שו"ת מבי"ט/א/ש
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן שבא לב"ד ואמר אני רוצה ללכת לארץ מרחקים ולהניח לאשתי גט לב' שנים ובשעת הכתיב' לא הזכיר שום תנאי כמו שהוא דין לדעת הרמב"ם וגם בשעת הנתינה לא הזכיר שום תנאי בגט ונתן לה גט כריתות ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם ועתה אומר הבעל שחשב שאותן הדברים שאמר קודם כתיבת הגט שבזה די כיון שגילה דעתו בתחלה שהיה רוצה ליתן גט לב' שנים ולא היה צריך לחזור ולומר בשעת נתינת הגט והשיב הרב ז"ל הגט הוא גט כריתות ואינ' צריכה להמתין אלא ג' חדשים ואע"ג דגילה בדעתו מתחלה שהיה רוצה ליתן גט לשתי שנים לגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא דקיימ' לן כאביי וכו' והביא מה שכתב הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש על עובדא דההוא גברא דזבינהו לנכסי אדעתא למיסק לא"י וכן הביא מה שכתב הרמב"ם על זה פ' י"א מהל' ומה שכתב' מגיד משנה עליו וכן כתב מה שכתב הרשב"א בפ' האיש מקדש וכתב אח"כ מכל זה אנו למדין שאפי' במקום דסגי גילוי דעת אם לא גילה דעתו בשעת המעשה אינו כלום והנדון שלפנינו שלא גילה דעתו בשעת המעשה לאו כלום כתב לא דמי לההיא דאמרינן הקדש בטעות אינו הקדש וכולי כמו שכתב הרשב"א בפרק האיש מקדש וכתב בסוף הכלל העולה כיון שזה המגרש לא הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו להוציא אע"פ שאמר שבדעתו היה שלא לגרשה אלא לב' שנים מה שהיה בלבו לומר ואם היה במחשבתו דבר אחר הוו דברי' שבלב ואינם דברים כדאמרן. יעקב בירב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |