שו"ת מבי"ט/ב/רא
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן היה הולך למדינת הים וכשש' לדרך פעמיו תבעו ממנו קרובי אשתו שיניח לה גט זמן ולא היה פנאי לכותבו וליתנו על תנאי אם באתי תוך שלשה שנים וכו' וצוה שיכתבו לו גט ויתנוהו לה ושלא תתגרש בו מיד כי אם אחר סוף ג' שנים שהוא דומה לתנאי ואינו תנאי ובשעת נתינתו על ידי שליח אמר אחד מן הב"ח שהיו שם שיאמר לה מעכשיו וניתן הגט וכשהלך לו בספינה אחת מדמייאט לבולאק ובדרך יצא ליבשה הוא ושני' ובאו ערביי' לשבות' ונכנסו לנהר לברוח מהם ולא יכלו להגיע לספינה שהלכ' כבר ואחר כך חפשו עליה' ונמצאו השני' חיי' האחד ערו' בלי לבוש שהפשיטוהו הערביי' וראובן לא נמצא ולא נודע אם נטבע בנהר או אם שבו אותו הערביי' ולא נודע מקומו איו זה שנתי' ימי' ובתוך זמן זה חלתה האשה ומפני שלא תמות בלי שבועת אלמנה כדי שיירשו' אחיה השביעוה שבועת אלמנה שני הדיוטות ומתה ועתה יורשיה תובעי' כתובתה ומצד בעלה טועני' כי אולי הוא חי ויורש חלק נדונייתה וכל התוספת וגם היא זקוקה ליב' אם מת ויש לו זכות בנכסי' יורינו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
תשובה גם כי לענין הגט לא היה צריך לכתוב שום דבר כי איש ואשתו בעוונות מתו ועם כל זה לענין הנכסים יש הפרש אם היה הגט מעכשיו או כדומה לתנאי ולכן אני אומר כי כיון שהבעל לא צוה אלא שלא תתגרש עד סוף הזמן כי לא היה שהות לכתוב גט ולתתו על תנאי אם באתי כו' אעפ"י שאחד מהם אמר לשליח שיאמר עעכשיו אינו מעלה ואינו מוריד כיון שאמר לו הבעל שלא תתגרשי אלא לאחר זמן כך וגם השליח אמר כן ואפילו שאמר הבעל עצמו שיאמר השליח מעכשיו כיון שאמר ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלש שנים אינו מעכשיו ונתפו' לשון אחרון שחזר בו ולא רצה שתתגרש אלא לאחר ג' שנים ואם היינו תופסי' לשון ראשון והיינו מפרשי' ולא תתגרשי לסוף על גמר הגירושין גם זה אינו כלל שהוא תנאי קודם כתיבת הגט והוא ספק כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אלא נראה שנאמר שנתפוס לשון אחרון:
ןעתה נכנס לעיין תביעת היבם ונאמר כי זה האיש שנעל' מת או לא מת אם מת תוך הזמן הגט בטל ונשארה עתה זקוק' ליב' ואם הוא חי הוא יורש קצת כתובתה כפי המנהג הכתוב בכתובה כשאין לו זרע שאם יש לו זרע ממנה הוא היה יורש הכל ואם כן על כל פנים יש זכות ליבם בנכסי עזבונ' אם מת אחיו נשאר' זקוקה לו והוא הדין שומרת יבם שמתה שיחלוקו ואם הוא חי יעוכבו הנכסים שיגיעו לחלקו עד זמן שיראה לב"ד קודם שיתנום ליורשים ולענין אם מת שיחלוקו כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשים הנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבים בקבורת' ובא"ה סי' ק"ס כתב ואם מתה כתובתה בחזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה ובנכסי צאן ברזל איכא פלוגת' לרש"י יחלקו בהן יורשי הבעל ויורשי האשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולר"ת כולם בחזקו יורשי הבעל כמו הכתובה ולזה הסכים א"א ז"ל ע"כ וכתובה שהוא בחזקת יורשי הבעל היינו עיקר מנה מאתים ותוספת א"כ בנדון דידן מה שהיה יותר מנדונייתה הוא של יורשי הבעל והנדונייא שהוא נכסי צאן ברזל החצי הוא גם כן ליורשי הבעל ולרבינו תם כל הנדוניא הוא שלהם ואם היו בנכסים יותר מנדוניא ותוספת זה המותר לכולי עלמא הוא של יורשי הבעל ואפי' שהשבועה שהשביעוה תהיה כדין וכהוגן כיון שהיא נשבעת נראה שהיה לה לפחות כל כתובה ותוספת שלה בידה כי לא אמרה שחסר לה והשבוע' היתה שלא היה לה יותר מסך כתובתה עם התוספת ועל זה יש זכות ליורשי הבעל בכל מה שימצא כתוב בתוספת ובחצי נדונייתה ולרבינו תם בכולה אם הוא מת ואם הוא חי אינה זקוקה ליבם ומתה בחיי הבעל יורש הוא כפי התנאי הכתוב בכתובתה ומפני ספק זה במה שיש הפרש בין חצי הנדוניא כשמת' בהיות' זקוקה ליבם ובין תנאי כתובה אם הוא חי שהיה מגיע לו יותר מחצי הנדוניא או פחות לפי התנאי בזה ההפרש יחלוקו ונאמר כי מה שכתבו המפרשים זלה"ה חצי הנדוניא ליבם היא על הקדמה שהבעל יורש את אשתו כדין תורה אבל כשיש תנאי בכתובה שלא יירש הבעל כשתמות בלא זרע אלא חצי הנדוניא או פחות או יותר גם היבם לא יירש אלא חצי מה שהיה יורש אחיו אם היה חי שהוא רביע הנדוניא או בפחות או יותר כפי התנאי והתוספת כולו כמו שהבעל היה יורש כל התוספת כי אין תנאי אלא בנדוניא ולא בתוספת ואם כן יהיה ההפרש שאם היא שומרת יבם אינו יורש אלא כמו הרביע ואם הוא חי שאינה זקוקה ליבם יירש מה שכתוב בתנאי הכתובה ובזה ההפרש יחלוקו מספק והר"ן ז"ל כתב בתשובת נ"ט שתנאי החזרה אינו אלא על הבעל ולא על הייבם זהו הנ"ל נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |