שו"ת מבי"ט/ב/קלז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה נשאלתי על לאה שצוותה שיתנו לבנה ראובן חתול א' של אלגלייא ובו סלקו מכל שאר נכסיה שחלקה לבנותיה ומפני שבנה ראובן לא היה מצוי בעיר צותה כי האלגליי' שתצ' מן החתול עד זמן פלוני שיהיה לבתו פלוני וזה החתול היה ביד בתה הנז' שהיה לה שטר על אמה לאה הנז' שהשכירה לה החתול למה שיצא ממנו עד זמן פלוני בעשר' פרחים שהיתה חייבת לה ועתה הוסיפה לצוות שתקח האלגליי' שיצא מן החתול הנז' עד זמן פלוני שהוא ד' חדשים שישלמו חדשי השכירות אח"כ בא בנה חדש א' קודם שישלם זמן הצוואה ותבע החתול מאחותו ואמר שהיה ירא פן ימות או תמיתהו היא שלא תפרנס אותו כראוי ועל זאת החזירה היא לראובן אחיה החתול ונתן לה הוא משכון על מה שהיה ראוי שיצא מן החתול באותו החדש ואח"כ הלך הוא והראה נוסח הצוואה לחכם יצ"ו ואמר לו כי מה שכתוב בצוואה שנתן לה האלגלייא של החתול שהיה דשב"ל ועל זה בא אצלי ופסקתי דאע"ג דהוי דשב"ל כיון שהחתול היה בידה ולקחה כבר האלגלייא שיצאת ממנו שזכת' בה כבר כרב נחמן דאמר פ' איזהו נשך מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיניה וצויתי לה שתחזור לו המשכונות שלקחה על החדש דלא מיקרי שמיט ואכיל אלא כשאכל מה שהקנו לו אבל המשכון כיון שהיא לא זכתה אין כאן משכון ועל זה כתב הרב הר"ד נר"ו דמודה רב נחמן דמצי למהדר ביה אפילו אחר שבאו הפירות לעולם כיון שלא אכלם עדיין הקונה ואי שמיט ואכיל אחר שחזר בו גזל הוא ומפקי' מיניה והבן כרעא דאבוה הוא ואם היה איפשר לו למחות קודם אכילת הפירות היה מוחה שהרי כשבא וידע במתנ' צווח וטעמיה דרב נחמן משום מחילה וזה לא מחל ואנן סהדי שאם היה בכאן בשע' שמת' אמו היה מוחה ואומדנ' דמוכ' היא ואיכא רבוותא שפסקו הלכה כר' אחא בההיא דגמל האוחר בין הגמלים ודמיא למי שהחזיק בקרקע ג' שנים ובעל הקרקע היה במקום אחר שלא היה יכול למחות שאין חזקתו חזקה ומוציאין ממנו הקרקע והפירות שאכל עכ"ל:
ואני אומר דדוקא כשחזר בו אפילו אחר שבאו לעולם לרב נחמן הוא דלא זוכה הקונה אבל אם לא חזר בו שלא ידע שהיה יכול לחזור בו ובין כך וכך אכלם הקונה לא מפקי' מיניה וכמו שכתב רש"י ז"ל על מודינא דאי שמי' ואכיל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואעפ"י שבטעות היה שלא היה יודע שיוכל לחזור מחילה היא ע"כ וראובן זה נמי לא ידע שהיה יכול לחזור בו עד שבא פה והראו לו הצוואה והרב שראה אותה אמר לו שהיה יכול לחזור בו ואז חזר בו ואעפ"י שמחילה זו היתה בטעות שאם היה יודע בקודם היה חוזר בו הוי מחילה כדאי' התם לרב נחמן משום ההוא זביני הויא מחילה וכתב בנ"י בשם הרשב"א וטעמא דזבוני מתחלה לאו מחילה בטעות הויא שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכא דעתיה ומ"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח כבר הרי הם כאלו קנאם ומ"ה אמרי' דהוי מחילה ולא מפקי' מיניה ע"כ ובתוס' כתבו דגבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור בו מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותי' הלכך אית לן למימר דאפילו שהי' יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ע"כ הכלל כי כל זמן שלא חזר בו אעפ"י שאנחנו אומרים בזה שאם היה יודע היה חוזר בו לא מהני ואם אכל קודם שחזר בו לא מפקי' מיניה ובנ"ד הכי הוי והחכם הוותיק ה"ר שמואל נר"ו כתב לי דלא שייך בנדון זה ההיא דרב נחמן דהוי מטעם מחילה הוה שייך במוכר ונותן שהוא בחיים אבל ש"מ שצוה מחמת מיתה ונתן מתנה מיד כשמת יצאו הנכסים מרשותו ונכנסו ליד היורש והיורש אינו מוחל והוא צועק וצווח:
ואני אומ' דיורש לא עדיף ממוריש וכי היכי דמוריש כל שלא היה חוזר בו אם אכל הקונה זכה הכי נמי היורש כל שלא צווח זכה האחר ועכשיו שהוא צווח לא זכה האחר משעה שהוא צווח ולכך צויתי להחזיר לו המשכונות שנתן על החדש שהיה עתיד הקונה לאכול וצוח הוא וחזר בו:
עוד כתב ועוד כי הרי זה דומה לנותן דקל לא' ופירותיו לאחר שהשני לא קנה הפירות והכל לראשון לפי שלא שייר מקום לפירות וכמו שכתבו הפוסקים הר"מ והטור וכאן ג"כ נתן החתול לא' ופירותיו לאחר ולא קנה השני אלא הכל לא' ע"כ:
ואני או' דלא דמי דהתם כשנתן דקל לא' ופירותיו לאחר היינו בבת אחת שאם נתן הדקל לא' סתם ואח"כ נתן הפירות לאחר אינו יכול לחזור בו מן הפירות כי כשנתן הדקל סתם משמע הוא ופירותיו אלא מיד שאמר דקל זה לפלו' אמר ופירותיו לפלו' ולהכי כיון שהשני לא קנה דהוי דשב"ל כתבו המפרשים דראשון זכה גם בפירות ויש מפרשים ג"כ שנשתיירו לו הפירות כיון שגלה קודם שלא היה נותן לו אלא גוף הדקל אבל בנ"ד נתנ' קודם החתול סתם לבנה דמשמע עם פירותיו ואחר שהפסיק בדברים בצוואה בחילוק נכסיה אמרה שפירות החתול יהיה לבתה עד זמן פלו' וחזרה בה מן המתנה שיהיה לבנה החתול סתם בפירותיו ונתנת' לבתה אעפ"י שלא תחול המתנה של פירות מפני שהיה דשב"ל הרי חזרה בה מן הפירות שנתן לבנה בכלל מתנ' החתול סתם ונשתיירו לו וממילא יורשות אותו בנותנה כי בזה נסתלק מכל נכסי ירושתה בנתינת החתול כמו שכתוב בצוואה שסלקה אותו ולשון סילו' מהני דלא הוי כלא ירש וכמו שכתבתי בתשובה אחר' וכיון ששייר לעצמו שייר נמי מקום פירי ענפי האילן שבו גדלין הפירות וכדא' פ' מי שמת שייר פירותיו לבניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משיי' וכיון דשייר מקום פירי כשנתנה הפירות של החתול לבתה לא היה דשב"ל דמקום פירי של החתול הקנה לה נמי כמו ששיירתם לעצמה כשחזרה בה ממתנת כל החתול לבנה עם הפירות אלא החתול לבדו ובחרת' ליתן לבתה הפירות שיירה לעצמה בעין יפה מקום פירי לתתו לבתה אי נמי אע"ג דלא הוה משיירא בעין יפה משיירה לבת דקרוב אדם אצל בנו וכדתנן פ' מי שמת ילדה אשתי זכר יטול מנה נקב' מאתי' יטול כו' ואמרי' בגמ' א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו דקתני אם ילדה אשתי זכר וכו' הואיל ודעת של אדם קרובה אצל בנו וגמר והקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא קנה דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ולאו דוקא בנו אלא אפי' בתו וטומטום וכו' כדתנן במתני' ולא אמרי' בנו אלא למעוטי המזכה לעובר דעלמא וא"כ כי היכי דמשום דקרוב אדם אצל בנו מקנה לעובר שלו שלא בא לעולם לבנו או לבתו דקרוב אדם להם דמקנה דבר שב"ל או לדבר שלא בא לעולם דכי הדדי נינהו:
וכן משמע נמי בבריתא דריש פ' המוכר את הבית בן לוי שמכר לישראל שדה וא"ל ע"מ שמעש' ראשון שלי מעשר א' שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו אחריו דכי היכי דלעצמו שיי' בעין יפה גוף הקרקע ואינו דשב"ל הכי נמי לבנו כתב הרש"בא שאף מתנ' ש"מ בכלל דכל מאן דמשייר אף לבניו ליורשיו בעין יפה משייר כמו שהבי' בב"י סי' ר"ט וכת' דוק' לגבי אחרים אדם קרוב אצל בנו אבל בת לגבי בן כי הכא אדרבא קרוב אדם אצל בנו מאצל בתו לא היא דלא אמרינן קרוב אלא למאן דיהיב ליה הוא קריב דכוונתו שיגמר הקנין למי שקרוב אצלו אעפ"י שהוא נגד אחר שקרוב לו ג"כ וכההיא דתנן אם ילדה אשתי זכר וכו' דלא שנא אית ליה בנים אחרים או לית ליה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |