שו"ת שארית יוסף/סז
|
< הקודם · הבא > |
סז) שאלה על אחד שהלך מכאן למדינת מערהרין ל' פרסאות מכאן בסחורה ומת שם והניח חיים לכל ישראל ובבא הקול לכאן שמת תכף שלחו ב"ד לאשתו ולקחו פנקס שלו והכתובים והמפתחות מכל אשר לו לקחו הקרובים אבל היו כשרים לעדות ובתוך כך מתה גם כן האלמנה ולא נשבעה על כתובתה והיו בנים קטנים ויש לה בת נשואה שיש לה שטר חצי חלק זכר והנוסח משטר ח"ז ידוע שנכתב איך שחייב לה אביה סך גדול ובירושת חצי זכר כשירצה הזכר ליתן לה נשתלם החוב הן רב הן מעט והברירה ביד הבן לאחר מיתת האב והבת טוענת הואיל ולא נשבעה על כתובתה אם כן הכל הוא ירושת האב תן לי שטר חלק זכר ואפוטרופסים של יתום טוענים מה בכך הלא המטלטלים אינם מגיעים לכתובתה ואין לבת מהאב כלום ומהאם אין לך שטר חצי חלק זכר. עוד תובעה הבת מה שכתוב בתנאים שקבל אביה בק"ס ליתן לה ולבעלה דירה ג' שנים תנו לי דירה והאפוטרופסים טוענין שהוא קניין דברים שלא הקנה לה הבית לדור בו ועוד שלא הניח רק כדי כתובה ואין ליתומים מה לשלם עד כאן לשונו:
תשובה בודאי אם היה הדין שאשה זו הייתה חייבת שבועה כדי להחזיק במה שהיה לה בכתובה אז בודאי אמרינן הואיל ולא נשבעה היתה הבת גובה שטר חלק זכר שלה כי היו כל הנכסים בחזקת האב והיתה נוטלת חלקה והראיה שכתב הרא"ש סוף כלל נ' בתשובותיו והטור חשן המשפט (סי' רע"ח) והטור אבן העזר (סימן ק"ה) וז"ל וששאלת ראובן שמת והניח בנים בכור ופשוט ואלמנה והאלמנה מתה ולא נשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספק' לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוהו ב"ד כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהן דין בכורה עד כאן לשון הרא"ש וא"כ בנדון דידן נמי אם היתה חייבת לשבע ולא נשבעה נאמר גם כן כל הנכסים בחזקת אביהם והבת היתה נוטלת שטר חלק זכר והטעם שאין אדם מוריש שבועה לבנים. זאת ועוד אחרת שגם הדירה היו חייבים לשלם לבת אם הניח אביהם כדי לשלם. ואע"פ דאמרינן פרק מי שמת שמדין ודברים קנו מדין ולא קנו עד שיקנה לו בית לדור בו והטור ח"מ (סי' רי"ב) פוסק כן בסתם ואינו מחלק כלום אם כן נאמר שלא יקנה מכל מקום הרי הרשב"א והרמב"ן (סי' ס"ז) והב"י מביאם בח"מ (סי' רכ"ה) מחלקים דווקא כשקנו ממנו דירת בית מתחילה ולא אמר מקודם הקנין כלום אבל אם מתחלה אמר אני נותן לו דירת בית ואחר כך קנו ממנו כמו שכתוב בתנאים וקנינא מיניה על כל הנ"ל אלימא ק"ס כאלו אמר בית לדור בו עד כאן לשונו ואם כן היה חייב אבל מ"מ כי נעיין בנדון דידן לא נתחייבה האשה שבועה כלל אפילו ליתומים כי שבועה שסתם אשה חייבת הוא מחמת חשש שמא התפיס לה בעלה צררי וכאן נ"ל שאין לחוש לצררי לא היתה אצלו לא חיישינן לצררי ונ"ל ראיה ברורה שכתב האשיר"י (דף קפ"ו ע"ד) וז"ל והא אשכחן דחיישינן לצררי אפילו תוך הזמן גבי אלמנה כו' עד ותי' ריצב"א דבכתובה נמי לא חיישינן תוך הזמן לצררי אלא שכיב מרע סמוך למיתה אורחא למיתפסה צררי כו' עד כאן לשון אשיר"י ועוד ראייה מרש"י שפירש במסכת ערכין פרק שום היתומים (דף כ"ב) וז"ל צררי אתפסי אביהן נתן לבעל חוב מעות או משכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר ואף כי יש לפרש דרש"י לאו דווקא סמוך למיתה חיישינן ושמא ה"ה קודם חיישי' ומה שאמר סמוך למיתה הוא כדי לתרץ למה לא לקח השטר מהבעל חוב לכך אמר שמא היה סמוך למיתה ולא הספיק ליקח השטר מכל מקום הרי הבית יוסף באה"ע (סימן נ"ו) מביא דברי רש"י וכתב וז"ל מצאתי כתוב על דברי רש"י משמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש ואפילו חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חוזר ונוטל הצררי לפי פירש זה אם נהרג או מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עד כאן לשונו וגם מתירץ של ר"ש שמתרץ מה שקשה על נפל הבית עליו ועל אשתו בפרק מי שמת הלא אף אם בוודאי מת האיש קודם ואח"כ האשה הלא לא נשבעה על כתובה ואין יורשיה יורשי כלום ומתרץ ר"ש דבמת פתאום אין לחוש לצררי ולא היתה צריכה שבועה אעפ"י שר"י דוחה תירץ של מת פתאום ותי' תירוץ אחר וגם הטור אה"ע סי' ג' מתרץ תירוץ אחר כגון שיחד לה כתובה שאינה צריכה לשבע. מכל מקום הרי לשם נדחה ג"כ תירוץ של יחד לה כתובה ואעפ"י כן כתבו טור אה"ע וגם הר"ן (בדף רל"ג) באלפסי תירץ תירוץ אחר מכל מקום הואיל ומהר"ם עשה מעשה במת פתאום הרי חיישינן לצררי בפרט עתה שהכתובות גדולות ומרובות ואם כן הואיל ולא חיישינן לצררי הואיל ולא היתה אצלו כשמת באותו חולה אם כן גם כן אינה צריכה לשבע על שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם לא ע"י גלגול כשחייבת לשבע משום צררי אז יש מחלוקת בין החכמים אם צריכה לשבע על ידי גלגול על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אבל כשאינו צריכה לשבע משום צררי אינה צריכה לשבע כלל והראיה שהרי כתב המרדכי והטור שכשיחד לה בעלה קרקע בכתובה שגובה בלא שבועה ולמה אינה נשבע שלא גנבה אלא אינה צריכה וכן יש להוכיח מתי' ר"ש הנ"ל שתי' על מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו שיורשי האשה אומרים הבעל מת קודם ורוצים לירש כתובתה וקשה אפי' מתה באחרונה הלא לא נשבעה על כתובה ואיך רוצים לירש ותירוץ דבמת פתאום אין לחוש כנ"ל והנה מכל מקום למה לא תשבע על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה שמא גנבה אלא ש"מ כשאין לחוש לצררי אין משביעין אותה שלא גנבה בחיי בעלה וק"ל. אך בזה יש לעיין אם נשאה ונתנה לאחר מות בעלה שאז צריכה לשבע אפי' פטר אותה בעלה משבועה ואז אין להשביע משום צררי שהרי הבעל פטר מ"מ צריכה לשבע ואם כן מובן שאינו תולה בצררי ומכל מקום צריכה לשבע כמו שפסק המרדכי סוף פרק כל הנשבעים והטור אה"ע (סי' צ') והטעם כמו שאומרים פרק כל הנשבעים ומ"ש הני משום דמורי התירא ואם כן נאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו. ואף שבאלפס פסק (דף שכ"ח) שמדבר דווקא בטוענת שתי כסף ופרוטה והודה בפרוטה ואם לא אינה חייבת לישבע מכל מקום הרי הר"ן מביא דברי הר"ר יוסף הלוי והרמב"ם שסוברים דלא בעי כפירה והודאה ואם כן לדבריהם חייבת שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. מכל מקום בנדון דידן נ"ל שאין לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא מוריש שבועה לבניו משום דשבועה זו אינה באה לצורך יתומים ר"ל שהיתה רוצה להוציא מיתומים אלא מחמת הבת שהיא בעל חוב והשבועה שלא קבלה מקודם אז אדם מוריש שבועה לבניו ר"ל שיורש שלה נשבע שלא פקדנו אמינו והראיה שהרי על דברי רב ושמואל שאמרו ביתומים מן היתומים כשמת לוה בחיי מלוה שנתחייב הלוה שבועה ומת אינו מוריש לבניו אמרו בגמרא הבו דלא להוסיף עלה כגון פוגם שטרו ומת לא אמרינן כן וכן כתב הטור ח"מ (סי' ק"ח) וז"ל דווקא בזו השבועה שהיה לו לשבע ליורשי הלוה אנו אומרים אין אדם מוריש. אבל שאר שבועה מורישה לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע"פ שהוא הי' צריך לשבע בניו נשבעים שלא אמר אביהן שהוא יותר פרוע ממה שאמר ונוטלין וכגון שלוה קיים אבל אם מת לוה בחיי מלוה היינו יתומים מן היתומים אין אמש"ל וכן הבא לפרע שלא בפני בעל דין או הלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע בחיי הלוה יורשים נשבעים שבועות יורשים ונוטלין. סוף דבר שכשהוא לטובת היתום אנו אומרים אין אדם מוריש ולא בענין אחר וכן כתב הטור (סי' פ"ב סעיף קטן ז') דהאלפס והרמב"ם סוברים כן וכן עיקר עד כאן ואפי' אינו פליג על יתומים אלא פליג עם הערב אז אם הערב יכול לחזור על היתומים אז אנו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו וכשאין להן ליתומים שאין הערב יכול לחזור על היתומים משמע אז אנו אומרים אדם מוריש ואם כן ה"ה נגד בעל חוב כנדון דידן שהשבועה היא נגד הבת שהיא בעל חוב אנו אומרים אדם מוריש שבועה וק"ל ואף שכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ו (סי' ג') שנשאל על ראובן שמכר קרקע לשמעון ובא לוי ב"ח של ראובן לגבות משמעון ונשבע לו בתקנת חז"ל ונשאר הדבר תלוי ועומד והלך שמעון ומכר הקרקע ליודא ומת לוי ובא גד בנו לגבות מיודא וטוען שאביו כבר נשבע לשמעון ויודא משיב אפשר שפרע אחר כך. והשיב דברי יודא כנים אע"פ שנשבע שמא אח"כ פרע כי ב"ד משביעים אותו בשעה שמורידין לנכסים הלכך אין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל הרי שסובר שאומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו אפי' נגד יודא שאינו יתום אם כן בכאן נמי נימא הכי אין אדם מוריש שבועה לבניו נגד הבת מ"מ כדי שלא נאמר דפליג הבן ר"ל הטור שכמה פעמים מובן שסובר דווקא נגד יתומים אנו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל גבי גדול לא נאמר שהרא"ש מיירי במקום שאם היה יוצא מיד יודא היה חוזר על יתמי שמעון לכן אמר אין אדם מוריש שבועה לבניו כי יש להם מאביהם שמעון. ואין להקשות א"כ יקח יתמי לוי עצמן מיתמי שמעון כי ללוי אין דין ודברים עמהם רק על השדה ובאם יקחו יתמי לוי מיודא יחזור יודא על יתמי שמעון והוי כמו שדן עם יתומים ואז אנו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו וק"ל לאפוקי שאר לקוחות שאין להם לחזור כי באם היה להם לא היה טורף מהלקוחות וק"ל לא אבל יודא יכול לחזור כי אין להקשות למה לא לקח לוי או בנו מהן כי אינו בעל חוב של שמעון רק של ראובן ואף אם יורשי שמעון עשירים אין לוי עמהם כלום רק עם יודא מחמת שדה זו ובאם יצא מיד יודא יחזור על יתמי שמעון וק"ל. וראיה קצת שהוא מטעם זה שבאם אינו מטעם זה מה לו לכתוב דין זה על ראובן מכר לשמעון ובא לוי כו' ושמעון מכרו ליודא לקצר הדין כשהוא ביד שמעון ומת שמעון ואחר כך מת לוי ובא גד להוציא משמעון אלא ודאי שמעון אין אדם מוריש שבועה לבניו ויוציא משמעון כי יתמי ראובן אין להם דאם לא כן למה יקח לוי משמעון יקח מהם לכך אנו אומרים אדם מוריש כי אין לשמעון על מה לחזור אבל נגד יודא אנו אומרים אין אדם מוריש כו' כי יחזור על יתמי שמעון שאפשר שיש להם כנ"ל בודאי יש להשיב לי מעשה שהיה כך היה אבל מ"מ למה כתב הכותב התשובה הואיל ויכול למצוא הדין בקיצור וק"ל. ועוד בר מן דין אף אם נאמר גם בנדון דידן אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין חילוק בין יתומים לאחר מכל מקום הואיל והיתומים ואפטרופסים של יתומים תפשו אין מוציאין מידם כמו שכתב הטור חושן המשפט (סי' ק"ח) וז"ל קדמו יורשי המלוה ותפשו מנכסי הלוה אין מוציאין מידם אע"פ שמת לוה בחיי מלוה וכן פסק ריב"ש (סי' ע"ח) וגם בית יוסף כתב שהר"ן כתב כן בשם מקצת רבותינו ואף שכתב שרבינו האי חולק הלא הטור ח"מ (סי' ק"ח) והריב"ש (סי' ע"ח) בתראי וידעו דברי רב האי ולא נראה להם ואף אם המחלוקות בשוה מי הוא זה שיוציא מיתומים מה שתפסו וכל שכן דלפי בתראי וגם רוב החכמים הדין עמהם שאין להוציא מידם. העולה בידינו ששטר ח"ז אינו נגבה כי המטלטלים תפשה ומהקרקעות אין שטר ח"ז נגבה כי הנוסח בשטר ח"ז מלבד קרקעות וספרים והדירה חייב ליתן אם יש מותר מכתובתה אפילו קרקעות שאין שטר ח"ז נגבה מהן שכר הדירה גובין מהם בפרט באשר הוא תוך הזמן כאשר מובן מהתנאים. נאם הצעיר יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |