שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קיג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הרב אב"ד דק"ק עקצין
הגיעני דברי שאלתו בענין אשה עגונה שנתעסקו בה הבד"צ דק"ק לאבשין, ואני משיב בנחיצה לריבוי המכתבים אשר עלי כהיום.
הנה עדות האשה עצמה י"ז אלול עט"ל ובסגנון זה העיד ג"כ ר"ש ר"ח אדר עט"ל וכן כפי שנזכר במכתב החזן מערגינטהיים בלי נזכר יום הכתיבה ובלי חתימה, הכל בסגנון אחד שהאשה אחת ובמכתב החזן הנ"ל פירש שמה מערלא הכירה במערגינטהיים את ר"ש הנ"ל, ואמרה לו איהר זייט דער פאללאק וועלכער היר וואר מיט דען פאללאק וואס איזט גישטארבען אין נייאקירכען ואחר שר"ש העיד בעדות הנ"ל שמיום צאתו עם בעל האשה הזאת בשמו ר' בער לא התחבר עצמו עוד עם אחר זהו עדות מספיק להתירה:
אולם כל זה בדברות הראשונות הנ"ל [ואיני יודע טעמם דבד"צ בק' לאבשין שכתבו אחרי כל הנ"ל להבד"צ מערגינטהיים, טורח ועיכוב זו למה, אחרי שהיה די להתיר עפ"י הנ"ל, והרי בעד מפ"ע הסכמת כל האחרונים דעכ"פ אם אין העד הראשון בעיר ההוא א"צ לשלוח אחריו] אך ע"י דברות האחרונות נגרע הרבה כח ההיתר, כי בגב"ע דהבד"צ מערגינטהיים נזכר שהאשה מערלא העידה בזה"ל שהכירה את ר"ש ושאלה אותו למה הניח חבירו הזקן וכו' "דען פאלאק זעלבסט פאן וועלכען דיא רעדע איזט, האבע איך אונגפער פיהרצענטאג אדער דרייא וואכען קודם מותו, אין נייאקירכען גיזעהן, אלליין דאס צווייטע מאהל וויא ער קאם נאך נייאקירכען האבע איך איהן ניכט גיזעהן, געהערט האבט איך אבער מאנשים דאס דער פאללאק ערשט קערצליך היר וואר' עכ"ל ועדות זה אין בו ממש וגרע הרבה מאומר סתם שמעתי שמת דעכ"פ מעיד במפורש דשמע שבעל האשה הזאת מת, אבל בעדות הנ"ל לא אמרה שבעלה של זו מת רק שזה שמת היה שם מקודם בזמן קרוב, ואולי איש אחר היה ג"כ שם בעת ההיא, וכפי הנראה בעליל שעדות העגונה ור"ש שאשה אחת הכירה, היא האשה מערלא אחרי שהעגונה אמרה שבהיותה עם ר"ש בבית החזן באה אשה אחת לשחוט עוף והכירה את ר"ש וכו' וגם ר"ש אף שהעיד סתם שאשה אחת הכירה מ"מ כוונתו על אותה האשה, כיון דכפי עדות העגונה האשה אמרה כן לר"ש, ואם האשה שהעיד ר"ש מפיה היתה אשה אחרת, היה לו לר"ש להעיד שב' נשים שהכירו אותו אמרו לו כן, א"ו דעל אשה אחת העידו ואחרי רואנו שהחזן מערגינטהיים שכתב הכתבים בלי מחותם (כפי דברי האשה ור"ש שהביאו הכתב ההוא] עושה השתדלות לטובתה להעריך מערכה בסדר כל הענין מביאת האשה ור"ש לשם לביתו, ושהאשה מערלא אמרה וכו' ולא הזכיר ג"כ מה שאמרה האשה שהביאה לפניו לשחוט, א"ו דהכל חד, והאשה שהביאה העוף היא האשה מערלא, ואף דאפשר דבאותו זמן שהביאה העוף לשחוט לא היה החזן בביתו במעמד ההוא ולא שמע ולא ידע מדברי האשה ההיא, מ"מ זהו רחוק מאד, ונראין הדברים יותר שהאשה מערלא היא האשה שהביאה העוף לשחוט, וכיון שכן שהאשה מערלא אין דבריה הראשונים מכוונים עם האחרוני', ויש לדונו בב' פנים, או דהוי כמכחשת ואומרת לא אמרתי כך אלא כך או דהוי כאומרת שקר דברתי ואיני יודע רק כך וכך ועל כל א' יש לדון טובא, דעל הפן הא' דהוי כמכחשת כיון דהב"ד לאבשין חזרו ושלחו וכתבו להב"צ מערגינטהיים, א"כ לא התירוה להנשא עפ"י דברות הראשונות, וקודם שהתירוה להנשא אם ע"א מכחיש ואמר לא מת אסורה:
איברא בזה י"ל לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דאשה אומרת מת, ואחר שהתירוה בא עד כשר אמר לא מת דתצא, דעד כשר לגבי אשה כתרי, ה"נ אם בב"א העידו, ואיש אומר מת ואשה אומרת לא מת תנשא דהוי כב' לגבי חד, וכ"כ המהרח"ש בק"ע א"כ הכא בנ"ד אין האשה מערלא נאמנת להכחיש את ר"ש שהוא עד כשר, אלא אפילו לאינך פוסקים. הכא דהעגונה ג"כ העידה היא עצמה מצטרפת לרוב דיעות לגבי המכחשת אותם כמ"ש להדיא הרי"ו הובא במהרח"ש בתק"ע (ד' ע"ט ע"ד):
ואף דמהרח"ש רצה לדון דרש"י חולק על זה ממ"ש יבמות (דף פ"ח ע"ב ד"ה וכדר"נ וכו') שכל אדם נאמן ע"ע וכו' משמע דהיא עצמה אינה מצטרפת למנין הדעות אלא מטעם האדם נאמן ע"ע וכו', וזה שייך בנישאת לעד המתיר, דהוא והיא נאמנים ע"ע, אבל להנשא לאחר לא אבל לענ"ד אינו הכרח מדברי רש"י, דיש לומר דעדותה שאין זה בעלה אמרה היא אינו בעלי, ובזה ס"ל לרש"י דאין לדונה מכח עדותה לתרי פסולין אומרים מת וב' פסולין אומרים לא מת, דבהתירוה להנשא לא תצא כיון דמיד שבאו ב' העדים פסולים ואמרו זהו בעלה והיה כתרי לגבי חד נתבטל ההיתר הראשון, וכשאמרה אחר כך אין זה בעלי הוי כתרי ותרי שבאו בב"א, כיון דכבר נתבטל ההיתר הראשון:
א"כ הכא בנ"ד יש לומר כדעת הרי"ו דצירוף עדות העגונה עם ר"ש הוי כתרי ואין האשה מערלא נאמנת להכחישם:
אולם כ"ז בהכחשת אשה בעלמא. אבל בנ"ד שהעגונה ור"ש העידו בשמה והיא מכחשת אותם דלא אמרה להם כך, בזה הא ס"ל להרמב"ן (וכן פסקינן בש"ע סי' י"ז ס"ח) דבעד מפ"ע אם הראשון מכחיש להשני הוא נאמן כיון דהשני אמר רק מפיו ובח"מ הוכיח לנכון דמיירי אפילו בהתירוה להנשא דאל"כ אף ע"א דעלמא נאמן להכחיש:
ולפ"ז צ"ל הא דמבואר בהר"ן שבועות דעלה בדעתו בפירוש הסוגיא התם דהא דאינו חייב קרבן שבועה דלא הפסידה בכפירתו דהיא נאמנת, אלא דמכח סוגיא דכתובות פלוני חכם טיהר לי הכתם מוכח דהיא א"נ, ומש"ה הוכרח לפרש דא"ח קרבן שבועה, הטעם משום דאינה צריכה לו כלל, ע"כ צ"ל דבאמת לפי הס"ד דהר"ן בלאו סוגיא דכתובות היינו מפרשין הסוגיא דשבועות דמיירי בהתירוה להנשא ואח"כ השביעה להעד אלא דמ"מ תמוה לי דברי רי"ו, שכתב ג"כ כהרמב"ן דעד מפ"ע הראשון נאמן, וכתב כך מוכח מההיא דהכ"מ בעד מיתה, וביאר לנכון פירושו המהרח"ש (בק"ע דף ב' ע"ד) דס"ל בפשטות הסוגיא מורה כמסקנת הר"ן הנ"ל, דבאמת הפסידה בכפירתו, אלא כיון דלא היתה צריכה לו א"ח ק"ש, דאל"כ דלא הפסידה דנאמנת פשיטא דא"ח ק"ש, מזה הוכיח דבאמת הראשון נאמן עיי"ש, ובזה יקשה מנ"ל דבהתירוה הראשון נאמן דלמא הסוגיא מיירי בלא התירוה משום הכי הראשון נאמן כמו בכל עד המכחיש, והפסידה בכפירתו, משום הכי אשמעינן דמ"מ א"ח ק"ש דלא היתה צריכה לו וצ"ע:
גם קשה לי על יסוד דברי הרמב"ן, הא גם בע"א דעלמא נאמן להכחישה אף בהתירוה (כמ"ש בח"מ וב"ש סעיף ל"ח) דהרמב"ן מודה דעד כשר שמכחיש לאשה עצמה הוא נאמן אף אחר שהתירוה ואף דמ"מ נ"מ בסברה זו דבעדות מפיו הראשון נאמן יותר בעד פסול מפי עד אשה והוא מכחישו, מכל מקום איך יעלה על הדעת לפרש כן הסוגיא אלולי סוגיא דכתובות דהטעם דא"ח ק"ש דלא הפסידה בכפירתו דהיא נאמנת, הא בעד כשר הוא נאמן לגבי האשה עצמה:
ולומר דהסוגיא מיירי דהשביעה לעד פסול ושייך בו ק"ש כיון דנאמן לעדות אשה, אינו נוח לי, דא"כ יקשה סתמא דמתני' ואינה נוהגת בנשים ובקרובים הא משכחת בהו בעדות מיתה אע"כ דח"ח בזה ק"ש דל"ש בו והוא עד, כיון דאין שם עדות עליו אלא דחז"ל האמינוהו והפסיד ממון בכפירתו, אבל מכל מקום אין עליו שם עד, והתורה חייביה היכא דעליו שם עד, ורק בע"א כשר דקרינן בי' והוא עד אלא דהחסרון דע"א דעלמא דלא הפסיד בכפירתו מש"ה בעד מיתה כיון דחז"ל האמינוהו הפסיד בכפירתו, וגם עליו שם עד חייב ק"ש, וכן מצאתי בעז"ה במ"ל בפרשת דרכים דרך[1] מצותיך (סי' ק"ל) וא"כ ע"כ ההיא דהכ"מ בעד מיתה מיירי בעד כשר, א"כ יקשה כנ"ל, איך היה ס"ד דהרמב"ן דטעם דא"ח ק"ש דלא הפסיד בכפירתו דהיא נאמנת, הא עד כשר נאמן להכחיש עדות עצמה אף אחר שהתירוה:
אם לא שנאמר דין חדש דאם גזלן דרבנן מכחיש עדות האשה אחר שהתירוה להנשא, הוי בכלל עד פסול דא"נ להכחישה אף דמדאורייתא הוא עד כשר, והיא מדאורייתא פסולה, מ"מ י"ל כיון דמדרבנן פסול א"נ להכחישה, וא"כ היה אפשר לפרש הסוגיא דמיירי בהשביעה לגזלן דרבנן דקרינן בי' והוא עד, והיא נאמנת ולא הפסיד בכפירתו, מש"ה הוצרך הרמב"ן למיתי עלה מכח עמפ"ע מסוגיא דכתובות, ועדיין צ"ע לדינא:
וביותר תמוה לי לשון הרמב"ם (פי"ב מה"ג) ולשון הש"ע (סי' י"ז סל"ז) ושנשאת עפ"י אשה ובאו ב' נשים או ב' עדים פסולין מדבריהם וכו', הא בב' עדים פסולין מדבריהם אף אם בא תחילה ע"א כשר הדין דתצא, כיון דמדאורייתא הם כשרים, והוי תרי לגבי חד והיא א"א גמורה וחייבים עלה מיתה וחטאת וצ"ע וביותר תמיהני על הב"י בשו"ת (סי' ז') שכ' בפשיטות בעד מפ"ע דהשני נאמן, והביא ראיה מההיא דעד מיתה דלא הפסיד בכפירתו דהיא נאמנת, וכ' עלה והא הכא דעד זה כשר והאשה מפס"ע ואפ"ה מהימנינן לה, ולא משגחינן בדברי העד וכו' מלבד התמיה על מרן שלא הביא דברי הרמב"ן שהוא בהיפוך, הן בדין הן בפשט הסוגיא, דהטעם משום דלא היתה צריכה לו, תמוה לי ג"כ איך כ' מזה דאפילו עד כשר א"נ להכחישה הא בזה דעת הרמב"ם דעד כשר נאמן נגד אשה אפילו לאחר שהתירוה, והרמב"ן ס"ל הכי עכ"פ נגד האשה עצמה הנוגעת בדבר, ואיך לא הביא מכל זה, וכ' בפשיטות נגד כל הנך רבוואתא וד' יאיר עיני:
יהי' איך שיהיה אנן[1] פסקינן כהרמב"ן דעד מפ"ע הראשון נאמן, וה"נ בנ"ד אף דלענין הכחשה דעלמא היינו דנין דהאשה העגונ' ור"ש הוי כתרי לגבי חד דבעדות אשה בפסולים הלך אחר רוב דעות, מ"מ כאן דהעידו מפי' נאמנת להכחישם דהא בהתירוה להנשא מקרי העד כשנים ואפ"ה כיון דאמר מפיו הראשון נאמן, ה"נ לגבי ב' עדים פסולים דכל דלא הוי עדות מעליא כיון דאמרו מפיו נאמן הוא:
ומ"ש הח"מ דזהו פשוט באם ב' העידו מפיו א"נ להכחישם, נ"ל דהיינו בב' עדים כשרים, דאף דלענין שורש ההיתר אשה אינם עדות מעליא דהא העידו רק מפי א', ואף בהעידו מפי ב' הוי עד מפ"ע, מ"מ לענין זה שמעידים שאמר להם פלוני כך הם עדות מעליא שאמר להם כן, וא"נ להכחישם שלא אמר להם כך דלענין זה הוי חד נגד ב' עדים כשרים ואחרי שנתקיים עדותן שאמר להם כן הדרינן לדינא דתקנת חז"ל דע"י עד מפ"ע מותרת להנשא, אבל אם על עיקר יסוד הם פסולים, ולא הוי עדות מעליא שאמר להם כן נאמן להכחישם, כיון שאמרו רק מפיו כנלענ"ד:
ועל הפן הב' דהוי כאומר שקר הגדתי, הא כ' הר"ן בשו"ת כיון דלא העיד בב"ד יכול לחזור ולהגיד, ובח"מ כתב דמסתמא אף בהתירוה להנשא דאין לחלק בזה, דהא סוף סוף לא העיד הראשון בב"ד, ובאמת לכאורה דברי הח"מ אינם ברורים, דהרי חזינן דהש"ג (פ' ט"ו דיבמות דף מ"ו ע"ב) כ' בשם הריא"ז ואמר לה ע"א, הולכת לב"ד ומתרת עצמה עפ"י אותו העד שמעיד לה, ואע"פ שהעד כופר אח"כ עדותו להב"ד ואומר שא"י לה עדות עכ"ל, מדלא נקט ואומר שלא אמר לה משמע דבכופר עדותו ואומר ששקר העיד לה, ואמר עתה שא"י לה עדות דסבירא ליה שאינו יכול לחזור ולהגיד:
ואף דראינו למהרח"ש (בק"ע דף ע"ג) שהביא דברי ריא"ז בדרך פלוגתא על הרמב"ן במכחיש שלא אמר לו כן, מ"מ לענ"ד עיקר דהריא"ז מיירי היכא שמכחיש עדותו הראשון וחזר בו, וא"כ ראוי יותר שלא לעשות פלוגתא, דהר"ן מיירי רק בלא התירוה והריא"ז בהתירוה, ובפרט דלשון מהריא"ז משמע דוקא בכופר אח"כ דהיינו אחר שהתירוה, וכיון דמהריא"ז מחולק, יותר ראוי לומר דגם הר"ן ס"ל כן:
ואם היה כן, היה מקום לצדד ולומר בנ"ד אף בלא התירוה מ"מ י"ל כיון דנתקבל עדות השני ונגמר העדות שוב א"י לחזור כמו כל עדים שנחקרו עדותן בב"ד אע"פ דלא נגמר הדין א"י לחזור ולהגיד אמנם אחר העיון נראה, דדברי הח"מ נכונים, דודאי אין ספק לחלק בין התירוה או לא לענין אם מקרי חוזר ומגיד, כיון דסוף סוף הראשון לא העיד בב"ד ודברי הריא"ז י"ל כך דס"ל דמיד שאמר כן חוץ לב"ד כיון דנאמן בעדותו הדין דא"ח ומגיד כדהיה ס"ל להר"ן בתחילה, אלא דקודם שהתירוה אף דבהגדה שניה אין שם עדות עלה וא"ח ומגיד, מ"מ נאמן לסתור דבריו הראשונים מדין מגו דהיה יכול לומר לא אמרתי לה כן דבזה בודאי היה נאמן כדין כל מכחיש קודם שהתירוה, ועי' תוס' כתובות בסוגיא דאנוסים היינו, דהתם לא מהני מגו דפרעתי דהוי מגו במק"ע, והיינו כיון דבהגדה שניה לאו שם עדות עלה ממילא המגו הוי במק"ע על מה שהעידו תחילה, אבל בהתירוה י"ל דס"ל להריא"ז דלא כהרמב"ן. דאף באמר משמו הוי רק כהכחשת עד דעלמא דלא מהני אחר שהתירוה וי"ל דס"ל אפילו עד כשר נגד האשה הבע"ד עצמה א"כ כדעת הנ"י (הובא בח"מ סי' קע"ה) וא"כ ליכא מגו אלא דבאת לדון מכח הגדה שניה דבזה אינו מוכחש מהראשון, דהא אמר שקר הגדתי, בזה אנו דנין דלא מקרי הגדה דא"ח ומגיד אם כן לשיטת הר"ן דבאומר מפיו הראשון נאמן גם בהתירוה אם כן גם בהתירוה הוי מגו, מש"ה כ' הח"מ שפיר דגם בהתירוה נאמן לומר ששקר הגדתי:
ולפ"ז היה אפשר לכוון בכוונת המהרח"ש במה דמביא דברי הריא"ז בדרך חולק על הרמב"ן והיינו דממילא שמעת מיני' דחולק על הרמב"ן, דאל"כ אין חילוק בין התירוה או לא:
וביותר נראה דהריא"ז יכול לסבור כהרמב"ן דאף לאחר שהתירוה נאמן לומר שלא אמר לה כן ואף אחר שהתירוה הוי מגו, אלא דהחילוק דבהתירוה כי היכי דלא מהני הכחשת העד, דהראשון הוי כתרי ה"נ לא מהני מגו להכחישו, דכי היכי דבב' עדים לא מהני להכחישם, הכי נמי לא מהני מגו לסתור העדות משום הכי נאמן לומר שקר העדתי, במגו דלא אמרתי לה כן, ומ"מ יפה כ' הח"מ דהר"ן ס"ל דגם בהתירוה נאמן, דהא מה דס"ל להר"ן דיכול לחזור ולהגיד. ע"כ לאו מדין מגו הוא, דהא הר"ן הביא ראיה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאיסור כו' אם עד שלא נחקרה עדותן אומרים מבודאים היינו נאמנים, הרי שכללו כל מיני עדות, אף מה שא"צ שמעיד דוקא בב"ד עיי"ש, והרי מזה מוכח דאף אם אמרו בעצמם כן בפני הב"ד כל שלא נחקרה עדותו נאמנים לומר מבודאים היינו אף דבזה ליכא מגו, אע"כ דבעצמותו נאמן, וכמ"ש שם הר"ן הטעם דאין מדקדק בדבריו עד שרואה שנחקר עדותו בב"ד, וא"כ דבלא מגו יכול לחזור ולהגיד יפה כ' הח"מ דממילא אף בנתקבל עדותו דהשני והתירוה, הא מ"מ הראשון לא העיד בב"ד ולא דקדק בדבריו:
ואדאתאן לזה בנ"ד אין כאן סניף ממהריא"ז, דלפ"ז למהריא"ז דוקא בהתירוה ממש דלא מהני מגו, דנעשה עדותו דהראשון כתרי, אבל בנ"ד דלא התירוה אף דנגמר עדות הראשונה העגונה ור"ש בב"ד, מ"מ כ"ז שלא התירוה דמהני הכחשת עד מהני ג"כ מגו, ונאמנת האשה לומר שקר הגדתי במגו דלא אמרה כן:
א"כ בין להר"ן בין לריא"ז נאמנת, להר"ן מדין חוזר ומגיד, להריא"ז מדין מגו. ואולם בזה היה עדיין תקנה דאפשר שיתברר שמכתב החזן היה במושב ב"ד שאמרה האשה מערלא בפניהם, כיון דנכתב הכל בלשון רבים אף דרחוק הוא בעיני דאם היה עפ"י ב"ד היה להם להשיב אח"כ שמה שנשלח מהחזן היה על פי ב"ד, ולמאי הוצרכו לגב"ע מחדש, גם אפילו אם יתברר כן דאפשר דלריא"ז א"נ לומר שקר הגדתי, מ"מ בודאי אין לסמוך ע"ז נגד דברי הר"ן, וכפי פירושו של הח"מ וכל האחרונים, גם הא לא אמרה במפורש שקר הגדתי אולי דבריה שלא אמרתי להם רק כך וכך דבזה לא מהני התירוה, כפסקא שולחן ערוך כרמב"ן:
ועכ"ז היה אפשר לצדד דהאשה שאמרה בפני העגונה ור"ש הוא אשה אחרת, ולא היה אז החזן במעמד ההוא, דאף דכתבנו דרחוק לומר כן, מ"מ לעומת זה י"ל דרחוק דהאשה מערלא תסתור דבריה, ואולם ע"ז גופא אנו דנין דלא מקרי חזרה, רק כמפרשת דבריה מהיכן ידעה שמת חבירו של ר"ש כיון שראתה אותו שם איזה שבועות מקודם ואח"כ שמעה מבני עירה שזה שמת היה איזה שבועות מקודם שם, שזה היה נראה דזה ודאי הוא עצמו חבירו של ר"ש, ודומה למ"ש הר"ן בשו"ת (סי' ע"ז) ועוד דכל כה"ג לא מקרי מכחיש דבריו הראשונים וכו' אבל זה לא אמר בתחילה אלא שהיא זקוקה ליבם. ובודאי לאו כ"ע דינא גמירי שעדות וכו' יספיק להנשא וכו', א"כ ה"נ בנ"ד דלאו דינא גמירי שיהא ראוי לחוש שעוד אחר נזדמן להיות שם באותו זמן שהיה חבירו ר"ש שם, א"כ אף אם יתברר שהמכתב של החזן היה בב"ד אין כאן צד להקל גם ליכא רגלים לדבר שאותה אשה שאמרה להחזן ולהעגונה לאו היא האשה מערלא ולזה לענ"ד לא מצאתי לה היתר אא"כ יוכתב להחזן ממערגינטהיים אם יאמר שהאשה מערלא לא הביאה אז לפניו עוף לשחוט ומכח זה יהיה בירור שהאשה זאת היתה אחרת, או שיוברר אצל אנשי נייאקירכען שזה שמת הי' קודם איזה שבועות באכסניא ההוא, ובעל אכסניא יעיד שלא הי' לו אורח כלל במשך זמן ההוא רק זה שהי' אצלו עם ר"ש, ואם לא יבורר כן אין בכחי להתיר, כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |