שו"ת מבי"ט/א/כח

שו"ת מבי"ט א כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן כח

עוד מעשה בא לידי על גביית נדוני' אלמנה שכל חפצי נדונית' היו בעין ומהם בלי שום פחיתה בגופם ולא בזולא והוריתי כהוראת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל פכ"ב שכל שהן עושין מעין מלאכתם נוטלת אותם כמות שהן כי כן מנהג העיר כאן וקצ' מחכמי העיר אמרו שלא היה מנהג זה אלא בין המוסתערביים תושבי הארץ לא בין הספרדים שבאים ממקומות שאין מנהגן כך אלא כפי הוראת הרי"ף ז"ל פ' אלמנה לכ"ג וזה יתברר ממה שדנו הדיינים הקדומים לנו אבל בנדון זה שרוב חפצי הנדוניא לא נפחתו ממה שהיו בזמן הנישואין כי כמעט לא נשתמשו מהם וגם לא הוזלו מאז עד עתה משווין אלא ששמו אותם אז ביותר משווין כפי מנהג הארץ שהם מעלים החפצים בשומת הכתובה כמו רביע יותר משווין אני אומר כי גם לדברי הרי"ף ז"ל אינו חייב לתת לה החפצים שהביאה בפחות ממה ששמו אותם בזמן הנישואים אלא א"כ פחתו משווין מחמת תשמישין או מחמת שהוזלו אבל אם לא פחתו וגם לא הוזלו ועומדין כמו שהיו גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם בזמן הנישואים מפני שהעלה אותן יותר משוויין נראה לי שאינו חייב לפרוע לה אותו העלוי שהעלו אותן החפצים יותר מכדי שוויין כיון שלא פחתו ולא הוזלו שהרי נפסקה הלכה כרבי יהודה לגבי רבי אמי פ' אלמנה לכ"ג דהיא אומר' כלי אני נוטלה הדין עמה משום שבח בית אביה והיינו בדליכא בהו יוקרא ולא שבח דאי איכא יוקרא ושבח הוי לבעל וכדאמר ר' יהודה גופיה בהכניסה ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפי' דנוטלת א' בכתובתה ואח' נותנת דמי' ונוטלתו כדאיתא התם וכן אם הוזלו או פחתו ועמדו על ת"ק נוטלת שניהם בת"ק משום שבח ומשלם לו ת"ק ואם כן ג"כ כשהבעל רוצה ליתנו לה כל שלא פיחתו ולא הוזלו מ"מ שהיו כשעת השומא יהיה הדין עמו שתקחם גם כי לא יהיו שוים כפי מה שהעלום עליו בשומא כי לא קבל עליו אותה השומא כחוב אלא בשבילן שפחתו או שהוזלו אבל כל שהן עומדי' כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו יכול הוא לומר לה תקחי אותם כמה שהן שהרי כמו שהיא יכול' ליטלן ע"כ משום שב"א יכול הוא ג"כ ליתנם לה ע"כ כיון שהם מיוחדי' לה ואין הבעל רשאי למוכרן וגם נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה כ"ב ובתשובה כ"ו כמו שכשהיא נוטלת אותן כמו שהיא כשלא פחתו ולא הוזלו כך כשהוא נותנן לה כמו שהן לא ישל' העלוי' כיון שאין בהם פחת ולא זול ואם יש בהם פחת או זולא ישלם לה הפחת או הזולא וכן נרא' מדברי הריב"ש ז"ל בתשובותיו הנז' שכתב שיכול לומר לה טלי כליך אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות וכו' ע"כ משמע דאינו משלם שום דבר אלא כשפחתו או הוזלו הא לאו הכי אינו משלם שום דבר גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם כי לא קבל העילוי עליו כחוב אלא כשפחתו עוד דנכסים אלו נכסי צ"ב מיקרו דמשמע שהם קיימי' לעולם עליו באחריותו וכל שהם כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו הרי הם קיימי' ואין לו עליהם שום חיוב ומחזירן כמו שהם שהרי לא נתחייב עליהם כי אם כשפחתו וכמו שהתנו חכמי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכל שלא פחתו אין תקנה אחרת עוד בהם וכל כיוצא בזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ובתקנות אלגאזיר שהבי' ה"ר דוראן ז"ל בתשובותיו כתב ומסתברא שאם שמו אותם ביותר ירצ' או בלו קצת מחמת שנשתמשה בהם תטל' בשומ' הראשונה ויצא לנו מכלל כל זה שכל שהכלים שהכניסו הם בעין כמו שהיו בזמן הנישואי' שלא נפחתו וגם לא הוזלו ממה שהיו שוים אז בזמן הנישואים גם כי אינם שוים כל הסך ששמו אותם יכול להחזירם לה כמו שהם בשומא ששמו אותם או שהעלו אות' ביותר מכדי דמיהן ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל כי לא קבל עליו העילוי יותר מכדי שווין אלא כשאינם בעין או כשנפחתו כמו שכתבנו ועוד אני אומר כי אפילו כשנפחתו או הוזלו לא ישלם הפחת או הזול אלא כפי שוויין לא כפי מה שהעלם בשומא שאם שמו כלי או חפץ א' בחמשה ולא היה שוה אלא ארבעה והוזלו הכלים כמותו רביע ממה שהיו שוים או שנפחת רביע ולא היה שוה עתה אלא שלשה לא ישלם אלא אח' תשלום השיווי שהוא ד' ולא נאמר שישלם שתים תשלום שומא החמשה כי לא קבל עליו שומת החמשה בחוב אלא כשבלה מכל וכל או נגנב ונאבד וסברא היא דכיון שהן נכסי צ"ב שאינו יכול למוכרן ונוטלתן בלא שבועה כמו שאמרנו שהי' יכולה לומר כלי אני נוטלת משום שב"א והוא גם הוא יכול לכופה שתקחם אם כן הרי הם כמו אם היו שלה ממש כשהם כמו שהיו ולא נתחייב עליהם אלא להעמידן בקיומן שיהיה הפחת עליו וכן נראה מתשוב' ריצב"א ותוס' בסוף נדרים בתוספות הנדפסות אחר הגמרא דיש השומה הנדו' בכה"ג היינו כמו ששוה ולא כמו ששמו אותה וכל זה הוא לדעת הרי"ף ז"ל והחולקי' על סברת הגאוני' שהביא הרי"ף ריש פ' אלמנה והרמב"ם ז"ל פ' כ"ב אבל לדעת הגאוני' אינו חייב הבעל בפחיתה אלא היכא שאין עושין מעין מלאכתם אפילו פחתו אינו חייב הבעל להורא' הגאוני' ז"ל וכתב הרי"ף ז"ל התם אלא מהו אע"ג דדינ' דגמ' הכי לא מחייבינן ליה לבעל בכחישה וביתרון דמים דכיון דלא נהגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צ"ב וכתבה להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עליה הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא משמע דמנהג עלמא כסברת הגאוני' ז"ל והרמב"ם ז"ל סוף פ' כ"ה הביא סברת הגאוני' וכתב ומנהג פשוט הוא זה וכל הנושא על מנהג זה קבל עליו אחריות הנדוניא וכשם שאינו מחזיר הפחת כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע"כ הרי שמנהג זה הנדוניא פשוט אפי' לא יהיה דין התלמוד כן ואע"ג דכתב בעל מ"מ ואין מנהג ארצותינו כן והריב"ש ז"ל ג"כ כתב שאין מנהג גלילותיה' כן אפ"ה מנהג גלילות אלו הוא כסברת הגאוני' ז"ל והוא פשוט בין תושבי הארץ וגם אנחנו הבאי' מארצו' אחרות נמשכנו אחר מנהגם כיון שהיא סברת הגאונים ז"ל וכמה דברים מעניני הכתובה אנו נמשכי' אחר מנהגם כמו בירושה כמנהג דמשק ושאר כל התנאים שרגילים פה לכתוב בכתוב' וכל שלא יתברר מעשרים שנה עד פה שבאו רוב העומדים בגליל שאי זה ב"ד קבוע במדינה זו נהג כמה פעמים לגבות הנדוניא שלא כמנהג תושבי הארץ הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו ואני כשב' לידי הגביתי כמנהג הארץ כל שעושין מעין מלאכתם שתקח' כפי מה ששמו אז וכן עשיתי עתה וקצת מן החכמי' יצ"ו גמגמו על דבר זה לומר שלא ראו זה כי אם בתושבי הארץ שהם כותבים בכתובות כל חפץ וחפץ בכמה שמו אותו כדי לידע כמה יפחתו מסך הכתובה ואני אומ' שאין לא ראינו ראי' וגם אנחנו קהלות הספרדי' כותבי' על פנקס הסופר וציר החתן שומר הנכסי' כל אחד ואחד בפרט ואם יפטר החתן וימצא כתו' בכמ' שמו כל חפץ יפרעו לאלמנ' החפץ שתאבד או נגנב או כלה שאינו עושה מעין מלאכתו בכמה שנישו' ושאר החפצים שעושים מעין מלאכת' תקחם כשומא הראשונ' ואם לא יהיה כתו' ויתברר ע"פ עדים בכמה שמו אותם תקחם ג"כ כפי השומ' ואם יפול ביניהם הפרש בכמה שמו אותם יהיה ע"פ שבועה וכשלא יהיה אפשר להתברר ישומו אותם כפי מה שהיו משערים שהיו שמין אותם בזמן הנישואים וזהו כשהוא ידוע שאותם החפצים הביאם היא בנדוניתא אבל אם אינו ידוע או הם החפצים אחרים של בעל ישומו אתם כפי שוויים לפרוע החפצי' שלה שכלו או נגנבו או אבדו:

הכלל כי כל זמן שלא הוקבע בבתי דיכן מנהג אחר אנו נמשכי אח' מנהג תושבי הארץ. וכל שכן שמנהגם הוא על פי דעת הרמב"ם ז"ל וגם אנו נוהגים לפסוק כדברי הרמב"ם ז"ל בכל גלילות אלו בארץ ישראל וסורי' ומצרים ובבל והוא ז"ל כתב הורו הגאוני' ז"ל שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל אם היו הבלאות קיימין והיו עושי' מעין מלאכתם נוטלת כליה כמות שהן וכו' ומנהג פשוט הוא זה כו' וכיון שהביא הורא' הגאוני' ולא חלק עליהם נראה שהוא סובר כמותם וכמו שכתב ומנהג פשוט הוא זה ובמקומות אחרות מביא הוראת הגאונים או הוראות רבותיו וחולק עליה' וכיון שבדבר זה לא חלק עליה' נראה ודאי שסובר כמותם כמו שכתבתי וכן הביא במשרי' נתיב כ"ג לשון הרמב"ם ז"ל ולא חילק בין גליל לגליל אלא שקשה לי מה שהביא הריב"ש ז"ל בתשוב' כ"א וק' שגם הרמב"ם ז"ל דעתו כדברי הרי"ף ז"ל שהרי הבי' למעלה בפ' זה ההיא דהכניסה לו ב' כלים והוקרו וכו' שמזכיר בה שהשבח לבעל וכו' ושלא הביא סברת הגאונים ז"ל אלא לומר שנהגו כן על פי הוראתם כו' וגם כי איני כדאי לסור מדברי הריב"ש ז"ל כ"ש לחלוק עליהם נר' לי כי הרמב"ם ז"ל סובר כהוראת הגאונים כיון שהביא דבריהם ולא חלק עליהם אלא אדרב' סמכי' במנהג ומה שהביא למעלה בפ' זה ההיא דהכניסה לו ב' כלים והוקרו וכו' אינו חולק בזה על הגאונים שהרי הגאונים ז"ל עצמם לא יכחישו זה כי היא מימרא דרב יהודה התם וכמו שהוא הלכה כרב יהוד' בההי' דנוטלת כליה והדין עמה כדפס' רב נחמן ה"נ האי מימרא דב' כלים הוי' הלכת' וסברי הגאוני' ז"ל דלענין פחיתה לחוד כל שהכלים עושי' מעין מלאכתם לא הוי פחיתתן על הבעל עד שיכלו שאין עושי' מעין מלאכתן וכדדיקי ממתני' דתנן גבי עבדים דנצ"ב אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו משמע שאם לא מתו דעושין מעין מלאכת' לא מיחיי' בעל דכיון דעושין מלאכתם לא הוי' פחית' אבל השבח דידיה הוא אם הוקרו או השכירו דהא גבי אם מתו מתו לו דדייקי האי דייוקא דדוקא מתו ולא פחתו תנן נמי ואם הותירו לו משמ' דבפחית' כל שעושין מעין מלאכתן לא חשבי' לה להאי פחית' לחיוביה ליה ולענין שבח ויוקרא הוי' דיליה וכד' רב יהודה בגמ' דהכניס' ב' כלים והוקרו א' נוטלה בכתובתה וא' נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה וא"כ לפי דעת הגאוני' ז"ל מדינא הפחית' אינה על הבעל כשעושים מעין מלאכתם והשבח והיוקר הוא לבעל אלא שאחר שנהגו כמו הגאונים ז"ל בפחת' כל שעושים מעין מלאכתם מצד הדין נהגו ג"כ בשבח וביוקר' ש' תהא לבעל כדי שלא תלקה האשה בחסר וביתר מצד המנהג ולא מצד הדין וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל וכשם שאינו מחזיר הפחת כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהם לפי מנהג זה דמשמ' דאף אם הם לא אמרו מצד הדין אלא בפחיתה נהגו ג"כ בשבח כמו בפחיתה וא"כ מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם ההי' דב' כלים שהשבי' הוא לפי הדין אף לפי דעת הגאונים ז"ל ומה שכתב אח"כ הוא לפי המנהג והוא סובר סברת הגאונים ואנחנו הפוסקים ע"פ דברו חייבים לפסוק גם בזה כמותו והוא סברת הגאונים ז"ל וכבר כתבתי למעלה. כי אף לפי דעת הרי"ף ז"ל דוקא כשפחתו הוא דאמ' דהפחת על הבעל אבל אם לא פחתו יכול ליתנם לה בשומתן כדא' גם כי אינם שוים כאותה השומא מעיקרא ואפי' כשהפחיתו לא ישלם הפחת אלא כפי מה שהיה שוויין לא כפי מה שהעלו יותר בשומ' ועל מה שכתבתי שהרמב"ם ז"ל סובר כסברת הגאוני' ז"ל שלא כדברי הריב"ש ז"ל מצאתי לי בזה רב וגדול ה"ר ר' דוראן ז"ל שכתב בשם הרי"ף ז"ל שאם הם משמשי' מעין מלאכתם הא' אעפ"י שבלו נוטלתן כפי שומא הראשונה ואינה יכולה לעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בשם הגאוני' שאם השביחו השבח ג"כ לאש' כמו הפח' ובתשו' ה"ר צמח ב"ב של הר' שמעון בר' צמח ז"ל מצאתי כתו' כי הרי"ף עצמו ז"ל כ' דלא מחייבינן ליה לבעל וליורשיו עכשו בפחית' דמי' כיון דלא נהגי עלמא הכי וכו' וכן מצאתי בתשובה לה"ר שלמה אביו בנו של ה"ר שמעון ז"ל שכשהן משמשים מעין מלאכתם כשבא לגרשה נוטלתן בשומא הראשונה וכן כתב הרמב' ז"ל בפ' כ"ב הורו הגאונים וכו' וכתב דאין הפרש בין מטלטלין וקרקע וכמו שהמטלטלין נוטלתן בשומא שהכניסה אותן לבעלה כך קרקע שכלם נקראים נכסי צ"ב ע"כ והרא"ש ז"ל בכלל מ"ג השיב בדברי הרי"ף ז"ל דאע"ג דבדינא דגמ' מחייב אפחת בתר מנהגא אזלי' ולא נהגו כן אלא כל זמן שראויי' למלאכתן לא משלם פחת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >