שו"ת מבי"ט/ג/ס
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן ושמעון הדרים בעיר פלוני' והיו מתפללים בכנסת אחת מארבעה אשר היו במדינה ובאותו הכנסת היו קובעים תפלתם ונותנים נדבותם תמידין כסדרן מדי חדש בחדשו ומוספין כהלכתן מדי שבת בשבתו ובחג ויום מועד כל איש אשר ידבנו לבו וכל אשר נשאו רוחו להקדיש ולהרים ידיו תביאנה אשר הוקדש ואשר הורם ויתנהו על יד איש טוב גזב' הכנס' אשר בידו כלי הקדש וכל תרומות זהב וכסף הוא העומד על הפקודים אשר פוקד על פי כל אנשי הקהל על מלאכת עבודת הקדש ראשון לכל דבר שבקדושה לפזר ולתת לאביוני' די מחסורם מדי שבוע בשבוע כי באמונה הם עושי' ויהי היום יום כפורים הוא לאל נורא עלילות בתת איש כופר נפשו לה' לכפר בעדם אחת בשנה בקרו' איש להשתחות לפני מלכו של עולם את כל הון ביתו יתן ואת כל אשר לו בעד נפשו הכריז שמש הכנסת לכל מרים תרומת כסף לאמר כל נדרי ולהוציא ספר זה אומר בכ"א וזה אומר בכ"ה נשאר על ראובן בכ"ה פרחים ובשמיני חג עצרת כדת להיות לעד לאות לשמוח בחגם שלש פעמים בשנה כאשר צוה ה' צבאות וכרוזא קרי לכל אשר נדבה רוחו להיות מסיים ומתחיל תורת אלהינו:
ואחרי אשר היו ארבעה או חמשה יחידי הקהל נותנים כך פרחי' להיות א' מהם מסיים וא' מהם מתחיל הוסיף שמעון עליהם ולהפיק רצונו שראו כי היה חפץ בדבר לא ענו עוד ונשאר עליו בכך פרחים ויהי אחרי זאת אין מוקדם ומאוחר פרחה האיב' בין ראובן ושמעון ושארית הקהל ויתנכלו שניהם וירגנו באהליהם ומלבם יוציאו מלין הבל ואין בם מועיל וכל יום ויום המחלוק' הולך ורב על דרך אחד לא ימשכו ועל דעת א' לא יסמכו זה הין וזה לאו בהא מכלל לא תעשה ורפיה בידיה סרו מהר מן הדרך דרך האחו' ויקהלו שניהם וקרוביהם וכל הנלוה אליהם ויועדו עדה ויאמרו נתנה ראש ונעשה לנו שם קהל בפני עצמו ויאמרו ידינו רמה וימהרו לעשות אותו ויצאו שניהם וכל עדתם כמו עשרה אנשים ויאמרו כי לא רצו לתת המעות אשר לקחו בם המצות יום כיפורים ושמיני חג עצרת ושארי' חשבון הצדקה כאשר כתב בפנקס הגזבר כי לבדק ביתם אשר עשו יתנהו:
והגזבר טוען כי הצדקה נדרו אותו לדעת רוב אנשי הכנסת והם המעוט ושאינם יכולים לשנות כיון שזכו בהם העניים ויד העניים על העליונה ועוד שכיון שהמצות היו ביד אנשי כנסת אשר נשארו בהם והם הותירו ולקחום מידם למלאת רצונם והעניים נשארו כולם על גזבר הכנס' לחלוק די ספוקם בכל שבוע כמנהג ואפס כסף בכיסה של צדקה לתתם שאול ישאלו מעמם את המעות אשר הם חייבים לחלקם לעניים והם הקשו את ערפם לתת מאומה מאנו שמוע ובהיות כי העניים האומללים צועקים ופיהם אל חיכם דבקה ברעב ובצמ' ובחוסר כל. והגזבר אין לאל ידו כי תם הכסף חנון יחנן קולו אל מול הדרת יקרת צפירת תפארתכם הורונו הורונו אתם אדם רועי צאן ישראל אשר המשרה על שכמם ישאו. תורו הדין המשפט והאמת על מתכונתו באר היטב הדין עם מי או עם ראובן ושמעון ויעלה בידם לשנות כפי רצונם או עם הגזבר ויוכל לכופם בדין לתת המעות לענייהם כאמור ומגחלת שלהבת דבריהם דברים ישרים ותורת אמת לא נטה ימין ושמאל מיני הדרך אשר תאמרו נלך בה ולאל חי נתחנן ירוממכם יגדלכם ינשאיכם ויעלכ' למעל' למעלה על גפי מרומי ההצלחות ולאלהי הצבאות נפרוש כפינו יראה בעניינו ויוציא לאור משפטינו יקום את סוכת דוד הנופלת בימיכם ובימינו תושע יהודה ובא לציון גואל:
תשובה תנן בפרק קמא דקידושין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ופי' אם אמר שור זה עולה אפי' בסוף העולם קנה כמו אם היה מושך ההדיוט הבהמה ותניא בפיך זו צדקה ואמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מתנות עניי' הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפי' האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר חייב בבל תאחר כו' וכן כתב ביורה דעה סימן רנ"ה אמירת אדם לגבוה וכו' ופירוש מי שנדר לצדקה אינו יכול לחזור בו ע"כ ותניא נמי בפיך זו צדקה וכתי' יצא מפי צדקה אלמא בדיבור מחוייב הוא לאלתר דהא קיימי עניים וכתב הרא"ש ז"ל דיכול אדם להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם לעניים מעט מעט ואינו עובר ע"כ. כל זה הוא כשנודר מדעתו לעניים שנותן הוא עצמו מיד לעניים או מעט מעט כשהפרישם אבל בקופה שנודרים לתת בכל שבוע או בכל חודש חייב לתת ביד הגבאי ומי שישב במדינ' שלשי' יום כופין אותו ליתן צדק' לקופ' עם בני העיר כמו שכת' הרמב"ם שם ומעל' הצדק' היא הנותן ולא ידע למי נתן וגם העני לא ידע ממי לקח וקרו' לזה הוא הנותן לתוך קופה של צדקה ולכך כופין ליתן לקופה והקופה לעניי אותה העיר בלבד כמו שכתב שם. ונלמוד מכאן כי כשיש כמה בתי כנסיות בעיר ומחלקים ביניהם עניי העיר ויש קופה בכל קהל וקהל כל מי שהוא קבוע להתפלל באיזה קהל מהם חייב לתת קופה באותו קהל כי על דעת כן הם נותנים קופה בכל קהל שיתחלק לעניי אותו קהל ולא לקהל אחר כמו קופת בני העיר שאינה נותנת אלא לעניי אותה העיר וכן כשעושי' נדבות בקהל שאינו מספיק מה שנותנים בקופה חייבים כל בני הקהל לתת מה שהתנדב כל א' לגזבר אותו קהל שהרי הוא כמו הקופ' לחלק לעניים של אותו קהל וכן כל מה שמתנדבים בעלייתם לספר תורה בסתם צדקה הוא לעניי הקהל ההוא כי על דעת כן מתנדבים ואם אח' עוקר דירתו מן העיר חייב לתת כל מה שחייב לשעבר לקופה או לכל מה שהתנדב בבית הכנסת אפי' מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העי' שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר אלא א"כ היו רבים שנותנים כאן וכשבאי' מביאין אותה עמהם כמו שכתבו המפרשי' ז"ל וכמ"ש פרק בני העיר וכל שכן כשהוא מבני עיר זה שאעפ"י שעוקר דירתו חייב ליתן כל מה שחייב מקופה לצדקה והוא הדין למי שרוצה לקבוע בקהל אחר שבעיר אם יש לו רשות לזה שחייב לפרוע לגבאי כל מה שהתנדב שהרי כל קהל הם כמו עיר א' כיון שהעניים ידועים לכל קהל וקהל ואתאן לנ"ד על ראובן ושמעון שקנו מצות ס"ת של כל נדרי והמסיים והמתחיל בשמיני חג עצרת בכמה פרחים והחזיקו במצות הנז' שעשו אותם ואח"כ לסבה מה יצאו מב"הכ לב"הכ אחר או שרוצים לבנות ב"ה אחר לעצמם ולקרוביהם והנלוים עליהם דפשיטא שכול' חייבים לפרוע המצות שקנו וכל מה שחייבים לקופה ולצדקה עד עת שיקבעו עצמם בבית הכנס' האחר או יעשו ב"ה אחר ובפרט בענין המצות שקנו הם חייבים כיון שכב' עשו המצוה שקנו כי אפילו בהדיוט בעין זה שאמר לראובן ד"מ תניחני שאכנס לכרם שלך לאכול אשכול ענבים או ב' תאנים ואתן לך כסף א' ונכנס ואכל חייב לפרוע לו אפי' בדיבור אם אין בו אונאה והכא בהקדש אין אונאה בהקדש דכתיב לעמיתך וכ"ש כשנדר מעות לעשות מצוה ועשא' אפי' בכמה פרחים חייב לפורעם בבית הכנסת שעשה המצוה כמו כוס של ברכה ששוה מ' זהובים ואפי' שלא היה עושה עדיין המצוה היה חייב לפרוע ויעשה כמו מי שהקדיש שדה ופודין אותו דתנן בערוכין אמר אחד הרי היא עלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים ואחד בל' וא' במ' ואחד בנ' חזר בו של נ' ממשכנים מנכסיו עד עשר וכן באחרים שחזרו ואם חזרו בבת א' משלשין ביניהם בשוה הרי שבאמירה לבד בהקדש חייבים וכן זה שאמר שיתן ג' או ה' פרחים חייב ליתנם ואינו יכול לחזור בו ואפי' שאח' היה נותן ב' פרחים והוא הוסיף ונתן ג' אינו יכול להפטר כשיתן אחד שהוסיף אלא חייב ליתן כל הג' ואינו כדין תוספת על שדה ההקד' שכבר פשט המנהג בקהלות שמכריזין על מצוה א' וא' נותן פרח וא' מוסיף על חבירו כבר נסתלק הראשון והשני חייב הכל ויעשה המצוה וכ"ש בשכב' עשא' כנ"ד שהוא חייב לפרוע באותו הקהל שעשה המצוה כי כל מה שנותני' על אלו המצות הוא לעניים ונכנס לקופה כי לא היה מספיק בשום קהל מה שנותנים בכל שבוע או בכל חדש לקופה כ"א בנדבות שמתנדבים כשעולים לס"ת ובמה שנותנים על עשיית מצות כאלו כי הכל לעניים וחייבים לתת כמ"ש סלע לצדקה אעפ"י שאינם אומרים בשעת הקניה של המצוה שמה שיתנו על עשייתה כבר הוא ידוע בכל הקהילות שהוא לעניים או לתלמוד תורה כמו שיסדרו הגבאים ולכן חייבים ראובן ושמעון לפרוע באותו בית הכנסת מה שנדרו על עשיית אותן מצות וכל מה שחייבים מקופה ונדבות וכן כל הנלוים אליהם לצאת מאותו בית הכנסת ולא לחנם נדרו מה שנדרו על המצוה אלא לעשותה וכבר עשאוה ואם היתה חזרתם מנדרם קודם עשיית המצוה היו יכולים הגזברים לחזור ולהכריז על המצוה והיו אחרים מבני הקהל קונים אותה כמו שבא בשאלה ולא היו חייבים אלו ראובן ושמעון כי אם במה שיחסר ממה שנדרו הם ולא היה כל כך הפסד לעניים אלא היו נותנים אותו החסרון אבל עתה אחר שכבר עשו המצות עבר יומן בטל קרבנם שאינם יכולים עוד למוכרם עד שנה אחרת ומפסידים העניים ואין צריך לומר מה שמתנדבים בבית הכנסת שהיא לאותו בית הכנסת אלא אפי' הצדקה שמתנדב אדם בסתם חוץ לב"ה שיתן אותה לב"ה שהוא מתפלל בו שהביא המרדכי פ' בני העיר שנשאל הר"מ על מי שאמר אם אשחק בקוביא אתן ה' זהובים לצדקה ועבר על נדרו ואמר ליתנם חוץ לעיר וכתב נראה לי דבר פשוט שיתנם בעירו והביא ראיות לדבריו וכל מי שהוא קבוע בבית הכנסת הוה ליה כעיר אח' ואינו יכול ליתן לקהל אחר כמו שכתבתי למעל' ומה שכתבו ז"ל שיכול האדם לישאל על מה שנדר לצדקה כל זמן שלא יצא המעות מתחת ידו כמו שכתב ביו"ד סי' רנ"ח הכא בנ"ד שעשה דבר המצוה שקנה כבר נתחייב במעות שנדר והוי כמו כשנכנס ביד הגזבר דתו לא מצי לישאל עליו דאפי' בהדיוט כי האי גוונא חייב לשלם מה שהתנה עמו כמו שכתבתי למעלה. נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |