע"ה מעשרין א"כ שוב לגבוה ודאי לא מאיס דבכל התורה כולה סמכי' על הרוב רק דרבנן החמירו דיעשר שנית דדילמא הוא מן המיעוט אבל בעצם לא מקרי מאיס לגבוה דבאמת יש רוב ודוק היטב: אברא דאכתי תיקשי לפימ"ש בתשובה אחת דהשתא דרבנן גזרו על דמאי הוה מן התורה אסור דהרי בתוספות בכורות דף כ' הקשו דהא בכ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"נ סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל וכתבו דאין להחזיק אותו האיש רשע שלא עשרו ולפי"ז זהו מה"ת אבל כל דרבנן חשו שמא לא עשרו שוב הו"ל מה"ת טבל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה אמנם נראה דאדרבה בזה מדוקדק היטב הא דקאמר הש"ס מיגו דאי בעי מפקר נכסי' ולפימ"ש לא היה צריך לזה רק דכיון דאינו רק חששא דרבנן ורוב מעשרים הן ל"ש מאיס לגבוה אך נראה דלשון חכמים מרפא דהנה בדיעבד דבר שבידו לסתור החזקה לא חשיבא חזקה כ"כ ומה"ט כתבו דבטבל דבידו לסתור החזקה ולתרום לא אלים חזקה ולפי"ז כל שבידו להפקיר נכסי' ותהיה מותרת שוב ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב הא דתני ר"ה ב"ש אומרין אין מאכילין לעניים דמאי והקשו בתוס' וכי טעמא דב"ש אשמעינן ולפימ"ש י"ל דדקדק מלשון מאכילין דדוקא אין מאכילין הא כל שאכלו מעצמם רשאי וע"ש בתוס' יו"ט ובתוס' חדשים ובתשובה ביארתי זה באורך ולכך שייך לומר דלא הוה איסור דבידו לסתור החזקה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים ברורים לפענ"ד ועיין בר"ן פ"ג דקידושין גבי בידו לגרשה דכתב דמיגו דבידו עדיף מכל מיגו ונאמן אף נגד החזקה וה"ה בזה ובחידושי אמרתי ראיה לשיטת הרמב"ם דברכה וזימון כי הדדי הוא דבאמת קשה לי טובא מה צורך לש"ס לומר מיגו דאי בעי מפקר נכסי' והרי התוס' הקשו במשנה בדף מ"ה גם על טבל גופא למה לא יזמנו והא מאי דאחד אכל טבל מ"מ הא אחרים אכלו דבר שראוי לזמן וכמו כהנים בתרומה ונלפענ"ד דשאני טבל דאינו ראוי לשום אדם משא"כ תרומה דחזי לכהן ולפי"ז דמאי דחזי עכ"פ לעניים שוב יוכל לזמן אף בלא מיגו וע"כ צ"ל דל"ש לענין ברכה מתניא דהא סוף סוף אוכל דבר איסור וצ"ל מיגו דאי בעי מפקר נכסי' אבל אחר העיון לק"מ דהתוס' לא כתבו רק דתרומה חזי למי שאוכלה דהיינו הכהן שאכלה וא"כ בדמאי דלא חזי למי שאוכל ל"ש זימון דמ"מ הוא אכל איסור דלא חזי לי' לכך הוצרך למיגו דאי בעי מפקר נכסי' ובמ"ש למעלה נתבאר לי היטב דברי הראב"ד שכתב בפ"א דברכות טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא אין מזמנין לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האיסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל ולכאורה לא נודע למה אין מזמנין לאיסור והלח"מ הרגיש בזה על הרא"ש וכתב דאיסור גרע טפי ולא נודע הטעם ולפימ"ש א"ש דבאמת כל ענין דמברכין כתבתי למעלה דהראב"ד לא השיג רק במזיד דל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור דהרי חזינן דרוצה ליהנות ולהתפטם מאיסור ולפי"ז נלפענ"ד דזה חילוקו של הראב"ד דכל הענין דזימון הוא שעשו קביעות להתחבר יחד ולכך באכילת פירות דל"ש קביעות לכך אין מזמנין. ומעתה באכילת איסור ל"ש זימון דניהו שזה רצה לאכול מן האיסורי' אבל אותם שלא אכלו ל"ש קביעות וזימון דהא לא אכל איסור דלא נחשדו ישראל ח"ו שירצו לאכול איסור ול"ש קביעות וז"ב כשמש ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' דף מ"ה בד"ה אכל טבל שהקשו כיון דרק א' אכל טבל אמאי לא יזמנו מידי דהוה אתרומה לכהן וכתבו דשאני תרומה דחזי עכ"פ לאכלה ואח"כ כתבו וה"ה שלשה שאכלו טבל דאין מזמנין כדאמר הרי שגזל סאה חיטין וכו' אינו מברך אלא מנאץ והמהרש"ל מחקו דמה ענין לזה והרא"ש מביא מזה ראי' דמברך על איסור והמהרש"א נדחק ולפימ"ש א"ש דהנה כפי הנראה מתוס' דס"ל כשיטת הרמב"ם דאין מברך על איסור וכן הביאו הגירסא אינו מברך אלא מנאץ ועבב"י סי' קצ"ו ובכ"מ דדייק מלשון הלז כשיטת הרמב"ם ולפי"ז נ"ל ברור דזה כוונת התוס' דהרי באמת לפימ"ש כוונה הראב"ד דל"ש זימון משום דלא רצו להתחבר ולקבוע ביחד ולפי"ז אם היו כל השלשה אוכלין טבל אם נימא דמברך על איסור ומטעם דהרי רצו לאכול איסור שוב יוכלו לזמן ג"כ ביחד.

וגם לא א"ש מה שחלקו התוס' דטבל לא ראוי גבי' ומה בכך הרי כמו בתרומה דאף דאינו ראוי רק לכהנים אפ"ה מזמנים משום דעכ"פ הכהן אכלו בכשרות וא"כ ניהו דטבל אסור הוא מ"מ זה האוכלו מברך ורצה ליהנות באיסור וא"כ שוב שייך זימון דאף דאחרים לא רצה לאכול איסור מ"מ הוא רוצה לאכול איסור ושייך זימון כמו בתרומה לכהנים ולזה כתבו דה"ה שלשה שאכלו טבל אין מזמנין משום דס"ל דאין מברך על איסור ושוב שייך שפיר חילוקו של התוס' אבל הרא"ש ס"ל כראב"ד דמותר לברך לכך הביא ראי' דמותר לברך ודו"ק היטב ובאמת לשיטת הרא"ש נשאר קושיית התוס' בתימא דהא הוא ס"ל דמברכין שוב ל"ש לומר דמ"מ אין מזמנין דהא גם בפירות אם קבע עליהם מזמנים ולדידי' צ"ל כמ"ש הלח"מ דאיסור מגרע גרע או דמיירי באכל טבל בשוגג דאז שייך נפשו של אדם קוצה מן האיסור ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי כי הדברים חריפים ומתוקים. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק דף צ"ד שכתב בשם המאירי ג"כ כשיטת הראב"ד לחלק דניהו דאין מזמנין אבל מברך הן המוציא הן בהמ"ז רק ברכת המצוה אין לברך ולכך אין מברך על החלה דאין ברכה לעשות מצוה בעבירה ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא ע"ש וכפי הנראה זה כמ"ש בירושלמי בתחלה אינו מברך והיינו ברכת המוציא ולא בהמ"ז ועיין בד"מ שכתבו כן בשם הר"א מפראג ומצאנו לו רב גדול הדור שכתב כן לפרש ודו"ק והנה ביום ד' כ"א שבט השיב לי אבי מורי וז"ל מכתב יקרתו קבלתי היום ושמח שמחוני אמרי' הנכוחים וסברותיו הישרות ואמרתי להשיבו כפי העולה על רוח שכלי ולהשתעשע בד"ת משמחי לב והנה בדבר קושית הפ"י דלשיטת הרמב"ם מה בכך דאי בעי מפקר נכסיו ס"ס איסורא אכל לכאורה י"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל דהרי הברכה האחרונה הוא עכ"פ מצוה או דאורייתא או דרבנן וא"כ הו"ל מצוה הבאה בעבירה ואף דהרמב"ם פסק כשמואל דביו"ט ב' ל"ש מצוה הבאה בעבירה דהוה דרבנן וכאן אפילו ברכות דרבנן אין מברך מ"מ י"ל כיון דברכות אלו תקנו חז"ל כעין דאורייתא ולכך בעי שיעורא כזית כמ"ש הרא"ש והפוסקים א"כ דגם בזה כעין דאורייתא תיקון וז"ב לפענ"ד ולפי"ז יש לומר לפימ"ש התוס' דהיכא דאין העבירה באה ע"י המצוה ל"ש מצוה הב"ע א"כ כיון דאי בעי מפקר נכסי' וחזי לי' א"כ אין המצוה באה בעבירה שהרי הי' יכולין לקיים המצוה בלי עבירה ולכך מברך ודו"ק ומ"ש לחלק דבמזיד ל"ש טעם הט"ז דהרי ידע שהוא איסור והוא אכל מה נמרצו אמרי יושר אבל מ"מ דברי הט"ז נכונים דהא במזיד בלא"ה א"ש דלא יברך דהו"ל מנאץ כמ"ש הט"ז ועיקר פלוגתת הרמב"ם והרא"ש לדעת הט"ז היא בשוגג דהרמב"ם ס"ל דאין זה הנאה והרא"ש ס"ל דמ"מ נהנה וז"ב ובזה א"ש מ"ש בספרך היקר מ"ג על הט"ז דא"כ אמאי נדחק הר"א במתניתן שם הו"ל לאוקמי במזיד ואמנם הט"ז שם נשמר מזה בתחלת דבריו שם וכתב דכ"ע ס"ל דהמתניתין דאכל טבל מיירי בשוגג דבמזיד פשיטא דאין מזמנין דהו"ל רשע ע"ש ויותר יש לומר דבמזיד אפילו דמאי אין מזמנין דהו"ל רשע ואמאי קתני דבדמאי מזמנין וז"ב ומדי דברי זכור אזכור מ"ש ליישב דברי הירושלמי דבמצה גזולה מברכין לבסוף דלכאורה יש לומר דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דגזל ואמנם ז"א דהא מיד שגזל נתחייב להשיב כ"ז שהוא בעין נתחייב להשיב בגוף הגזילה וא"כ אין עשה דמצה דוחה העשה דגזילה דהיינו עשה דהשבה דאין עשה דוחה עשה ולפי"ז לפמ"ש הנו"ב בסוף תשובותיו אם עבר ודחה אמרינן להיפך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ אם כבר אכל שוב אמרינן כיון דלא נתחייב רק דמים שוב עשה דוחה לא תעשה ודוק היטיב ועוד עלה בלבי איזה פרחים אך אין הגליון יספיק ולחכם כמותך יספיק הקיצור וימים ושנותיו יאריכו עד בלי די וכו' עד כאן לשון מר אבי הגאון ני'. והנה אשיב בקיצור מה שכתב בישוב קושיות הפנ"י מה יקרו מדברותיו אבל לפי עניות דעתי מצוה הבא בעבירה לא מקרי רק כשהמצוה מסייע להעבירה וכאן מה מסייע המצוה לעבירה דהא עבירה כבר עשה וכי בשביל שאכל שום וגזל או שאכל טבל יעשה עוד עבירה ולא יברך ואף דמצינו בסימן תנ"ד ובסי' רי"ט דלא מברך אף ביאוש ושינוי רשות מכל מקום בא בעבירה היינו היכא שהתורה צותה דצריך לקיים המצוה על כן אמרינן כל שהיא עבירה לא צותה התורה עליו המצוה ולא יברך על המצוה אבל מה שיברך מה שנהנה מהמצוה וכי בשביל שאכל דבר איסור ונהנה בעבירה לא יברך ואין לנו לומר רק דנפשו של אדם חותה מאיסור אבל לא בשביל מצוה הבא בעבירה ובזה י"ל מה שכתבתי לדחות דברי הט"ז והוא כתב דזה סברת הט"ז דבמזיד מקרי מנאץ אבל לפי שיטת הרא"ש לא איכפת לן מה שמנאץ וכל זה צריך לברך וא"כ שוגג גרע ובגוף קושיית הפ"י כבר כתבתי למעלה וכעת נראה לי עוד בזה דהנה באמת רוב עמי הארץ מעשרין רק דחז"ל גזרו כיון שיש מיעוט שאין מעשרין ובאמת כבר כ' התוס' בבכורות דף ק' דבשביל סמוך מיעוט לחזקה לא נחזיק זה כרשע ועל כרחך צ"ל כיון דחז"ל בכללות תקנו והכלל שתקנו על הכללות חשו גם למיעוט ולפי זה זה כשאנו דנין על הרוב אבל כל שבאין לדון על הפרט שזה אכל דמאי אמרינן אותו עם הארץ שמכר יש לאוקמא על הרוב ושוב לא הוה איסור דניהו דחז"ל תקנו לעשר היינו משום דחשו על הכלל אבל בשביל זה לא שייך להחזיק זה ברשע ודו"ק. והנה הגידו לי קושיא משם הרב הגאון מוה' מרדש אב"ד אונגוואהר על הא דאמר רבי אליעזר בן יעקב הרי שגזל חטים וטחנן ולשה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ובבא קמא דף ל"ד אמרו דשינוי במקומו עומד וע"ז הקשה אם כן איך חייב כלל בחלה הא איך יכול לתרום על דבר שאינו שלו הא תורם על שאינו שלו לא מהני כלל ומכ"ש בזה דגזל ולא קנה כלל ולכאורה קושיא גדולה הוא ואמרתי בזה דברים רבים דהנה רש"י פירש בחולין דף מ' בסוגיא דרבוצה דמגביה ונעשה שלו יכול לאסרו והתוס' הקשו על זה הא גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ועוד מה פריך ממנסך הא מדאורייתא נעשה שלו ולדעתי נראה בזה דבר חדש דהנה הב"ש בסי' כ"ח הביא בשם השארית יוסף דאם שניהם נתרצו להקדישו יכולים וכפי הנראה דס"ל דשניהם יש להם בזה קנין דזה שהיה שלו מעיקרא בוודאי יש לו קנין וגם כעת עודנו הוא שלו רק שאינו ברשותו וזה יש לו בו קנין לפי שהתורה הקנהו להתחייב באחריות ומקרי שלו ולפי זה לכך אין יכולים להקדישו כל אחד בפני עצמו דקנינו של זה מבטל קנינו של זה והוה ליה כחצר השותפים שיש לכל אחד קנין רק ששם כל אחד בשעה שמשתמש הוא שלו וכאן כל עת מעורב בו שני קנינים של זה ושל זה ולכך אין יכולים להקדישו לא זה ולא זה ולפי זה זה טעמא של השארית יוסף דלכך שניהם ביחד יכולים להקדישו דהרי שניהם מקנים כל אחד חלק שיש לו ושפיר יכולים להקדיש ולפי זה כיון דכל שיש לו שותפות בגוה יכול לאסור דבר שאינו שלו אף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמרו שם בסוגיא דיש לו שותפות בגוה וא"כ שפיר דכל שקנה בהגבהה וחייב באחריות הוה כיש לו שותפות בגוה ויכול לאסור. ומיושב קושית התוס' ומעתה מיושב קושיא השניה ממנסך דטרם שחידש הש"ס דיש לו שותפות בגוה יכול לאסור שוב לא יכול לאסור בהגבהה דמכל מקום אינו שלו ובזה מיושב קושית התוס' דהא דמשני דיש לו שותפות בגוה דא"כ היינו מדמע ולפמ"ש אתי שפיר דכל שחידש דיש לו שותפות בגבה יכול לאסור שוב אף דלית ליה שותפות בגוה מכל מקום בהגבהה מקרי שותפות ומה יקר בזה לשון הש"ס דלעיל משני הכא במאי עסקינן דאית לי' שותפות בגוה ואח"כ אמר הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה ולא אמר הכא במאי עסקינן והיינו דבאמת לא מיירי באית ליה שותפות רק דממילא מקרי שותפות ומעתה מיושב היטיב קושיא הנ"ל דכל דקנה להתחייב באחריותו רשאי להפריש תרומה עכ"פ ובדבר זה בוודאי נתרצה חבירו וניחא לי' שיתעבד מצוה בממונו עוד נ"ל דבר חדש דהנה בהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב הרי שגזל סאה חטים וטחנו ואכלו והפריש חלה אין זה מברך אלא מנאץ ולכאורה קשה כיון דעכ"פ נתייאש זה והוה כהפקר למה לא יפטור מחלה כיון דהפקר פטור ממעשר וחלה אמנם התוספות בב"ק דף ס"ט ד"ה כל בארו דיאוש בגזילה לא פטור ממעשר דלמ"ד יאוש קנה הוה כנותן מתנה להגזלן ואינו פוטר ולמ"ד לא קנה שוב אסור לכל אדם להחזיק בה שהרי הגזלן צריך לפטור עצמו מהנגזל בזה ולכך אינו הפקר גמור שיפטור ממעשר וזה נראה לפי עניות דעתי דשפיר חל קדושת החלה כיון דהכהנים יכולים ליטול התרומה והחלה בע"כ דהא באמת הבעלים הפקירו הדבר רק שאסור לקחתו מהגזלן לפי שצריך לפטור עצמו מהנגזל והכהנים יכולים לקחתו דהרי גם הנגזל חייב בחלה והש"ס דדייק בב"ק דף ס"ז תרומתן תרומה וע"כ דיאוש קנה ולפמ"ש אף דיאוש לא קנה מכל מקום תרומתן תרומה אמנם נראה דמשמע תרומתן תרומה ואסור לזרים אף כשהוא ביד הגזלן אם כן על כרחך דיאוש קנה דאל"כ אינו חל התרומה כל שלא לקחוהו הכהנים והוה תורם דבר שאינו ברשותו אבל דינא של ראב"י שפיר משכחת לה כל שכבר נתנו להכהן שפיר חל החלה והכהנים נטלו מצד הנגזל ובזה מיושב מה דאמרו אין זה מברך אלא מנאץ וקשה דאם השינוי במקומו עומד למה נקט האיסור בשביל הברכה דוקא ולפמ"ש אתי שפיר דהחלה חל מצד הנגזל אבל הגזלן באמת אין זה מברך אלא מנאץ ודו"ק היטיב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף