שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א) תשובת שאלה זו אינה צריכה כי הדבר ברור מכמה פנים ואיש זה מכת עז פני' שבגהינם הם נדונים ולא יספיק לו נדוי יום אחד ולא ימים מכמה טעמים ראשונה דהא קי"ל דהרמת יד לבד נקר' רשע וכמו שלמדו חכמים בפרק ארבע מיתות ממקרא דלמה תכה רעיך הכית לא נאמר אלא תכה עוד שני דאמרי' התם בגמ' הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קדש עוד שלישי שאפי' המבזה שליח ב"ד הוא מהכ"ד דברים שמנדין לאדם עליו וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור ז"ל בשמו י"ד סי' של"ד ולמדו זה מההוא מעשה דפ' עשרה יוחסין דקאמר ליה רב נחמן לרב יודה מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא על דמצער שליחא דרבנן וכל מי שיעיין שם במקומו ירא' שהאיש ההוא היה אדם חשוב מאד גם נר' שהיה יודע תורה ואפ"ה שמתיה רב יודא ונתן טעם משום שציער שליחא דרבנן וא"כ האיש הזה הנעל' אלו לא היה אלא שהיה שליח דב"ד ק"ק היה חייב שמתא כ"ש היותו ממונ' מוחכם מכל הקהל עאכ"ו שמחייבים לנדותו ולהכריזו בכל חוצות העיר לא יום א' ולא יומים אלא ימים רבים עד יעשה תשובה גלויה ומפורסמת בלי ערמה ותחבולה וכ"ז היה לבד שציער אותו בינו לבין עצמו או בפני א' או ב' אבל עתה שכפי הנר' מה שבא בשאלה היה בפני המעמד של הקהל במה יכופר עונו פשעו ומריו שהרי אמרו בפ"ח אפיקוריס רב ורבי חנינא אמרי תרויהו זה המבזה ת"ח רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת"ח הרי שלדעת ר' יוחנן ורבי יהושע בן לוי נקרא המבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס ונר' דקי"ל בכל התלמוד דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"נ דהלכה לגבי דרבי חנינא ולא מבעיא אם היה שם באותו מעמד מרביץ תורה של הקהל אלא אפי' לא היה שם מ"מ אחר שהיו שם כל אנשי המעמד הנבררים מן הקהל הרי הם חשובים כאלו היה הדבר בפני ת"ח וכמו שיש לי קצת ראיות לזה ומעשה ראיתי לכתוב סבר' הפוסקים בענין מכה לחבירו כתבה רמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ' ה' כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן ובין גדול בין איש בין אשה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף כו' עד וכל המגביה ידו על חברו אע"פי שלא הכהו הרי זה רשע וכתוב בהגה' פסק ראב' שפוסקים דינו בין לקרותו רשע ופסיל לעדות ושכנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו וקבל דין עוד כתב הרמב"ם המכה את חבידו הכאה שאין ש"פ לוקה שהרי א"כ תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין עוד כת' וז"ל המזיק ממון חבירו כיון ששל' מה שהוא חייב לשל' נתכפ' לו אבל חובל בחברו אע"פי שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו ואפי' הקריב כל אלי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל לו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו ע"כ ועתה בעונותינו ובעונות אבותינו האריכו קיצנו וקצר מדענו ואין לנו רשות לדון בדיני חבלות אמנם הביאה הטור בח"מ סי' ת"כ בשם רב האיי שמנדין לחובל וכ"כ רב צמח גאון אע"פי שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לנדותו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל כתב רב אלפס ז"ל מנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפיי' לחבר' וכדיהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין אפייס מריה דיניה בין לא וכ"כ בשם רב שרירא שעשו תקנה לנדות החוב' עד שיפייס הנחבל בקרוב כו' עד וגם רחוק ממה שבלבם אין מתירין לו עד שיקרב לאותו שיעור אחר כל אלה הדברים הדברים ברורים מכל הצדדים שזה עבר על לאו דלא יוסיף וראיתי ג"כ דיש ב' לאוין אחד לא יוסיף וב' פן יוסיף דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה עוד שודאי בהרמה לבד נקר' רשע וכתוב בהגהה שפוסקים דינו לקרותו רשע ושפסול לעדות כו' כנז' נוסף עליו בושת בפני רבים נוסף על חטאתו שכיון שהוא הנעלב היה ממונה מן הקהל הרי ביזה לקהל ואפי' היה הנעלב מאן דהו כ"ש כאשר היה הנעלב בן גדולים והוא בן מכבד אב שגדול עונו מנשא ואחר שיעשו דינו ויקבל עונשו לא עד גמירה דודאי ידעתי אני דא"א זה בדורינו זה דרך החסידים וכמ"ש ז"ל במשנה בפ' החובל ומנין שלא יהיה אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם וכן הביא הרמב"ם בפ' הנז"ל וכן הטור ז"ל בח"מ יע"ש וגם שהוא ימחול אנשי הקהל יראו העונש הראוי לינתן לו מצדם וראוי לעשו' כן לשבר זרוע רמה וידעו כי יש דין בישראל אני הצעיר שמואל די מדינה:
ב) מעשה שהיה פה העיר' שאלוניקי שנפלו קטטות ומריבות בין ראובן ושמעון ונמצא שם באותה העת לוי וכאש' ראה דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים הרים ידו להכות את שמעון ויש אומרים שהכה וסטר לועו ועל זה חרה אפו משמעון והלך לפני שופט העיר מאומות העולם ונודע אלי הדבר והלכתי שם לדבר על לב שמעון ולפייסו ולא הטה אזן ולא אבה שמוע אלא בתנאי שינדו ללוי בשוקים ואני חזרתי לו תשובה ואמרתי לו ראה כי הקשי' לשאול כי זה א"א אם לא תעמדו לדין יגעתי אותו היום להמציא השלום ולא עלה בידי עבר היום ויום שבת חשבנו' כי לילה ייסרוהו כליותיו ושירצה לעמוד לדין שמעון ולא רצה ויום ראשון כפעם בפעם בקש בשלוחי הדיין עד מצא לראובן ותפשו לפני השופט ותבעו שהוא ואחיו הכו אותו מה שהכל יודעים שהיה שקר וכזב וחלינו פניו במאד מאד לשמעון הנז' ירצה לעמוד בד"ת ואחיו החכם יצ"ו יהיה מכריע ושנלך לבית החכם הנז' ועל הכל נתן כתף סוררת עד שהביאו ללוי לפני הערכאות ושם שאל ממנו שהכה אותו וגם נעשה תובע משליח הדיין כי אמר שלוי הכה גם לשומר וזה אמ' פעמים שלש עד שהשופט עצמו גער בו ואמר לו ריבך ריב ושאל הדיין עדים ולא מצא עד שבקש שמעון שישבע שלא הכהו ובתוך זה הזמן היה שם עם האנשים הנמצאים שם קצת חכמים והיינו נושאים ונותנים אם היה יכול לוי לישבע אחר ששמעון לא רצה לעמוד בד"ת וגם היה תובע תביעות זרו' ונכריו' שאם יחשו' שלא הכה אותו היום שהיה מספי' והאנשים אשר היו שם כשומעם הדברים לא אחרו הדבר והלכו למקום אשר היה עומד לוי ואמרו לו תוכל לישבע בזה האופן אחר שראה שהיה הוכרח להלקות בו לישבע אמר בפני עדים תדעו שאני נשבע שלא הכתי אותו היום וכשלקח השבועה אמר לו שמעון לדעתי והשיב לו לוי איני נשבע לדעתך אלא לדעתי אני נשבע ונפטר נמצאו אח"כ המקוים לאיד לוי ולא ראו מתרעמים ומתלונני' מצפצפים ומהגים מתקדשי' ומטהרים עצמם על גבי אחרי' ולהוצאתם שלא כדין נשבע ושלא היה יכול לישבע וה' יודע כי לא דברתי ללוי כי הייתי רחוק ממנו מאד וקהל רב ועצום היה שם מפרידים ביני לבינו ומ"מ להסי' ממני עקשו' פה אמרתי לכתוב שורות אלו להורות כי הדין פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא משנה וגמרא וסברה משנה נודרין להרגין ולמוכסין כו' ובירושלמי קאמר דה"ה דנשבעין ואם משום הפסד ממון התירו לישבע עאכו"כ במקו' דאיכ' צערא דגופא וצערא דממונא ובודאי הדבר ברור שחכמי' לא חלקו בין רב למעט למוכסין אמרו בין על הפסד מרובה בין על הפסד מועט ולהיות שמעתי בשם אחד מן המתחסדים שלא אמרו כן אלא בדבר שאין לו קצבה ומי שיש לו עינים לראות יראה שהבל יפצה פיו האומר דבר זה שלקח חומר הדברים בלתי הבנה וזה כי הדבר ידוע שאסור להבריח המכס שהוא מדין המלכות ומה שאמרו נודרין למוכסין היינו במוכס העומד בלא צווי המלך או במוכ' שנוט' יותר מקצבתו שהוא שלא כדין אמנם כיון שנוטל יות' מן הקצב' אפי' שוה פרוטה יכול מן הדין לישבע ובנדון הזה שלפנינו נגד הדין ונגד התור' ושמעון מן הדין היה ראוי לעונש אאר שהתרו בו כל כך פעמים לעמוד בדין תורה ולא רצה כמו שאבאר בס"ד ואולי שטעה המערע' ונבא ולא ידע מה נבא והוא כי הנה מהר"ם ז"ל כתב בתש' על אדם שאנס את חברו ויסרו במיני יסורין עד שנשבע לו לתת לו כך וכך דאין באותה שבועה או חרם ממש דהאד' בשבוע' בעינן פרט לאנוס ואע"ג דגבי נודרין להרגין מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההרג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירו' אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל הנד' והשבועה לגמרי ואפי' שקבלו החרם ע"ד הקב"ה ועל דעת הקהל חלילה שתהא דעת המקו' ודעת הקהל מסכמת זולתי לטובה ולא לרעה אעפ"י שתלו דעתן בדעת אחרים כיון דאנוסין היו בטלה דעתן העתקתי תשו' זו אעפ"י שהיא כתובה בעט ברזל בספרים כדי לסכור פי המדברי' בצואר עתק כי טעו ברואה שהרי נתברר מתוך תשובה זו בפירוש שכשנשבע בלתי שיחשוב בלבו היום אז אנו צריכים לטעם הכאות שאין להם קצבה וצריך שיהיו ההכאות בפעל אמנם כאשר יחשוב בלבו היום או יבטל בלחש בשפתיו כי זה יותר טוב לכ"ע בפחד כל דהו יכול לישבע כ"ש וק"ו בנדון שלפנינו שאמר כן בפירוש בפני עדים ומה גם עתה אם האמת שאמר לדעתי אני נשבע לא לדעתך שכל חסיד שבחסידים היה יכול לעשות כן עאכ"ו במקום צער גוף וממון והרי זה כהא דאמרי' כתא מכמר כיון שישראל נופל ביד אומות העולם אין מרחמין עליו כי גבוה מעל השופט יש אחר כאשר נודע והאמונה כי המערער על זה ראוי לעונש שמערער על דיני תורתנו הקדושה וקבלת רבותינו ז"ל גם היה מן המתעקשים ר"ל שלא התירו לנדור להרגין ולמוכוסין כי אם בלהבא כמו קונם פירו' עלי אם אינם אלו מבית המלך וכשראו מ"ש הפוסק' מהירוש' דלאו דוקא נדר אלא ה"ה ג"כ דנשבעין כו' ומסתמא נראה שבועה כי פירות אלו מבית המלך הרי שג"כ בשעבר מותר שחשבו בלבו דבר שאינו סותר למה שמוציא מפיו כנז' אמרו שמא ג"כ ירצה לו' במשביעין אותו שלא יאכל פירות אם אינם מבית המלך דהיינו להבא וכאלה ההזיות לרוב אמנם ראיתי להעתיק כאן תשובת הרא"ש שכתב וז"ל ששאלת שהגזבר בא לב"ה להטיל חרם מצד המלך כל מי שיודע באותו פלו' שיעיר לפני הגזבר גם שולח אחר יחידים ומשביען בנקיטת חפץ אם ידע בפלו' שבא על הגויה או משו דברים שחייבים עליהם מיתה בדיניהם דע אין טוב להשיב על דברים הללו פן יבולע לגוים ויאמרו בעלי תורה התירו שיעברו על שבועתם ודבר זה דומה לנשבע לאכול חזיר מכאן נראה שלא נשאר שום פתחון פה למערער אם לא יעלה שמים וירד תהומות ולחתימת דבר זה למען יראו שנתקיים הפסוק שאמר הוי האומרים לרע טוב וגומ' הנה כתב הריב"ש ז"ל סי' ק"ב שיש להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון בדיני גוים וכתב בעל התרומות אפי' דיני חבלות שאינם מסורין לנו בזמן הזה אסור למסור ביד גוים ה' יודע מה שהיה בלבי לכתוב לולי פני השלום והחברי' נשאתי ונתפייסתי במה שכתבתי אני הצעיר שמואל די מדינה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |