שו"ת הרמ"א/יג

שו"ת הרמ"א ‏ יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה. מהרש"ל על נידון זה, ונדפסה ג"כ בתשובותיו בסימן ל"ג:

ראיתי דמעות העשוק, היורד ובוכה משוק לשוק, קול נהי וקול בכי וקול תמרורים, מקולות מים רבים משברי ים אדירים, הם מים הזידונים מי המרים, מקור נובע מסלעי המחלוקת מראש צורים. הקול קול עקב וקול ערעורים, קלא דאפקו סנאי רשיעייא בריב ומצה וחרחורים, קול דבה ויבבה בתרועה ושברים, קול אנחת כהנים מהמונים וזרים, המפגלים זבחיהם בהקרבת חלבים ואימורים, כי דם הקדש נשפך כאילים ופרים. מפה לפה נתמלא הומיה בקרית יערים, על זה ידוו כל הדווים זקנים ונערים. על כן נערתי חצני לעזרת ה' בגבורים, לקפץ על הגבעות ולדלג על ההרים, לבנות מזבח ההרום מול בית פוערים, ולהחזיר העטרה ליושנה כצבי תפארת והדורים. כי לא יכון נגד עיני דובר שקרים, ואומר כפי אשר יראוני מן השמים בבירורים, להנהיר עיינין כנהורים. ואתחיל ואומר. על דברי המחלוקת ישנה עד שעלתה חלודה בין כמ"ר נחשון בן עמינדב ובין תתנו כמר אליצור בן שדיאור אשר האמין לקול מלחשים להוציא דיבה וש"ר על אשתו שרת בת נחשון הנ"ל. ובתחלה אעתיק כל העדיות והטענות מגוף פסקי שלשה אלופי ישראל הנקובים בשמם על ספרא דמתא מק"ק קראקא ובודאי אותה ההעתקה היא הישרה הנתאמתה לחכמים עד אשר נתנוה בהעתק לוח פסקיהם איש איש על דגלו וז"ל. נוסח טענות ר' אליצור, איך בין בייא מיינם ווייב גיוועזין כו' עד אך העיקר דין תולה בעדות זו (תמצא בראש תשובה י"ב). עוד אעתיק מפסקי הגאונים וז"ל, על דבר עדים הנשארים שהביא בעל אשה זו כתוב לפנינו וכתוב בתוכו בזה הלשון, דא זאג איך אויף מיין חלק לעוה"ב כו' עד בכתב יד העד הנ"ל (תמצא בתשובה י"ב ד"ה ועכשיו). עוד שאר שמץ עדות שהעידו עליה נשים וקטנים שראו בה דברים זרים, כי אשה העידה שראתהו יוצא מחדרה קודם עלות השחר והחדר היה סגור קודם צאתו, והגדול העיד שראה בקטנותו שעיינה בראשו ושוב לא ראה מאומה, ועוד העידה אשה ששמעה מפי אחרים איך שקטן גיזם לה לומר עליה שזינתה עם הנחשד, ואשה אחרת אומרת שכתבה לו כתב ע"כ. ושוב אעתיק מפסק הגאונים העדות לזכות אבי האשה ובתו וז"ל, ולפסול העדים הראשונים פסקי אתו לקדמנא שני עדים כשרים והעידו על עדים הראשונים שפסולי עדות הם וכו' עד חשוד הוא שגונב (בתשובה הקודמת ד"ה ומעתה כו', הטעם השני כו'). ועוד אעתיק מפסקי הגאונים העדיות שהוגבו על הבעל שחזר אחר עדי שקר, וז"ל העדות שהעידו עליו ר' אביגדור וכו' עד דר ווישט ח"ו (תמצא ג"כ בתשובה י"ב ד"ה וז"ל העדות כו'), עוד העיד אחר שהבעל רצה לשוכרו, ע"כ ההעתק:

והנה אבא לדון לפני רבותיי וחביריי להיות מן המתירין וכח דהיתרא עדיף. תחילת דברינו שאותה אשה שרח בת נחשון מותר לבעלה ר' אליצור על כל אפין, והיתרה מתחלק על ארבעה דרכים:

הדרך הראשון שכל אותם העדיות אפילו אם היו ח"ו עדים כשרים והוגבו כדת וכהלכה מ"מ אין כאן דין עדי טומאה אלא עדי כיעור כמו שפסקו הגאונים הנ"ל דשמא בבגדים קאמרי ולא בקירוב בשר ורש"י פירש בסוף פ"ק דמכות דבעינן שישכבו כדרך המנאפים בקירוב בשר, ואף שרש"י בפרק השוכר את הפועלים לא כתב להדיא דבעינן שכיבה בקירוב בשר מכל מקום מאחר שכתב שם משישכבו זה על זה כדרך המנאפים ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת משמע זולת זה בעינן כל הראוי לתשמיש והיינו שכתב ישכבו זה על זה כדרך המנאפים ולא סגי במה שכתב ישכבו זה על זה, ועוד מסתמא בעינן שכיבה הראוי להעראה כי עיקר טעמא דסגי בהכי דאמרינן מסתמא הערה בה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דביאות אסורות וכן הטור אחריו דאין צריך כמכחול בשפופרת אלא כשרואים אותן דבקים כדרך המנאפים הרי אלו נהרגין שבודאי הערה בה עד כאן. והנה הנראה בעיני מאחר דליכא כאן אלא עדי כיעור וליכא קלא דלא פסק שהרי מוכח שאין כאן שום קול ורינון אלא מה שהעידו העדים והוציאו עליה רינון, וכבר פסקו בהג"מ והרי"ף והרמב"ם ור"ח ז"ל ד' עמודים יסודי עולם שאין מוציאין מן הבעל אלא בעדי טומאה ולא בעדי כיעור וכן נראה לר"י בעל התוס' וכדאי היה לסמוך עליהם שלא לאסור אשה על בעלה אלא שמהר"ם כתב שלא להקל כדברי השאלתות מאחר שדבריהם דברי קבלה, והנה כבר הכריע הרא"ש שהוא ראש לכל האחרונים שאף לדברי השאלתות לא מפקינן מבעל אלא בעדי כיעור וקלא דלא פסק ומי יחלוק על דבריו להחמיר שלא כדין להוציא אשה מבעלה, ואף הריב"ם מביא ראייה מדברי הרמב"ם ומשוה אותו לדברי השאלתות לאיסור שלא כדברי הרא"ש, והטור ג"כ כתב שדעת הרי"ף כדעת השאלתות כפי אשר ביאר אותן הרא"ש. ואני כתבתי שהרי"ף והרמב"ן ורש"י כולן הושוו בדין שלא כדברי השאלתות, וצריך אני לברר את דברי ולהעתיק קצת מחבורי בפרק כיצד אשת אחיו סימן ט"ז, וכבר ידוע פירושו של מהר"ם איך מפרש השאלתות ואיך ר"ת חזר לדון כדברי השאלתות כאשר כתב באשר"י, ואינני צריך להעתיק אלא מה שחיברתי על דבריו ואיך עמדתי בהחלט הדבר לפי קוצר תבונתי ומיעוט שכלי וזה הלשון, ונראה לפי דברי מהר"ם ויישובו הא דקאמר בקלא דלא פסיק דסגי בראית הבעל לחוד אין הפירוש שקול יוצא ע"י שראה הבעל דבר מכוער או קלא דפסיק שיצא הקול על ידי עדים שראו דבר מכוער כמו שפירש הטור דאם כן קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול, אלא נ"ל קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל זה הנחשד שזינתה עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל, וכן יראה להדיא מן הרמב"ם פ"ב דהלכות סוטה כפירושי, ומ"מ היכא שיש עדים בדבר הכיעור אז סגי אפילו בלא קול כלשון השאלתות, והא דקאמר הא בקלא דפסיק שצריך לכל הפחות קלא גבי עדי כיעור אין הפירוש שצריך לקלא אלא ה"פ הא דקאמר רב שצריך עדים לכיעור אבל בלא עדים אפילו ע"י ראית הבעל וג"כ יש קול אינה נאסרת היינו בקלא דפסיק לזה צריך עדים אבל ה"ה בלא שום קול מהני, גם כתב הטור לדעת ר"ת ר"ל כמו שחזר בסוף ופירש כדברי השאלתות שאם יש לה בנים לא תצא אלא בעדי טומאה. ולא דק בדבריו כי אליבא דר"ת כמו שפירש מהר"ם לעיל אף בעדי כיעור אפילו יש לה בנים תצא דהוי כמו פתח פתוח כו', וכן כתב הרא"ש גופיה אליבא דר"ת, ועוד כתב המרדכי בשם מוהר"ם וז"ל ואחרי שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם כמו על התלמוד ואף רבינו תם חזר בו שוב והיה חושש להחמיר כדבריהם ואף המיימוני פרק כ"ד דאישות כדבריהם וז"ל, היו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים ניכרים שהיתה שם עבירה ואע"פ שאין עדות ברורה בזנות כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ומיד נכנסו בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והוא לובש מכנסים או שהיא חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מן הכילה או שניהם יצאו ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראו מנשקין זה את זה או מגפפים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלת וכיוצא בדברים הללו אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה. עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פירוש בלא ראיית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובתה שהכתובה תקנת תכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי כדברי השאלתות עכ"ל, ושרי ליה מריה כי אגב תורפיה לא עיין בדברי הרמב"ם כלל כי אדרבה לשם משמע להפך שהרי כתב אפילו היכא שראו עדים הכיעור מ"מ אם רצה יוציא משמע שאינו מחוייב להוציא והיינו כדברי הג"מ ור"ת ורי"ף, גם מה שכתב אח"כ או עשתה דבר מכוער פירוש בלא ראיית עדים על כרחך צריך לפרש שהיא אינו מכחישתו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלא יכול לומר ראיתי דבר מכוער ממנה, וגם הרמב"ם פסק פרק כ"ד דאישות שאפילו אם ראה הבעל שזינתה אינו נאמן להפסידה כתובה, וכן כתב המהר"ם גופיה בתשובה שאין הבעל נאמן והוא בהגהות דקידושין, וזו אינה צריכה פנים דפשיטא דאינו נאמן אם לא שאינה מכחישתו. האמת שהוא מפרש כך מדעתו אבל אינו כן אלא הכל בעדים רק שהרמב"ם חוזר ומפרש הא דלעיל הא דקאמר רצה הבעל מוציא כו', ואף שיש קצת לדחוק וליישב דברי מהר"ם איך השוה דברי הרמב"ם לדברי השאלתות בשינויי דחיקי אבל אין לנו להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן, וכן פירש (הרא"ש) להדיא שדעת הרמב"ם כה"ג ור"ת שאין מוציאין בעדי כיעור מבעל דא"כ מאי קאמר אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן הלא בעדי כיעור לחוד סגי. וא"ל דאו או קתני כלומר בעדי כיעור או בראית הבעל בקלא דלא פסיק אם כן ה"ל לפרשו קלא דלא פסיק ודבר מכוער בראית הבעל, ועוד דלא ה"ל לאתויי ברייתא דרוכל יוצא כו' דמדבר בדבר מכוער בראית הבעל אדבר מכוער בשני עדים, ולכן נראה שהשאלתות מפרשי דברי רב בעדי טומאה וברייתא דרבי שרוכל יוצא בעדי כיעור רבי סבר דבעדי כיעור מפקינן מבעל ורב סבר דבעדי כיעור לא מפקינן מבעל כלל אלא בעדי טומאה ופסק תלמודא הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר אז עדי כיעור לא מהני אלא צריך עדי טומאה וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דמהני עדי כיעור עם הקול שיצא בעיר, אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן מבעל אפילו בקלא דלא פסיק, ועדי כיעור עם קלא דלא פסיק דוקא חשוב כפתח פתוח או עד אחר קנוי וסתירה, ומה שהיה קשה לר"ת לעיל דאי רב בעדי טומאה מאי קאמר כי אפסקא לקלא כו' איך שייך לשון קול בטומאה, אגב דבעי למימר באותה סוגיא אלא דליכא עדים ואפסקא לקלא נקט נמי בתחלה האי לישנא ועוד דאלישנא דמתניתא קאי דקרי ליה נטען דמשמע בדברים בעלמא והיינו קלא וזהו מסתברא, אבל לא מסתברא כלל לפרש ובעדים סתם דקאמר רב היינו בעדי כיעור וכן באו עדי טומאה דברייתא איירי בעדי כיעור וכך היא שיטת רב אלפ"ם והרמב"ם עכ"ל, ונראה מה שכתב כך היא שיטת הרי"ף כו' אין ר"ל שהרי"ף סובר דבעדי כיעור עם קלא דלא פסיק מפקינן מבעל כמו שפירש הרא"ש אליבא דשאלתות, כי הרי"ף והרמב"ם פוסקין להדיא דאין מוציאין כלל מבעל אלא בעדי טומאה עד שיהא כדרך המנאפים ודוקא מן הנטען מוציאין בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, ומה שכתב שיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר שמפרשי דברי רב ובעדים בעדי טומאה והברייתא בעדי כיעור אבל אינם מפרשים תצא מן הבעל כשאלתות אלא מן הרוכל הנטען, ומתוך כך שגג הטור וכתב לדעת הרי"ף בעדי כיעור עם קלא דלא פסיק מפקינן בין מנטען בין מבעל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל, וליתא שהרי"ף לא סבר כן אלא שהרא"ש פוסק כן כדברי רש"י והשאלתות שמפרשי תצא אבעל קאי. ומה מאד יפו בעיני דברי הרא"ש שמכריע כשאלתות ואינו מקיל בהן ומפרש אותה בסדור יפה, וראייה שהביא מהר"ם מדקאמר אין אוסרין על היחוד ולא אמר אין אוסרין ותו לא, חילוק קלישא הוא בעיני לבנות עליו יסוד בניין על דרך האמת. עד כאן העתק וקצרתי, והשתא נתלבנו דברינו שהאשה מותרת לפי דעתי אפילו אם היו עדים אמיתים ח"ו:

וטרם פתחי להכנס במבוי המקורה להתיר אציע שיחתי לפני הגאונים הנ"ל שכתבו שיש ט"ס במרדכי ולא כתבו באיך ומה לתקן המעוות והמעוקל ואם היו באים לתקן שלא כפירושו היה להם לפרש ולומר מה שכתב ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה כו' חוזר לדבריו הראשונים דלקמיה דאיירי בעדי כיעור, גם לפי דעתי שאי אפשר לתקן כולו שהרי מהר"ם דימה לחשוב שדברי הרמב"ם כדברי השאלתות היינו במה שיכול להוציאה ואין לה כתובה כדברי השאלתות אף שלא הושוה ממש לדבריהם הרי שהם כתבו שמוציאין בע"כ ממנו, גם אפשר מאחר שהפסידה כתובתה א"כ מסתמא ראוי לו ומצוה להוציאה וקרוב קצת דבריו לדבריהם, א"נ אף השאלתות לא איירי שמוציאין ממנו אלא היכא שאינו מכחישן ומאמין לדברי העדים שראו הכיעור אבל היכא שאמר הבעל להדיא איני מאמין לעדים כלל שראו אף הכיעור הזה אין מוציאין מידו. אבל מ"מ דוחק דמניין לו להוציא דברי רבינו משה מפשוטו כאשר פירשנו:

סוף דבר הא לן קמא דהאי איתתא שריא לבעלה ולא יכול לגרשה כלל בע"כ, ואף לפי סברת הרמב"ם שכתב אם רצה להוציא מוציא היינו בימיו שלא נתפשט חרם הגאונים ודר"ג שלא לגרש אשתו בע"כ אבל בימינו ובזמננו שנתפשט חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ כל היכא דשרי לבעלה לא יכול לגרשה בע"כ, וה"ה שלא הפסידה כתובתה דהא טעמא דר"מ דהפסידה כתובתה משום תהא קלה בעיניו להוציאה והכא שלא יכול להוציאה ממילא שלא הפסידה כתובתה:

והדרך השני אף אם היה העדות מספיק לאסרה ולהוציאה מבעלה הכא שלא הוגבה בפניהם לית כאן בית מיחוש כלל, ואל תבא לאסרה מדברי ראב"ן שפסק דבדיעבד הוי קבלת עדות שלא בפניה עדות כי כבר הוכחתי בחיבורי פרק הגוזל קמא סימן ט' שאין הלכה כדבריו ואעתיק לך ממנו קצת הענין וז"ל, מה שכתב המרדכי בשם ראב"ן מאחר שמכשירין לקבל העדות שלא בפני בעל דין ע"י אונס ש"מ דבדיעבד כשר אף בלא אונס דאי פסול בדיעבד אף בלא אונס א"כ באונס נמי ליפסל, ועוד כתב שאם אינו בעיר ואין שהות לשלוח אחריו דמקבלין ע"כ. והנה מה שכתב אם אין שהות לשלוח אחריו כו' נראה דלא סבירא ליה כוותיה אלא כמו שפסק ריב"ם דאף באונס לא מגבינן שלא בפניו אלא א"כ פשע שלא בא, ומ"ש ראב"ן בדיעבד כשר כו' היינו שמביא ראייה מדברי עצמו שפסק להדיא אפילו היכא דלא שלחו אחריו מ"מ מקבלין העדות היכא דאיכא אונס כגון שהעדים חולים או הוא, וגורס או שלחו אחריו ולא בא, אבל לפי מה דכתיבנא שהגירסא המקובלת היא ושלחו אחריו אם כן לית ליה ראייה כלל דמחמת אונס נמי לא מכשירין לקבל העדות שלא בפניו א"ל שפשע ולא בא. ואדרבה ריב"א מביא ראיה שאם קבלו בדיעבד שלא בפניו אין עדות כלל לדון על פיו וראייתו מפרק האשה שנתארמלה (דף כ') אין מזימין העדים אלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי, פירוש מכחישים העדים אף שלא בפניהם דלא לחוב את העדים אלא חוב של בעל דין והרי הוא בפנינו אבל אין מזימין כו' פירוש לדון אותם על פי אותה הזמה משום דהוי חובת העדים ואין מקבלין שלא בפניהם אבל לעניין הכחשה הוי שפיר הזמה, אלמא אף בדיעבד שקבלו הב"ד ההזמה מ"מ לא הוי קבלת עדות לדון ולחייב העדים עליה מאחר שלא הוי בפניהם. ואף שכתב המרדכי שיש דוחין שכל ענייני הזמה חדוש הוא ולא גמרינן מיניה, איני מבין דבריו כלל דנהי דעדים זוממים חדוש לחייב אותם מטעם תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא גמרינן מיניה לחיובא ולא לחומרא אבל לפטור ולקולא שפיר ילפינן מיניה מכח ק"ו שאפילו עדים זוממים לא מחייבינן להו שלא בפניהם ק"ו בדוכתא אחריתי, וכן יראה מלשון רש"י בפרק כל הבשר גבי בשר בחלב חידוש הוא דוקא חומרא לא גמרינן מיניה, ואף את"ל דפרכינן הכי בין לקולא בין לחומרא מידי הא באורייתא כתיב שאין מזימין אלא בפניהם ובהזמה גופיה מנלן אלא דקי"ל לרבותינו שאין מקבלין העדות שלא בפניו משום דהוי כמו דין ואין דנין את האדם לחוב שלא בפניו כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט וה"ה לכל מילי דדינא, ומש"ה כתב בעל העיטור תשובה לרי"ף וז"ל קבלת עדות צריך שלשה ומומתין יודעין הלכות עדות כשר ופסול וזהירותם בקבלתם לקבל כל אחד ואחד דתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ומחדש התחילו הדיוטות לקבל עדים ומטים עקלקלות, וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואין ראוי לדון על פי אותו שטר עכ"ל. ובתשובות מיימוניות הביא דברי ריב"ם לפסק הלכה וכן הסכים הרא"ש, ותימה על הגאון מהרא"י שהביא בכתבים סימן קע"ה דברי ראב"ן לפסק הלכה. ואולי לא סמך אדברי ראב"ן כל עיקר אלא סמך קצת אמה שכתב בסוף התשובה וז"ל ואף כי עיקרן אינה אלא לברר אמיתת הדברים לפי אומדנות הוכחות עכ"ל, פירוש מכח זה היה מתיר לגבות שלא בפניו וגם העיקר שאותו גברא שצוה להעיד שלא בפניו גברא אלים הוה כמו שכתוב בראש התשובה ולכל זה יכול להיות שריב"ם גופיה מודה ובודאי כך דעתו, ותדע כי לא הורגל זה הגאון לפסוק כחד דעה בפרט בדיני ממונות וגם רבים חולקים עליו כגון ריב"א והאשר"י אלא עיקר כמו שפירשתי ע"כ העתק מחבורי. ואף שנמצא כתוב בחידושי מרדכי בהגהות החדשות הנוספות עליו בדפוס וז"ל. תקנת הגאונים כשמקבלים עדים מן הקטטות שאין לעדים להעיד בפני הבעלי דינים כדי שלא יעשו זה את זה קטטות כשישמעו עדותם וגם הדיינים לא יגלו עדותם שיקבלו לבעלי דינים שלא ילך בעל ריב אליו להתקוטט אבל עסקי ממון מקבלים בפני בעל דין עכ"ל, אין לטעות ולומר דשרי נמי בנדון זה לקבל שלא בפניה כדי שלא יתגלגל ריב חלילה, ואין לדמות עניין זה לנדון דהא כל עסקי ממון הזהיר שם שלא לקבל העדות אלא בפניו ולחוב את חבירו אלא בפניו, כי טעם זה שכתב מפני הקטט כו' אינו מספר כלל אלא להדיין שרוצה לישב ולדון דברי ריבות וקטטות בין איש לחבירו או בין משפחה למשפחה שאין בהן דררא דממונא וכ"ש שלא יהא בהן דברי אסורים אלא ענייני חירופים וגידופים ולראות מי הוא הפושע וכדי שידע לפשר העניין וידע מי מחוייב ביותר כדי להשקיט הריב אז הוא שרי לקבל העדות שלא בפניהם, ועוד הארכתי לשם בחידושי הרבה מאלו הדינים ונלאיתי להאריך. ואין לשדות ביה נרגא ולומר שמפני אלמותו של רבי נחשון כ"ץ שאימתו מוטלת על הבריות שלא היו יכולים העדים להעיד אלא בהסתר ובהחבא, ומה שרצו הגאונים הנ"ל לתלק דלא אמרינן דין אלים לגבי בניו אין טעמא ברור לדבריהם כסיני דמ"ש הא מהא ומסתמא דתלמודא דפרק חז"ה דמסקינן לשם דלבן הגזלן יש לו חזקה כשבא בטענת עצמו היינו כשהחזיק שלש שנים אחר מות האב שכבר חלף והלך לו אלמותו של האב כדמשמע צורתא דשמעתא למעיין שם, אף שדברי מהר"ם שכתב על הישוב משמע שאפילו באביו חי קאמר מ"מ יש לתמוה אף עליו, ועוד שאני התם דחזקה מסייע ליה ותדע דאפילו הגזלן גופיה מהני ליה חזקה במה שלא הוחזק עליה גזלנות כ"ש בנו שלא הוחזק בגזלנותא כלל, וגם יש לחלק בין ממון שאין אדם חוטא ולא לו ובין פגם בתו שפגמה פוגמתו שהרי סוקלין אותה על פתח בית אביה לומר ראו גידולים שגדלתם כ"ש בת כהן שתלויה בקדושה וע"כ יצאה להחמיר ולידון בשריפה שיהא בה שייך דין אלם, אלא שתמה אני על הגאונים איך הושבו חכמים אחור והיה להם להשיב נהי דהוי אלם מכל מקום אבות יאכלו בוסר וגו' הלא עיקר דינה דגבינן עדות שלא בפני אלם היינו מקור חוצבו מהאי עובדא דמרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאה כו' א"ל מרי בר איסק לרב חסדא וכי דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראייה וא"ל רב חסדא הכי דיינינא לך ולכולהו אלמי דכוותיך, משמע דמקלינן גבי אלם למעבד ליה נגד דת תורתנו וה"ה למגבי עדות שלא בפניו. ומה שיש רוצים לדקדק מהאי עובדא איפכא כבר ביארתי יפה לשם בחיבורי, אלמא דעיקר דינא דאלם משום קנסא ואם כן אי קנסינן ליה לאב למה נקנוס לבניו וכזו לא אשכחן לא בתורה ולא במשנה ולא בתלמוד, והא דצריכין למימר במקום דאין קונסין בנו אחריו היינו במידי דאתי ליה מאבוה כגון שאביו בנה בית כו' כדאיתא התם, ועוד בר מן דין וכי כל בע"ד מהימן לומר אחבריה גברא אלמא הוא אלא דוקא שיש קצת רגלים לדבר כו' כמו שכתבו התוספות והרא"ש והכא מאי רגלים לדבר איכא ואדרבא חזינן שהוא מן הנרדפים והנעלבים כמו שכתבו הגאונים הנ"ל וז"ל, ועוד דברור לנו שבזמן שנגבה עדות זו היה צד אליצור המושלים וראשי הקהילה והיו יכולין לגבות עדותן לפניו ותו הרי הראה לנו נחשון שטר חתום בתלתא גברי מהימני דהיינו ר' משה ור' אהרן ור' דוד שהתרו בפני אליצור הנ"ל שאם יש לו עדות שיגבה בפניהם והם רוצים לישב בב"ד ולא יגורו מפני איש ומדלא עשה זאת נראה דאין מקום לטענתו שגבה עדותו שלא בפניה מפני אלמותו של ר' נחשון ע"כ לשון הדיינים, כל שכן לפי טענותיו של רבי נחשון שרוצה לברר שבאותו הפרק שהוגבה העדות הכה אותו העד הראשון בפני הראשים מכת מרדות והיה נספה בלא משפט ראשים שהקהל תפסו אותו במשמר כעין ארבעה שבועות ע"י אותו העד והיה בעו"ה נספה בלא משפט והוה על הוה בא לו, ואיך יעלה על לב האדם לדון בו דין אלם שיוכשר קבלת ההדיוטות שלא בפניו, ואף אם תאמר להחמיר ולומר דהילכתא כראב"ן דקבלת עדות שלא בפניו הוה עדות בדיעבד מ"מ אינו אלא בממון ומטעם הפקר ב"ד הפקר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מה שאין כן בנדון לאסור אשה על בעלה ולפוסלה דדמי לדיני נפשות הלא אשכחן דאין אדם משים עצמו רשע כמו שאין אדם חייב מיתה על הודאת עצמו, ואם כן איך נשים אותה רשעה שלא בפניה וק"ו לפוסלה ולפוגמה, ואין חילוק בזה שהוגבה בפני הבעל שהרי הוא בא לחוב לה ולפוסלה, ואף אם יבא בעל דין לחלוק ולומר שהוגבה לחובתו מ"מ אינו מועיל לפוסלה נהי דחוב לו שיוציאה מביתו מ"מ הוא אינו נפסל ונעשה רשע וא"כ איך יועיל אותו הקבלה לעשותה רשעה ולפוסלה:

ועוד נראה בעיני דעיקר הטעם שאין מקבלין העדות אלא בפני בעל דינו היינו משום שלא יוכלו להעיד כל כך בפניו שהוא ידע בשקרייהו, ואף דמשמע מעבדא דינאי מלכא דקטל כו' ששלחו לו חכמים יבא בעל השור ויעמוד על שורו היינו דילפינן מקרא והועד בבעליו וגזירת הכתוב שבעל הממון יעמוד על ממונו, ואולי אף בזה איכא טעמא שמא לא יוכלו העדים לשקר ולהעיד בפני בעל הממון אף שלא ידע בשקרייהו מכל מקום שמא יסוגו אחור בראותם בעל הממון שלא להפסיד ממונו שלא כדין, ונראה בעיני אף אם היה ינאי המלך עומד לפני העדים מ"מ לא היו יכולין לקבל העדות שלא בפני העבד שהרי אנו מוזהרין על הריגתו כמו על ישראל ואיך ידונו שלא בפניו ולא אמרינן דקבלת האדון יסייע לחוב לעבדו שלא בפניו, ולישנא דתלמודא התם מסייע לנו ששלחו ליה רבנן תא את נמי להכא שמע מינה דתרווייהו בעינן דאם לא כן הל"ל תא להכא, וק"ו בן בנו של קל וחומר בנדון זה, ותשובת הרא"ש מסייע לנו כאשר הביאו הגאונים בפסקם:

הדרך השלישי אף אם תאמר שהעדות מספקת לאיסור וגם בדיעבד הוה קבלה מ"מ בנדון זה העדות לא הוה עדות שהרי הוגבה על פי הדיוטות ממש ושלא בדרישה וחקירה, וכבר פסק רבינו תם שאין להוציא אשה מבעלה אלא ע"י דרישה וחקירה, ואביא ראייה לדבריו מהא דמסקינן בסוף יבמות תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי ר' עקיבא ר' טרפון אומר בודקין וקמיפלגי בדרבי חנינא דאמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קמיפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי, ופסק ר"ח והרי"ף דהלכה כר"ע, וע"כ צ"ל דטעמא דיליה לאו משום דכתובה לחוד היא דאטו משום דמהני גבי ממון יקילו לומר דמהני גבי נפשות אדרבה איפכא מסתברא מאחר דלא מהני לגבי נפשות לא מהני לגבי ממון, וא"ל דר' עקיבא לא קאמר דלא בעינן דרישה וחקירה אלא לענין כתובה לחוד דהיכא תבוא לגבות כתובה אם לא שיתירוה הב"ד להנשא, ומאחר שצריכה דרישה וחקירה לענין שריותא דילה למה אמר שאין צריכה דרישה וחקירה לכתובה אלא בודאי ר' עקיבא סבר דבודאי לענין שריותא דילה אינה צריכה דרישה וחקירה כלל דהא קילא לה לגבות כתובה דהא נשאת ע"פ עד אחד אפילו על ידי קרוב וכמו שכתב רבינו משה פרק ג' דהלכות גירושין וז"ל, אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או נכרי המסיח לפי תומו ועד מפי עד מפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארתי, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי עדים ובעדותם כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה זה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד אפילו שפחה ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ע"כ. א"כ בא ר' עקיבא לומר שאין בודקים לעדות נשים בדרישה וחקירה דלענין שריותא דילה פשיטא דלא בעי ולעניין גביית ממון שהיא הכתובה נמי לא תקנו דרישה וחקירה דכדיני ממונות דמי אף דליכא בה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין מ"מ לא חלקו חכמים בין דיני ממונות א"נ משום חינא אקילו נמי גבה, ור"ט סבר מאחר דסוף סוף מתירין א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא, ואף שהקילו בעדות אשה מ"מ אותו העד שמעיד או שני עדים שמעידים אין יוצאין מדין דרישה וחקירה שמא מתוך דבריהם ילמדו לשקר והלכה כר' עקיבא אבל לאסור אשה על בעלה דלא מקילינן לגבה פשיטא דבעי דרישה וחקירה לכ"ע, וכן כתב האגודה במסכת יבמות בפ' הבא על יבמתו שאין לפסול ולפגום שום איש ישראל בלא דרישה וחקירה. ומאחר דאין לפוסלה ולאסרה על בעלה בב"ד זה שהוגבה על פי הדיוטות ממש בלא דרישה וחקירה אלא אדרבה דרוש וחקור העניין שהוא לשקר א"כ אין ממשות כלל בכל עדותיו. ואין שייך לומר כאן דפלגינן העדות ולומר נהי דאינה נאסרת מ"מ הפסידה כתובתה דלעניין ממון לא בעי דרישה וחקירה ונבוא לדחוק ולומר אף שאין שייך הכא טעמא דנעילת דלת ואדרבה אי מפסידתן כתובה בלא דרישה וחקירה עבדינן נגד הסברא שהרי הקילו חכמים לגבה משום חינא כדפירש"י וכ"ש דנוקמה אדינה אפ"ה נתפוס טעמא קמא שכתבנו ואין לחלק בין דיני ממונות. זה אינו דפשיטא לפי מה שנהוג בינינו תרם ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ א"כ כל היכא דשריא לבעלה ויושבת תחתיו אית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדפיר"י. ועוד איך יתכן לומר שהפסידה כתובה א"כ זינתה ואיך שריא לבעלה ומדשריא ש"מ דאוקמה אחזקה שלא זינתה ואיך הפסידה כתובתה, ועוד לא שייך למימר כאן פלגינן כלל דהא מדינא בעינן דרישה וחקירה אף בממון אלא שהקילו חכמים גבי ממון ומאחר דהכא גבי לאסרה על בעלה בעינן דרישה וחקירה אם כן פשיטא דמוקמינן האי איתתא לכל דבריה כדינה:

שוב מצאתי בתשובות הרשב"א סיוע לדברינו דבעינן דרישה וחקירה בפרט האידנא וז"ל התשובה, ומ"מ אני רואה כי רבו היום אנשים מתפרצים ואין איש בארץ להוכיח לרשע ולגלות מומו ולאמר למקלקל מקומו מדוע ככה עשית ובנות ישראל צנועות הן אלא שהדור מנוולן ולפיכך מן הראוי לחכמים ולנכבדים לחקור הרבה ולדרוש ולהוציא דבר לאמיתו כי מדין התורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכים דרישה וחקירה אלא שבדיני ממונות בלבד הקילו משום נעילת דלת וכאן באמת אף כשתמצא לומר שהוא כדיני ממונות הואיל ועדיין לא נשאת היא לאחר ואין כאן עדיין דיני נפשות ראוי לנעול דלת בפני בעלי הוללות וסכלות ודורשין וחוקרין אותם להוציא לאור משפט וכדאמרינן בריש פרק אחד דיני ממונות דאפילו בדיני ממונות בדין מרומה צריך דרישה ותקירה דגרסינן התם רב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלוואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה כדרבי שמעון בן לקיש דר' שמעון בן לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדוף הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה ע"כ. ואם הורה כך בעדים שבאו להעיד על מה שנתקדשה ולהחמיר ק"ו בעדות שבאו להעיד לפסול האשה ולפוגמה ולהוציאה מבעלה. ולאותם שני דרכים שכתבתי שהעדות בטלה משום שהוגבו שלא בפניה או שהוגבה על פי הדיוטות בלא דרישה ותקירה מסייע לנו תשובות הרא"ש וכאשר הביאו אותה הגאונים בפסקם ע"כ לא הוצרכתי להביאו:

הדרך הרביעי דנהי דסהדי דקמסהדי על עיקר הכיעור סהדי שקרי נינהו כאשר העידו עליהם עדים כנ"ל, ואף שיש לפקפק ולהשיב דרוב מעשיהם הרעים של אותם האנשים בעו"ה הרגל מצוי באנשי דורנו ובפרט בקהלה קדישא דפראג ביותר מרוב ריבוי ההמון שהם כצאן אשר אין להם רועה, ס"ס מאחר שהוחזקו לרקים ופוחזים כאשר חקרו ודרשו הגאונים הנ"ל ואף אני הקטן אחריהם חקרתי ודרשתי שכל פומי שוה שקלים הם מסובין וא"כ איך יוכשרו לעדות כזו, בפרט מאחר שיש עדות שחקר האי זעליקמן הנ"ל אחר סהדי שיקרי ובא לשכור עדים עד שמצא סהדי שיקרי דזילי אאוגרייהו ובאותו הדבר קל להעיד כפי רצונו, וכבר ידוע שהרקים והפוחזים שאינם בדרך ישוב העולם ודרך ארץ וכ"ש במצות שפסולים לעדות כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות פי"א וז"ל, מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי הוא בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבאו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבאו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונם של ישראל על פי רשעים ע"כ, וכ"ש שמצורף לזה שמחמת שנאה ותגרא שכר לסהדי על ר' מרדכי כהן הנ"ל ובאו לנקום נקמת נפש ואף שהלכתא כחכמים דשונא כשר להעיד מ"מ גבי רקים ופוחזים פשיטא דפשיטא דלא מהימני. ולולא דמסתפינא מרבותיי וחביריי אמינא דשונא גמור פסול להעיד מדמסקינן ספ"ק דמכות הרוג יציל נרבע יציל, ופירשו התוס' משום שהוא שונא לו ואף שגבי נרבע סתרו זה הטעם ופירשו בע"א מ"מ גבי הרוג יציל כו' עומד זה הפירוש על אופנו מפני שהוא שונא לו וכן פירשו בפ"ק דסנהדרין וקשה הלא שונא כשר לעדות, ודוחק לומר דדוקא אליבא דר' יהודה פריך דפסל שונא לעדות דא"כ הל"ל הניחא לרבנן דמכשרי שונא לעדות אלא לר' יהודה מא"ל ועוד מאי פריך לר' עקיבא דדריש התם במתניתין מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כו' דלמא הוא סבר כרבנן ור' יהודה סבר כרבי דאמר התם במתניתא בד"א כשהתרו בהם אבל לא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ואמת שמצאתי בתוס' הגליון תוס' הישנים קושיא זו ובתימה עומד בודאי תימה וצריכה תלמוד קאמר והניחו לנו מקום להתגדר בו דבודאי שונא גמור כהרוג וכדומה לו פסול לעדות ולא פליגי אלא בסתם שונא היינו שלא דיבר עמו שלשה ימים כדאיתא התם להדיא במתניתין דבשונא כזה פליגי אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו אין לך נוגע בעדות גדול מזה, כל היכא דאיכא למיחש שהוא עושה להנאתו פסלינן כאשר כתב הרמב"ם והטור וז"ל כל כיוצא בזה לא יעיד עליהם ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר וידע הדבר להעמיד ולראות אם ידע שיש לו לעד שום צד הנאה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאת הרי זה לא יעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר שנוגע בעדות כך לא ידון עד כאן. כל שכן מה שראיתי כל דבר כתוב וחתום איך נגבו אותם העדים במרמה ותרמית ומראשו ועד סופו אין בו מתום וכזאת לא יעשה בישראל הכזונה יעשה את אחותנו והפב"ד העתקתי בסוף סיום הכשר היריעה, ומאחר שאותו כתב עדות בטל הכל שוא ותפל. והעדות השני שהגאונים דימו לדמות לכיעור אומר אני אף שהוא עדות כיעור להרחק ממנו מ"מ אין זה כיעור להוציא דאינו דומה כלל למה שכתב הרמב"ם שניהם יוצאים ממקום אופל דהיינו פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר מה שאין כן בנדון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצויין בעיר גדולה כמוה ושומרי העיר סבבוה תמיד ולומדי התורה נעורים ומצויים להקיש על דלתות פתחי הבתים הפתוחים לרוחה ואין זה מקום סתר כלל, ואף זה היה בכתב ולא התירו לקבל עדות מפי כתבם אלא בדיני ממונות משום נעילת דלת ותיקון השוק כמו שכתב הרמב"ם אבל לא לעניין שאר דברים כגון קנסות או לאסור אשה על בעלה או לעניין עדות קידושין, והארכתי בעניין זה בפרק ארבעה אחין, רק אעתיק לפני רבותיי מעט מנהו וז"ל רש"י ז"ל פירש בחומש מפיהם ולא מפי כתבם מכאן שאין העדים יכולין להעיד בכתב ולשלוח לב"ד אחר וכתבו התוספות והרא"ש אין להביא ראייה לדבריו מהא דתניא בפרק מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר אלא בכתב ורחמנא אמרה מפיהן ולא מפי כתבן שאני אלם שאינו ראוי להגדה כלל כדאמרינן בעלמא כל שאינו ראוי לבילה בילה (אינה) מעכבת כו', ור"ת נהג שישלחו עדים עדותן לב"ד בכתב ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן אף שאפשר לומר ששכחו עתה מ"מ בעת שכתבו היו יודעים ואם יראו בכתב יזכרו, ומדברי הרמב"ם יראה כרש"י שכתב בפ"ג דהלכות עדות וז"ל, דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכתב הטור עליו הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר, ומ"מ נהגו העם כר"ת לשלוח העדות בכתב למקום אחר היכא שמכירין חתימתם, והנראה בעיני דלאו משום דינא הוא אלא משום תיקון העולם ותיקון הסוחרים ההולכים למרחקים מביתם לשוקא לטרוף להם חוקם ולוים ופורעים ומקיפין ממקום למקום שלא יהא צריך כל פעם ליקח עדים עמו, ואולי אף הרמב"ם מודה לזה, ומה שכתב שהתירו לרבותא דסיפא קאמר כמו שמסיק ואין דנין בעדות שבשטר בענייני קנס ק"ו מכות וגלות, וכן נראה עיקר כרש"י ורמב"ם שאין לדון על פי עדות בכתב א"ל בדיני ממונות נוהגים היתר כר"ת אבל בדיני קנסות וכן בעדות על אשה שזינתה או לפסול עדות אין דנין ע"פ השטר וכן עדים מעידים על הקידושין בכתב ידן בלא ב"ד כאשר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל, ועל עדות שאמרת אם מקבלים מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שיעשה בדעת המתחייב כשטר מקנה שממנו אנו למידין שנאמר וכתוב בספר וחתום וגו' שהמוכר צוה לכתוב ולחתום וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם הוא זו, וזה שאמרו הודאה מפי שנים וצריך לומר כתובו שאם לא צוה אין להם לכתוב ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותם עדות, וכדאי' בפ' זה בורר (כ"ט:) דגרסינן התם ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דר"ש בן לקיש דאמר חזקה אין עדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כלומר וה"נ חזקה לא חתמו אלא א"כ אמר להם חתומו והבו ליה מתקיף לה רב פפי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי שאלו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי, אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסילי, והכא נמי אם כתבוהו וחתמוהו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכים על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפניהם והאריך ואני קצרתי, וכ"ש היכא שחזר בו שאין ממש באותו עדות ואפילו כאבק פורח להבאיש שמן רוקח, ואינו, ושאר עדות של נשים וקטנים פשיטא שאין ממש בעדותם ואין ממש בדבריהם כאשר כתבו הגאונים הנ"ל בפסקים באר היטב. ושוב בחפזי עיינתי בפב"ד שהובא מק"ק פראג והיא כתובה בסוף הכשר היריעה וכתוב בה שיש תקנה והסכמה בקהלה שלא לגבות עדים בב"ד אלא בפניהם ובפני שני שמשים וסופר דמתא ואף מהר"ר יהושע שהוא מצד שכנגדו פיו הודה בדבר א"כ פשיטא שנתבטל ונתהרס כל בנינו אשר בנה אותו זעליקמן הנ"ל בכל תחבולותיו בעדות לשוא עמלו בוניו בו דפשיטא דתקנת הקהלה תוכל להפקיע העדות אפילו שהוא עדות כשר כאשר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל, מה שהקהל עשו תקנה מחמת הפריצין שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין שורת הדין נראה בבירור שרשאין בני העיר לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר ואם יש שם תלמיד חכם ולא הסכים עמהם לא, והטעם בזה לפי שהציבור יכולין להפקיר ממונו של זה ונמצא כמקדש בממון שאינו שלו וכמו שאמרו בכמה מקומות בתלמוד אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ובפרק חז"ה אמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין רב אשי אמר באשה ודאי אין קידושיו קידושין הוא עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, וביבמות פרק ב"ש ההוא עובדא דהוה בנרש דאיקדשא כשהיא קטנה וגדלה ואותיבוה אבי כורסיה אתא איניש אחרינא וחטפה מיניה ורב חננאל תלמידיה דרב הוה התם ולא אצרכה גיטא מבתרא אמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דבכל מקום הפקר ב"ד הפקר כו' עד ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרב ר' משה בר נחמן הודה לדברי. ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל התשובות. ומה היה צריך נמי לטעמא דהפקר ב"ד הפקר ואף א"ת שיש חולקים על דבריו היינו משום דבעו להפקיר דין עדות שהוא כנגד תורתנו דכל שנים כמאה עדים דמי אבל הכא שתקנת והסכמת הקהילה לאוקמה אדינא דאורייתא שהרי מן הדין אין גובין עדות אלא בפני ב"ד כדי שיבא בעל השור ויעמוד על שורו אלא שבאתם להקל ולומר שהתירו בעדות ממון לקבל ע"י אונס, וה"ה בדיעבד אפילו בלא אונס כדעת הראב"ן וכמו שהקילו לגביה לעניין דרישה וחקירה פשיטא שיוכלו לתקן שלא ישתנה מדינא דאורייתא ובטלו כל הדעות שהוגבה שלא בפניה ולא בפני השמשים והסופר ונתרועע כל היסוד ונפל כל הבנין:

ועכשיו שביארנו כל הדרכים וארון אלהים ולוחות הברית עוברים לפנינו לתור למרים מנוחה וכשרון טהרה לבעלה, באתי לדבר משפט עם בעלה שבא למעול מעל ולבגוד באשת נעורים ולהפר ברית אשר כרת עמה ולא שמע למוסר מלאכי מפי האלהים ואומר שמאמין לדברי העדים באמרו שכשרים הם בעיניו לנאמנים ונאמנים בברית אתו ועבדה לנפשיה חתיכה דאיסורא כעובדא דשמואל בהאי סמיא בקידושין דא"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ויבא לשלם כל כתובה, ועל זה באתי לענות לו מן הסערה הלא שנינו משנה שלמה בסוף נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה כו' ע"כ לשון המשנה, וכתבו התוס' וז"ל חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ואם תאמר טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרינן בקידושין פרק האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ותירץ הרב ר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו, וקשה דאמר בפרק יש מותרין כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וע"ק דאמרינן בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שוויה נפשה חתיכה דאיסורא, ונ"ל כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת, ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שוייה לנפשיה חתיכה דאיסורא ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס היה, ויש אומרים דמשמתינן ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשום עכ"ל התוס'. והשתא מאחר דאיכא תקנת ר"ג שלא לישא אשה על אשה ולא לגרשה בע"כ למה לא ניחוש ג"כ לגבי בעל היכא שאמר מאמין אני לע"א או לפסולי עדות כגון רקים ופוחזים דהכא שאינם משקרים ונימא ג"כ שעיניו נתן באחרת ואף לפי הר"ן שכתב לפי שהאשה משועבדת לבעל ואין כח בידה להפקיע עצמה מבעלה אלא דלפי משנה ראשונה משום דכסיפא לה מילתא לומר כך מש"ה הימנוה דאי לא קושטא אמרה לא הוה מזלזלה בנפשה לומר כל כך ומכי חזו רבנן דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר חזרו ואוקמוה אדינא ע"כ. מכל מקום הכי נמי איכא למימר גבי בעל לפי חרם ר"ג מאחר שהוא משועבד לה ולא יכול לגרשה בשום ענין בע"כ א"כ אין כח בידו להפקיע עצמו ממנה, ואף אם תבא לחלק ולומר שלא תקינו אלא בנשים כמו שכתבו התוס' והרא"ש ביבמות פרק שני וז"ל, ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שוייה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו, וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כך משקרות לכן נראה להם להתירן וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה עכ"ל התוס'. וא"כ יש לחלק דלגבי אנשים לא ראו הקלקול אפילו אחר שנתפשט חרם ר"ג ותקנותיו ולא תיקנו חכמי הדור מ"מ הכא דאיכא רגלים לדבר שעיניו נתן באחרת או בממון כאשר העידו עליו שחקר אחר סהדי שקרי ואיכא רגלים לדבר שרגליו לרע ירוצו שיש לומר עיניו נתן באחרת ונכוף אותו לכל דבר המשועבד לה כגון שארה כסותה ועונתה, כאשר כתב ר' שמשון מיינבול על אחד שאמר שראה באשתו שזינתה כו', ומה שכתבו התוס' דמשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ולא כתבו שכופין אותו להיות עמה היינו משום שהיא התחילה לומר טמאה אני ונתנה אצבע בין שיניה ולא שייך לומר עיניו נתן באחרת ומ"מ שויה לנפשיה חתיכה דאיסורא אבל משמתינן ליה, ומש"ה מיושב מה שהביא האגודה דברי התוס' וכתב שיש חולקים בדבר והיינו טעמא משום שראוי היה לומר שאפילו מן השמתא יהא נפטר שהרי היא התחילה בקלקול ונתנה אצבע בין שיניה, אבל בנדון שכתב ר' שמשון מיינבול ובנדון דידן איכא שפיר למימר שמא עיניו נתן באחרת ואף אותם החולקים אף על ר' שמשון מיינבול ואמרו שאין כופין האדם לעבירה ואין מאכילין לו את האיסור בעל כרחו ולומר לו שיעשה עבירה ואינו דומה לאשה שהיא משועבדת לו והיא קרקע עולם לפניו היינו היכא שאמר שהוא ראה שזינתה דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל היכא שאומר שהוא מאמין ואינו מתוייב להאמין אפילו אי אתא יהושע בן נון יכול למימר לא צייתנא ליה ומחמת שחל עליו החרם של ר"ג לא יכול להאמין ומושבע ועומד שלא להאמין ומוקמינן אחזקה שלא האמין אלא עיניו נתן באחרת כ"ש הכא דאיכא רגלים לדבר שהלך בתרמית ואץ ברגלים חוטא לשכור סהדי שיקרי דלאו כל כמיניה לומר שהוא מאמין וכ"ש היכא שהיה כבר קטט בינו לבינה כגון בנדון זה, וכאשר כתב הרשב"א בתשובה והביאו הגאונים בפסקם, ומה שכתב הרשב"א בתשובה אחרת שאפילו לפי תרם ר"ג יכול לגרשה היכא שרואה בה דברים מכוערים, שהרי (כתב) לא גרע מרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר כו' והוא ראה בעיניו ומרגיש בדבר עבירה אבל הכא שהודה הבעל שלא ראה בה דבר מכוער אלא שבא ומצא עילה להאמין להריקים פשיטא דלאו כל כמיניה, ובודאי כל המחלוקת שנפל בין הגאונים האחרונים אי יכול להאמין ולשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא בנדון זה כ"ע מודו והכא אין שייך לומר שצריך ליתן אמתלא לדבריו אלא היכא שאמר בעצמו שראה שזינתה וא"כ כי לא נתן אמתלא לדבריו הוא אוכל דבר האסור לו אבל הכא שלא נאסרה לו מעולם אלא שבא לאוסרה על עצמו בזדון לבו על פי עדות רעוע או שטעה וסבר שיש בהן ממש והשתא קחזו רבנן דלית ביה חשש בהאי עדות אם כן לית ביה בית מיחוש כלל וכ"ע ידעי שהדברים פורחות היו, ודומה לזה אמרי בתלמוד דכה"ג ליכא למיגזר דאיכא למימר קמו רבנן במילתא ואישתכת דשיקרא הוא, ע"כ היריעה של הכשר טהרתה:

עכ"פ הוא אינו יוצא מנקיון כפים וכסות עינים עד שיאמר ברבים אשר שיחת דרכו והפר ברית ורצה לשלוח יד בכלי קודש ולקלקל באר של מרי"ם מעין חתום גן נעול, ע"כ ישוב למי בורו וישת מים חיים וימאם מים גנובים אלא ישתה בעציצו כל ימיו ולא ישלחנה. ומה שחייב האי זעליקמן שהוציא עליה ש"ר ובא לבגוד באשת נעורים לפי דעתי תועבה גדולה עשה וקשה עונו לנשוא א"ל בתשובה ובהכנעה גדולה ובוודוי ברבים, ואני לא נקראתי להכנס במבוי זה אלא לשריותא דהאי אשה ואף גם זאת מה שעשיתי עשיתי מרוב צעקת ובכיית האיש ר' מרדכי הכהן אשר נכמרו עליו רחמי בראותי דמעות העשוקים ובת ישראל יושבת עגונה מכוסה בשק ואפר ומקוננת על ימי נעוריה אשר נתנה למשחית ולחבל כרם ה' צבאות בת של אברהם אבינו המבורכת בכל תהא ח"ו ארורה מכל. גם זקני עירי הגדולים והמנהיגים התחננו על נפשו ועל נפשם לומר לי אזור כגבור חלציך להתיר המותר ולאסור האסור ונראה שיש אלהים שופטים בארץ ולהרחיק הבצע ומוה"ר הדיינין בין מוקדם בין מאוחר תועבת ה' גם שניהם לולא זה היה לי להשיב ידי אחור והגאונים אשר התחילו בדבר מצוה עליהם היה לגמור ומי הוא זה ואיזה שיבא לחלוק על דבריהם אם לא מי שהורגל להטיל מום בקדשים עד שירוצה בעולת נדב"ה ועולת ראי"ה הלא עמהן הכריתי והפליתי חשן המשפט ואורי"ם ותומים עמהם. גם עניין המחילה וסדר הכשר והנקיון אשר יעשה ברבים הכל יהא על פי הגאונים הנ"ל ואח"כ דעתי מסכמת בהחלטה להכריז בכל בתי כנסיות שהאי אשה מרת מרים בת ר' מרדכי הכהן נמצאת זכאה בדין וכשרה וטהורה ועילה הוציאו עליה אנשי רשע ואנשי ריב וזדון השיאו עליה העמל הזה שוא ותפל אפילו היה בעלה כהן גדול מותרת לו:

ואז יבקע כשחר אורה, וידעו כל העם שהיא טהורה, ונתבטלו דברי המורה, שאמר פסולה וכעורה, ולבעלה היא אסורה, אלא שגג ויצא מלפני' כשורה, על כן נכנסתי בעובי הקורה, כי על ראשה לא יעלה מורא, וכבראשונה יזהיר אור נהורה, ערוכה בכל כבודה בת מלך ושמורה, ואם יהיה איזה שורש פורה ראש ולענה בעם עמורה, להוציא עוד בשפתיו ולהגות בגרונו, ולהעלות דבר זרות של שרבוב לשונו, במדה אשר מדד יהא מדתו, וישתרבב לשונו על גוויתו, בפגיעת מרגלים תהא פגיעתו, במיתת מגפה תהא מיתתו, וקבורת החמור תהא קבורתו, אם לא יבקש להתיר גערתו, וילקה ויתודה ואז יחזור לכשרותו: דברי

שלמה לוריא

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.