שו"ת מבי"ט/ג/נו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה זה כמה שנים בשנות המגפות שעברו שמתו בחורים ובחורות בנישואין כתבתי בענין ירושת הבעל כשמתה האשה בלי זרע וגם כשמת הוא ובאה היא לגבות כתובתה ותוספת באי זה אופן תגבה החפצים שהם מנדונית' כי הרמב"ם ז"ל הביא פרק כ"ב הוראת הגאונים שכל חפץ שהביאה הכלה ועושה מעין מלאכתו נוטלת אותו כמו שהוא עתה כי כן מנהג העיר פה צפת תוב"ב בין תושבי העיר ואנחנו הספרדים ושאר הלשונות שבאנו פה באות' השני' נמשכנו אח' המנהג הזה כמו שנמשכנו אחריה' בכל מנהגי תנאי הכתובות וגם לפסוק בכל הדיני' כדע' הרמב"ם ובנדון זה הרמב"ם ז"ל מבי' סברת הגאוני' סוף פרק כ"ב וכתב ומנהג פשוט הוא זה וכל הנוש' על מנהג זה וקבל עליו אחריות הנדוניי' וכשם שאינו מחזיר פחות וכו' וכתב מגיד משנה שהגאוני' סוברי' כי אחריו' הבעל כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו היינו בגניבה ואבידה ולא בכחש ופחיתת דמים ורב אלפס חלק עליהם וכתב כי מדין הגמרא הוא חייב בכל אלא מיהו אעג"ב דדינא דגמרא הכי לא מחייב ליה לבעל השתא בכחישה ובפחיתת דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל אדעתא דמנהגא הוא דמקבל הילכך לא מחייב אלא לפום מנהגא הרי הרי"ף ז"ל אעפ"י שחולק עליהם מצד הדין הוא מורה על פי מנהג העול' והרמב"ם ז"ל כתב בפירו' הגאוני' ז"ל וכתב ומנהג פשוט הוא זה ואני כתבתי אז כי מלבד המנהג סובר הרמב"ם ז"ל מצד הדין סברת הגאונים וקצת חכמי' חלקו עלי בזה לומר כי מצד הדין סובר הרמב"ם ז"ל סברת הרי"ף כי כן היה נראה מתשובת הריב"ש ז"ל תשובה ק' וכ"א ואני הכרחתי אז כי סברת הרמב"ם ז"ל הוא כסברת הגאונים כמו שהארכתי בתשובותי תשובת כ"ו וכיון שאנחנו פוסקים בכל הדיני' כהרמב"ם ז"ל גם בזה אנחנו חייבים ללכת אחריו בדין זה כל שכן שכתב הוא שהמנהג היה כן פשוט ומצאתי לי רב שהוא ה"ר דוראן ז"ל הר"ש בן צמח שכתב בשם הרי"ף אם משמשים מעין מלאכתם אעפ"י שכלו נוטלתם כפי שומא הראשונה ושכן כתב הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בשם הגאוני' השביחו ג"כ לאשה וכן כ' ה"ר צמח בן בנו של ר"ש ז"ל שאין חייב בפחיתת דמים ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן כתב בתשובת ה"ר שלמה אביו גם כן שכשהן משמשים מעין מלאכתם כשבא לגרשה נוטלתן כשומא הראשונה ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב כי אין הפרש בין קרקע ובין מטלט' שכלם נקראים נכסי צאן ברזל ונוטלת בשומא שהכניסה לבעלה ע"כ:
וכתבתי גם כן אז כי אפילו לדעת הרי"ף מצד הדין שחייב אפילו בכחישה ופחיתה דהיינו ממה שהיו שוים בזמן השומא לא כפי מה ששמין אותם יותר משווים כפי מנהג הארץ משום כבוד אבי הבת מעלים לפחות רביע יותר ממה ששוים והתוספת שליש יותר באופן שמעלים אותם בכפלים ממה ששוים עם התוספות ולכן כשלא נפחתו ששווין מחמת תשמישן או מחמת זול אינו חייב לפרוע לה העלוי שהעלו אותם בשומא יותר משווין אפילו לדין הרי"ף אלא שתטול אותם כמו שהם כיון שלא פחתו כלל מזמן ששמו אותם לא נאמר עתה אינו שוה חפץ זה אלא עשר' ושמו אותו בשנים עשר יפרע לה שנים והחפץ וגם שהפחת הוא עליו כפי הדין של הרי"ף וחשבו אותו הפחת כפי מה שהיו שוים בזמן השומא לא כפי מה שהעלו אותם יותר משוויים דרך משל חפץ אחר שהוא ידוע לשמאים שלא היה שוה אלא עשרה והעלו אותו לשנים עשר ועתה פחת ואינו שוה אלא ששה אינו משלם הפחת ששה כפי מה ששמוהו והעלו לי"ב אלא ישלם ארבעה תשלום העשרה שהיה שוה בשעת השומא וכן כתב שם ומסתברא שאם שמו אותם בשעת הנשואין ביותר מכדי דמיהן וכו' או בלו קצת מחמת שנשתמש בהם תטלם בשומא ואם פחתו מחמת שנזלזלו שבזמן השומא היו ביוקר אותו פחת הוא לבעל זהו לפי הדין של הרי"ף לפי המנהג שכתב הרי"ף עצמו וגם הרמב"ם ז"ל אינו חייב לשלם שום פחת בשום חפץ שמשמש מעין מלאכתו הראשונ' וכן דנתי כמה שנים שהאלמנה נוטלת כליה בשומא ששמו אותם כל שמשמשין מעין מלאכתם דדוקא באותם שבלו כבר ואינם משמשים הוא שישלם כל מה ששמו אותה אפילו מה שהעלו אותם בשעת השומא ביותר משוויים וכיון שהוא מצד הדין לדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל ולדעת הרי"ף על המנהג לא שנא אלמנה או גרושה אינו חייב הבעל לפרוע פחיתת החפצים כל שעושי' מעין מלאכתם וכמו שהבאתי למעלה לשון ה"ר צמח שכתב כשבא לגרשה וכו':
ובאלו הימים שמו שמאים נדוני' א' שבאו לידי גרושין ונתרעם הבעל על השומא שיש דברים שלא פחתו כלל ושמו אותם בשעת השומא בעשרים פרחים ועתה שמו אותם בעשרה או מעט יותר ובחפצים שפחתו שמו אותם כמו ששוים עתה מהם פחו' ממה ששוים עתה אפי' שעושים מעין מלאכתם ואמרתי שהיתה שומא בטעו' כי כל אותם החפצים שמשמשי' מעין מלאכתם אינם צריכים שומא אלא נוטלתן כמו ששמו אותם ואם אינו ידוע בכמה שמו אותם ישערו אנשים בקיאים בשומת הכתובות בשעת הנישואים בכמה היו שמים אותה בעילוי יותר משוויים כמו שרגילי' להעלו' השומא ועל אותה שומא תקח האשה ואותם שנאבדו או בלו ואינם משמשי' מעין מלאכת' יפרע כמו שישערו ששמו אותם בעילוי וכתב הכתובות נשאר פנקס ביד הסופר שומת החפצים כל א' בפני עצמו אעפ"י שאין כותבין בשטר הכתובה אלא דרך כלל מה ששמה כל הנדונייא לא כמנהג המוסתערבי' שכותבים כל חפץ וחפץ בכתובה כמה ששמו אותו ומי שיש לו פנקס מיד הסופר בשומא כל חפץ וחפץ תטול האשה החפץ שעושה עדיין מעין מלאכתו כמו שכתוב שם ושמעתי בשם הרב כמה"ר דוד א' אבי זמרא ז"ל כי אפילו לאותם שהם נוהגים לפי הדין של הרי"ף לא לפי המנהג אם יש בידם שומת החפצים כל א' בפני עצמו שהוא כמו אם היו כתובים בשטר הכתובה כמו המוסתערבי' שכותבים כל חפץ וחפץ ויועיל להם שתקחם האשה כפי השומא הראשונה וזה המגרש יש בידו מאז פנקס הסופר על כמה שמו כל חפץ וחפץ ועם מה שכתבתי אינו צריך כי המנהג הוא פשוט לעלמא כמו שכתבו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ואינו חייב הבעל לפרוע הפחת כשהחפץ משמש עדיין מעין תשמישו ופשיטא שלא ישומו הפחת אלא לפי שיוויו אז לא לפי העלוי לאותם שאינם נוהגים כפי המנהג אלא כפי הדין שכתב הרי"ף ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |