שו"ת פני יהושע/א/אורח חיים/טז
שאלה טז הנמצא כזה איש רזה לו רזה - מזה בן מזה - אשר מחזה שדי יחזה[1] - דמי לבר אליהן - בר אוריין ובר אבהן - ראש גולת אריאל - נר ישראל - יאמר ליעקב ולישראל - מה פעל אל[2] - תפארת גאון עוזינו - קדוש ישראל מלכינו - נשיא אלקים בתוכינו[3] - רוח אפינו - משיח למקום מקדשינו - לדעת התורה הביננו - ר"מ ואב"ד מהור"ר ישוע נר"ו - יראה זרע ויאריך ימים - שמור מרע - עולמי עולמים:
שאלה אחת קטנה אני שואל מאת רום פני כת"ר אשר עיני לנוכח יביטו בראותי כל בני עמינו יחיו חדשים מקרוב באו ונוהגין בהיתר לצאת בשבת וכובע על ראשיהם שקורין בריטלי"ך ויוצא טפח שוחק זאת ועוד אחרת עושין כדי להתנאות בהם בני אדם שמחזיקין אותן באופן שיהיו קשים ולא לכוף כאגמון מעל ראשו. והנה אציע לפני רום כ"ת מאין יצא לי הספק לאסור ומה מצאתי לצדד ההיתר ובקשתי פרוס' לפני רום מכ"ת יחזור דעתו למען אדע כדת מה לעשות ואתה הראית לדעת מה יעשו ישראל גרסינן במסכת שבת פרק תולין (קלח:) ובעירובין פרק המוציא תפילין (קב:) א"ר שישא בריה דרב אידי האי סינא שרי והאיתמר סינא אסורה ל"ק הא דאית לה טפח הא דלית לה טפח. אלא מעתה שרבב גלימא טפח ה"נ דמחייב אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק. ופירש"י סינא כובע של לבד. ולפום ריהטא היה נראה לי לפרש אלא ל"ק כלומר אידי ואידי דאית בה טפח והא דאסור משום אהל היכי דמיהדק הכובע על ראשו אז הוי אהל ואסור והא דקא שרי דלא מיהדק רק שמונח על ראשו וזה הוי ודאי אהל ארעי אע"ג דק"ל דאוהל ארעי פטור אבל אסור ה"מ היכא דקעביד מידי אבל הכא שמניח הכובע על ראשו לא קעביד מידי, וראיה מהא דגרסינן לעיל בריש פרק תולין אבל מטה טרסקיל ואם לא מותר לנטותן לכתחילה ופירש"י גבי מטה אע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלאו מידי קעביד אלא ליתובי בעלמא וכדפשיט רב לרב כהנא דמטה דידן שרי והא דגרסינן בפרק המביא אמר רבי יהודא האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור כו' עד וכן פוריא דמשמע מטה נמי אסור כבר השיבו תו' שם דאיירי במטה שיש לה מחיצות גם מטעם זה התירו תוס' לשם ובפרק תולין להניח השולחן ע"ג ספסלים כיון דאין לו מחיצות לא הוי אפילו אהל ארעי ואם כן הוא הדין בנדון דידן שמניח הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק לאו כלום עביד, ועוד דהאי שמניח הכובע על ראשו הוי כמו מלמעלה למטה ושרי וכ"ז דוקא אם לא יקשור הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק עביד אהל ארעי אבל אי לא מיהדק דמיא לתלא כוזא בסיכתא שכתבו תוס' בפרק תולין דאפילו איסור מדרבנן ליכא והיה נ"ל לענ"ד לפרש לפע"ד שמעתתא דא יהוא יתיישב הכל ולק"מ משא"כ לפירושים שיבאו לקמן ויהיה פי' הא דמיהדק הא דלא מיהדק כהא דפרק במה אשה דף ס"ה וכן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם כמו שאכתוב בסוף דברי וא"כ לפ"ז כובעים שלנו שאין מהדקים על הראש היה מותר בלי שום פקפוק אפילו היה חזקים וקשים כעץ לא מקרי אהל כמ"ש וכד מיהדק דהיינו שקושר אז אסור אבל מה אעשה שרבותינו אין רוצים בפירוש זה אע"פ שלא ידעתי למה בטלה דעתי הקלושה אצל דעתם, והנה רש"י פירש וז"ל אלא טעמא לאו משום אהל אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות לכך מיהדק בראשו שפיר דמי לא מיהדק אסור והשתא לפירש"י משום אהל שרי בכל ענין ואינו אסור אלא משום אתי לאתויי אפי' לית בה טפח. וקשה לי על פירוש זה דל"ל לתלמודא לחלק בין מיהדק ללא מיהדק לישני כאן בבית כאן ברשות הרבים. ואין לומר דהא דסינא שרי סבירא ליה לתלמודא דאיירי הרשות הרבים דהא מעיקרא ס"ד דאיירי אפי' בבית דהוי טעמא משום אהל והשתא דמסיק הא דאסור מיירי דוקא ברשות הרבים לישני הא דקאמר שרי איירי דווקא בבית. אף על פי שקשה אפילו הכי איני כדאי לדחות פירש"י מפני שקושיא זו דיש לומר דחדא מינייהו קמשני, וביותר שהסמ"ג גם כן סבר כפירש"י ואם כן לפירש"י וסמ"ג וגם הר"ן הסכים עמהן צ"ע האיך יוצאין בכובעין הללו ובפרט שאנו רואין כמה פעמים דכפלו ולא חיישינן לאתי לאתויי. והבית יוסף בטור אורח חיים סימן ש"א כתב וז"ל ונ"ל לרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בסינא שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפילו כי לא מיהדק שרי ואף על גב שנפל לא אתי לאתויי עכ"ל ורמ"י פסק היתר זה ולפי זה היה מותר לצאת אם אין כובע תחתיו אבל אם יש כובע תחתיו כמו שמהלכים בארץ הזאת רובם כוב"ע את כובעיה"ם נפיש[4] אסורא שאם יפול אחד מהם יש לו שני להקימו ולא ילך בגילוי הראש אלא שאין נ"ל סברתם כלל חדא דלדידהו ה"ל לתלמודא למימר ולחלק בין יש כובע תחתיו בין אין כובע תחתיו ותרוויהו דלא מיהדק, ואע"ג דזה איכא למידחא דס"ל לתלמודא דסינא אינו אלא עשוי להגן מפני השמש ולא כובע אבל לשון רש"י אינו משמע כן דפי' סינא כובע של לבד דמשמע דסינא היינו כובע סתם וכן משמע בסמ"ג בהדיא שכתב פי' כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר וכו' עד וכן נוהגין באשכנז לשאת כובעים בראשיהן וכו' ע"ש הרי בהדיא דכובעין כעין כובעין שלנו איירי וכן משמע בתו' למעיין בפרק המוציא תפילין דלרש"י בכובעין איירי ולפע"ד כי הוא גופא הדר ביה שהרי בש"ע הביא דין זה סתם ואינו מחלק דין זה וא"כ הדרן למאי דאתינן אמאי שרי לצאת. ונראה לי דאין לנו בית מיחוש כלל דלרש"י אינו אסור אלא ברשות הרבים אבל אנו אין לנו רשות הרבים כמפורסים (כמ"ש בש"ע בהגהות רמ"א סי' שמ"ו וסי' שנ"ז) אלא כרמלית והוי גזירה לגזירה וכן מדקדקים תוס' בפרק המוציא תפילין שכתבו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים לאפוקי כרמלית וכן הוא בשולחן ערוך דמשמע דווקא ברשות הרבים אבל בכרמלית שרי וראיה מהא דגרסינן בשבת דף י"א אבעי להו כרמלית מהו אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה ואביי ורבא הלכה כרבא ופסקו הפוסקים וא"כ ה"ה בנדון דידן, ואפילו אביי גופא מודה בנידון דידן דלא כזר אלא בהאי דינא לא יעמוד אדם ברשות היחיד כו' דהואיל וחפץ בידו גזרינן שמא ישכך וימשוך החפץ אצלו וכן גבי לא יצא החייט במחטו סבר אביי כיון שהמחט תחובה בבגדו שמא ישכח ויצא אבל בנדון דידן שהכובע בראשו לא יבא לידי איסור אלא חיישינן שמא יפול וזה לא גזר גזירה ובזה יתישב מה שקשה הא אביי אית לי' בריש ביצה דלא גזרינן גזירה לגזירה אלא ודאי היינו טעמא דהתם ליכא למיחש השתא לאיסור אלא דאיכא למיחש שמא יבאו לידי פירות הנושרין ויאכל או משקין שזבו וישתה משא"כ הכא שהכלי בידו והמחט בבגדו חיישינן שמא ישכח ויצא וזהו דלא כתוס' בריש שבת (יא:) בד"ה אמר אביי שחלקו בין הוצאה לשאר איסורין עשו בדבריהן כדברי נביאות בלי טעם. וא"כ לרש"י אין פחד לנגד עינינו מחמת שום איסור ומטעם זה אני מתיר לצאת בבתי ידים שקורין ארמיל שכתב בשולחן ערוך סימן ש"א סעיף ל"ב שראוי לחוש ולהחמיר והוא דעת האגור ושבולי לקט שהביא בית יוסף לשם, אע"פ דבלאו הכי יש לחלק דשם איירי בשני בתי ידים בשתי ידיו שאם יעשה צרכיו בידו א' טלטל הבית יד האחד אבל הארמיל שלובש בב' ידיו אם יתעסק בידו הא' יהיה הבית ידו מלובש ביד שני ולפ"ז היה ב' בתי ידים אסור אבל לדידי הכל שרי ולא כמו שראיתי האוסרין הארמלין לא טוב הורו, זה הנראה לי לדעת רש"י אבל צריכין אנו לקבל האמת ממי שאמרו והם תוס' בשם ר"ח וז"ל פי' ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל ולא מיהדק שהוא נכפף ואז אין נראה אהל ונראה דלדידיה הכי פירושו אלא לעולם אידי ואידי דאית בה טפח והא דסינא שרי שיכפף והא דסינא אסור שאינו נכפף ממילא גלימא שרי שאינו נכפף ומ"ש הרא"ש שר"ת לא גריס אלא ללא צורך הוא ובלתי ספק לולא מצא כן בספריו של ר"ת לא כ"כ, וז"ש הרא"ש דלא גרס ר"ת אלא אטעית להר"ן שכתב בפרק תולין ז"ל פירוש דלעולם משום אהל ובמיהדק מיתסר דהוי אהל אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי אהל ושרי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' שבת ולא נהירא דא"כ לא הוי למימר הכי אלא הל"ל הכי הכא מיהדק התם לא מיהדק עכ"ל הוא סבר דהרמב"ם לא גרס אלא ויהיה פירושו סינא אסינא ל"ק כאן דאית בה טפח כאן דלית בת טפח וגלימא אע"ג דאפיק טפח שרי מפני שנכפף כמ"ש הרא"ש וזה אינו דלא כתב הרא"ש כן אלא שכן היתה כתוב לפניו בספרו של ר"ת להורות שמוכרח דלא כפירש"י אבל הרמב"ם ור"ח שפיר גרסי אלא והפי' כ"ש. ודיקא שכ"כ הרמב"ם בפ' הנ"ל וז"ל כובע שעושין על הראש ויש לו טפח מקפת שעושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיה הטפח שמוציא קשה ביותר כמו גג אסור מפני שעושה אהל ארעי עכ"ל הרי כתב גבי כובע שמותר דהיינו ע"כ כשהוא נכפף א"כ סינא שרי איירי בנכפף, וכן נראה מלשון תוס' בפרק המוציא תפילין ז"ל כשהטפח היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף עכ"ל ונראה למדקדק בלשונם שיש כובע שנכפף וכן מבואר בערוך ערך סייא"ן וכתב ז"ל פי' סינא כובע שמשימין בני אדם על ראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתיר ומאהיל על הפנים שלא יכם השמש וכשהוא מהודק ביותר שאינו נכפף כנגדו חשוב כאהל ואסור אפיק כגלימא וכו' עכ"ל הרי מחלק בתחלה בין סינא לסינא ואח"כ כתב דין גלימא וכן נ"ל דעת הרי"ף והרמב"ם שאדקדק לקמן דסל כפי' ר"ח ואפ"ה גריס אלא וא"כ אחרי שזכינו לדעת דשלא בדין דחה הר"ן דעת הרמב"ם ואי ראה דברי הערוך שהבאתי ודאי לא כתב כן וא"כ הרי צדקו דברי ר"ח ור"ת והרא"ש והרמב"ם ואסור אפילו בבית משום אהל ומאין לנו היתר אע"ג דקשה לדידהו דלא הוי הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירושו כמו הא דבמה אשה אין לסתור משום כך דבריהם מידי גבי הדדי תניין וכן נ"ל שהרי"ף סבירא כפי' ר"ח שכתב פי' כובע כו' עד ומאהיל על פניהם מפני השמש עכ"ל ובלתי ספק כתב הפי' דקאי אף לפי המסקנא דלרש"י לא הוי משום אהל למסקנא. ועוד דאי הוי ס"ל כרש"י דמשום אהל שרי בכל ענין לא הוי ליה לאתויי הא דמשני תלמודא הא דאית בה טפח הא דלית בה טפח אלא היה לו לקצר ולכתוב והתניא סינא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק אבל אי ס"ל כר"ח שפיר מייתי אוקימתא קמייתא להורות דמשום אהל אינו אסור אלא היכא דאית בה טפח דאף דלפי המסקנא לא קאי האי שינויא הא דאית בה טפח מ"מ לדינא יש חילוק בין טפח לפחות מטפח וכ"כ בש"ע דאף דמיהדק דווקא דאית בה טפח אסור והרמב"ם לא חילק ומשמע מדבריו אם הוא חזק אע"ג דלית בה טפח אסור ודבר תימא הוא הא קי"ל אין אהל פחות מטפח וי"ל דהכא שאני מפני שעושה לשם אהל אסור אפילו בפחות מטפח, אי נמי הרמב"ם סמך אמה שכתב לפני זה שאוהל הוא טפח ואין בדבריו הכרע וא"כ כל הני רבוותא ס"ל כר"ח דהיינו הרא"ש והרמב"ם והרי"ף וערו"ך ור"ת בעינן למידע מרום מכ"ת איזה היתר יש לאותן בני אדם שמחזיקין כובע שלהם כדי להתנאות ומדבר הש"ע אין צד למצוא היתר שהרי כתב סתם ז"ל כובע שהוא מתפשט להלן טפח אסור להניחו בשבת בראשו אפי' בבית משום אהל עכ"ל וכ"כ רמ"י אחריו ולא כתב שאינו נכפף ולא כתב שהוא קשה נראה מלשונם רק כשהוא מתפשט להלן מראשו אקרי חזק ואסיר, אבל נ"ל למצוא היתר הואיל וכתב הרמב"ם ז"ל קשה ביותר כמו גג משמע מלשונו דווקא אם קשה ביותר כמו עץ שאם ירצה לכפפו אינו יכול אז הוא אסור אבל כמו דידן שהם רכים קצת שרי.
ועוד נ"ל היתר שרי"ף וערוך כתבו שמאהיל על הפנים שלא יכם שרב ושמש משמע דוקא אם עושה מתחילה משום אהל וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב שהוא עושה צל כמו אהל על לבושו וכן מסיים שהוא עושה אהל משמע משום שעשייתו משום אהל אסור והיינו טעמא דלא מחלק הרמב"ם בין טפח לפחות מטפח וכמו שכתבתי אבל כגון הני דידן שאינו עשוין לאהל לצל אלא מלבוש וכובע לראשו שרי ודמי למה שפירש"י בחולין דליתובי עביד שהבאתי לעיל אע"ג דזימנין עביד נמי צל הא ק"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישא כיון דאפשר בלא צל שרי.
עוד נ"ל לדקדק היתר מדברי הרמב"ם שאינו אוסר רק כשהוא מקושר על הראש וגם קשה וכן משמע מלשונו שכתב והיה מהודק על הראש והיה השפה שמוציאו קשה ביותר כמו גג עכ"ל משמע מתחילה בבגד עצמו איירי ואמר שהוא מהודק פירש מקושר ואח"כ איירי בשפה שהוא קשה אע"ג דשאר בגד אינו קשה וטעמו של הרמב"ם לדעתי כמ"ש לעיל דבהנחה לא עביד מידי ולא גרע ממטה דריש פרק תולין שהבאתי ואפשר דהרמב"ם ס"ל כפירושי שפרשתי לעיל בגמרא ודלא כהר"ן והרב המגיד שכתבו דס"ל כפי' ר"ח והא דבעי קשה ביותר י"ל דאם לאו הכי לא הוי אהל וכן משמע בגמרא דתולין ותו לא מידי, ומכ"ת יודע כל תעלומות לב ובקי בכל חדרי תורה ובכולי תלמודא וגמרא. יורה יורה. גם דברי הרמב"ם שהבאתי אשר לפי דעתי הם צריכין ביאור אשר לרוחב לבבו דמר איני צריך להודיע ובפרט בדברים של מה בכך ואם יש את רום מכ"ת ליישב דברי הרמב"ם מנין יצא לו זה כ"ז יאמר נא כי לעולם חסדו[5] לאמת תורתינו בפי רום מכ"ת למען יאריך ימים על מ"מלכתו א"ף י"תנשא ר"אש ברמים וה' אתו וישב בראש תחכמונים ויזכה לרב חדוה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות נאם קטן לבית אהרן בן לא"א הר"ר משה מאיר אשכנזי כהן זצלה"ה: