שו"ת מהר"ם אלשקר/צב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה יורני אדני אבי מורי ורבי שורת הדין בתלמיד חכם שנדה את איש אחד בעל הבית שלא כדין ואמר לו אותו האיש אדרבא להוי ההוא גברא בנדוי: גם יורנו מה הדין נותן בת"ח שהחרים לאיש זקן ונשוא פנים ובעל תורה ולבנו ולכל משפחתו באמרו לאחד מבניו כשבא עמו בדברים יהיה בחרם הוא ואביו ומשפחתו וזה שלא בפני אביו אלא בפני עדים ברורים וכל זה מחמת שנאה גדולה שהיה שונא אותן ואז החרים גם הוא לת"ח וגם אחיו הגדול בעל תורה כשהגיעו לו הדברים בהשעתא שהחכם החרים לאביו ולאחיו ולמשפחתו שלא כדין החרים גם הוא את החכם הנזכר שלא בפניו לכבוד אביו ולכבוד החכמים הנמצאים ממשפחתו וגם החכם חזר ונדה לאח הגדול גם כן: אם חל החרם והנדוי של החכם על האחים או של האחים על החכם כיון שנדה אותן שלא כדין:
תשובה איברא ודאי דתלמיד חכם שנידה לשום אדם שלא כדין וחזר האחר ונדה לת"ח אין המנודה אלא הת"ח וצריך לילך אצלו להתיר לו את נדויו: ולא שנא אם זה המנדה לת"ח היה ת"ח או איניש דעלמא דכיון שנדה אותו הת"ח שלא כדין נדויו אינו נדוי ונדוי האחר הוא נדוי: וכדאיתא בהדיא פרק אלו מגלחין בההוא עובדא דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא ואתא ההוא גברא ואכל תאיני רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליה להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך אתא ריש לקיש לבי מדרשא אמרו ליה שלו נדוי שלך אינו נדוי ומאי תקנתיה אמרו ליה זיל לותיה דלשרי לך אמר להו לא ידענא ליה אמרו ליה זיל גבי נשאה דלשרי לך וכו' ע"כ: שמעי' מינה בהדיא דתלמיד חכם שנדה למי שאינו חייב נדוי וחזר האחר ונדה לת"ח הרי הוא מנודה ועומד עד שילך אליו להתיר לו את נדויו או לנשיא היכא דלא ידע ליה ואפילו אי הוה המנדה הראשון רב וגדול בישראל דמי לנו גדול מריש לקיש: ושמעי' נמי דלא שנא אם היה המנדה את החכם צורבא מרבנן או איניש דעלמא דהא אותו שנדה לריש לקיש עובר דרך היה דלא הוה ידע ליה ריש לקיש ות"ח קלא אית ליה כדמפו' בכמה דוכתי: וליכא למימר דלא ידענא דקאמר ריש לקיש היינו דלא ידע אי ת"ח הוא או לא דהרי זה מקרא קצר והעיקר חסר ולא הוו אינהו מסתפקי ביה והשיב הוא דלא ידע ליה ותו דלא אמר להו דלא הוה ידע ליה עד לבתר דאמרו ליה זיל לותי' דלשרי לך ועוד דאם היה מסופק בו שמא ת"ח הוא לא היה לו למהר לנדותו מן הספק על עסקי ממון ואדרבה שהיה לו להפך בזכותו וכי תימא דמ"מ חמסן הוה ואפילו יהב דמי וכדין נדה אותו כבר תרץ הראב"ד ז"ל: וכת' דטעה ריש לקיש שלא התרה בו קודם שלקט כי שמא היה חושב ההוא גברא שהיו עומדות למכירה והיה דעתו לפרוע ונדהו שלא כדין: ויש מי שכתב מפני שלא היה הפרדס שלו ולא היה לו לנדותו עד שיבואו הבעלים שמא עשה ברצונם או שיפרע להם וירצה אותן ואפילו אי הוה דידיה לא עביד איניש דינא לנפשיה עד דיזמניה קמי אחריני לדינא ויש אומרי' דהא קיימא לן דאין מנדין לאלתר עד שיתרו בו שני וחמישי: ואחרים תרצו באופן אחר אין זה מקום אריכות וקושטא דמילתא דאיניש דעלמא היה ואף על גב דאיכא מאן דמפרש דלעולם ההוא גברא צורבא מרבנן הוה דאי עם הארץ הוה נהי דנדוי הת"ח לא חייל עליה אבל לשיהיה הת"ח מנודה מפי עם הארץ לא הוי מנודה ובעו לדחוק הדברים ולעיולי בהו פילא בקופא דמחטא ולומר דמדאמרו ליה דליזיל לגבי נשיאה ולא שרו להו אינהו היינו משום דנסתפקו בו שמא ת"ח גדול ממנו היה כמו שכתוב בספריהם:
כבר כתבנו דהא מילתא ליתא ולעולם לא אשכחן שום הוכחה לדבר זה ואדרבה דפשטא דעובדא וריהטא דיליה לא משמע הכי כלל: ואין סברא לומר דאינהו נסתפקו שמא גדול ממנו היה ואיהו גופיה לא הוה ידע ליה אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה: וכבר כתבנו דת"ח קלא אית ליה ואי אפשר שהיה נעלם מעיני ריש לקיש אדם גדול ממנו עד שנדה אותו כאחד הריקים:
וכל שכן דאפי' אי דחקי' נפשי' ואמרי דהאי לא ידענא ליה דקאמר ריש לקיש היינו לומר דלא הוה ידע כמה חשוב היה כדברי הראב"ד ז"ל ואינהו נמי נסתפקו בבי מדרשא שמא אדם גדול ממנו היה ומשום הכי אמרו ליה דליזיל לגבי נשיאה דבר שלא יעלה על הדעת: מ"מ לאו למימר' דתידוק מינה דאי הוה ההוא גברא איניש דעלמא דלא הוו חיישי לנדויו דלעולם אימא לך דאי הוו ידעי בברור דלאו ת"ח היה הוו שרו ליה אינהו ולא אמרו ליה דליזיל לגבי נשיאה אלא שמא אדם גדול ממנו היה ולרוחא דמילתא עבדי הכי וכבר כתבנו דאין לדברים אלו עיקר כלל: ובודאי דאישתמיט מינייהו דברי הירושלמי שכתבו שם בפי' ובבירור דההוא גברא ליסטים הוה דאתמר התם ריש לקיש הוה מעיין תינין בברברית אתון לסטים גנבו מנהון בליליא ובסופא ארגש בהו אמר לון להוון אלין עמא מחרמין אמרו ליה יהי ההוא גברא מחרם אמ' ממון נתחייבו לי פרי בתריהון כלומ' רץ אחריהם אמר לון שרו לי אמרו ליה שרי לן את וכן שריין לך הדא אמרה המנדה את שאינו צריך ונדה אותו נדויו נדוי עכ"ל: הא קמן בברור דאפילו אם המנודה ליסטים ונתנדה מפי אדם גדול כריש לקיש שלא כדין וחזר הוא ונדה אותו נדויו נדוי וצרי' לילך אליו להתיר לו את הנדוי: וכ"כ הרב רבי' מנחם ז"ל ואם אמ' לו האחר אדרבה עליך יחול אף עם הארץ לחכם נדויו של שני נדוי ושל ראשון אינו נדוי וצריך הראשון היתר וכו' וכן נמי כת' הרב ר' שמעון דוראן ז"ל הילכך אם אמ' ליה חבריה אדרבה הוא אינו בנדוי אבל חבירו המנדה הראשון בנדוי כיון שנדה אותו שלא כדין היה ראוי לנדוי והילכך כשהלה אומ' לו אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא חל עליו הנדוי ואע"פ שיהיה השני עם הארץ ע"כ: וכ"כ הרב רבי ישראל אשכנזי ז"ל בתשובותיו בפי': וכן נראה מדברי רוב המפרשי' והמחברי' ז"ל ככלם מדכתבו סתם ולא חילקו נראה דלא שנא להו בהא מילתא בין ת"ח לאיניש דעלמא דלא באו לסתים אלא לפרש וכ"ש בדב' אשר כזה וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בכלל הדברים שמנדים עליהם המנדה למי שאינו חייב נדוי ולא חלק כלל: וכ"ש שכתב בפירו' דאם לא נדהו האחר דב"ד חייבין לנדותו כיון שנדה אותו שלא כדין וידוע הוא דכל הגלילות האלו אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל נינהו:
וכן נמי כתב הרי"ק ז"ל בתשובה דלא שנא ת"ח ולא שנא עם הארץ כיון שאין זה חייב ב"ד חייבין לנדותו: כי כן נרא' מדברי הרמב"ם ז"ל דלא שנא ת"ח ולא שנא עם הארץ מדקא פסיק ותני סתמא המנדה למי שאינו חייב נדוי מכ"ד דברים שב"ד מנדים עליהם ולא חלק בין המנדה לת"ח או לעם הארץ והיינו משום דאזיל לטעמיה דסבירא ליה דבית דין חייבין לנדותו ע"כ:
תו מסיק התם בדברי הרמנ"ע זה לשונו אלא דסבירא ליה למהר"ם ז"ל דהמנדה מי שאינו חייב נדוי דבית דין חייבין לנדותו גם אם לא נדהו השני רק שגלה דעתו שהוא הקפיד על קללת המנדה אותו וכתב שכן כתוב בהלכות נדוי ז"ל אלא ודאי ב"ד צריכין לנדותו ואע"ג דמשמ' בירושלמי שצריך שיחזור הוא וינדה אותו וכו' עד יכולני לומר ה"מ כשאין מקפיד דנראה כמוחל לו אבל אם מראה פני' שאינו מוחל לו חייבין לנדותו גם אם לא נדהו השני ע"כ: עוד כתב שם דאפילו תלמיד לרב נראה מתשובת הרמנ"ע דאם פשע הרב ונדה בענין שהיה לו לחוש שמא אין חייב נדוי שאם אומ' התלמיד אדרבה נדויו נדוי ע"כ: הילכך האי ת"ח דשאלתון עליה אם נדה שלא כדין כדאמריתו הרי הוא עומד בנדויו עד דאזיל לגבי אותו בעל הבית דלשרי ליה: ואמנם לשאלה האחרת ששאלתם בענין אותו ת"ח שנדה לאותו זקן ולשני בניו ולכל משפחתו שלא כדין דבר פשוט הוא דאין על הב' אחי' נדוי כלל: ומה שיש לראות בהא מילת' הוא אם חל נדויי' על החכם או לא: אבל מכל מה שכתבנו למעלה יצא לנו הדין לאמתו שנדויים שנדו הם את החכם נדוי גמור הוא שהרי נדה אותם שלא כדין כדאמריתו דהנה האח הראשון החרים אותו בפניו וגם האח הגדול דרש לעצמו דגם הוא בכלל המשפחה ולפי' החרי' אותו משום עצמו ולכבוד אביו וחכמי משפחתו: וק"ו הדברים אם עם הארץ יכול לנדות את הת"ח כשנדהו שלא כדין כמו שהוכחנו בראיות ברורות כ"ש וכ"ש אלו ובזה אין שום פקפוק דכמה מעלות טובות לנדון הזה על אותו של מעלה דבלי ספק שיכולין הם לנדותו אי משום לתא דידהו אי משום כבוד אביהם ומשפחתם כי מי יחוש לכבודם יותר מהם ואין זה צריך לפנים: וכ"ש אם החכם המנדה יהיה מאותן שאינן נוהגין כשורת תלמידי חכמים אלא שנותן אצבעו בין שיני בני אדם ומחרף ומגדף אותם דלאו כל כמיניה לנדות אפילו לעם הארץ ומאן יהיב לן מעפרא דהרשב"א ז"ל ומלינן עינין שכתב בתשובותיו גבי ת"ח שנדה לעם הארץ ז"ל ומ"מ צריך לדקדק בדבר היטב שיהיה אותו ת"ח נוהג כשורה והולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהם כדרך כל ת"ח הא לאו הכי הוא מבזה עצמו ומבזה את התור' ואין אחרי' חייבין בכבודו ע"כ:
וכן נמי כתב הרא"ש ז"ל בדבר אשר כזה בתשובותיו ז"ל ובלבד דלא סנו שומעניה שאם אין מעשיו מתוקני' יותר הוא גרוע מעם הארץ ע"כ: גם בתשובה אחרת כתב ז"ל וכן תלמידי חכמים שאין יראת שמים על פניהם הרי אלו נקלים שבצבור ולא אמר הכתוב אלא כל קדושיו בידך שאין פורענות באה לעולם בשבילם יצאו אלו שמזלזלים בשם שמים ועל כיוצא בהם נאמר הנה בגללכם ציון שדה תחרש ע"כ: והרי"ק ז"ל כת' גם הוא בתשובותיו ז"ל ומטעם זה לא נהגינן בשום למדן דין ת"ח בזמן הזה וכן היה דן מה"ר זכ"ץ ז"ל מנורנבערק וכן היינו דנין אני והוא הלכה למעשה ע"כ:
עוד כת' שם עוד הביא מהר"י ז"ל ראיה מדאמרינן פרק איזהו נשך תלמיד חכם לא לאכול בנכייתא וכתבו התוספו' אע"ג דרבינא הוה אכיל בנכייתא רבינא לא היה מחשיב עצמו כתלמיד חכם ומכ"ש אנחנו דרדקי יתמי דיתמי שאין לנו להחזיק עצמנו כתלמיד חכם וכאין אנחנו נחשבין ע"כ: ועתה ישאו ק"ו בעצמם האוכלים רבית בפרהסיא וכדומה לה ומטילים אימתן על הצבור ועושים מממונם הפקר בגאוה ובוז ומחללים את השם ואת תורתו ומחטיאים את הרבים ונעשים מדרס ללשונותם של עמי הארץ: עוד כתב שם דכת' הרב רבי מנחם מריז"בורק בנמוקים שלו מה שכתבו רבותי' כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם וכו' ה"מ תלמיד חכם ידוע בשערים בלי יוהרא ונטילת שם כההיא עובדא דירושלמי דריש לקיש קנסיה לההוא גברא דאפקיר ברבי אסי בר' חנינא דידוע שת"ח היה ובפ' אלו מציאות אמר רב יהודה אמר רב הני תלת מילי נהיגי רבנן לשנות בדבורייהו עד אי לא משני אלא בהני תלת מהדרי' ליה אבדה בטביעות עין אלמא בדבר כל דהו דאינו נזהר וכו' אינו תלמיד חכם וכ"ש אנחנו בזמן הזה שאנו רואין בעינינו הרבה שאין נזהרין מכל זה שאין להם דין תלמיד חכם ע"כ:
ומה יעשו איזובי קיר בזמן הזה הנעדרין מכל מדותן של תלמיד חכם הראויים ליקרא בשם תלמיד חכם ולא תמצא בהן לא כלה ולא מקצתה כי אם אחד מהרבה מהשרידים אשר ה' קורא ומי כמותם מורה: וכ"ש וכ"ש אם היה התלמיד חכם שונא להם דאפילו במילתא דחייבי' עליה נדוי אין נדויו של התלמיד חכם השונא נדוי כלל: וכמו שכתוב בתשובה בספר תרומת הדשן בסימן רע"ד וז"ל השאלה ששאלו ממנו חכם אחד שונא מאד לבעל הבית שכנו ונכשל אותו בעל הבית במלתא דחייב עליה נדוי כהלכה וקפץ עליו אותו חכם ונדה אותו כהלכה אבל הכל מכירין ומרגישין שלא נדה אותו רק מחמת השנא' כי היו שם אחרים שנכשלו גם כן באותו ענין ולא אשגח לנדות אותן יש ממש בנדוי כי האי גוונא או לא ע"כ:
תשובה יראה דיש להביא ראיה דאין ממש בנדוי כי האי גוונא מהא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה בהגה במיימון וביורה דעה ת"ח שנדה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי: וכתב ביורה דעה בשם אבי העזרי וז"ל לא ידעי' מה היא לצורך עצמו ושמא הכי פירושו שנדה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נדויו נדוי ע"כ:
ונראה דנדון דידן להא דמיא דמה לי מכוין כדי להשתכר בהתרתו בממון ומה לי אם מכוין כדי לינקם ממנו ולהכניע את שונאו וגם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי ואע"ג דבהגה במיימון מפרש ההיא דירושלמי באופן אחר לדברי רבי אבי"ה ז"ל יש לסמוך דכן כתב עליו אור זרוע דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו ע"כ תשובתו ז"ל: וגם הרא"ש ז"ל הביא דברים אלו של רבי אבי"ה ז"ל בתשובה למסקנא דמילתא ודברי פי חכם חן: ושלום על חכמי ישראל העושים מעשה ישראל כנפש אביך
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |