שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קפח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ר' נפטר לב"ע וחל"ש והניח בת אחת שהגיעה לפרקה ולא הספיק הזמן לגלות דעתו כמה היה רוצה ליתן לנדוניית בתו ילמדנו רבנו אם ראוי להשיאה מנכסיו וכמה ראוי להנתן לה בנדונייתא כפי הדין:
דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שהאחים בני הנפטר מצווין להשיא את אחותם מנכסי עזבון אביהם, דגרסינן בכתובות פ' מציאת האשה (סח:) ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי, ר"א אומר אף אבדו פרנסתן כו'. וידוע דהלכה כר' מחבירו וכמ"ש התם רב נחמן א"ל הונא הלכה כר', וכתב הרי"ף בה' שמעינן השתא מכל הני שמעתתא היכא דבגרן או או אינסבן אי מתזנו מינייהו אית להו פרנסה וכולי.
עוד גרסינן התם אר"ה א"ר פרנסה אינה בתנאי כתובה כדתניא אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי כתובה, ויש גורסין איפכא דכשאמר אל יתפרנסו אין שומעין לו, והרי"ף כתב כפי הגרסא אינה הלכה, והר"ן הביא בשם רב האי גאון וקיים הגרסא דה"ק שהמתנה בשעת נשואין שלא יזונו בנותיו מנכסיו שומעין דתנאי ממון הוא וקיים אבל בפרנסה אין תנאו קיים דמצוה רמייא עליה ואע"פ שגלה דעתו בשעת נשואין שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו איפשר דבשעת מיתה הדר ביה, והדין דין אמת בין שתהא הגירסא כך או לא. למדנו מכאן שאפילו שאדם בשעת נשואי אשתו התנה וגלה דעתו שאין רצונו שיתפרנסו בנותיו מנכסיו ובשעת מיתה לא אמר כלום שהדין הוא שיתפרנסו דהיינו נדונייא שנותנים לבת כדי שתנשאי כ"ש כשלא התנה האיש בשעת נשואין וגם מעולם לא גלה דעתו דפשיטא שחייבים האחים לתת לה פרנסתה.
אבל מה שאיפשר לספק היינו כמה חייבים ליתן לה שבזה ודאי יש מקום לעיין והטעם שידוע המחלוקת שבא במשנה בפ' הנז' דר' יאודה אמר אם השיא הבת הא' ינתן לשנייה כדרך שנתן לא' וח' אומ' פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה ואיפסיקא הלכתא כר' יודה ואע"פ שר"י לא קאמר אלא אם השיא הבת הא' ינתן לב' כדרך שנתן לא' אבל היכא דלא השיא האב בחייו לא קא' ר"י מידי מ"מ אמרינן בגמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב ואמרינן דאזל' האי מימר' דשמואל כר"י ומ"ה לא אמר הלכה כר"י בהדייא משום דאי הוה אמר הכי הלכה כרבי יודה הוה אמינן דוק' השי' דגליא דעתיה אבל לא השי' לא קמ"ל דטעמ' דר"י משום דאזלינן בתר אמדנ' ל"ש לא השי' ל"ש השי' הא קמן דעכ"פ כאשר לא גלה האב דעתו דכמה האב רוצה ליתן לבתו אנן אמדינן דעתיה אי קמצן או וותרן הוי והבי' ע"ז הרי"ף בהלכה מחלוקת הגאונים שיש מהם אומרים ששמין באב בין על עשור נכסי ובין לגרוע' ויש מהם אומרים דוק' לגרוע אבל לא להוסיף על עישור ומן הנר' שהוא לא הכריח אלא הניח הדבר בספק אבל הרמב"ם ורש"י והראב"ד דעתם דאמדינן על עישור נכסי בין להוסיף ובין לגרוע אמת שיש מן האח' שפסקו שנתפשט המנהג שרוב בני אדם רובא דרובא נותנים לבתם נדוניא יותר מעישור נכסיהם ורבים יותר ממה שיש להם וא"כ ע"פ דרך זה היה נראה לפסוק הלכה כהנהו דסברי דשמין באב אפילו להוסיף אלא שלפי האמ' אין לומר כן לע"ד והטעם דכיון ענין זה קרוב הדבר שיש בו נדנוד עבירה דלא תהי באעבורי אחסנתא נמצא א"כ דהוי מנהג כזה מנהג גרוע וכתב הר"ש בפ' השותפין דאע"ג דק"ל הכל כמנהג המדינה מ"מ יש מנהג שאין להלך אחריו כלל כאשר המנ' גרוע ואין לך מנהג גרוע יותר מזה להעביר האדם נכסיו מבניו הזכרים ולתתם לבנותיו וא"כ אחר שמצאנו דהוי פלוגתא דרבוותא ואיכא אשלי רברבי קמאי ובתראי דסברי דאין שמין באב אלא לגרוע לא להוסיף הכי עבדינן ומוק' נכסי אחזקת יורשיו הם הזכרים במקום נקבות וקמאי כתבתי לעיל ובתראי סמ"ג לא תעשה הרא"ש ובנו הריב"ה א"ה סי' קי"ג הר"ן כתב וז"ל בחדושיו על הרי"ף וז"ל ואני תמיה איך נלך אחר דעת האב להוסיף והכריח סב' ר"ח דדוק' לגרוע מהררי"ק שהוא אחרון האחרונים שרש ע"א כתב וז"ל וגם ראוי להנתן לה נכסים לפי כבודו ולפי מנהג המדינ' וכ"ש כי אביה השיא הרבה בנות בחייו כו' עד אמנם מאחר שפסק ר"ח וכן תו' ורוב הפוסקים שאין שמין באב להוסיף על עישו' נכסי אלא לגרוע אין בידינו לחייבו יותר מעישור נכסי כו' עד מאחר שרוב הפוסקים ס"ל שלא להוסיף ע"ע נכסי ע"כ מעתה אני אומר שכפ"ה כפי הנראה לע"ד ברור כשמש שאע"פ שהמנהג הרע בזמן הזה שיש כמה אנשים פושטים בגדיהם להשיא את הבת בכבוד מכל מקום גם מנהג זה גם כן היה בזמן הגאונים ועליו הביאה המרדכי בפ' נערה שנתפתתה בשם בע"ה וז"ל: תשובה לר"ח ברבי יודה היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתנו ולמה בטלה כו' עד וכמה הדבר הוצרך לנדות כל מה שמרבה למתנת בתו ע"כ ש"מ שחולי זה צרעת צרעת הוא ועכ"ז הגאונים עצמם אמרו דהיכ' שמת האב אין להוסיף ע"ע נכסי וכן בזמן מהררי"ק ז"ל פשי' שפשט נגע צרעת ליתן נדוניות גדולות והוא פסק שבשום אופן אין להוציא מן היתומים יותר ע"ע נכסי ואפי' במקום שראינו שהשי' האב בנות רבות א"כ אין לזוז מזה כלל כ"ש אם היינו באים לדקדק ע"ע זה שאר המחלוקות דשייכי בענין זה אחר דאיכא פלוגתא ורבים הם דסברי דעישור נכסי דוק' מקרקעי ואפי' א"ל שיש ליתן לה העישור מן הכל ר"ל שאם יש כאן ק' בין מקרקעי ובין מטלטלי שיש ליתן לבת עשור דהיינו י' דנרים איכ"ל דאין ליתן לה אלא מן המקרקעי לא מן המטלט' גם כשבגרה יש מחלוקת באופן שיש כמה חלוקים בהם הי' איפשר לפטור האחים מכלו' מ"מ לא ראיתי להארי' בזה אלא שכתבתי אותם ברמז לצרף אות' לסיי' סבר' האומרי' דדי לנו שנתן לבת העישור נכסי. ע"כ מה שנלע"ד. הצעיר שמואל די מדינא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |