שו"ת מבי"ט/ג/קלו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן אירע לו מעשה רע ונגלה סודו לאומות ונתפס והפסיד ממון להנצל ונתקוטט עם שמעון והיה אומר לו שהוא היה שגלה סודו ומסרו לאומות ובסבתו הוציא מה שהוצי' ושמעון היה נשבע לו כמה שבועות שהוא לא דבר ולא מסר ואפילו במחשבה לא עלתה על דעתו וכ"ש שהוא ממון של יתומים וראובן לא חש לשבועותיו והיה קורא אותו מוסר שמסר ממונו לא"ה ומבזה אותו בפני רבים ואומר לו אתה גרמת אבדת ממונם של יתומים עד שפעם א' נתכעס שמעון ואמר אמת כן הוא אני הוא שגליתי הדבר לאומות מה שתוכל לעשות עשה וזה דבר בפני כמה אנשים הלך ראובן לאותם האנשים ואמר להם שיכתבו לו מה שהודה שמעון בפניהם וכתבו וחתמו ונתנו בידו ועתה מוציא ראובן זה ותובע משמעון ההפסד שהפסיד ושמעון טוען כי חס ליה לזרעיה דאבוהי להיות מוסר ושח"ו מעולם לא גלה ולא דבר לאומות אלא שאותן הדברים דבר מתוך כעס שהיה מכעיסו ראובן לראות אם יוכל להנצל מהכעסותיו אבל ח"ו לא היה ולא נברא ומה שאמר לא היה דרך הודאה ח"ו ונשבע על זה כמה שבועות יורינו מורה צדק גאון ישראל ותפארתו הדין עם מי משניהם וצדקה תהיה לו:
תשובה מה שמעידים העדים בכתב ועל פה איך אמר שמעון בפיו שהוא הלשין אע"פ שאינו נאמן לשום עצמו רשע לענין פרעון מה שהפסיד היה נאמן ונאמר שהיה שמעון רוצה לסלק מעליו תרעומת ראובן ולשלם לו אף על פי שכפי האמת לא הלשינו אלא שאין כדאי אמירה זו לחייבו ממון בהודאת פיו כי לא היתה אמירה זו דרך הודאה ולא אמר אתם עידי וכמו שכתבו כל הסוסקים ז"ל שכל שלא אמר דרך הודאה או לא אמר אתם עידי יכול לומר משטה הייתי בך:
ובנ"ד מה שכתבו וחתמו הוא איך אמר בפיו שהוא הלשין וזהו אמירה בעלמא כמו שכתבו העדים איך אמר ולא כהבו שאמר דרך הודאה שהלשין ומה שאינו דרך הודאה כתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מה' טוען המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם דרך הודאה לא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עידי ואף על פי שאין התובע עמו הרי זה עדות וכו' דמשמע שמה שאינו דרך הודאה הוא כשהוא דרך שיחה ודרך שיחה משמע כשהוא מדבר ואומר כך וכך מעות יש לי עם פלוני וכך וכך אני חייב לפלוני שידוע שלא היתה כונתו להודות שהיה חייב אלא שיחה בעלמא אבל אם לא היה דרך שיחה וספור דברים הויא דרך הודאה ואם כן בנ"ד לא היה דרך שיחה אלא דרך הודאה:
ואפי' הכי צריך לומר כי דרך שיחה שכתב הרב ז"ל ואמר להם בדרך הודאה שהכירו העדים בדבריו שהיה מודה שהיה חייב לפלוני מנה שאמר ענין זה בלי שום שיחה ושום צורך ובלי שום דבור אחר אני חייב לפלוני מנה אז הויא דרך הודיה או אמר אני מודה שיש לפלוני אצלי מנה הרי היא הודאה כמו שכתב אחר כך כל המודה בפני שנים אינו יכול לומר משטה הייתי וכו' וזהו שכתב הרב ז"ל דרך הודיה ולא כתב בלשון הודיה שרצה לומר שבלא דיבור שיחה אמר אני חייב לפלוני וכו' שצריך שידעו העדים כי דרך הודיה דבר שכיון לומר אני חייב לפלוני וכו' כמו שכתב בהגהות שם אלא אם כן היה מתכוין למסור עדותו כדאיתא בירושלמי עד שיאמר בפנינו הודה לו וכו' משמע הלשון שנקבצו לשם עדות ובדרך הודיה אמר כן אבל אם לא כן אינו מועיל עד שיאמר אתם עידי שצריך שיהיה ניכר שבדר' הודיה אמר כן כך השב ה"ר מתותיה עכ"ל ההגהה ובהלכו' עדות פי"ז כתב הרמב"ם ז"ל אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך או שאמר אתם עידי או שאמר הוו עלי עדים בין שאמר הלוה בין שאמר המלוה ושת' הלוה דרך מאמין לדבריו הרי אלו עדים עכ"ל נראה מכל זה שצריך שידעו העדים ויהיה ידוע שכיון לשם עדות ובנ"ד מה שכתבו וחתמו הוא איך אמר בפיו שהוא הלשין וזהו אמירה בעלמא ואינו דרך הודיה וכל שכן שלא אמר זה אלא על שהיה צועק עליו בכל יום שמסרו והוא היה נשבע לו כמה שבועות שאפילו במחשבה לא עלה על לבו ולא היה מאמין לו וכשחזר ואמר לו כך בפני כמה אנשים השיב שמעון בכעס אני הוא שגליתי וכו' שהוא ידוע שאינו דרך הודיה ואפילו אמירה בעלמא כי לא אמר זה אלא על כי לא היה מאמינו והוא מצוי שיאמר אדם בכעס למי שאינו מאמין שלא עשה עמו רעה לומר אני עשיתי נראה מה תוכל לעשות לי שחושב שכל השומע יבין שלא אמר כך אלא בדרך כעס וכל שכן זה שנשבע קודם כמה שבועות שלא הלשין לו ולא היה עושה עצמו עתה ומלשין עבריין על כמה שבועות שנשבע שלא הלשין נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |