שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה עתה מקרוב נתעוררו אנשים ומתחברים ומתקבצים בתפלת השחר עשרה או יותר אי פחות ואומר אחד מהם ברכות של שחר וכלם עונים אמן ואחר כך מברך השני ועונים כלם אמן וכן כלם יש לספק אי שפיר עבדי אי לאו:
תשובה
יראה לעניות דעתי דלאו שפיר עבדי כלל ושגו ברואה וקודם ראיתי לכתוב המקום אשר ממנו נראה לכאורה דמצו למיעבד הכי אחר כך אראה שאין משם ראיה ושהוא מוכרח מהפוסקים המובהקים אצלנו איך מעשה זה מעש' בורות וטעות הוא בידם. המקו' שממנו טועים הוא מה שכתב הר"ן וזה לשונו ולפי זה כתב הרב שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני הבית ההבדלה בבית הכנסת לפי שנתכונו שלא לצאת שם ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצו למיעבד הכי משום וכו' עד אבל להשמיעם כדי להוציא בע"כ לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם מכאן נראה שכיון שאלו האנשים אין אחד מהם מכוין להוציא את חבירו ולא חבירו מתכוין לצאת יכולים ורשאים לעשות כמנהגם שהחזיקו בו עתה וכן נראה שמטעם זה נתפשט המנהג שעומדים בבית הכנסת כמה אנשים ומתעטפים בטלית וכל אחד מברך בקול רם וכלם עונים אמן אע"פ שהיו יכולים כולם להפטר כשהיה א' מהם מברך וכמו שכתב הריב"ה בטור אורח חיים סי' תל"ב ז"ל ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומית שבבית יעמיד אחד מבני ביתו אצלו בשעה שהיא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שברך ב"ה שעשר' שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם וכן פשוט בתוספתא דברכות וה' היודע והוא עד שכל ימי שראיתי המנהג הנזכר מברכת הטלית הייתי מצטער ואני הייתי מכוין להתעטף ולברך ראשון בלחש כדי שלא להכנס בזה הספק ועם כל זה לא מחיתי בנוהגים לברך כל אחד כי חששתי לא ישמעו לקולי ואין מדרכי לבטל מה שנהגו כבר וקיימתי בעצמי מה שאמרו ז"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו כשם שחייב אדם לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע ומכל מקום נתפשט המנהג ולקחו ראיה משם ואע"ג שהר"ן לא כתב אלא מצו קבעוהו הם לחובה או למצוה שכן דרך עמי הארץ שלוקחים הדברים בלי השקפ' ומתפשטים מענין לענין ועתה רוצה אנילהביא ראיה לקיים דברי אחר כך איישב הראיה הסותרת דעתי כפי ההוראה הראשונה והראיה שאני אומר היא זאת תנן במתני' במסכת יומא פרק בא לו כהן גדול לקרוא בתורה וגולל ספר תור' ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה בגמ' וכולל וכו' וכל כך למה כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה ופי' רש"י למה צריך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתיב כאן וכו' שלא להוציא לעז על ספר תורה כשרואים אותו קורא פרשה שלישית על פה יהיו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשת בעשור וכו' פריך בגמרא אמאי נגלול ונקרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור ונייתי אחרינא וניקרי רב הונא בר יודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ופירש רש"י שיהא צריך לחזור ולברך עד כאן ואם איתא שביד האדם להביא עצמו לחייב ברכה מה איכפת לן להביא ספר תורה אחר הא כבר פירש רש"י ז"ל שאם יביא ספר תורה אחר היה צריך לחזור ולברך ואם כן יביא ויברך אלא שאני דוחקים עצמנו לשביל יותר הקריאה על פה ואע"פ שהם דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאמרם על פה בחרו בזה יותר מלהביא עצמו לברך ברכה שאינה צריכה גם אחר זמן רב ראיתי כתבי התוס' בשם ר"י ראיה זו בפרק כל כתבי עלה קי"ח וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל ואי אפשר להביא ספר תורה אחר שיהא נגלל מאתמול מפני פגמו של ראשון ועוד שיהא צריך לברך פעם שנית ויהא ברכה שאינה צריכה ע"כ הרי שלמדנו מכאן שכל היכא שיכול אדם לצאת ידי חובתו בברכה אחת אין להביא עצמו להתחייב באותה ברכה ואף ע"ג שהרמב"ם ז"ל לא הביא בפירוש המשנה ולא בהלכות עבודת י"ה אלא הטעם הראשון ולא הביא טעם ר"ל היינו שלא חש להאריך ומכל מקום לא מצינו בשום מקום שדחה אותו אדרבה הוא ז"ל הזהיר הרבה על ברכה שאינה צריכה וכמו שאביא לשונו בסיעתא דשמיא עוד ראיה אחרת גדולה מה שכתב הטור אחר סימן תקצ"א וז"ל ומכל מקום מוטב שיתפללו היחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר מלה שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה ע"כ והשתא כיון שעינינו רואות שלא בא הריב"ה ז"ל לחייב ליחיד שיתפלל אלא למצוה מן המובחר וכמו שאמר ומוטב וכו' אם היה שמצוה לאדם להביא עצמו לידי ברכה שיכול להפטר ממנה בשמיעה מה לו להאריך כל כך לימא ומוטב שיתפלל כל יחיד וכו' לפי שמצוה לומר מפיו הברכות יותר משיצא בשמעם מפי שליח ציבור או לפחות לימא הא ותו וכו' אלא שודאי אינו כן אלא אדרבה כל שיכול לצאת ידי חובתו בשמיעתן מפי שליח צבור אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה (אדרבה עד כאן) משום ברכה שאינה צריכה ומשום הכי הוצרך לבקש טעמים אחרים דכיון שהלכה רווחת דבראש השנה ויום הכפורי' שהשליח צבור מוציא את הרבים ואפי' לבקיאים וכרבן גמליאל הדין היה נותן שהיחיד לא יתפלל וכמו מעשה דרב חסדא ורב זעירא שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא אלא שהורו כן מן הטעמים שאמר שמוטב וכו' ואזדא לטעמיה דאבוהי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל ד' בסימן י"ט וז"ל ובברכת יוצר וערבית שאני אומר עם השליח צבור בנחת כי אין האדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה ואם היה אדם מכוין בש"צ בשתיקה ובאמצע הברכות פנה לבבו לדברים אחרים הרי הפסיד וכו' עד ואני מסיים ברכתי קודם שיסיים החזן ברכתו ומכוין אני לענות אמן אחר ברכת החזן עד כאן וצריך לראות ולדקדק בדברי הרא"ש מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל ומה קשר ויחס יש לדבריו אלה לדבריו של מעלה כי למעלה התחיל וראוי לגעור באותם שמגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לרבי יוחנן שאמר הלואי שיתפלל האד' כל היו' ה"מ ספק התפלל אבל התפלל כבר אסו' להתפלל שנית ואח"כ האריך בדברים ע"ש ואין לדבריו אלה קשר ויחס כלל עם אותם של מעלה כי למעלה מדבר במגביהים קולם והוא היה אומר בנחת למעל' מדבר באותם שכבר התפללו והוא עדיין לא קרא קרית שמע ולא ברכותיה ותו שהיה די בדבריו האחרונים לבד שאמר ואני מסיים וכו' אלא שהכל מתורץ עם מה שאמרנו שהוא כתב שיש לגעור וכו' ושהיא ברכה לבטלה לכן הרגיש תימא על עצמו שהנה הוא ג"כ כפי דרכו היה מברך ברכות שאינם צריכו' שכיון שהשליח צבור מוציא י"ח אותם הברכות למה היה הוא מוצרך אותם היה לו לכוין ולשמוע לשליח צבור לזה הוצרך להשיב דלא הוי ברכה שאינה צריכה שלא היה יכול לכוין וכו' הרי מתשובה זו מוכרח דבמקום שיוכל להפטר בשמיעת חברו אינו ראוי להביא עצמו לידי חיוב וכל שכן אשר כבר שמע וענה אמן ואסור לעשות כן אם לא בברכות של קרית שמע משום שמא יפנה לבו וכו' כנ"ל או בברכות ראש השנה שהן ארוכות ואפי' אלו לא אשכחנא אלא כשיקדים ואחר כך שומע לשליח ציבור המוציא לרבים ואין לומר דדוקא כששומע מפי השליח ציבור דאלו וכיוצא בהם שליח צבור וכל אדם שוים וקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא את חברו חוץ מברכת המזון וק"ש ותפלה וכמו שכן הוכחנו מברכת ביעור חמץ לעיל ועוד ראיה גדולה מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בסוף מסכת ר"ה על הלכות הרי"ף וזה לשון הירושלמי אמר רב הונא צפרנאה בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילן תקיעתא פיר' הר"ן דכי אמרי' הלכה כר"ה בברכות של ר"ה ויוה"כ הייני דוקא באילן תקיעתא בברכות מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם אבל הם חייבים להתפלל שאר ברכות והיינו דגרסי' בירושלמי ר' זירא ורב חסדא הוה יתבין לאילן תקיעתא מאן דצלו אתא צלותא קם רב חסדא אמר ליה רבי זירא ולאי כבר מצלי' אמר ליה מצלי אנא והדר מצלי דנחתי מערביא להכא אמר בשם ר' יוחנן דהלכה כר"ג באילן תקיעתא והכי פירושו דר' זירא הקשה על רב חסדא דכיון דצלי יוצר למה לו לצלוי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון דאינו אלא ז' ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים י"ח אלא מוסף דהוי ט' כיון דאוושי ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור מוציא את הרבים י"ח ואהדר ליה דהלכה כר"ג באילן תקיעתא מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם ובהנהו קי"ל כר"ג לא בז' ברכות של מוסף שכל יחיד חייב בהם ומשום הכי אע"ג דכבר צלינ' למוספין ז' ברכות של מלכיות זכרונות שופרות הוא דשליח צבור מוציא ע"כ לשון הר"ן ועתה יאמרו אלו החסידים אם היה כפי דעתם שאפי' במקום שאפשר לצאת ידי חובת ברכות יכול אדם להביא עצמו לידי חיוב עד שיאמר אותם הוא בעצמו ולפי דעתם לא שרשאי לבד אלא שמצוה לעשות כן כדי לומר הוא הברכות ומרויח ג"כ שעונה אמן כי גדול העונה כו' מאי קשיא ליה לר' זעירא ולא כבר מצלי' ותו היא ניהו למה לא היה מתפלל וחוזר ומתפלל כיון שיש ריוח מצוה כפי דעת המתחסדים מקרוב ותו רב חסדא אמאי לא שני ליה שהיה רוצה להחמיר על עצמו ועוד כ"כ רב חסדא היה עצל שהתפלל ז' שלא רצה להתפלל ט' אתמה אלא ודאי שהאמת יורה דרכו שאין זו חומרא אלא קולא וקלות ראש להביא אדם עצמו לברך ברכה שאינה צריכה ולהיות כן האמת כשראה ר' זעירא שקם רב חסדא לצלוי תמה כנגדו לפי שהיו יכולין לכוין ולצאת בתפלת שליח צבור והשיב לו רב חסדא שלא היה מתפלל רק ז' ברכות שאותם אין הש"צ פוטר לרבים היודעים שאין הל' כר"ג אלא בתקיעתי ר"ל בברכות שתוקעין בהן ומה שאנו נוהגים עתה להתפלל כל א' ואחד היינו מטעם הרא"ש ז"ל שאין אדם יכול לצאת כי היה צריך לכוון מלה במלה וכו' כנ"ל ואגב ארחין שמחתי כי מצאתי און לי למה שקדמונינו לא נהגו מאה קולות ולא היו תוקעים כשהיו מתפללים הצבור בלחש והרי ראיה גדולה זו דרב חסדא ורב זעירא שלא היו מתפללים ט' ברכות והיו יוצאים עם תפל' הש"צ וא"כ לא היו תוקעים אלא בתפלת ש"צ לבד וגם כי כבר רשמתי במסכת ר"ה בדבור ומנא תימרא פרק ראוהו ב"ד עלה כ"ח שלכאורה יש חשש מבל תוסיף נחזור לנדון שלנו שלמדנו בפי' מירושלמי שמי שיכול להפטר בשמיעת איזה ברכה שיהיה שטוב לו לשמוע ולצאת ידי חובתו בשמיעה. כיון שעומד שם במקום שרוצה לשמוע אותה ברכה שיכול לצאת הימנה בשמיעת חבירו ולא שיברך הוא ואח"כ יחזיר ויברך חבירו וכן רבים כי זה חלול וקלות כמו שראינו מר' זעירא שהקשה לרב חסדא ור"ח ג"כ הודה לדבריו אלא שלא היה מתפלל אלא אותם ברכות שלא היה יכול להפטר עצמו בשמיעה וכבר כתבתי שבאלו הברכות אין הפרש בין ש"צ למי שאינו ש"צ ומטעם זה מצינו שכתב הרא"ש בתשובה על מי שיש לו שני בנים למול שיברך ברכה אחת לבד וכתב בשם רבנו שמחה אפילו כשהמוהלים שנים שהמוהל הראשון יברך על המילה וימול והמוהל השני ימול על סמך אותה ברכה ואפילו לא היה התינוק השני שמה בעת שמל הראשון כיון שהיה דעתו עליו אין צריך לברך ובלבד שלא יסיח דעתו בינתים ומי הכניסם בדוחק זה יברך כל מוהל לעצמו וכ"ש לדעת הרא"ש שכתב שדין זה הוא ג"כ כשני חתנים שאין להם קורבה שיברכו שבע ברכות לשניהם וכל זה למה אלא שראו שטוב וישר שירחיק אדם עצמו מברכה שאינה צריכה ויכול להפטר ממנו ומי שרצה לחלוק על הרא"ש כתב הוא ז"ל שהי' בלא ראיה ובלא טעם והרשב"א ז"ל הסכים לדעת הרא"ש בתשובה גם הריב"ש שהוא אחרון. וכתב הטעם שכתבתי שהיא ברכה שאינה צריכה ואיכא בל תשא וה' יודע כי אותה ראיתי אחרי רואי גם המרדכי ז"ל ורבינו ירוחם ז"ל הסכימו למה שכתבתי ואין לסמוך על מה שבעל העיטור ז"ל כתב שנראה שהוא ז"ל חולק על סברת הרא"ש וסבר שיש לברך ב' ברכות בשני בנים הנמולים דודאי הוא ז"ל יודה בנדון דידן דהתם שאני כדקאמר משום שאי אפשר למול שניהם כאחד ואדרבא משם ראיה למודה על האמת דהיכא דליכא למימר ההוא טעמא צריך ליזהר שלא להביא עצמו לידי ברכה ואלו לדבריה' של המתחסדים יאמר שיאמרו ב' ברכות ויכוין הא' שלא לצאת בברכת חבירו אלא דהא ודאי אין לעשות שיכול לצאת ידי חובתו אין להביא עצמו לידי חיוב על לא דבר עוד אני אומר אין ספק שמנהג זה לאו מנהג ותיקין הוא ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקים למצוא טעם על המנהג שנהגו לומר אותן בבית הכנסת למה שמפשט התלמוד נראה שאין לומר אותם אלא כל א' וא' מהברכו' במקומם וכדאמרי' בברכות פרק הרואה כדאיתער משנתיה לימא וכו' כי שמע קל תרנגולא וכו' וכן כתב הרמב"ם על סדר הגמרא ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבית הכנסת משום עמי הארץ ולא די לנו זה הצער אלא שנעמוד אנחנו ונחדש דברים לא שערום אבותינו ונכניס עצמנו בברכה שאינה צריכה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג וז"ל כל המברך ברכ' שאינה צריכ' הרי זה נושא ש"ש לבטלה והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענו' אחריו אמן ע"כ וכתב הריב"ש בסוף סימן שפ"ד וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ש בפרק מי שמתי וברכה שאינה צריכה מדרבנן ואסמכוה אקרא מכל מקום רמיזא באורייתא וא"כ מי הוא זה ואיזהו אשר ימלאנו לבו לעבור על לא תשא ולהכניס עצמו בסכנת ברכה שאינה צריכה על לא דבר וגם העונה אמן עושה איסור כנזכר בדברי הרמב"ם והרי אמרו והוא למוד גדול שב ואל תעשה שאני א"כ נראה לע"ד שהדבר פשוט מאד שהמנהג זה ראוי שישתקע ושלא לנהוג כן בשום צד אפי' שמצאנו ראינו נכתב שמהרר"י מולן הרשה לעשות כן היינו שלא רצה לדחות מנהג שהיו נוהגים שם באשכנז ומכל מקום אנו אין לנו אלא הפוסקי' המובהקים והמפורסמים אשר על פיהם אנו חיים ואין לחצוב לברכת מים מבורות שלא חפרום רבותינו ולא שתו מהם במקום הרי"ף והרמב"ם הרשב"א והרא"ש ובנו ורבינו ירוחם והר"ן והריב"ש זכר כולם לברכה עליהם אנו סומכים בין להקל ובין להחמיר ואין לנטות ימין ושמאל מהם וכל שכן בדבר זה שיש בו זלזול שמו יתברך כי רחקה דעתינו מעמי הארץ המזכירים הבליהם תמיד חלילה לנו להזכיר שם שמים רק לצורך ובמקומות שנצטוינו וזהו כבוד שמו והרי אמר שלמה עליו השלום הוקר רגליך וכו' כל שכן וקל וחומר שמו יתברך יתעלה ויתרומם ומה שכתב הר"ן ז"ל על המנהג שנהגו בהבדלה אע"פ ששמעו אותם וכל בני הבית כבר בבית הכנסת אין הנדון דומה לראיה כלל שכבר כתבתי שברכות אלו אינן ברכות של מצוה אלא כמו ברכת של הודאה ועוד התם מצו עבדי הכי שאינם מבדילים וחוזרים ומבדילים רק בביתם ודחקו עצמם לעשות כן ומצו עבדי הכי כיון שאין שם כונת משמיע להוציא ולא כונת שומע לצאת משום שמצות הבדלה מצוה גדולה עד מאד דאמר ר' צדוק כל מי שאינו מבדיל במוצאי שבת או שאינו שומע מאחרים שמבדילים אינו רואה סי' ברכה לעולם אבל המבדיל וכו' הקדוש ברוך הוא קוראו קדוש ועושהו סגולה שנאמ' והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים ואמר ר' יוחנן ג' מנוחלי עולם הבא הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל ביין במוצאי שבת והוא ששייר מקדושה להבדלתא עד כאן וכשראו שזכות מצות ההבדלה כל כך גדול נראה להם להביא עצמם לידי חיוב לכוין שלא לצאת והולכים לביתם לקיים המצוה כתקנה ביין דשיירו מקדושא להבדלתא אבל שיבדילו כל אחד בבית הכנסת שזה היה נראה כחוכא והיתולא בהזכרת ה' כל כך פעמים במקרא אחד שנראה שלא לצורך כלל ח"ו ואפי' זה שמבדילים בביתם היינו מן הטעם שזכרתי שההבדלה מצוה וכל אדם רוצה לקיים המצוה בביתו ולהרגיל בניו ובני ביתו בדרך ה' ומה שאנו נוהגים לברך על ספירת העומר ואין אנו יוצאים בברכת ש"צ הטעם נראה בעיני כיון שאנו חייבים כל אחד לספור את העומר וכמו שדרשו חז"ל מפסוק וספרתם לכם שתהיו כל אחד ואחד סופר גם הברכה רצו לומר אותה כל א' וא' ומזה ג"כ היה אפשר להביא קצת ראיה למה שאמרנו שהרי דלעולם לא נשמע שמברך כל א' מהצבור ועונים כלם אלא שכלם מברכים יחד ואח"כ הש"צ ונשאל להרשב"א ז"ל כשהחזן מקדים לברך והקהל עונים אחריו אמן מי שחזר וברך לאחר מכאן אם היא ברכה לבטלה והשיב אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך ואע"ג דקי"ל מצות אינם צריכות כונה כתבו רבותינו הצרפתים דדוקא על הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע"כ ואפי' בזה אתה רואה שלא כתב דהוי שפיר אלא שאם כונו שלא לצאת בדיעבד שצריך לחזור ולברך דודאי הדין כן הוא כמו שכתבו רבותינו הצרפתים אבל לכתחלה אין לעשות כן כמו שכתבתי וכבר כתבתי כי אפ"ה בנדון שלנו לדעת הכל הוא מנהג בורות והוללות דאסור לעשות כן לדעת הפוסקי' המובהקים אשר על פיהם אנו חיים כמו שהוכחתי ועל זה חתמתי שמי שמואל די מדינא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |