שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קיז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קיז

סימן קיז כתב אלי על זה עמיתי הגאון רבי מאיר נ"י בעה"מ בית מאיר וז"ל:

נשלחו אלי אמרותיו הטהורים. בענין שנשאל גאונו ממורי הוראה דק"ק ווארשויא, על עסק הגט שיש עיגון רב בפסולו, ומה אדע אשר לא ידע מר ואני כמוהו מיראי הוראה החמורה הלזו, אמנם למען אהבתי לכבודו וגאונו דמר פניתי מיד לעיין בדבריו הקדושים, ומצאתי שכולם אהובים וברורים:

מה שהעלה שאין לסמוך בשום אופן על פסק עבה"ג אחרי שהוא נגד פסק הש"ע והרמ"א שהרי הב"י המעיד להמנהג שכותבים שם אבי המגרש ואחריו החזיק הרמ"א כן (בסימן ק"כ וסי' קכ"ט) וסתמי תרוויהו כדעת הרא"ש ולא הביאו היש מי שאומר אלא דבנשאת ל"ת, מאחר דלדעת הרא"ש דאפילו נשאת תצא, וכן פסק הב"י בתשו' (סימן י"ג) ולא השגיח להשיב על המורה להתיר במה דהקשה נמי קושי' עבה"ג מהמנהג ומיקל ראש ליתנו לכתחילה במקום עיגון, וקושית עבה"ג מלבד דחיית מעכ"ת הגאון ני' כהוגן, אף גם הוא הביא המהרי"ו שהרגיש נמי אחרי שהעתיק לשון התוס', כתב דמשמע דאין לכתוב שם אבי המגרש על פיו, וליכא למימר דהוי עבידא לגלויי' דהא אפ"ה אינו נאמן על עצמו אלא עפ"י אחר, מדאמרינן פ' החולץ אפילו עפ"י קרוב, משמע אבל לא עפ"י עצמו, אמנם שוב כתב ורפיא בידי דכי דייקת לשון התוס' משמע דאי עביד לגלויי' לק"מ הא דכותבין עפ"י עצמו עכ"ל מהרי"ו, ור"ל לענ"ד דכי דייקת בתוס' היינו דהא יש קושיא זו בדבריהם שכתבו ול"ד לאשתמודענא משמע אלו היה דמי בענין הגלוי מלתא היה ניחא, ותיפוק ליה דהא מכל מקום עפ"י עצמו לא, א"ו משמע דס"ל דאי משום הא לק"מ דיש לומר דדוקא בחלוצה דההכרה הוי שהוא אחוה דמיתנא, וכן היא שהיא אשת המת, הדבר נוגע לעצמם דאפשר הוא ממציא נפשו שהוא אחי המת משום רווח ירושת אחיו המת לאחר סילוק החליצה וכדומה, והיא מפני שזקוקה מחמת הבעל, ואין יבמה רוצה לחלוץ ממצאת נפשה לומר שהיא אשת המת ויחלוץ לה אחיו, ואח"כ תביא עדים שחלצה בב"ד, משא"כ הכא בגט שתמיד ההכרח להכיר שהוא איש ואשתו, וליכא למיחש אלא דיעלו שמותם אלו לגרש אשת חבירו כמבואר שם בב"י, זהו לא מקרי מעיד על עצמם אלא על אחרים, ומשום דעבידא לגלוי' טובא סמכינן עלייהו, ובאמת להכי כ' הד"מ (סי' קכ"ט סי"ח), ובתשו' מהרי"ו (סי' ה') משמע דהוא עצמו נאמן וצ"ע עכ"ל, אבל אנן לא נוהגין כן בשמות עצמן מדהוא הכרח לכתוב עכ"פ חיישי' לשמא חשיב עדו' על עצמן משא"כ בשמות האבות, כיון דאם לא נכתב כלל כשר סומכין על משמעות התוס' דלא חשיב על עצמן וק"ל, ולהכי בלי ספק העלה מעכ"ת הגאון ני' כהוגן נגד פסק עבוה"ג:

אולם בנ"ד שנכתב שם אביה כראוי אלא דנתוסף בו לוי, נ"ל שיש לדון להכשיר ליתן הגט במקום עיגון, דלהדיא מבואר בתוס' (דף פ' ד"ה שינה וכו') בשם ר"ת דאפילו אינו כהן השטר כשר, ולא מבעיא לשיטת המהרח"ש (ח"ד סי' ג') דפי' דבריהם דלא כמהריב"ל, אלא שדברי תוס' אחדים עם דברי הרא"ש דתרווייהו בעי' ולא תליא הא בהא, וכ"כ הפ"י שם וה"נ משמעות הב"י, הרי להדיא דכשר, וע"כ משום דתוספת כהן אינו אלא כשינה מקום לידה, אלא דאפילו לשיטת המהריב"ל דתוס' מחולק עם הרא"ש בדעת הר"ת דלר"ת תלוי במידי דאין הכרח לכתבו ולא בחשש דלעז, וא"כ יש לומר דמה דפסקינן כהרא"ש כהוכחת מר ממה דלא כתבינן מקום דירה, ומכל מקום בשינה מקום דירה מפורשת במשנה דפסול, וע"כ דמחלקינן בין שינה מקום דירה לדירה אחרת מפני חשש דלעז, וי"ל דה"ה בתוספת כהן או לוי חשוב כדירה, מ"מ נ"ל ברור להוכיח גם מהרא"ש דכשר בהוספת כהן דומיא דשינה מקום לידה דהרי הרא"ש נתן טעם וכתב דדוקא שינה מקום דירה הוא דאיכא חששא מחמת שידוע לכל שכל אדם נקרא ע"ש דירתו פלוני ממקום פלוני, אבל מקום לידתו אין ידוע ואינו נקרא על מקומו וברור שזהו ג"כ טעמא דנתן על שינוי שם אבות, וכתב והרואים גט שכתב בו יב"ש ויאמרו אינה מגורשת, כי בעלה יוסף בן שמואל, משום דשם אבות לשם דירה דמיא, ששם אבות ידוע לכל, ונ"ל ללמוד מזה הא בשינה תוספת כהן ולוי דדומה לשינה מקום לידה מחמת שא"י לכל כשם העצם, דהרי הרא"ש מסיים ומשום העדים אין לפוסלו דחתמי אשקרא דכיון דא"צ לכתבו לא קיימי סהדי עלה כדאמרינן בכתובות דאין מעלין משטרות ליוחסין, דהעדים אמנה שבשטר קמסהדי ולא אפלוני כהן דא"צ לכתבו, אלמא בדבר הצריך לכתוב אם כתבו שקר העדים פסולים ויראה לי דמכ"ש דבר הצריך שלא לפסול שטרא אם כתבוהו פשיטא דחתמו אשקרא, ואם כן התינח בשינה מקום לידה דליכא חשש דפסול ע"י שינה אלא דהחשש דחתמו שקר שפיר אמרינן דלא קיימי סהדי עליה משום דאין נפקותא בעדות לא מפני שצריך אליו ולא מפני הפסול בשינה, אבל אם נימא דהשטר פסול בהוספת כהן פשיטא שהיו מחוייבים לדקדק שלא לפסול השטר כמו דמחוייבים לדקדק בשני יב"ש בעיר אחת כמבואר תוס' שם ומדוע לא מעלינן מיניה ליוחסין, א"ו דס"ל דהוספת כהן לא פסל השטר וכר"ח בתוס':

וכן איתא להדיא בגט פשוט (סי' קכ"ט) שכ' ע"ד מהרא"י מווינא באם חסרו בגט לכתוב כהן שהוא פסול, והוא דעת י"א שברמ"א ותמה הוא על מרן איך לא דחו דבריו מתוס' והרא"ש פ' הזורק [ואין זה תימה כ"כ דטוב יותר לדחות מגמ' ערוכה כ' חניכתו כשר] דס"ל בשינה מקום לידה הגט כשר, והבי' ראי' דהשטר לא נפסל בשינה בדבר שא"צ לכתבו מדאמרינן אין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מלתא מסהדי, הרי מוכח מדבריהם דאפילו כתב כהן והוא אינו דכשר כ"ש שהמגרש כהן ולא כתב כהן, עכ"ל, ומהיכן ראה בהרא"ש שהגט כשר אף דכתב כהן למי שאינו, אם לא כדהוכחנו דאלו נפסל השטר עפ"י הוספת כהן, הוי נמי מחזי כשקרא:

ואין לומר הא כל דברי תוס' והרא"ש בנויים עפ"י פירושם להפלוגתא דא"מ משטרות ליוחסין והא לפי' הש"כ חוה"מ (סי' מ"ט) עפ"י פי' הרמב"ן הא ודאי דלא מוכח משם דהרי אף למ"ד אין מעלין הא לא חתמו כהן אלא למוחזק לכהן, לזה י"ל הא בלא"ה איכא למידק על ראיית תוס' והרא"ש, הא בכתובות אינו רק פלוגתא דאמוראי דלא נפסק הלכתא כמאן, אלא משום מעלת יחוס החמיר הרמב"ם, כדאיתא בהה"מ שם, ומנין לנו ללמוד מהתם, אבל באמת לק"מ, דתוס' והרא"ש סוברים אחרי דמוכח מהמ"ד דלא מעלין דלא נפסל השטר ע"י שינוי זה, וגם לא מקרי, חתמו בשקר במה דא"צ לכתוב, ממילא לא משוינן פלוגתא, אלא אמרינן דאף מ"ד דמעלין מודה בכל זה, אלא דמ"מ סובר כשמעידים אף על מה דא"צ מ"מ סתמא אכולה מלתא מסהדי דמה"ת להו לכתוב בשינוי, וכן נראה אף המפרשים בסוגיא דמעלין משטרות וכו' דלא כפירוש תוספו', מכל מקום מה שהוציאו התוס' מפירושם דשינה כהן למי שאינו כהן דדומה לשינה מקום לידה כל כמה דלא מצינו החולק ע"ז בהדיא אפושי פלוגתא לא מפשינן, אף דהג"פ כתב דצ"ח דעת מהר"א ווינא לפסול בחיסר כהן עפ"י פי' הרמב"ן הנ"ל, ולדבריו פשיטא דנפיק מיניה בק"ו דפסול בהוספת כהן, ולענ"ד אין לחוש כי פי' רחוק מהאמת בכוונת מהר"א ווינא:

הן מהלשון דהא מסיים מחמת שכתבו בשטרות כהן ומשמע לא משום פסול בלא כתבו, א"ו כדהבינו כל האחרונים דבריו דאך מצד הסברא מדמשמע ליה משם דאף בימי האמוראים כתבו כהן מסתבר ליה לעיקר שיפסול בחסרונו כמו בשינה השם, והן מצד עצמות הפי' דליתא ממ"ש וא"ת דאין השטר נפסל אם לא כתב כהן אמאי אמרינן אין מעלין סברא הוא דמעלין דמסתמא ידעו העדים בבירור שהוא כהן דאל"כ למה חתמו דהלוה כהן כיון דלא ידעו ברור דהוא כהן, אע"ג דהוחזק לא היה להם לכתוב כיון דאין השטר נפסל בלא כ' שהוא כהן א"ו וכו', ודבריו תמוהים דמה בכך דאינו נפסל בלא כ' כהן, ולמה לא יחתמו אף דאין בקיאין ביחוסו אחרי שעולה לבה"כ, א"ו דלא מוכח מפירוש הרמב"ן נגד דעת תוס', לזה מוכיח נמי מהר"ן, דהרי בכתובות מסיק אחר פי' תוס' אבל הרמב"ן פי' וכו' ואלו בגיטין מעתיק התוס' אות באות ואם נימא דפי' הרמב"ן מוכח בהיפוך, וכי היה שותק מלהביא לחלק בעיקר הדין, א"ו כמ"ש, באופן דנקטי לפום משמעותם דגט זה כשר אליבייהו, ולא מצינן חולק רק דעת הר"א ווינא דמבואר בש"ע דבמקום דחק ועיגון ל"ח ליה ומבואר בג"פ דהיינו אפילו אם עדיין לא ניתן:

אמנם עוד יש קצת לספק עפ"י דברי הג"פ שם שכתב לתרץ תמיהתו על הב"י דלא דחה דברי מהר"א ווינא עפ"י תוס' והרא"ש כ' ותו י"ל הא דמכשרי בשם ר"ת בהוספת כהן, דוקא בשטרות דעלמא דליכא טעמא לפסול דחתמי בשקרא כיון דעדיין לא קאי רק על עיקר המעשה, וטעמא דלעז ל"ש בשאר שטרות, אמנם בגיטין דאיכא טעמא דלעז אם שינה בענין דאיכא לעז, כגון במקום דירה או תוספת כהן אע"ג דליכא למפסל משום דחתמי אשקרא, מכל מקום איכא למפסל משום לעז, וכן נראה מתשו' הרא"ם (ח"א סי' פ"ו) עכ"ל, ולענ"ד נראה דמשמעות יותר דלכל ענינים משוינן גיטין לשטרות כדאיתא גיטין (דף י"ט) משום עיגון ואי משום חלוקא דלעז ל"ש בשטרות, איני יודע למה ל"ש לכל הפחות אם יבא המלוה לגבות ממשעבדי דלוה ויאמרו לא זה הלוה מדנכתב כהן והוא אינו:

ותו הרי כבר הוכחנו דבמידי דנפסל השטר על ידו אף דהעדים מוכרחים לדקדק שלא לכתבו וא"כ לדבריו בגיטי נשים דנפסל בהוספת כהן, הרי מהראוי לעלות ממנו ליוחסין, ואם כן נהי דבמלת שטרות סתמא אין גט אשה בכלל, מ"מ אמאי שתיק הש"ס לחלק דמגט אשה מעלין ליוחסין, א"ו דאין חילוק, ותו דהג"פ כתב שם, ולענ"ד יראה דכיון דמתוך דברי תוס' והרא"ש משמט דמכשרי אפילו בכתב כהן ואינו, כ"ש דמכשרי בלא כ' כהן למי שהוא כהן, אע"ג די"ל דלא הכשירו רק בשאר שטרות, אבל בגט יש לפסלו משום לעז, מ"מ י"ל דבלא כ' כהן ליכא לעז ויש לסמוך להקל דאם ניתן גט זה שתנשא לכתחילה [ובסי' קל"ט כ' דה"ה אם בא הגט ממדה"י וטורח להשיג גט אחר דנותנים גט זה], וסומכים על המכשירים, עכ"ל, וכן לענ"ד אף די"ל דלא הכשירו תוספת כהן רק בשאר שטרות וכנ"ל, י"ל דדוקא בכתב כהן ואינו דאיכא לעז ודומה יותר למקום דירה מלמקום לידה, דכ"ע יודעים שהוא כהן ע"י קריאתו לבהכ"נ, אבל בשינה לכתוב על אבי המתגרשת י"ל דליכא לעז, דלאו כ"ע ידעי שהיא בת לוי, ולענ"ד יותר חשש לעז בחסר כהן מעצמות המגרש ממה דלעז בהוספת אבי המתגרשת כהן ולוי וכן נראה בספר ג"פ שם (סי' קמ"ט) לחלק בהכי אפילו בשינה עצמות שם אבי המתגרשת, ואף דמביא שם הרא"ש ומהרח"ש דלא חלקו, וכן בתשו' ב"י אין מחלק בכך, מ"מ מביא שם הראנ"ח לחלק בשינה דכתב לוי י"ל דכ"ע מודו לחלק בכך, אחרי דמשמעות תוס' והרא"ש להכשיר בפשוט אף בעצמות המגרש, ומלבד זה הפרש גדול בין שינה בעצמותו כהן ולוי לבין שינה בשם האב דיש לנו סיוע מהעיטור דכתב אם שינה שם אב לא מפסל הגט ועי' בג"פ, מכל זה נראה אחרי דמוסכם בש"ע בחסר בעצמות המגרש שם כהן ולוי להקל בשעת הדחק, מכל שכן בתוספת שם כהן ולוי באבי המתגרשת דיש להכשיר ואולם כ"ז כשקבלה גטה מיד בעלה, אבל בנ"ד דהיה ע"י שלוחו עדיין צ"ע עפ"י דברי הצ"צ (סי' פ"ג) שהרי כ"ז אינו אלא מחמת נטיית דעת דדומה לשינה מקום לידה, והרי הצ"צ כ' שם בטעם הד' אפילו יהבי להו כל טעותייהו דדומה לשם לידה, מ"מ ש"ה דגירשה בעצמו הרי את מגורשת ממני, הרי נתגרשה מבעלה באמת, וידעינן דאשה זו נתגרשה מבעלה אבל בנ"ד דשלח הגט לגרש בת יצחק, ואיך ישנה השליח וימסור הגט ליד האשה בת נתן מה שלא צוה הבעל, ואיכא למיחש דלא נתכוון לגרש אשתו כלל, ולכך שינה שם אביה, והרי אין כאן גירושין לאשתו פלונית בת נתן, ודאי לית מאן דפליג דאין נותנין הגט וכו' כיוצא בזה כתב בתשו' רא"מ וז"ל כ"ש בנידון דידן שהסופר לא כתב שם אבי אשתו אלא מפי הבעל וכו' יש לחוש שמא כיון לקלקל עכ"ל צ"צ, וא"כ מאי מהני לדמויי נידון דידן לשינה מקום לידה אחרי שהוא ע"י שליח:

אמנם באמת דברי הצ"צ קשים לי טובא תינח אם הי' אמירת הבעל לשליח הולך גט לאשה פלונית בת נתן אבל כיון שאמר לאשתו בת נתן, מה שינה איכא בזה, דשינה מקרי היכא דאפשר לשליח למעבד כדמצוה המשלח והוא אינו עושה באופן זה מקרי שינה, אבל באומר הולך גט זה לאשתי שרה אף אנן ידעינן שהיא אשתו וזולתה אין לו אשה בגבולנו שאין לשום אדם ב' נשים וגם ידעינן שזאת היא אשתו שמה שרה אטו משום דאמר נמי בת נתן והיא בת יצחק אפשר להשליח לקיים מה שצוה, זהו ודאי לא אפשר ומה"ת לא ימסור השליח לאשתו שרה בת יצחק שהיא אשתו באמת כדי לקיים שליחותו כמו דאנו דנין העדים שחתמו בשינה בדבר שא"צ דלא הוי חתמי בשקרא משום דאין דרך לדקדק כן מחוייב השליח לדון בשינה שם אביה שהוא מפני שאין צריך בו רק לקיים שליחותו למסרה לאשתו ששמה שרה:

ונראה דהצ"צ בעצמו הרגיש בזה ע"כ הוסיף לבאר וטובא איכא וכו' וי"ל דאם היינו יודעים בבירור שרצונו לגרש אשתו, אלא דבשגיאה נעשה השינוי שפיר יש להשליח למסור הגט כאשר צוה ליתנו לאשתו שרה, אבל יש לחוש דלא נתכוון לגרש אשתו כלל, ולכך שינה שם אביה, ור"ל כדי שבאמת לא ימצא השליח אשה ששמה שרה בת נתן ולא הי' כוונתו לגרשה ואיך ימסרנו השליח, הא זהו בודאי קשה אם לא הי' כוונתו לגרשה, מה הכריחו לעסק הגרושין וכ"ת דלהכי מביא ראי', וכיוצא בזה מצאתי בהרא"ם וכו' דיש לחוש דכוונתו לקלקלה, ור"ל ע"כ כיון שאולי לא ירגיש השליח בשינוי וימסרנו ותנשא בו ויערער ויקלקלה א"כ כוונת הצ"צ קשה עליו בתרתי, א' איך כתב מכח זה ואיך ישנה השליח למסור הגט וכו' הא אדרבא השליח עושה רצונו במה דנתנו לידה, ואי משום דהחשש דכיון לקלקלה, זה אינו נוגע מפני שבא ליד השליח, כי מיד בכתיבת הגט איכא לחשש זה אפי' במגרש מידו לידה (דבאמת חשש הרא"ם בכתיבת הסופר, ותו דמביא ראיה מן הרא"ם לנידון דידיה זה ראיה לסתור, דע"כ לא חש הרא"ם אלא כדדייק כ"ש נ"ד דהסופר לא כתב שם אבי אשתו אלא מפי הבעל, אבל בנ"ד דשליח מעיד שהוא נאמן כמו דנאמן לומר בפ"נ והוא מעיד שנכתב מכח אחר אין שום ריעותא זו לגבי הבעל שכיון לקלקלה ומהיכי תיתי לחשדו בהכי כמבואר כמה פעמים בתוס' וחד מנהון (דף ב') דבור המתחיל דאתיוה] ואף על דברי הרא"ם יש להקשות, למה לא חששו התוס' בשינה מקום לידה שהעידו נמי שכ' מפי עצמו, ואיך לא חשו שמא מכוון לקלקל, עפ"י ריעותא דשינה, א"ו דלא חשו לזה לחושדו ע"י ריעותא כמו דתלינן השינוי כזה לטעות ולא חשבוהו לריעותא, ולהכי מסתבר לי דהרא"ם מפני דפסק בל"ז כהרא"ש דבשינה שם האב הוי שינוי גמור, כתב זה לסניף בדרך כ"ש אם נכתב מפיו לבדו, אבל בשם מקום הלידה או במה דאנו מדמין אליו אין חילוק לענ"ד בין מגרש ע"י שליח או בעצמו וכמ"ש בנכתב שלא על פיו זהו דעתי העניי', אבל מ"מ לא למעשה שאיני כדאי לחלוק על הצ"צ, וגם ביסוד הדבר שהעליתי לדמות לשינה מקום לידה, אין רצוני לסמוך עלי, רק בהסכמת מעכ"ת הגאון ני', ואם דעתו הגדולה לא יסכים למסור הגט, בטלה דעתי, ואם גם דעתו מסכים, יצטרף לנו עוד גאון אחד מפורסם ידידו הקטן.

מאיר פוזנר

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף