שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/לד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן שלח לשמעון על ידי לוי כתב הודאה וזה נסחו אני החתום מטה מודה שנתתי רשות לשמעון ולוי שילוו עלי בריוח כאשר תמצא ידם כדי להוציא על ענייני באי שטנבול פרחים זהב בחלקים לאנשים נפרדים סכום מאה והפתקות שיבואו משם מכת' ידי שמעון או לוי בפיזוריש והוצאות שהוציאו על ענין הנז' אקיים אותם בחותמי ולהיות זה אמת חתמתי שמי פה ראובן והיה זה ביום פלו' ולהיות לראיה ולזכו' ביד שמעון ולוי חתמתי פה חותמי וחתום בחותם טבעתי עוד שלח כתב ביחיד לשמעון וכתוב בה דברים אחרים אין צורך בהם גם כתוב בה השרים אשר פה נתנו לי ערזיש טובים מאד ועתה אחי האהבה אינה נראית כי אם בעת כזאת וצריך להשתדל עתה ולאזור חיל להוציא לאור משפט ולסב' ידוע שלחתי את לוי להשתדל עם השרים אשר שם אבל על פיך יתנהג ובעצתך הטובה והנה בידו הודא' ממני ממה שיתן ומה שיצטרך להוצאה וגם הוא יאזור חיל לבקש מעות ועלי לפרוע כאשר ישלח לי פתקא בחותמו אל אשר יגזור כ"מ אתן המעות תכף ומיד ויבקש כאשר ימצא בריוח או בזולתו כל אשר יצטרך גם כי ידעתי כי יש בינינו אהבה עזה ויטרח כ"מ בעדי הרבה עכ"ז חפצתי לפרוע שכר טרחו לפי הצריך אני החותם ראובן וג"כ חתם בחותמו גם יש עדים שקנו מידו בקנין שלם ובשבועה לקיים כל הכתוב בהודאה השלוחה הנז' ועתה שמעון טוען שע"פ אותם הכתובים הנז' בקש המעות בריוח והוציאם והוציא פתקא משם כפי מה שנראה לו ושלח לו הנה על יד שליח ותובע את ראובן המעות והריוח וגם שפזר יותר קרוב לעשרים פרחים שהוצרכו וראובן טוען שאותה הפתקא שבאה משער המלך יר"ה שלא הוציא שמעון ולוי אלא איש אחר נודע לו ושלא הוציאו כלום יורנו המורה אם צריך שמעון להביא עדים להאמנ' דבריו או אם נאמן בשבועתו על פי הכתבים הנז' ויטול שכרו מן השמים:
תשובה חלוף דברים אני רואה בין טענת ראובן לטענת שמעון שנראה שראובן רוצה להפט' כי מכחיש המונח שאומ' ששמעון לא הוציא מהמלך יר"ה רק שמיד אחר בא לו גם אומר ששמעון לא הוציא כלום ואפשר שהכל טענה אחת שלא הוציא כלום לפי שלא הוציא הפתקא אך אמנם שאלת שמעון כאלו המונח שהוציא הוא הפתקא מוסכם ביניהם אלא שאומר שלא הוציא הוצאות כ"כ בענין ולכן אינו שואל אלא אם צריך להבי' ראיה או עדים על מה שהוציא והנני משיב על שתי החלוקות כפי מה שנראה בעיני וזה החלי לעשות. החלק הראשון הוא ברור כשמש ואינו צריך ראיה אם ראובן טוען שהפתקא לא הוציא אותה שמעון אלא איש אחר פשיטא דראובן נאמן בשבועתו ואם אין עדים לשמעון שממנו הגיע הפתק' לראובן ושהוא היה המוציא אותה משער המלך יר"ה כדין כל כופר בכל ששמעון טוען לראובן חייב אתה לי מנה בשביל שליחו' שעשיתי לך והוא אומ' לא עשית השליחות שהנתבע נאמן כי המוציא מחברו עליו הראיה ואם אין לו ראיה הנתבע ישבע הסת ויפטר וזיל קרי בי רב הוא אמנם בחלק השני צ"ע קצת והטעם שאע"פי שלכאו' נר' שהדין עם שמעון שכיון שראובן שלחו ונתן לו רשות שיוציא ויפרע לו אפי' לא היה בקנין ושבועה מ"מ ראובן היה חייב לפרוע שהרי הלכה רווחת ששליחות אין צריך קנין כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש הלכות שלוחין ואם כן הגע עצמך שהיה שמעון אומר כך הוצאתי לפלוני ונתתי כך והיה אותו פ' אומר לא היו דברים מעולם אפי"ה ראובן היה חייב שהרי נר' שדין זה פשוט מחנוני שאמר לו בעל הבית תן מנה לפלוני והחנוני אומר שנתן והפועל אומר שלא קבל ישבע החנוני ויטול ודין זה משנה בשבועות פרק הנשבעין ופסקו הפוסקים הרמב"ם פ' י"ו מהל' מלוה ולוה וכן שאר כל הפוסקים והטור כתב סי' צ"א וז"ל חנוני על פנקסו נשבע ונוטל כו' עד וה"ה אם אמר הלוני מנה ופרע להבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניה' זה בפני זה ויתן בעל החוב לשניה' ע"כ ונר' בעיני שזהו דעת ר"ח שכתב הר"ן בכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים על משנה הוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרב' ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ומהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל והני מילי בעושה ברשות ע"כ וכן הביא דין זה המרדכי ז"ל בשם ר"ח בפ' הנז' וכן דעת בעל התרומות ז"ל מטעם זה היה נר' לכאורה שהדין בנ"ד ג"כ פשוט דכיון שהוציא ברשות והאי ידע והאי לא ידע ישבע האי שמעון מה שהוצי' ויטול מראובן אלא שראיתי יש לאומר שיאמר הרי כתב מהררי"ק ז"ל שרש קע"ב אשר שאלת על שמעון שבקש מראובן להשתדל בעבורו בשעת הסכנה וכן עשה ראובן ואחר כן כשניצול מן הסכנה אינו רוצה לפרוע מה שנשבע עליו שהוציא בעבורו אם לא יגיד לו לאיזה חצדן נתן דורון וכמה נתן וראובן השיב שאינו רוצה לגלות כי יש סכנה נראה לע"ד דודאי הדין עם ראובן שהרי הדבר ידוע שאם יגלה שיכול הדבר לבא לידי סכנה ח"ו כו' עד וא"כ יהיה שיצטרך לגלות אין לך אדם שיציל את חברו כו' עד וכ"ש הכא דאיכא למימר דקושטא קאמר דהא המע"ה וגם שאין ההפסד כי אם לנרדף עצמו היינו שמעון שהיה בסכנה בודאי יש לנו לחייבו לשלם לראובן דאם לא כן אין לך אדם שיציל את חברו ומ"מ פשיטא דכל כי האי גוונא בעי ראובן אשתבועי שהוציא כך וכך בלא שיפרש למי נתן ולמי לא נתן ע"כ מתוך דבריו נר' דטעמא משום שאין לך אדם שיציל הא לאו הכי לא אמרינן דנאמן אלא שצריך שיגיד למי נתן ולמי לא נתן כו' ואם האמת כמו שכתבתי שבכל מי שעשה ברשות והאי ידע והאי לא ידע ישבע זה וכו' וכמו שנ' מדברי ר"ח וכ"ש מדברי הטור ז"ל שכתב בפירוש שאפילו זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי יתן בעל הבית לשניהם א"כ מה לנו כשיגלה למי נתן ולמי לא נתן כיון שאפי' שיכחיש מי שאומר הנותן שנתן לו ברשות המרש' לו שיתן נאמן בשבועתו אם כן מה היה צריך לטעם שהוא סכנה כו' עוד קשה לי דמשמע דטעמא דאם כן לא ימצא אדם שיציל כו' הא בנדון כיוצא בנ"ד דלא איכפת ליה כולי האי (יעשה) אם יעשה מה שאמר לו אם לא לא אמרינן שחייב המשלח ליתן לשליח מה שהוציא אם לא יברר וכפי הנר' מההיא דחנוני לא משמ' הכי אלא שהשליח נאמן וכ"ת מהררי"ק יסבור דנאמן אלא שצריך שיאמר לפלוני נתתי לבד הדרן קושיא לדוכתין דאם כן מה טעם יש בדבר ומטעם זה היה נרא' לומ' שמהררי"ק ז"ל נקט ליה להלכת' סברת אותם הפוסקים דסברי דדוק' בחנוני תקנו לו שיהיה נשבע ונוטל אבל בשאר שלחיות לא וכמ"ש הרב מ"מ ז"ל פ' י"ו מהל' מלוה ולוה וז"ל יש מי שכתב שדין משנתנו אינ' אלא בחנוני דוקא שתקנו לו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שליחיות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעקר הדבר אם עשאו אם לאו ע"כ. ואפשר דטעמא דחנוני היא תקנה גדולה לעולם שפעמים אין לבעל הבית מעות מצויים ורוצה לפרוע לשכיריו ולפועליו והולך לחנוני שיפרענו בשבילו ומקיים מצות ביומו תתן שכרו אפילו שהוא לפנים מן השורה כיון שאין לו מ"מ מה יעשה הפועל שאליו הוא נושא את נפשו בלי ספק היא תקנה גדולה ודבר מצוי ואם היינו מצריכים לחנוני שיקח עדים לא יקבל לעשות כן כלל מה שאין כן בשאר שליחיות יהיה מה שיהיה אם דעת מהררי"ק ז"ל כסברא זו היה אפשר ליישב דבריו לע"ד במה שהוצרך להביא ראיה לאותו נדון דידיה מרודף וגם מטעמא דהצלת נפש אמרינן הכי ומטעם שיש ספק בדבר לגלות למי נתן הא לאו הכי הוה צריך להביא ראיה א"כ היה אפשר לומר דלפי דעת מהררי"ק ז"ל אין כח בשמעון להוציא מראובן אם לא יביא ראיה מה שהוציא דדוקא בחנוני הוא דתקון לא בשליחות אחר או במקום שהוא להציל נפש מטעם דאם כן לא יהיה אדם שירצה להציל כו' כנ"ל הא בנ"ד דלא שייך האי טעמא לא אלא שמ"מ קשה לי לקבל דפליג מהררי"ק על בעל התרומו' ז"ל ולא על בעל הטורים ז"ל ועוד שאפי' את"ל שחולק עליהם מ"מ היה ראוי לכל הפחות להביא דברי הטור ז"ל אשר חבורו נתפרסם בכל העולם ולדחות דבריו או להקשות עליהן אם היה לו מידי להקשות אלא חוזרני לומר שאין מהררי"ק חולק על הטור אלא שודאי הכי ס"ל כוותיה דלאו דוקא חנוני נאמן אלא ה"ה בכל שליחות וכמ"ש הטור ז"ל ומה שהוצרך אותם הטעמים הוי טעמא כההיא דחנוני דאמרינן שכדי שיטול החנוני גם בע"ה רוצה שישבעו שניהם זה בפני זה כדי שיכלמו זה מזה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וז"ל והפועל נשבע בממעד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל כדי שיכלמו זה מזה וכן כל כיוצא בזה ע"כ ה"נ איכא ה"ט שאם היה אפשר לגלות למי נתן ולא היו הטעמים עומדים היה הדין נותן שיגלה הדברים כדי שישבע ע"ע ויכלם לישבע כדי שלא ישמע למי שהוא אומר שנתן כך והוא לא נתן אלא כך ואע"פ שהמקבל לא ירצה לבא לפני ב"ד כיון שהוא קבל כבר משא"כ בחנוני ובאומר לפלוני הלוני ופרע לפ' בעבורי שכתב הטור דהתם שניהם באים לקבל ויכלמו לישבע זה בפני זה מ"מ אע"ג דכאן אין הכלימה כ"כ איכא כלימה ודאי בהודע הדבר ואפשר שלזה כוון הרמב"ם ז"ל באומרו וכן כל כיוצא בזה שר"ל אע"פ שלא יהי' שוה ממש בהודאת לשון כל כיוצא בזה כמו שכתבתי במקום אחר לזה הוצרך מהררי"ק ז"ל להביא הטעמים הנזכרים שהדין עם התובע שלא לגלות כו' כנז' וא"כ יכולים אנו לומר שחזר הדין כדברי בעל התרומות והטור וכמו שנרא' דעת ר"ח והר"ן והמרדכי ז"ל שהביאו סברת ר"ח דכל דהאי ידע והאי לא ידע ישבע האי דידע ויטול אם מה שעשה עשה ברשות האי דלא ידע וכן בנידון דידן כיון שעשה שמעון ברשות ראובן ואי אפשר לגלות למי נתן ולמי לא נתן ואין דרך לעשות כן כאשר שלח אותו אדעתא דהכי שלח ועל פי המנהג הנהוג באלו הדברים ואפשר דלכ"ע אין צריך להביא עדים אפילו לדעת אותם הי"א שכתב המ"מ כנ"ל דדוקא בחנוני אמרו כן אבל בשאר שליחיות לא היינו בשליחיות שאפשר לעשותם ע"י עדים וראיה אבל בנדון כיוצא בזה דפשיטא שאין הנוטל מה שנוטל נוטל בפני עדים כי שלחו ראובן אדעתא דהכי שלחו והאמינו במה שיאמר ומ"ש מהררי"ק ז"ל דא"כ אין לך אדם שיציל את חבירו כו' דמשמע דדוקא מטעם זה הוא שאנו מחייבין למשלח הא היכא דלא שייך ה"ט לא מחייבינן למשלח אפשר לומר והוא האמת לע"ד דלא אמר כן אלא לתת טעם שאפי' גלוי למי נתן אינו צריך אבל להביא עדים פשיטא שאינו צריך כיון שאין דרך בכך כמו שאמרתי ואפשר ג"כ לומר דמאי דקאמר מהרי"ק אין לך אדם כו' היינו ג"כ וטעמא דמש"ה אין דרך דא"כ אין לך אדם כו' וכיון שכן הוא חייב המשלח לשליח דאדעת' דהכי שלחו וכיון שעשה שליחותו כמנהג העולם חייב המשלח וא"כ נראה דמטעם זה זכינו לכ"ע דחייב ראובן לפרוע לשמעון כל מה שישבע שהוציא כי אינו צריך עדים ולא ראיה וגם אם יש צד סכנה לגלוי למי נתן כו' אין צריך לגלות אך אמנם אם אין סכנה כלל לגלות ולפרש לפ' נתתי כך ולפ' כך נרא' שצריך ודאי לפרושי אבל אכתי איכא לגמגם בהאי מלתא דמחלוקת ישנה היא בין רבותיו של הרמב"ם ז"ל והרמב"ם בעצמו שהם ז"ל סברי דאין אדם מתחייב בקנין בדבר שאין לו קצבה וכאן ליכא קצבה ואע"פ שרבו הפוסקים החולקים על הרמב"ם מ"מ מצאתי תשובה להרמב"ן ז"ל הביאה ב"י ח"מ עלה ע"ו וז"ל מ"מ יש לדון אם מכר אותם לאחר שלא יגבה מהם מפני שאינם קצובים ומיהו אם קנו מידו לא בעינן קצבה כו' עד אלא שיש לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב הרי שאפילו שדעתו כדעת הראב"ד ושאר הפוסקים דסברי שאדם מחייב עצמו אפי' בדבר שאין לו קצבה מ"מ כתב שיש לחוש לד' החולקים וכ"ש בהיות החולקים הר' ן' מיגאש והרמב"ם כי מי הוא שימלאנו לבו להוציא ממון נגד סברתם ועם כל זה אני אומר שראובן חייב והטעם כמו שאומר שהרי כתב הריב"ה בח"מ סי' הנז' וז"ל ואם לא נתן בידו לחנוני קצב כמה יתן לפועליו אלא אמר לו תן לפועלין מה שצריכים אם אין הפועלין לפנינו או מתו החנוני נאמן לומר כך וכך נתתי להם ונוטל מבעל הבית בלא שבועה דחזקתו שעשה שליחותו והואיל ותלה הדבר במאמר הפועלין ושמע החנוני וקבל דבריו כאלו קצץ דמים וגם מהררי"ק ז"ל דהוי בתרא טובא וידע המחלוקת הנז' ועם כל זה בהא דנדון דידיה נמי משמע דלא הוי קצבה ועם כל זה חייב למשלח וא"כ אפשר שיש לחלק בין נושא לנושא ומ"מ אפילו תימא שגם בנידון זה חולק הרמב"ם וסבר דאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה בנדון זה אפי' הרמב"ם יודה לע"ד כיון דאיכא שבועה מלבד הקנין חייב וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשוב' וז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה במי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אם נשבע להשלים חייב וחבירו קנה דינו אמת שחייב להשלים מכח שבועתו כו' עד אבל לומר שקנה מן הדין ושהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא אין זה נכון ואין ראוי להבין זה מכונתו ע"כ שמעינן מהכא דאיכא מאן דס"ל כהרא"ש ז"ל שאפי' בדבר דלא מהני קנין כלל לכ"ע השבועה משוה ליה קנין ואם כן נוכל לומר שאפי' לדעת הריב"ש ז"ל דפליג עליה וסבר דנהי דמהני השבועה לחיוביה להשלים מ"מ לא מטעם דמשוי מה שאינו קנין לקנין ונפקא מינה למילי טובא כמ"ש הוא ז"ל יע"ש מ"מ אפשר דבנ"ד כ"ע מודו דהתם דלא הוי קנין כלל לכ"ע לא אתי שבועה ומשוי ליה קנין אבל בנ"ד דלרוב הפוסקים מהני קנין אתי שבועה ומשוי קנין ואפילו תימא דהכא נמי פליג הריב"ש מ"מ יכולין אנו לפסוק הדין ולומר בפה מלא שראובן חייב לפרוע לשמעון כלמה שישבע שהוציא כיון שלרוב הפוסקים חייב מכח קנין ואפי' לא הי' שם קנין ולכ"ע חייב מכח השבועה אפילו לאותם דלא מחייבים מטעם קנין מטעם שבועה מחייבי וכ"ש דאפשר דכיון דהאי מלתא הוי להנאת ראובן דאית לן למימר דגמר ונשתע' שעבוד גמור וחייב לשלם דלמה ישטה ראובן בשמעון ויעשה שיוציא מעותיו להפסד אלא כיון דעשה שליחותו סומך אמהימנותיה ודאי חייב כל זה אני אומר אם מודה ראובן לשמעון שעשה שליחותו אמנם אם ראובן מכחיש ואומר שלא עשה שליחות שמעון אלא שמיד אחר הגיע לו פתקא משער המלך יר"ה אז פטור ראובן מכלום כמו שאמרתי גמרתי וכתבתי הנלע"ד הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |