שו"ת רמ"ע מפאנו/ג
|
< הקודם · הבא > |
אמר ר' חמא בר חנינא ואיתימא ר' יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים (ברכות ה:). רש"י (ד"ה צפון) פירש ראשה ומרגלותיה חד לצפון וחד לדרום, עד כאן. משמע דחייש לכבוד שכינה שהיא במערב[1] כדחיישינן גבי נפנה וקלות ראש בפרק הרואה (ברכות סא:).
ואין צורך דלא דמו כלל דאמר מר בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא ובית המרחץ, ולאתויי מטה בשעת תשמיש הוא דאתא שמותר להרהר בה בכל כחו לדברים שבקדושה וכ"ש דמצוה קא עביד[2]. ועוד לא אסרו קלות ראש כנגד שער המזרח אלא במקום שאין גדר ולא הותר תשמיש המטה כי אם במקום גדר ובכל גופו מכוסה.
אבל ראשונים פירשו דבעינן רוחב המטה בין צפון לדרום, וסימניך זרועי ידיו כנגד זרועות עולם וניחא דבכהאי גונא איתא יצירת הולד כיצירתו של אדם הראשון דאמר מר אדם הראשון מסוך העולם ועד סופו היה ובשעה ראשונה הוצבר עפרו מכל העולם, ראשו מארץ ישראל, גופו מבבל, עגבותיו מאקרא דאגמא שבבל ושאר אבריו משאר ארצות, ורגלוי דאניש מובילין ליה לאתר דמתבעי לקבורה שהוא מוצאו ותקופתו כפי הנגזר עליו באיפתו של אדם הראשון הנדרשת במדרש רבה פרשת שמות שכל היצורים תלויים בה. ואחרי שאבינו הא' נעשה גולם ונמתחו אבריו ונזרקה בו נשמה. בשעה שניה שלישית ורביעית עמד על רגליו בחמישית. ומן הארץ עד לרקיע היה דאידי ואידי חד שעורא הוא כרבנן דפליגי עם זקני הנגב במסכת תמיד. והכי פסיקא לן בפרק אין דורשין ואיתנהו לכל הני כללי בפרק אחד דיני ממונות, וכתיב אחור וקדם צרתני אלמא קומתו בין מזרח ומערב היתה מונחת לארכה וכשעמד על רגליו היו פניו למזרח וימינו לדרום. ותחלת פנייתו היתה לימין המזרח והיא פנייה פנימית לזרוע ימין שהרי אחוריו פונים למערב ופניית אחוריים לאו שמה פנייה וה"ה למצדד אצדודי.
ואחרי שידענו מקומתו של אדם הראשון שהיתה שוה למטתו דאידי ואידי חד שעורא כדאמרן, למדנו ממנה לערשו ערש ברזל דאתמר בעוג, וכתיב בה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש, דלאו באמתו קאמר דאם כן עשיתו למלך הבשן בעל מום לבל חק שהרי קומתו של כל אדם ענק או ננס או בינוני שיהיה הוא שלש אמות בשלו ובפשוט ידים ורגלים ארבע אמות. ואם כן או יהיה אורך ערשו בלי צורך או יהיה עוג מלךך הבשן ננס באבריו שהרי זרועותיו היו פחות מחצי ארכן הראוי להן. ועוד, אי באמתו קאמר קרא מנא ידעינן כמה הויא, ודאי לא בא הכתוב לסתם אלא לפרש[3].
הא מאי אית לן למימר דאמת איש פירושה אמת שחי של כל אדם כאותה ששנינו במסכת תמיד והיא עשרה טפחים שאמה סתם של בנין אלא אלא ששה טפחים והיא מפרק הזרוע עד סוף אצבע אמצעית דהיינו אצבע צרדא דאמה קרינן לה והשתא אתי שפיר דערשו של עוג היה ארכה תשעים טפחים ורחבה ארבעים במדת כל אדם. זהו פשוטו של מקרא נכון וברור, ויש דרש לרבותינו בפרק הרואה ובפרק המפלת יערב שיחם לאזן שומעת ואינו מן המכוון הנה.
ומיהו אף לפי פשוטן יש לי ללמוד שהתורה לא נתנה שיעור אלא לעריסה קטנה שלו כשהיה תינוק. והנה אנקלוס תרגם באמת איש באמת מלך, ירצה באמה שהנהיגו בה המלכים מיסדי הדתות הנימוסיות. והיא אמת שחי שאמרנו. ואולי עוג היה ראשון למלכים שהנהיגו כן באמה שלמה של אדם בינוני והיינו אמת גרמיה שתרגם יונתן, השומע סבור שהיא אמת גופו ואינה אלא אמת נימוסיו. ואולי עצם קטן של עוג היה שעורו אמה שלמה של כל אדם והיא אמת גרמיה דוקא לקיים כל האמור בענין, ודי בזה:
וממה שהיה ראשו של אדם הראשון מארץ ישראל וגופו מבבל, יש ללמוד לשמעתין שני דברים, הא' שהיה ראש המטה במערב והיא המטה שהאשה מצעת לבעלה מתני' היא בפרק אף על פי והרי דוגמא לכותל מערבי דאתמר ביה הנה מטתו שלשלמה. והשני, שקרן צפונית מערבית מעליא טפי שהרי בבל לצפונה של ארץ ישראל היא כדאיתא בריש גיטין ובפרק לא יחפור דהיינו מזרחית צפונית, וקרא נמי דייק הכי דכתיב וצפונך תמלא בטנם.
וכן מדתנן ביומא גבי שתי פרוכות החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, למדנו צפון עדיף לדברים שבצנעא שמשם כהן גדול נכנס לקדש הקדשים לעבודות הפנימיות של יום הכיפורים. וכן פשפש הצפוני משם היו נכנסים לפתיחת דלתות ההיכל כדתנן במסכת מדות, כי למה שהיתה מנורה חביבה ביותר ועוד שפריפה חיצונה מן הדרום הן הנה היו גרמא אל הפשפש הדרומי, כי ה' אלקי ישראל בא בו בבנין הבית השני להחזיר שכינתו לציון שהיה כבוד שכינה מתעלם ומתחבא והיה סגור, ומשהגיע כבוד שכינה לפריפת הצפון וכהן גדול הכי נמי שמשם נכנסין לבית קדש הקדשים פנה אל בין הבדים דרך ימין המזרח של יצירת האדם כדרך שאנו בני ברית כותבים. כי אמנם בבית אשר בנה שלמה נגלה כבוד ה' להדעה אל פתח ההיכל לעיני כל ישראל ומשם היה מדלג על מזבח הזהב להכנס אל בין הבדים דרך פתח הדביר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ולא היתה פרופה.
והכי נמי אחשביה רחמנא לצפון במעשה הקרבנות לכל עבודתם של קדשי הקדשים. ויסוד המזבח לא היה שלם אלא בקרן צפונית מערבית כנגד פתחו של היכל, והיה זה בבית ראשון ובבית שני בשוה כשטת הירושלמי דתני במסכת מדות פרקר המזבח כשעלו בני הגולה הוסיפו ד' אמות מן הצפון, קסבר שלא היה שום הבדל בין שני הבתים אלא בדברים המפורשים וחוייב שיהיה כל התוספת בחלקו של טורף. ורש"י הגיה במסכת זבחים ה"ג הוסיפו ד' אמות מן הדרום, ע"כ. וכך שונין בבבל סבירא להו שבבית ראשון היה כל המזבח בחלקו של טורף ולא היתה רצועה מחלקו של יהודה ממעטת את היסוד אלא בבית שני ושפיר חשבינן ליה בכלל דברים המפורשים הואיל וחדושו בסבת התוספת והוצרכו לכך שלא למעט מקום השחיטה לקדשי קדשים ושיהיה צפונו של מזבח לפני ה' בכוון אל פתח אהל מועד כראב"י בפרק קדשי קדשים, וסתמא דמדות אתי כותיה ובכהאי גונא אתי שפיר שנכחו ישתחוו העומדים בעזרה ושאר כל המוגבלים במחיצות ששנינו בפרק קמא דכלים:
ותנן גבי יסוד במסכת מדות, היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב, אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת. וטעמא דמלתא משום רצועה של יהודה שהיתה נכנסת אצל חלקו של בנימין וכדאמרן. ואכתי צריכינן למנדע אמאי שוי לה גודל לההיא רצועה דוחקת אל יסוד המזבח ופירשה ר' שמעון באגדתיה שהמזבח מרכז למחנה שכינה יהודה למזרח ושני בני לאה גם כן עמו שפגמו במדת השלום בשנאתם את יוסף וכן ראובן לדרום ושמעון עמו, אבל דגל מערבי כולו לבניה של רחל והצפוני לבני בלהה והקטן מבני זלפה שלא היו שונים את יוסף. ולא הוצרכנו כאן לדברי אגדה אלא משום דהתם פירש ר"ש דכיון דיהודה וראובן כל חד מנייהו פלגו הצלה עבד, חד אמר אל תשפכו דם ולא סיים בהצלה אלא השליכו אותו וכו' וחד אמר מה בצע לכו ונמכרנו לפיכך כל אחד מהם זכה ברוח שלו חצי אמה ולא מאה שלמה.
ואני אומר דלא תימא רבי שמעון תנא הוא ופליג אסתם תנא דמדות דמר אמר אמה ומר אמר חצי אמה. אלא רבי שמעון תנא דווקנא הוא וקתני דאמה של יסוד איננה אלא של חמשה טפחים ברחבו וגבהו ואף סובב כן ברחבו בלבד וכל שאר מדות של מזבח באמה בת ששה טפחים חוץ מקרנותיו זה וזה לדרשה עמוקה שאין כאן מקומה ואמה שאיננה שלמה רבי שמעון חצי אמה קרי לה והצלת יוסף הכי נמי דקרי לה פלגו הצלה והיא היתה הצלה מרובה ממות לחיים שהיא הרבה יותר מחצי הכל אלא שלא היתה הצלה שלמה אלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
הדרן למטה החביבה דכל הני מלי מעליית' בגינה אתמרו, הא כתיב בה עורי צפון על הנשמה בשעה שהיא נתונה באדם, ובואי תימן בשעה שמסתלקת ממנו, הפיחי גני שמהלכת כל פני רוח הדרום עד גן עדן מקדם, יזלו בשמיו בשכר מצות. ודי בכל זה הערה למשכיל.