שו"ת מהרי"ט/א/יט

שו"ת מהרי"ט ‏ א יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן בעת הצר לו נדר כלשון הזה אהא נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה ובכל דיקדוקי נ"ש אם אכנס עוד לפרוש בים לעולם אח"כ נתגלגלו הדברים שהוכרח ללכת מעבר לים ושאל את פי קצת חכמים ע"ד הנזירות וקצתם אמרו לו שיש מורים היתר באותו נזירות שהוא אם אעשה כך וכך ועוד כי ראובן זה היה מסופ' בדעתו שנר' לו שבתחילת השנה עשה ביטול לכל הנדרים שידיר ונוסף על זה כי אוהביו ומיודעיו ביודעם ענין הנזירות וכי היה מוכרח ללכת אנסוהו ע"י גוים בחזקה והכניסוהו לספינ' ולא הניחוהו לצא' משם עד שהפליגו בים ואע"פ שאיפשר שראובן זה היה ספק בידו שלא לבא לכלל כך מתחיל' כי כבר הכיר בהם שכוונתם לאנסו על כך והיה יכול למחות מתחילה האמנם שעת כניסתו בספינה והפלגתו בים היתה באונס גמור בלי שום ספק ומ"מ ראובן זה בסומכו על הטעמי' האמורי' למעלה בהצטרף מה שאמרו לו אותם בני תורה וענין הביטול שהיה מסופק שעשה והאונס שאנסוהו הקל בנזירות לפי דעתם שנר' לו שאין כאן חומר נז"ש ועל סמך זה נכנס ועכשיו נותן אל לבו ודואג שמא חלה עליו הנזירו' הנז' אם הטעמים הנז' אין בהם ממש יורינו רבינו מה יהיה משפט ראובן זה ומה דינו. (מי שנדר בנ"ש אם אעשה כך וכך אם יש לו התרה)

תשובה ענייני נדרים חמורים הם אלא שאנו יוצאים בעקבות הראשונים נוחי נפש לדון וללמוד מדבריה' וראיתי תשובה אחת לרב כמהר"ר אברהם ירושלמי ז"ל בענין נ"ש שהקל בה כפי עניינ' וכתב וכ"ש גבי נ"ש שהיא מדרבנן כדמוכח בירושלמי ע"כ וכמדומה שכיון אל מה שהביאו בירוש' פ"ק דנזיר הריני נזיר לאחר ל' יום נזיר שמשון נזיר מכבר אר' חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנ"ש מה טעמא וכן יעש' על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאת נ"ש שאינה תורה ע"כ והרבה יש לתמוה כבוד הרב ז"ל במקומו מונח היאך היו נוחין אצלו דברי הירושלמי לפי מה שהבין הוא ז"ל בהם ומשנ' שלימה שנינו מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם ואי נ"ש דרבנן מה שייך לומר מה בין ועוד דבגמ' אמרי' מתני' דלא כר' שמעון דאמר לא אמר כלום דבעינן שידיר בדבר הנדור ושמשון לא יצאת נזירות מפיו ואימא אפי' כר"ש ואע"ג דמדאורייתא לא חיילא מתני' מדרבנן אלא דמוקי תלמודא מתני' כר"י דלא בעינן שידור בדבר הנדור א"כ מדאורייתא חיילא שפיר ובירושלמי עצמו שם מוקי מתני' כר"י דלא כר"ש כתלמודא דידן ועוד אי נ"ש דרבנן ודאי דלא חיילא איין מצוה דמפקי' מקרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות וכן אם אמר שבועה שאשתה ונזר דאילו בנזירות תורה חיילא. (יוכיח דנ"ש לא הוי מדרבנן הפך דברי מהר"א ירושל' ז"ל) והכא בנ"ש אי מדרבנן ודאי דלא חיילא אשבוע' דאורייתא וכי תימא הכי נמי א"כ ליתני נמי במתני' דמה בין נ"ש לנזיר עולם שנזיר עולם חל על יין מצוה ועל שבוע' מה שאין כן בנ"ש ועוד דבפ"ב דנדרי' מייתי הא דתנן הריני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור ונגנב דר' יהודה מתיר ור"ש אוסר ורמינן דר"י דנזיר אדר"י דסתם נדרי' להחמיר ומשני' גבי נזירות מתוך שספיקו חמור מודאי לא מעייל אינש נפשיה לספיקא ופרכינן והתני' בההיא ברייתא דכרי נ"ש ונ"ש לא חמיר ספיקו מודאי וסלקא בקשיא ואי נ"ש דרבנן אתי שפיר טפי דאע"ג דסתם נדרי' להחמיר נ"ש דרבנן לקולא ואדרבה לר"ש שאוסר קשה הא ספיקא דרבנן הוא ועוד דבפ"ב דנזיר בעי תלמודא בההיא דירושלמי הריני נזיר לאחר כ' יום נ"ש ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא כיון דלא איפש' לאתשולי עליה חיילא או לא ואי נ"ש עיקרא דרבנן אמאי לא חיילא שניה עליה כיון דמדאוריית' אין כאן נזירות ומה לי אי לא איפשר לאתשולי עליה כיון שהכל הוא מדרבנן ורבנן הוא דאמור דלא איפשר לאתשולי עליה והיכי אתי דרבנן ועקר לדאוריית' וכי הא דאמרי' בנדה פ' יוצא דופן על הא דתני' יתומה שנדר' בעלה מפר לה ואי ס"ד מופל' סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואי' דרבנן ומבטלי נדר' דאוריית' וכן לענין תרומה פרכי' התם אתי גבר' דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא וכן לענין דמוע אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ועוד מוכח בהדיא משמעת' דמכות פ' הלוקין אמתני' דיש חורש תלם אחד וחייב עליה ח' חטאו' וחד מנייהו נזיר ומוקי לה בגמרא בנ"ש אלמא נ"ש דאוריית' וחייב עליה והדבר מעצמו קשה דהיכי אשכח' מידי דמדאורייתא לא הוי נדר כלל ואתו רבנ' ואמרי דחייל שהרי כמה נדרי' שאינ' בלשון המועיל ולא חשו להו רבנן כלל ואי בנזירו' בעינן דבר הנדו' אמאי חייל הא גבי נדרי' לא חייל כלל דתנן פ' אלו מותרין כע"ז כעורות לבובין מותר ולא החמירו אלא בע"ה לגבי אשתו שאמר הרי את עלי כאימא לפתוח לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו בנדרים כ"ש שיאמרו שלא יהא יכול לישאל על נדרו זה לא ראינו מעולם שחכמים עושים משמרת' וסייג לדברי תורה לא שיה' חמור משל תורה ויותר קשה הוא להלום דברי הירושלמי עצמו דבעי לאיתוי שנ"ש אינה תורה מדכתי' וכן יעש' על תור' נזרו את שנזירותו תור' יצאת נ"ש שאינה תורה והכא היא גופא אתינ' למילף נימא שנ"ש נמי תורה ולא ממעיט מעל תורת ודברי' רחוקים מן השכל ומן הסבר' הם לפרש ירושלמי בשיטה זו אין דעתינו להאריך בהם. (יישב לשון קשה דירושלמ') והנר' לע"ד דהך דירושלמי מתפרש' בהך דתני' בספרי או אמר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומיטמ' למתי' קורא אני עליו כפי נדרו אשר ידור ת"ל וכן יעש' על תור' נזרו פי' דכיון דכתב בה רחמנא תורה משמע שיהא בה כל התור' שכתו' בה ואם אמר הריני נזיר מן החרצני' וכו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו אפי' אמר ע"מ שאהיה מיטמא למתי' והיינו דא"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה פי' שנ' בה תורה שכל הדרכים האלו בה שאין נזירות מן היין ולא מן טומאה אלא תורה היא שכל דקדוקי נזירו' עליו ומסתבר' שתדח' לנ"ש שאינה תורה שהרי הוא מטמא למתי' ואין כל תורת נזירות עליו מה טעמא אנזירות סתם קאי כלומר היכא אשכחן דקפיד רחמנ' אתור' שכל הדרכי' האלו בה דכתיב על תורת נזרו שנזירותו תורה אחת יצאת נ"ש כלו' דין הוא שתדחה את נ"ש שאינ' תורה שהרי הוא מטמא למתים והא דלא קאמר בהדיא מסתבר' שתדחה לנ"ש שכן היא בטומא' היינו משום דאי מחמת קולא הוא דאתינ' עלה אף אנו נאמר שתדח' נ"ש לנזירות סתם שכן נזיר סתם מקיל בתער ואיתיה בשאלה אמטול ה"ק מסתברא שתדחה נזירו' סתם דקרייה רחמנ' תורה מה שנוהגת ביין ובגידול שער ותגלח' וטומא' לנ"ש שאין בה תורת נזירו' בטומאה ובתגלחת זו המתיישב אצלו בפי' הירוש' ולעולם נ"ש דברי תורה היא דקי"ל כר"י וכסתם מתניתי' דלא בעינן דבר הנידור דמלהזיר לה' מרבינן אפי' דבר הנידור ואע"ג דגבי נדרי' נמי כתיב לה' ולא חיילי אלא על דבר הנידו' כדתנן פ' אלו מותרי' משום דאיכ' לאוקמי' לרבות חטאת ואש' כדאמר בפ"ק דנזיר זהו מה שנ"ל בזה ואחר כמה שנים ראיתי ביד חכם א' תשובה לרב מהר"ר שמואל חכם הלוי ז"ל שנחלק על הרב מהר"ר אברהם ירושלמי ז"ל בדבר זה וברוב ראיותיו כוונתי לדעתו ז"ל אמנם שבפי' דברי הירושלמי הפליג לדרך אחרת ואני כתבתי הנלע"ד.

ועל מה שבא בשאלה שקצת חכמי לב אמרו לי שיש מורים התר לנ"ש הנעש' כעין זה שהוא אם אעשה כך וכך כן הדברי' שנמצ' תשובת להחכם השלם כמהר"ר יחיאל אשכנזי ז"ל על איש שנדר בנ"ש אם יכנס לב"ה פלוני וכתב שהותר לו ע"פ הרב המובהק מהר"ר יוסף טייצאק ז"ל וקצת חכמי'. (לשון המרדכי שכתב שני אדם הנודרים כך וכך לצדק' אם יצחקו אם עוברי' פטורי') ועיקר ראיית' מהגהה' מרדכי בסוף מציע' זה נוסח' ואותם בני אדם שנודרים כך וכך לצדקה אם יצחקו ועוברים על נדרם פטורים מליתן וכו' מטעם אסמכתא עד והכי מוכח בסמוך ההיא דר' יהודה משום ר' טרפון דאמר אין א' מהם נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה ומטעם אסמכת' כדכתבו התוס' פ' זה בורר וכתוב עוד שם וההיא דהלני המלכה שאמרה אם יבא בני וכו' התם לזכות בנה הית' נוזרת וכו'. וכתב החכם ז"ל דאע"ג דר"ט יחידאה הוא (יוכיח דנ"ש בלשון אסמכת' הוי נ"ש מכמה הלכות גדולות) ע"כ ל"פ ב"ה עליה כי התם שנתכוון לנזירות ונתקיימו דבריו אבל בלשון אסמכת' גמורה כ"ע מודו שאין כאן נזירות ע"כ ולדידי הך שמעתתא מרפסא איגרי שהרי מתני' דטהרו' דספק נזירות להקל דמוקמי' לה בפ"ב דנדרים באמר הריני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור בלשון אסמכת' גמורה היא ומפרש תלמודא טעמא התם דמשום דספיקו חמור מודא' לא מעייל נפשיה לספיקא הא לאו הכי כגון שנמדד ולא מצא כדבריו הוי נזיר ועוד אי באסמכתא גמורה כ"ע מודו דלא הוי נזיר אמאי מוקי תלמוד' התם ברייתא דכרי כר' יהודה משום ר' טרפון ונוקמה אפי' כבית הלל ולא קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דהכא גבי כרי משום הכי ר"י מתיר מטעם אסמכתא משמע דליכא מאן דאית ליה הך סברא אלא ר"י משום ר"ט ואף אותה דר"י משום ר"ט הרמב"ם ז"ל בלשון אסמכתא גמורה שונה אותה כמו שמוכיח מלשונו בפ"ב מההלכות שמי שאמר זה ראובן אמר הריני נזיר אם יהיה שמעון ואע"פכ פסק כבית הלל שמי שלא נתקיימו דבריו הרי הוא נזיר ואע"ג דמתני' לא משמע כן דא"כ מאי טעמא דבית שמאי דאמרי כולם נזירי' הא אפי' נזירות בטעות אין כאן שהרי לא נתכוונו לנזירות אלא שלא חשש הרב ז"ל אלא לפסק ההלכה דלב"ה אפי' בלשון אסמכתא גמורה הוי נזיר מי שלא נתקיימו דבריו ועוד שנינו פ"ב דנזיר אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני ומפרש בגמ' דה"ק ואני אומר הריני נזיר אם לא תעמו' וע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא אם כוונתו היתה שהוא יעמידנ' או שתעמוד מאליה אי נמי בנזיר מבשרה אי הוי נזיר או לא אבל בעיקר הנזירות אע"פ שבלשון אסכמת' הוא כ"ע מודו דחל שפיר ובפ' עשרה יוחסין הריני נזיר אם לא אגלה משפחות יהא נזיר ואל יגלה משפחות וכמה ענייני נדרים יש שהם כענין זה וחיילי שפיר מתניתין דפ' אלו נדרים אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט וכו' ומפרש רש"י דאמרה הנאת רחיצה קונם לעולם עלי אם ארחץ היום וכן לענין קישוט וכן נדרי אונסין שהתירו חכמים מטעם אונס ע"י תליה הוא שהדירו חבירו אם לא יאכל אצלו מתני' דפ"ד נדרים הרי נטיעו' הללו עלי קרבן אם אינן נקצצו' ומפ' בגמ' סד"א דמסיק אדעתי' דלא מתשלן וכו' ומתני' דפ' השולח בגיטין מעשה בצידן בא' שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך ומפרש בגמ' קונם פירות עלי אם לא אגרשיך וכן קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך פ' קונם וברייתא דמעשה בא' שהדיר את אשתו מלעלות לרגל דמייתי פ"ד נדרים ואי אסמכת' לא מהניא בנזירו' ה"ה בנדרי' דאין טעם לחלק ואי תימא דב"ה נמי דרשי כי יפליא במידי דהוי אסמכתא גמורה בנדרים נמי כתיב כי יפליא גבי ערכין ומינה דרשינן בפ"ק דחגיגה דהתר נדרי' יש להם על מה שיסמוכו דכתי' כי יפליא תרי זמני בערכין ובנזיר אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להתר משמע דנדרים ונזירות אחת היא ואמרי' הת' לכולהו איכא פירכא וכי יפליא דילמא למדרבי יהודה משום ר"ט וכו' משמע דכי היכי דדרשינן כי יפליא דגבי נזיר ה"נ דרשינן גבי ערכין וכן משמע בריש פ' ד' דנדרים דמייתי הא דר"ט דלא נתנה נזירות אלא להפלא' אמתניתין דד' נדרי' משמע דמאן דבעי הפלאה בנזירות בעי בנדרים אם כן כל הנהו מתניתין הוו תיובתיה ומצאתי להרשב"א ז"ל בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קפ"ג דהקדש בלשון אסמכתא קנה והביא ראיה מההיא דאמר אמרה פרה זו הריני נזירה וכו' וכמה תשובו' יש למפרשי' ז"ל ראשונים ואחרוני' שהם כעין זה ולא היה א' מהם פוצ' פה ומצפצף בדבר זה ודברי אות' הגה"ה כך הם שרצה לומר שהנודר כך וכך לצדק' אם יצחק דהוי אסמכת' אע"ג דלענין הקדש באמיר' בעלמ' מחייב דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט וסברא היה לומר דבכי האי לא שייך אסמכתא דבמידי דבעי קנין אמרינן דילמא לא גמר ומקנה אבל זו שבדיבורו מתחייב אפשר דלא שייך ביה אסמכתא להכי מייתי מדרבי טרפון דחשיב אסמכתא בנזירות אע"ג דבאמירה בעלמא מחייב וע"כ לא פב"ה עליה דר"ט אלא דסברי דמדין ידות חיילא עליה בין בנזירות בין בנדרים ולא דרשינן כי יפליא אלא לענין היתר נדרים כדאמרינן בפ"ק דחגיגה דאי ב"ה פליג' עליה דר"ט אף באסמכתא דסברי דאין זו אסמכתא משום דבאמירה בעלמא חיילא א"כ לא הוה ליה למינק' ר"ט טעמיה משום כי יפליא דב"ה נמי אפשר דקים להו כי יפליא אלא משום שאינה אסמכתא לא ממעיט מכי יפליא כדכתבו התוספו' פרק זה בורר והו"ל למתני ר"ט סבר האי אסמכתא היא וב"ה סברי לאו אסמכתא אלא ודאי ב"ה לא פליגי עליה דר"ט לענין אסמכתא אלא דלא קים להו הפלאה בשעת הנדר ונדרא חייל עליה מדין ידות כדפי' זו היא שיטת ההגהה וראייתה אע"פ שאינה מכרעת והקשה שם לר"ט דס"ל דנדר דאסמכתא לא חייל לא כך היה מעשה בהלני המלכה שאמרה אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים והיתה נזירה וע"כ לא נחלקו זקני שמאי והלל אלא בעלייתה לארץ אם תנזר ל' יום או כבתחל' מ"מ הכל מודים דחלה נזירות עלה ולהכי לא פריך מכמה מתניתין שהם כאסמכתא שהבאתי לעיל וכן מתניתין דהריני נזיר לכשיהיה לי בן משום דהנך איכא למימר שנשנו אליבא דהלכתא ודלא כר"ט אבל מהך מעשה דהלני פריך שפיר דמעשה רב דודאי לא פליג ר"ט על רבותיו וכדאשכחן בפרק בתרא דעירובין בנגר שיש בראשו גלוסטרא דמייתי ממעשה דב"ה שבטבריא שבא ר"ג והזקנים ואסרו וכולי ובפרק שני דסוכה במי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית שנחלקו ב"ש וב"ה ואמרו להו ב"ה לב"ש לא כך היה מעשה ברבי יוחנן החורני וכו' והכי איתא בכמ' דוכתי פרכינן ממעשה שהי' בזמן הראשונים ועוד דר"ט אחר בת קול היה דביבנה יצאת בת קול וההיא דריש ברכות דא"ר טרפון והטתי לקרות כדברי ב"ש סבר אעבי' לחומרא אף על פי כן אמרו כדאי היית לחוב בעצמך אלא ע"כ הכא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולהכי פסק ממעשה דהילני והשתא בשלמא אם היינו אומרים דטעמא דר"ט לאו משום אסמכתא הוא אלא מדרשה דכי יפליא שבשעת חיילות הנדר יצא מבורר וכדמשמע לכאורה מס"פ ב"ש אתי שפיר דהתם לא קבלה נזירות אלא לכשיבא בנה ובאותה שע' מבואר הוא הנדר אבל הכא שאמר הריני נזיר שזה פלוני מעכשיו חל עליו ואין כאן הפלאה דאכתי לא ידעינן אם הוא פלוני ומכיון דהשתא לא מני למיחל לא חייל כלל דהפלאה בשעת חיילות הנדר בעינן אבל השתא דאוקימתא להא דר"ט מטעם אסמכתא א"כ קשיא ליה ההיא דהלני ומתרץ לה בעל ההגהה שפיר אבל לעולם אף לסברת בעל ההגהה בין בנזירות בין בנדרים אפי' מידי דאסמכתא מהניא מדין ידות כדפיר' ב"ש לדעת מהר"ם ושאר רבוות' ז"ל דסברי דלענין הקדש דבאמירה בעלמא מחייב ליכא אסמכתא כ"ש לענין נדרים שהם באמירה ואין בהם חיוב ממון שלא הוזכרה אסמכתא אלא בדיני ממונות כמו שכתבו בשם הרמב"ן ז"ל ואגב שיטפיה לא כיון יפה הרב ה"ר יחיאל ז"ל שכתב שאף מהר"ם לא אמר אלא בנודר ע"י בקשה דגמר ומקני רק שיבואו בקשותיו כי הא דאם יהיה אלהים עמדי וכולי ואם נתון תתן וכו' שעל אותה ההגהה הובאה סברת מהר"ם החולק עליו ובתשובה אחרת למהר"ם הביאה המרדכי בפרק דו"ה וכתב דרך כלל שאמירה לגבוה כמסירה המועלת בהדיוט היא. (מי שתקע לחבריה ואמר חבירו לכשיבא לידי אתננו לצדקה מחוייב ליתן) וכן הביא ראיה מדברי ר"ש משנץ ז"ל גבי ההוא גברא דתקע לחבריה וכולי שכתב שאם היה אומר לכשיבא לידי אתננו לצדקה היה מחוייב ליתן אע"ג דהוי אסמכתא והרי זה לא נדר לשום בקשה וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל י"ג על קנס של הקדש שאם לא יעשה כן יתן כך וכך לצדקה שמחוייב ליתן ואין בה אסמכת' וכתב שכן פסק רבינו ברוך ז"ל וכן כתב המרדכי בשם גאון והרמב"ם ז"ל כמו שהביא מהר"ר איסרלן ז"ל בכתביו על דין אסמכת' גמור' כתב שכן נראה מתשובת הר' יעקב כהן צדק ז"ל וכל הני רבוותא לאו קטלי קני באגמא אינון כ"ש שהרא"ש ז"ל כסק הלכה למעשה כדבריהם ולפי דבריהם הדברים ק"ו בענין נדרים שאין כאן חיוב ממון ועוד דמדין ידות חיילי שפיר כמו שכתבנו וכבר עמד על תשובה זו של מהר"ר יחיאל ז"ל א"א הרב ז"ל ודחאה בשתי ידים ואין ספק שסמיכה למעשה על דברים אלו היתה כשגגה היוצאת מלפני השליט.

(מי שנדר בנזיר אם אעשה כך ואמר' לו שמותר לעשות ועשה על פיהם אם טעו המתירים לא חל עליו הנזירות כלל):

ומח שנראה להורות הרב בנזירות זה הוא שתקנתו קלקלתו שכיון שטעה בדעתו וסמך על אותם הטעמים הנז' ונכנס שאילו היה יודע שבכניסתו זאת היה נאסר ביין ובתגלחת לא היה בא לכלל כך כלל לא חלה הנזירות עליו וכאותה ששנינו פ' ד' נדרים נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי וכו' שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה שכיון שבשעה שיש לו לנדר לחול לא היה יודע שבאכיל' זו יאסר בקונם הרי אלו נדרי שגגות והיינו דאמרי' פ' שבועות שתים אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור ויש שם פירושים חלוקים ודברי רש"י ז"ל סתומים הרבה נדחקו התוס' להולמן ובארתי דעתי בדברי רש"י ז"ל שם בחידושי. (יוכיח דכל היכא שהנדר ע"י תליה לא אמרי' דלא חייל אלא בשעת קיום התנאי) ומיהו אין לנו לומ' שטעמן ז"ל טעמא פסיקא הוא דכל היכא שהודר ע"י תליה לא חייל אלא בשעת קיום התנאי או ביטול ותדע דהא דהאד' בשבוע' שהביאו הם ז"ל דוגמא לדבר לא מכרע' דהתם לא מיירי אלא בשעת הביטוי וכההוא דתלמידי דרב דמייתי עלה בגמרא מר משתבע הכי אמר רב וכו' דאיכא למימר לביה אנסיה אבל כל שנדר ברצון ותלה בדבר דלא פירש אם באונס אם ברצון או הגע עצמך שפי' ואמר אפי' אם יהיה באונס מי איכא למימר האדם בשבועה פרט לאנוס תדע דהא אנדרי שגנות דתנן קונם שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה קתני התירו חכמים והא נדרא מעיקרא לא חיילא משום האדם בשבועה מאי התירו ועוד דבגמ' אפליגו אי צריכין התרה לחכם הני ד' נדרי' או לא ואי פרט לאנוס שייך בכה"ג נדרי שגגות דבעו התרה היכי משכחת להו ועוד נדרי אונסין דקתני הדירו חבירו שיאכל אצלו שא"ל קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה אוכל אצלי למה לי חלה תיפוק לי דבלאו הכי הוי נדרי אונסין דאימת חל נדרה עליה לכשלא יבא והרי הנודר הוא אנוס בזה שאינו יכול לכופו שיבא אצלו ונימא האדם בשבועה וכו' ועוד דקתני קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבניך כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם וכו' שיכול לומר לו כלום נדרת אלא לכבודי וכו' ודייקי' בגמ' טעמא דאמר זהו כבודי הא לאו הכי נדר הוא ואמאי חייל נדר כיון שדעתו של נותן ליתנם ואינו יכול לכופו שיקח אם כן בשעת חיילות הו"ל האדם בשבועה והכא נמי קתני התם קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטין וכו' שהוא תולה בדעתן של אחרים וכן בפ' שני דנזיר גבי מתני' דאמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני ומוקי לה תלמודא מעיקרא כגון דאמר שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כסבורה פרה זו אינה עומדת הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאיליה וע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנזיר מבשרה אי הוי נזי' דומיא דנזי' מן הגרוגרות כו' אע"פ שחיילו' הנדר דהיינו עמידה אין בידו לכשתמצי לומר לדברי כולם באכילה זו הראשונ' תחול עליו הנדר ואם אכל' בשוגג שלא ידע שבאכיל' זו תאסר עליו השניי' פטור ומות' וזו הי' שיטת רש"י ור"ת ור"ח ור"י ז"ל אך קשה לי דבפ' בתרא דנדרי' אמרינן ההוא גברא דאסר הנייתה דעלמא עליה אי נסיב אתתא כי לא תני הלכת' רהיט בגפא ותובליא ולא מצי למתני אתא רב אחא בר רב הונא שבשיה ואנסיב אתתא פי' הטעהו שינשא ולא יהא נאסר לאחר מכאן כדי שינש' ויחול עליו הנדר להתירו דאין חכם מתיר הנדר אלא אם חל כן פירש הראש והר"ן ז"ל והשתא למה היה צריך עוד התרה הרי בשעה שהיה לו לנדר לחול שוגג היה שלא היה סבור שיאס' בכך וי"ל דהתם שבשיה שלא יהא אסור לעולם בהנא' הבריות אלא ביום אחד סגי כיון דלא פירש כמה והיא נתפת' מדבריו ולפי האמת סתמה לעולם קאמר אלא הטעהו בכך אי נמי דאמר לי' שלא יחוש לישא אשה שימצא אח"כ פתח לנדרו ולפי שהוא לא היה רוצה לישא על סמך זם שמא אח"כ לא יתירוהו לקחו בדברי' עד שנתפייס וכן פי' הרא"ש שבשי' לקחו בדברי' והטעהו כלו' העבירו על דעתו בדברי רצוי ואהא קא' מאן חכים למעבד כה"ג שידע לרצותו עד שנתרצה. (קושיא על לשון הרמב"ם בה' שבועות):

אך הרמב"ם ז"ל נראה ששיטה אחרת יש לו בשמועה זו וגריס איפכא ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור דזו היא גרסת רבינו חננאל ז"ל אלא שחלוקין בפירושה שהרמב"ם ז"ל מפרש ראשונה אכילת תנאי כפי' רש"י ז"ל וס"ל דלעולם אאכילת איסור קפדינן שאם אכל האיסור בשוגג הואיל ולא ידע פטור מקרבן דלא מחייב קרבן על העלם שבועה אלא על העלם חפץ כמו שביאר הוא ז"ל בפ"ד דהלכות שבועות ואם אכלו במזיד חל עליו הנדר משעת ביטוי שאמר אם אוכל והרי אכל זו היא שיטתו ז"ל ומיהו קשה לדבריו ז"ל דאמרי' עלה בגמ' אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד קונם שאני אוכל וכו' ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין והלא אדרבא מתניתין קשיא לרבא דלרבא אפי' שכח באכילת תנאי לא הותרה אכילת אסור. (יישוב על לשון הרמב"ם ז"ל) ונראה שהרמב"ם ז"ל מפרש מתני' דנדרים קונם שאני אוכל ושאני שותה בלא תליה אלא שאמר מה שאני אוכל היום יאסר עלי בקונם ושכח ואכל וכן לענין שבועות שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל הרי אלו שבועות שגגות וקרבן לא מייתי דלא מחייב אלא בהעלם חפץ כדפי' והיינו דמייתי סייעתא לרבא דאמר ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור דלא מחייב על העלם שבועה לאפוקי מדרבי אלעזר דאמר לעיל דא ודא אחת היא זה נראה שיטת הרמב"ם וראיתי שרש"י ז"ל כתב שלא יתכן לפר' קונם עלי אכילה זו דא"כ מאי ד' נדרים התירו חכמים דקתני הרי כבר עבר על נדרו שוגג ואי מיהא לא איריא דהא קתני נמי אם אכלתי ואם שתיתי ושכח ותני נמי עלה כך שבועות שגגות מותרים וכן נדרי הבאי דקתני אם לא ראיתי כו' הרי כבר עבר על נדרו ויצא לשקר וקתני התירו מותרי' אלא שהרב ז"ל מפרש התירו כלו' פטור עליהם כלו' מקרבן כמו שכתב פרק שלישי וכן שבועו' הבאי ושבועות שגגות פטור עליהם וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה ולפי זה חיילות השבועה אינו תלוי בתנאי אלא משעת ביטוי חלה לה אם כן בנדון דידן אפי' שגג או נאנס בכניסה כעין מה שבא בשאלה חל עליו הנזירות שפיר:

ומצינו למדין דלסברת כולהו רבוותא והסכמת האחרונים נוחי נפש הרא"ש והר"ן ז"ל נדר זה מותר הוא אם לא שנחוש לשיטתו של הרמב"ם ז"ל. (תשובת אבא שכתב דכל נדר הנתר' ע"י פתח אין צריך התרה מדאור' אלא מדרבנן)

והוו יודעים שאבא מארי ז"ל היה אומר שכל נדר הותר על ידי פתח דאדעתא דהכי לא נדר אין צריך שום היתר מדאוריית' דהו' לנדר טעות והוכיח כן מלשון המפרשים ז"ל פרק ד' נדרים שחרטה גרידתא אף על פי שהוא חרטה דמעיקרא מכל מקום הנדר מעיקרא חל שפיר כיון שבאות' שעה היה דעתו לידור וכיון שהו' מתחרט עכשיו אמרה תורה שיתירו לו אבל על ידי פתח כגון שאמר שאפי' באותה שעה אילו היה נותן אל לבו זה לא היה נודר אם כן הנדר בטעות הוא אלא שמכל מקום צריך התרה מדרבנן לפי שאין הטעות ברור וגלוי לכל ולהכי גבי ד' נדריה לא הצריכו חכמים התר' כלל לפי שהם דברי' ידועי' לכל שאין בהם ממש זהו דרכו ז"ל. (קושיא על דברי הרב אביו) וקשיא לי דלפי דבריו ז"ל מאן דסבר בגמ' אין פותחין בחרטה והיינו אפי' בחרטה דמעיקרא דהא אפי' מאן דסבר פותחין דוקא בחרט' דמעיקרא כדפי' הר"ן והרא"ש ז"ל אם כן לדידיה היתר נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו במאי נוקמה אי בחרטה אפילו דמעיקרא אמרת דאין פותחין ואי על ידי פתח הא לא בעי התרה כלל דמשוי ליה לנדרי כעין נדרי טעות וצריך לומר דהא דאמרינן קסבר אין פותחין בחרט' אף לפי' הר"ן והרא"ש היינו לומר שאין חכם רשאי לפתוח לו ולומר נתחרט' מעיקר' דחיישי' שמא מתוך דבריו ילמד לשקר ויאמרו נתחרטתי והוא לא נתחרט אלא שאם הוא מעצמו אמר כן שומעין לו ומתירין נדרו מדרשא דאחרי' מוחלי' לו וכזה פי' רש"י ז"ל אלא שהוא פי' אף לענין פתח ואין כן שיטת הרא"ש והר"ן ז"ל. (ועוד קשה שניה על תשובת דלעיל) אך קשה לי עוד דבריש פרק רבי אליעזר גבי הא דתנן עד שפותחין לו בכבו' אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקו' אם כן אין נדרים מתמה תלמודא מאי אין נדרי' ומפ' אביי אם כן אין נדרי' נותרין יפה ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלין לחכם ואי היכא דאיכא פתח אין צריך התרה כלל שפיר קתני אין נדרים דהא עקורין הן ע"י הפתח ואין צריכין התרה ועוד קשה מהא דתנן בהמדיר וכן בקידושין המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ומשמע דשריא לאנסובי לעלמא ואמאי לא חיישי' דילמא משכחי פתח לנדרה דמן התורה אין עליה נדרים והרי היא מקודשת דבר תורה דלא אתי נדר דרבנן ומפקעא קידושין דאוריית' ושמא דאדעתא דנדרים דרבנן קאמ' ומ"מ אצרכונהו התרת חכם וזילא ביה מילתא. (סעד לדברי הרב אביו דלעיל)

והייתי מביא סעד לדבריו ז"ל מדאמרי' בפ"ק דנזיר אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרו' וכו' ופי' התוס' הטעם שנזיר שנטמ' מתוך שהימים נופלים היה דואג שמא הוא מתחרט על נדרו ומביא חולין לעזרה וכעין זה איתה בירושלמי שם סבר שמעון בני אדם מתוך הקפדן הם נודרים ומכיון שהם נודרים מתוך הקפדן סופו לתהו' ומכיון שהוא תוהא עושה קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה ואי מ"מ התרה בעי מדאורייתא היאך הוא מביא חולין לעזרה כל שעדיין לא הותר נדדו ע"פ חכם ומיהו בפ"ק דנדרים מייתי לה ופירש הרא"ש והר"ן ז"ל דל"ד שכל זמן שלא התירו חכם נזירותו קיימת. (יוכיח דלא כל הפתחי' שוין פתח דעכשיו צריך התרה מדאוריי' אבל פתח דמעיקר' א"צ אלא מדרב' דנמצא מוטעה בנדרו ויבאר היכי הוי פתח דעכשיו ופתח דמעיקרא)

ומ"מ אכתוב מה שעניות דעתי מתישב' בו שאני אומר לא כל הפתחי' שוין שיש פתח של עכשיו ויש פתח דמעיקר' פתח של עכשיו כי היכי דפתח ליה רחמנא למשה כי מתו כל האנשים וכו' שירדו מנכסיהם ואע"פ שפתח הוא דאדעתא דהכי לא נדר מ"מ זה הפתח לא היה לו בשעת הנדר שעדיין לא הענו ולא נמצא מוטעה בנדרו לפי שלא היה לו לחוש שמא יענו וכיון שכן חל הנדר שפיר וצריך התרת חכם מדרשא דהו' אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וכן כל כיוצא בזה ופתח דמעיקרא הוא כעין ההיא דתנן פר' רבי אליעזר קונם שאינו נושא את פלונית כעורה והרי נאה וכו' לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה אלא שהנדר בטעות ומוכח התם שאע"פ שנדר סתם הנדר טעות ואין צריך התר מדתנן ומעש' בא' שנדר הנייה מבת אחותו והכניסו' לבית ר' ישמעאל ויפוה א"ל בני מזו נדרת א"ל לאו והתירה ר' ישמעאל ומדלא קאמר והתירו משמע שבלא התרה התירה לבעלה ומדר' ישמעאל נשמע לרבנן וכן הא דתנן נדרי שגגות כיצד ראה אותם אוכלי' תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו עמהם דבשאומ' אילו הייתי יודע שאבא או אחי עמם הייתי אומר חוץ מאלו נמצא הנדר טעות אצלם לפי שהיה לו לידע אלא ששגג וכן הדין נותן בפתח שיש לפותחו מעיקרו הנדר טעות הוא כגון מי שנזר והרי הוא קובר מתים שאלו היה נותן אל לבו שא"א לו להנזר הואיל והוא קובר מתים לא היה נודר וכן פותחין בימים טובים וכתובת אשתו וכיוצא בהם הואיל והוא אומר שאילו היה נותן אל לבו כך לא היה נודר נדר טעות הוא שזה ודאי לאו מתוך יישוב הדעת נדר וכיון שכן הכא בנ"ד אם אמ' אילו הייתי יודע שיגמר זווג זה מעבר לים לא הייתי נודר או הייתי אומר חוץ מזה בין בסות' דבריו בין במעמיד פתח גדול הוא דמילתא דשכיחא היא אלא דצריך התרת חכם מדאורייתא אבל אם אמר שבשעה שנדר אילו היה נותן אל לבו שהוא בחור וצריך לישה אשא ואין ידוע אם ילך אצל זיווגו או זווגו יבא אצלו לא היה מכני' עצמו לספק ולא היה נודר נדר טעות הוא שלא מתוך ישוב הדעת נדר ואין צריך התרה מדאורייתא כלל וכל זה הוא לרווחא דמילתא לפי חומרן של נדרים. (נ"ש שיש בו ספק ספיק' היא מותר) אבל לפי האמת בלא כך נזירות זה מותר הוא שאפילו נאמר דההיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו הויא פלוגתא דרבוותא הא איכא ספיקא אחריתי שהרי הוא מסופק אם עשה ביטול לנדרו מתחילה לדעת גדולי המפרשים והסכמת האחרונים לא היה הנדר חל וכיון שכן הו"ל ספק ספיקא דאזלין לקולא אפי' בשל תורה כדמוכח בפ"ב דכתובות והנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף