שו"ת הרא"ש/יג/כא

שו"ת הרא"ש ‏ יג כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת הרא"ש כלל יג - סימן כא

תבעו המורשים של הקהל יצ"ו שם רבי מאיר ס"ט ברבי אברהם נ"ע בן שושן ורבי אברהם ס"ט ברבי אברהם בן יעיש מרבי שמואל הלוי ס"ט ברבי מאיר נ"ע שהוא תופס אלמעונה של הקהל שלא כדין מטעם שכשנחתם האנז"ל הנקרא הורדה שהיה שם החוכר חלק והיא אסמכתא לפי שלא ידעו החותמים מי היה החוכר ואסמכתא לא קניא וראיה לדבריהם שהחוכר עצמו הוא חתום בהורדה ועוד יש ראיה אחרת שכשנתנה ההורדה ביד החוכר היו הקהל מתרעמים שהיה מסתלק מן החכירות ע"כ טענת מורשי הקהל.

וזהו תשובת ר' שמואל הלוי על טענת מורשי הקהל אני שמואל הלוי משיב על תביעות המורשים שאומרים שמפני שנחתם האנז"ל ושם החוכר הניחו חלק מפני זה הוא אסמכתא ולא קניא אומר אני כי אני תמה על דבריהם חדא דאפילו היינו דנין זאת החכירות על פי דיני קנייה לא שייך בכאן אסמכתא דאסמכתא הויא כל דאי כגון משליש שטרו ביד שליש לאחר שפרע מקצתו ואמר בשאר אם לא אפרע תשלום השטר מכאן ועד זמן ידוע יחזיר תשלום השטר לבעליו (ב"ב קס"ח) כגון זה הוא דאי לא קני לפי שהלוה סמך שהיה יכול לפרוע אבל בנידון זה הקהל חתמו ולאחר שחתמוה נתנוהו ביד נאמן הקהל והסכימו כולם שיתנו למי שיצוו עליו המעיינים ואם כן לא שייך בכאן אסמכתא כלל דעל כרחין כולם הסכימו על החכירות ואינך יכול לומר סמכו שלא הייתי אני חוכר כי על כל פנים דעתם היתה ששום אדם מהקהל יחכור אותו ועוד שהתפיסו הקהל לכולם זכיותיהם דהיינו אל אנז"ל ביד בית דין שהם המעיינים והמעיינים לאחר שנתתי הערבים והמשכונות ושאר הדברים שבקשו המעיינים ממני צוו שיכתב שמי בהורדה ונתנה לי ההורדה כי הדבר היה תלוי בהם להוסיף או לגרוע ומפני כל אלו הדברים אומר אני שאין בטענותם ממש בר מדין ומן דין אין אנו לילך בחכירות הקהל אלא כפי מה שנהגו לעולם בחכירות ובזה דבר ידוע שכן נהגו לפעמים רבות להניח השם חלק וכל זה תועלת הקהל כדי שיהא ידוע וחתום מה שחוכרין לו בענין שלא יבקש דברים ועלילות ובזו יש לנו לילך אחר המנהג כי הא דסוף פרק איזהו נשך (ע"ד) דאמרינן התם האי סיטומתא קניא ומורי נר"ו יודע הפירוש ומה שאומרים שלעולם הקהל היו מתרעמים ואומרים שלא היו רוצים החכירות אומר אני אין זו טענה דאין בעל המכר יכול לחזור בו לאחר שנקנה המקח בלא טענה נכונה וכל שכן שלא היו הקהל כולם אלא המבקשים תואנה תדע לך שכן הוא שהרי כשהוציאו המעיינים הוציאום על תנאי שלא יוכלו לערער על החכירות ועוד שבאותו כתב שחתמו לך רוב הקהל אומרים בו בפירוש לאחר עבור זמן החכירות הנה ראיה שלעולם היו הקהל מתרצים ומקיימים החכירות בכתב ובעל פה ולקול התרעומות שיצא אין לחוש כדאמרינן ביבמות ואין לפרשם ומה שאומרים שעל תרעומות הקהל נסתלקתי אומר אני דלא הוי סילוק כל זמן שמשכנותי וערבים ושבועתו בידם והורדה בידי.

תשובה לכתוב למעלה מה שאמר על דאי לא קנה אני אומר כי הרבה דרכים לאסמכתא וזו אחד מהן וכיון שחתמו על שטר חלק לא גמרו והקנו כי מעולם אין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע מי הוא ומה שאומר שהקהל התפיסו זכיותיהם בב"ד לא אמר כלום ואני אומר שלא התפיסו שום זכות ומה שאמר מנהג הקהל הוא לעשות ההורדה בשם חלק אני אומר שאינו כן ואדרבא אני אומר שמנהג קדמון שהיו מכריזין על החכירות ואחר שהיו מחליטין החכירות היו כותבין ההורדה וחותמין עליה ואם נעשית שום פעם ההורדה בשם חלק היה דרך אקראי [ומ"ש] דאין בעל המכר יכול לחזור אני אומר שהדין עמו אם היתה מכירה אבל לעולם לא מכרו הקהל זה המכר בדרך שיכול הקונה לזכות בו ומה שהביא ראיה לקיים החכירות בשביל טענה שאמרו המעיינים הוציאום על תנאי שלא יוכל לערער על החכירות אני אומר שאינה טענה של כלום לפי שאז לא נתקבצו על ענין החכירות אלא לברור מעיינים וערער החוכר על ברירתם ואומר איני רוצה להסכים על מעיינים שמא יערערו על החכירות שלי והבוררים כדי שיעלה בידם מנוי המעיינים לא הקפידו על זה ואמרו שלא יזיק זה המנוי בענין החכירות ואדרבא אני אומר שטענה זו היא סיוע לדברי שאלמלא שהיה הוא יודע שהחכירות לא היה קיים לא היה חושש.

השיב רבי שמואל הלוי כולא מילתא תליא במנהגא ישאל ויחקור וידרוש מורינו נר"ו באר היטב הכל כמנהג המדינה אם נעשית כזאת החכירות פעמים רבות כזה והאמת יורה דרכו.

וזה הוסיפו המורשים לטעון מורינו שיחיה אנו דוד ן' יעיש ומאיר ן' שושן מורשי הקהל מבקשין מכבודך שתצוה על רבי שמואל הלוי ברבי מאיר נ"ע בן אל לוי שיניח לקהל אלמעונה ושיסתלק מהם סילוק גמור לפי שהוא מחזיק בהם שלא כדין ואנחנו באים לסדר טענותינו לפני כבודך תחלה אני אומר שההורדה שיש בידו בחכירות שאומר שהחכירו לו הקהל שאינה כלום והטעם לזה כשחתמו עליה מקצת מהקהל החותמים בה שהיה שם החוכר חלק וגם סכום החכירות חלק ומפני זה לא גמרו והקנו שאין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע בו ובסכום ידוע ומפני זה הוא אסמכתא ואסמכתא לא קניא וראיה לדברינו שהחוכר עצמו הוא חתום על החכירות שאם היתה הכונה להחכיר לו לא היה חותם עליה שאין אדם מקנה לעצמו ומאחר שנתנה ההורדה בידו היו הקהל צועקים חמס לפי שהחזיק בה שלא כדין מהטעמים שכתבנו ומפני סיוע פרשים אלמים ומפני שראה הדין עם הקהל בא הוא מחמת עצמו לבית רבי שמואל הלוי דודו ש"צ ואמר לנו אנחנו המורשים ולמקצת אנשים שהיו שם מנכבדי הקהל שאין רצונו שיהיה לקהל תרעומת ממנו ושהיה מסתלק מן החכירות ואנחנו יעצנו אותו שהיה הולך למושב והיה מקבץ אחרים עמנו והיה אומר זה במעמד רבים כדי שיחזיקו לו טובה לפי שהיה מסיר תרעומת מעליו ועשה כן והלכנו למושב ואמר בפני הכל שהיה מסתלק מן החכירות ובקש מהם שיתנו לו משכונו ושטרותיו ומפני שהיה יום שבת לא נתנו לו וליום אחר נתחרט ועוד שכבודך יודע ששכירות הכלים והבהמות יש בהם דין אונאה יותר משתות בטל מקח וזו החכירות הוא דומה לשכירות ואנחנו רוצים לברר שיש בה אונאה יותר משתות ולפי זה היא בטלה ועוד שהיא דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואנחנו מדמין זה למי שאמר לחברו [מה שתעלה] מצודתי קנויה לך לא קנה כדאיתא בפ"ק דב"מ (ט"ז) ועוד שכבודך יודע שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו והחכירות לא היתה ברשות הקהל שאינו דבר נתפס דלית ביה תפיסה ועוד אנחנו אומרים שהיו מכריזין על החכירות שהתנו הקהל שלא ידור כלום שום אדם לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד אותו בו ולא יתן אותו לו ושלא יבטיח אותו ממנו כדי שלא תעשה בשום דבר מחכירות זו שום קנוניא כדי שלא יעלה סכומה וכבודך יודע שרבי שמואל זה נדר קודם חכירות שיתן אלמעונה של יין לרבי משה בן עקאדה ולאחרים עמו ואנחנו היה רצוננו לתפוס אותם לפי שנראה לנו שהיה הזכות בהם לקהל בענין זאת החכירות לבטל אותה מחמת שעבר על התנאי הנזכר למעלה והדבר היה כך שאנו החכרנו אלמעונת היין לרבי אפרין ן' זמרו ולרבי יוסף סנדראי במ' אלף זהובים וש"ש זהובים וגבו הקהל שני שלישי השנה הנזכרת והשליש השלישי נכנס בחכירות הנזכר שחכר רבי שמואל הלוי זה ור' שמואל זה נדר לתת לרבי משה בן עקאדה זה ולחביריו השליש הנזכר עם שני שלישיות השנה הבאה בע' אלף זהובים ונתברר לנו בבירור גמור שהחכירות שחכר רבי אפרים ור' יוסף סנדראי הנזכר בשנה הנזכרת שעלה להם לשלשת אלפים זהובים ור' משה ן' עקאדה הנזכר וחביריו היה להם חלק בו עמהם ואין לך ראיה ברורה מופתית שהנדר הנזכר היה קנוניא יותר מזו ועוד שרבי אפרים זה הזמין לרבי שמואל זה לפניך ותבע אותו בדין ואמר לו שרבי שמואל זה נדר לו חלק בחכירות קודם חליטת החכירות ולפי שהיה החלק בסתם דנת על רבי שמואל זה שיתן לר' אפרים זה איזה חלק שיהיה לרבי שמואל זה ורבי שמואל זה אמר שהיה נותן לו חלק אחד משלש מאות על כן אנו אומרים שכיון שעבר רבי שמואל הנזכר על התנאי הנזכר שהחכירות בטלה מעיקרא ועוד אנחנו אומרים שר' שמואל זה היה מחוייב על פי ההורדה לישבע שאין להם חלק עמו זולתי האנשים שיזכור אותם בשם לאלתר ושאין בכולם יותר מה' שותפין ושלא יהיה לו עמהם ולא עם שום אדם מהם שום שותפות ולא חלק ולא יתן חלק בו לשום גוי ועבר על תנאי זה ולא נשבע שבועה זו ומפני זה אנחנו אומרים שהמעיינים הנזכרים אמרו קודם שתעשה חכירות זו שלא היו רוצים לעשות החכירה מכח מנויים אלא שיהיו מחכירים כשאר הקהל והקהל והמעיינים החכירו זאת החכירות ביחד והראיה בזה כי כל חכירות שנזכר או כל מעשה שנעשה מיום שנתמנו אותם המעיינים ועד יום החכירות הנזכר ועד תשלום מנויים לא נגמר שום חכירות ולא שום מעשה אלא במעיינים בלבד זולתי החכירות וכיון שיהיה תנאי השבועה הנזכר מתנאי ההורדה לא היה כח למעיינים לפטרו משבועה זו בלא רשות הקהל ועל כן אנחנו אומרים שהחכירות בטלה מעיקרא גם מחמת טענה זו ומה ששאל ממני כבודך אם הוה הדיבור בענין החכירות במקום קנין או לא יודע כבודך שאינו לפי שכשנוטל אדם קנין גמור והקנה אינו יכול לחזור בו אבל בנידון זה לא תגמר החכירות בדיבור אלא בכתיבת ההורדה וחתימתה לשם החוכר וכתוב בה מעיקרא ומסירתה לחוכר והכתיבה והחתימה היא במקום הקנין אבל הורדה זו אף על פי שהיא בידו כתובה וחתומה היא כחספא בעלמא משום הטעמים שאמרנו ומה שהביא ראיה רבי שמואל זה החוכר לקיים חכירותו במה שכתוב בתנאי שעשו הקהל לכבודך אנחנו תמהים מדברים שהביא ראיה ממה שאינה ראיה כי כבודך יודע שאין העדים חותמין אלא על מנה שבשטר והאנשים שחתמו על התנאי הנזכר לא חתמו אלא לקיים התנאי והשטר הוא סיפור דברים בעלמא ואין להביא ראיה ממנו ומה היא הראיה הזאת להעלות אותה על לב.

תשובת רבי שמואל הלוי ז"ל אני שמואל הלוי מבקש מלפני כבודך שתצוה על מורשי הקהל שלא ירדפו אחרי כאשר ירדוף הקורא בהרים ויניחוני שוקט על שמרי כי כלנו יודעים שאין להם שום טענה עומדת ומה שטענו בענין חלק ושהיא אסמכתא כפי דעתם ובענין הסילוק שאומרים שנסתלקתי כבר טענו את זה פעם אחרת וכבר השבתי אותם תשובה נצחת ומה שטענו בענין שהוא אונאה ודבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו אף על פי שיש לי טענות ברורות לבטל טענותם מדין תורה לבד אפילו הכי איני רוצה להאריך הזמן ללא יועיל כי יש לו למורי נר"ו לילך אחר המנהג ואם תסתפק במנהג יש אנשים בעיר יודעים מנהגי הקהל תשאל אותם והם יבררו המנהג ואז תדע כי כל דבריהם כחוכא ואטלולא ועוד אני אומר לכבודך כי זאת החכירות ושאר חכירות המסים הם דת מדתי המלוכה ודינא דמלכותא דינא ומה שטענו שבעוד שהיו מכריזין על החכירות שהתנו הקהל שלא ידור כלום שום אדם לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד לו במתנה ולא בהבטחה כדי שלא תעשה קנוניא על החכירות ואומרים שאני עברתי על תנאי זה אני תמה מאד על דבריהם שאומרים שהתנו הקהל זה ודבריהם סותרין זה לזה ואמרו שבעוד שהיו מכריזין קודם שנחכר התנו כן וא"כ עם מי התנו אלא כך היתה הצעת הענין שכשהסכימו הקהל לעשות זאת החכירות הטילו חרם שלא יהיה שום אדם נותן ולא מיעד שום דבר לשום אדם כדי שלא יוסיף ולא תהיה כזאת בישראל שהייתי עובר כלל עליו וה' אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל נדרתי מאלמעונת היין לר' משה ן' עקאדה וחבריו אלא שאני הייתי מתיירא לחכור את החכירות מפני אלמעונת היין שהרבה פרשים אלמים היו משימים יין והיו מפצירין ומגזמין בענין שהייתי מתירא להפסידו וספרתי משכונותי וערבי ושטר חוב שעשיתי והאנז"ל שהיא בשמי אחזיר להם האנז"ל שלכם ואסתלק ועל מנת שיחזירו לי שלי מיד אמרתי שהייתי מחזיר להם האנז"ל ואסתלק וליום שני אמרתי לנאמן של הקהל שהיה נותנם לי מיד והייתי מחזיר האנז"ל כמו שאמרתי ואסתלק (לשון זה מגומגם) ואמר שלא היה נותן שום דבר מהם ומפני זה הלכתי למעיינים ולאנשים מהקהל שהיו מקובצים בבית דודי ואמרתי להם אם תשלימו התנאי בהחזרת הכל גם אני אעמוד בדבורי אחזיר לכם האנז"ל ואסתלק ושיהיו מצוים על הנאמן ליתנם לי ואם לאו שהייתי נשאר בחכירותי והשיבו לי שהייתי עושה מה שהיה נראה לי ואני עמדתי בשלי והם עמדו בשלהם והוצרכתי להוציא ממון גדול שפרעתי רוב השליש הראשון בסוף חדש מאי"ו קודם שהתחלתי לגבות שום דבר מהחכירות כי התחילה חכירות מחדש יינ"ירו והם בכל זה שתקו והודו וכן עשיתי בשליש השני ולא די בזאת אלא שהכריחוני ליתן מן השליש מוקדם כאשר טענתי.

תשובת מורשי הקהל ועל זו הטענה האחרונה אנחנו אומרים שכל מה שאמרנו בענין הסילוק הנזכר למעלה שנוכל לברר בעדים שהוא כמו שאמרנו ומה שטען שמחרת השבת שנסתלק מהחכירות שבקש מנאמן הקהל להחזיר לו המשכונות והשטרות והאנז"ל ושלא רצה ליתן לו גם אנחנו אומרים שבאותו היום עצמו אמרנו אנחנו שיתן לו משכנותיו ומה שאמר שאפילו אין פטור המעיינים פטור ועליו מוטל לישבע מה שאינו יכול להאמין שהוא אומר שמפני זה לא נתבטלה החכירות מפני שלא קצבו לו זמן לשבועה ושיוכל לישבע עתה אנחנו משיבין על דבריו שאין מקום זה לשבועה זו שמלשון ההורדה בין שהיה לו לישבע לאלתר עם שאר התנאים שהיה לו לקיים קודם שיחזירם בחכירות ואפי' שלא היה זה מפורש בהורדה הדעת נותנת שיש לו להיות כך כי מה היתה כונת הקהל בשבועה זו אלא לידע מי היו השותפין ושלא היו יותר מחמשה כדי שלא היה נעשית קנוניא על החכירות וכיון שלא נשבע קודם שיחזיק בחכירות אין שום תועלת לקהל בשבועתו עתה ומפני שהיה זה תנאי שאיפשר לקיימו ולא קיימו המקח בטל.

תשובת רבי שמואל הלוי אני שמואל הלוי אומר במה שטענו שאמרו לנאמן ביום שיתן לו משכונתי אם כן היה לו לרדוף אחרי ליתנם לי כבר העדתי בהם ונתרצו במה שהייתי עושה מה שטענו בענין השבועה בתחלה אני אומר שאין לי לישבע כלל ואף אם יכריחני הדין שאשבע עתה מנוסח שבועתי ידעו שלא היה לי שותף בדבר.

ואלה תשובות הרא"ש זלה"ה' מה שטענו מורשי הקהל לבטל החכירות שחכר ר' שמואל הלוי מן הקהל בטענה שאמרו שההורדה שבידו שבה נגמר ענין החכירות ונקנה על ידה שאינה כלום לפי שכשהחרימו עליה מקצת הקהל החתומים בה שהיה שם החוכר חלק וגם שם החכירות חלק ומפני זה הוא אסמכתא ואסמכתא לא קניא בטענה זו אני רואה תשובת ר' שמואל דבכה"ג לא מיקרי אסמכתא דכל אסמכתא דבגמרא היינו כגון שאמר אם לא אעשה לך כך וכך אפרע לך כך וכך ממון כדאמרינן בפ' איזהו נשך (ס"ו) כל דאי אסמכתא הוי פי' דאי אם לא אעשה לך דבר זה אתחייב לך בסכום ממון כי ההיא דפרק המקבל (ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכן ההיא דפ' גט פשוט (קס"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו וכן ההיא דפרק איזהו נשך (ע"ג) אמר רב חמא האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא מזבן ליה משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבי לישבט אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד ואמר לי מסתבר מילתיה דרב חמא ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהליה רב אשי אמר אפי' ביין סתם נמי לא מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וטעמא דכל הני כדפרש"י ז"ל בפרק זה בורר (כ"ד) דלפי שמתחלה כשהתנה לא גמר והקנה לפי שמחשב בלבו מאי נפקא לך מינה בתנאי זה בודאי לא אבא לידי חובה כי בידי לעשות דבר זה שקבלתי עלי לעשותו ואלו היה יודע שלא יעלה בידו לעשותו לא היה מתנה על עצמו להתחייב ממון הילכך לא גמר ומקנה וזה לשון אסמכתא שעל סמך שהיה סבור לקיים מה שהתנה לעשותו הכניס עצמו בחיוב הממון ולא מלב שלם הקנה וגם יש אסמכתא דקניא כגון ההיא דפרק המקבל (ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אף על גב דהוי דאי והיינו טעמא משום דאמרינן אסמכתא לא קניא היינו היכא דגזים שאמר מילתא יתירא וגוזמא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי שחייב את עצמו יותר מכדי ההיזק שעשה לו וזה מורה שסמך לקיים מה שקבל עליו לעשות ולכך לא חשש על גיזום החיוב שחייב את עצמו כי לא היה סבור שיבא לידי כך אבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שלא חייב את עצמו אלא נגד ההיזק שעשה לו אף על גב דהוי דאי לא הוי אסמכתא ובנידון זה לא היה כאן שום דאי ולא שום תנאי על גיזום דשייך למימר בה אסמכתא.

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שכשהחרימו על ההורדה מקצת הקהל החתומים בה היה שם החוכר חלק וגם שם החכירות חלק ומפני זה לא גמרו והקנו שאין אדם גומר ומקנה אלא למי שיודע בו ובסכום ידוע גם זה אין נראה לי דאשכחן דקנין מועיל לדבר שעתיד לעשות אעפ"י שלא ידע המקנה מי הוא שיזכה כדתנן בב"ב (ק"מ) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים ומיירי שאמר כן בעודה מעוברת דהא פריך בגמרא למ"ד המזכה לעובר לא קנה אלמא דמועיל הקנין אעפ"י שלא ידע המקנה בשעת הקנין למי שהקנה או לזכר או לנקבה ועוד תנן בפסחים פרק האשה (פ"ט) האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו לירושלים זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו אלמא לא בעינן שידע המזכה למי שהוא מזכה בשעת המעשה דהרי בשעת שחיטת הפסח עדיין לא נכנס הראשון אלמא שמועיל הזכוי לכשיכנס אף על גב דמוקי לה התם דלזרזן קאמר ומיירי כששחט על כלם היינו דוקא למאן דלית ליה ברירה אבל למאן דאית ליה ברירה מוקי למתניתין אעפ"י שלא נכנסו בשעת שחיטה אלמא דמהני זכוי האב אף על פי שלא ידע למי הוא מזכה ועוד מצינו בשאול שאמר והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ומצינו שנתחייב שאול לדוד אותו ממון שהרי בסנהדרין פרק כה"ג (י"ט) מצינו שקדש דוד את בת שאול באותו ממון שנתחייב לו שאול ואפילו למ"ד התם דלא הוו קידושין היינו משום דסבר המקדש במלוה אינה מקודשת ומיהו מלוה קא מחשיב הממון שנתחייב לו ואי לא (קאמר) חייב מדינא אף מלוה לא הוי ואף על גב דבשעה שזכה שאול זה הממון למי שיכה את הפלשתי לא ידע שעתיד דוד להכותו ואפילו הכי קנה דוד ועוד בנדון זה הקנין נעשה ונגמר בשעה שכתבו בהורדה שם החוכר וסכום החכירות ואעפ"י שלא נכתבה ונחתמה ההורדה לשם חוכר זה לא בעינן בשטרות חתימה וכתיבה לשמה אלא בגט בלבד ושטר לא מיפסל היכא שלוה בו ופרעו אלא משום דכבר נמחל שעבודו אבל לא בעינן שיהא נכתב לשם הלוה והכא נמי לא בעינן שיהא נכתב לשם איש זה ועיקר כונתן היתה שכל מי שיתקיים החכירות בידו שתהא ההורדה עשויה לשמו ודמיא למי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שוות ואמר לסופר שיכתוב גט לאיזה מהן שירצה שיגרש בו והיינו גט למאן דאית ליה ברירה וכל שכן הכא דלא בעי כתיבה וחתימה לשמה וכשרה ההורדה לכולי עלמא ועוד שכבר נהגו לעשות כן כמה פעמים ומנהג הגון הוא וצריך שתהא החכירות וכל עניניה כתובים וחתומים קודם שידע החוכר דאם לא כן אם ירצו הקהל לבטל החכירות יוסיפו תנאים שלא יתרצה בהם החוכר וכן אם ירצה החוכר לחזור בו יבקש תנאים שאין הקהל מרוצים בהם ולא תתקיים החכירות לעולם הילכך מנהגם יפה הוא שיהא הכל נכתב תחלה ומיד בשעת כתיבת שם החוכר וסכום החכירות תגמר החכירות בלי שום חזרה.

ומה שכתבו המורשים וראיה לדברינו שהחוכר עצמו הוא חתום על החכירות שאם היתה הכונה להחכיר לו לא היה חותם עליה שאין אדם מקנה לעצמו אינה נראית לי ראיה דכיון דרגילין לחתום ההורדה חלקה על כרחין טובי העיר צריכין לחתום עליה דמאן מנייהו מפקת דהא אכתי לא ידע מי יהיה החוכר ואחד מהם צריך לחכור ועל כרחין לא הוציאו שום אחד מן החתומים מן הכונה כי כונתם היתה כל מי שיוסיף בחכירות שתהיה שלו ויקננה בהורדה זו כשיכתוב בה שמו והסכום יתן ולא נגרעה ההורדה בשביל ששמו חתום עליה כי אי אפשר בענין אחר כאשר פירשתי וגם שטר שהיה שם המלוה חתום שם עם העדים בשטר אין השטר נפסל בכך.

ומה שכתבו המורשים דלאחר שנתנו הורדה בידו היו הקהל צועקים חמס לפי שהחזיק בה שלא כדין מהטעמים שכתבנו ומפני סיוע פרשים אלמים צעקה זו אינה ראיה לבטל ההורדה כי בדין החזיק בה אחרי שהבטיח הקהל בכל מה שהיה לו להבטיח והם מסרו בידו ההורדה ובשביל צעקתם לא היה לו להניח מקחו כל זמן שלא תבעוהו לדין ובררו בפני הדיינים את טעמיהם כמו שבררו עתה ונפגמו ומה שכתבו שנכנס לחכירות זאת בסיוע פרשים אלמים על זה לא ידעתי מה לכתוב כל זמן שלא הראוני מסירת מודעא לבטל האונס.

ומה שטענו המורשים שההורדה בטלה מחמת שבא ר' שמואל הלוי מעצמו בפני טובי העיר ועמהם רוב הקהל ואמרו שאין רצוננו שיהיה לקהל תרעומת ממנו ושהוא מסתלק מן החכירות ובקש מהם שיתנו לו משכנותיו ושטרותיו ומפני שהיה יום שבת לא נתנו לו וליום אחר נתחרט והשיב רבי שמואל הלוי שאמר בפני הקהל ביום השבת אם יתנו לו מיד ליום שני משכנותיו ושטר חוב והאנז"ל יחזיר להם האנז"ל שלהם ויסתלק ועל מנת שיחזירו לו את שלו מיד וליום שני אמר לנאמן של הקהל שהיה נותנם לו מיד היה גם הוא מחזיר כמו שאמר ויסתלק והשיב הנאמן שלא היה נותן לו כלום ואז הלך אל המעיינים ולשאר אנשים מהקהל ואמר להם שיהיו מצוים לנאמן להחזיר לו מה שבידו מצד חכירות זו וגם הוא יחזיר מה שבידו מן הקהל ויסתלק מן החכירות ואז השיבו לו שהיה עושה מה שנראה לו ואז עמד הוא בשלו והם בשלהם ועל זה השיבו המורשים שיוכלו לברר בעדים בענין הסלוק כמו שטענו ואמרו לנאמן שיתן לו משכנותיו יראה לי במה שאמר אני מסתלק מן החכירות בדיבור זה לא קנו הקהל כיון שכבר זכה המקח עד שיחזור ויקנה להם בקנין כמו שהם הקנו לו אמר רבא בר איבו אמר רב ששת (כריתות כ"ד) מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום וה"ה נמי ללשון סילוק דלא מהני דבכריתות שם קאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופריך ליה מהא דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה ואי אפשי בה דין אחד להם דכיון דבמתנה אחר שבאת לידו לא מהני סילוק כ"ש במכר דלא מהני לשון סילוק וכן אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' יש נוחלין (קל"ז) הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח דכל דבר שזכה בו אדם אינו יוצא מתחת ידו עד שיכתבנו או ימכרנו לאחר.

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שיש בו אונאה שתות מקח אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ המוכר או הלוקח אבל בחכירות אלמעונה של הקהל לא שייכא אונאה כי האלמעונה משתנית לפי הזמן פעמים שוחטין בשר ושותין יין בשנה זו יותר מבשנה אחרת וכן ענין הסחורות וגביית החובות וכן כותבין בכל שטרי החכירות לו ולמזלו משמע שהתנו בפי' אם יפסיד מזלו הקשה גרם ואין לו לחזור על המוכר בשביל הפסידו וכן אם הרויח הרבה אין למוכר דין ודברים עליו ועוד בחכירות זו אין בו שיעור דאין לשום אותה בחשבון שגבה בה החוכר אלא כפי שהיתה ראויה לימכר והדבר ידוע אלמעונה שנישומית שראוי לגבות בה אלף זהובים הבא לחכור אותה הרבה בפחות מאלף זהובים בשביל טורח גבייתה ועוד אולי יחסר בה משומא ששמו אותה ועוד דצריך לפרוע מה שנתחייב לקהל מיד והוא יגבה מעט מעט הילכך בשומת המקח כמו שהיתה ליחכר יש לשום אותה ולא במה שגבה בה החוכר והיורד לשומא ואין בה שיעור אונאה ומה שטענו המורשין לבטל החכירות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ומשום דאין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו בזה אני מודה לדבריהם דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות דאפי' חוב גמור אין אדם יכול להקנות חובו לחברו אפי' בקנין דמלוה להוצאה ניתנה ואין דבר שיחול עליו הקנין ואין קנין למלוה אלא במעמד שלשתן וגם קנין זה הוא הלכתא בלא טעמא וכל שכן חכירות אלמעונה דשנה הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וכן הודו המורשין דבחתימת ההורדה ובמסירתה למוכר מתקיימת החכירות וכיון שנהגו כן הוי קנין דאין בו חזרה כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ד) אמר רב פפי האי סיטומתא קניא ופירש רש"י ז"ל רושם שרושמין החנונים על החביות שלוקחין מבעלי בתים ורבינו חננאל ז"ל פירש כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח תוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר המקח ופסק ר"י ז"ל כיוצא באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נקנה המקח הכל כמנהג המדינה לענין גמר המקח ומה שטענו המורשים שהתנו הקהל שלא ידור שום אדם כלום לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד אותו בו ולא יתן אותו לו ושלא יבטיח אותו ממנו כדי שלא יעשה שום קנוניא בחכירות זו כדי שלא יעלה סכומו ואומרים שרבי שמואל זה עבר על זה שנדר לתת האלמעונה של יין לרבי משה ן' עקאדה בכ"ג אלף זהובים והדבר ידוע כי הוא שוה יותר כי חכרו האלמעונה בשנה שעברה בכ"ו אלף זהובים ונתברר שגבו החוכרין ל"ג אלף זהובים ונמצא אחרי שחכרה להם כל כך בזול שזו היא ראיה ברורה מופתית שיש קנוניא בדבר כדי שלא יעלו עליו סכום החכירות ועבר על התנאי שהתנו הקהל ומחמת זה נתבטלה החכירות מעיקרא והשיב רבי שמואל הלוי שעמו לא התנו כלום אחר שחכר החכירות אלא מתחילה כשהסכימו הקהל לעשות זאת החכירות הטילו חרם שלא היה שום אדם נותן ולא שום קנוניא ולא מיעד שום דבר לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף וחס ושלום שלא עבר על החרם ולא לשום קנוניא חכר לו חכירות היין אלא שהיה מתירא לחכור החכירות מן הקהל מפני אלמעונה של היין מפני שהרבה פרשים אלמים משימים יין והיו מפצירים ומגזמין בענין שמתירא להפסיד וסיפר דברים אלו בפני אחד מחביריו של רבי משה ואמר לו אם אעשה שיתנו לך באלמעונה של היין כ"ג אלף זהובים תחכור כל החכירות והודה לדבריו וא"כ שא"כ היה עושה היה מוסיף בחכירות כדי שתעמוד על ידו יראה כיון שהטילו הקהל חרם על זה אין לנו לחשוד אותו שעבר על החרם לעשות קנוניא ומאחר שהוא נותן טעם לדבריו למה עשה כן יש להאמינו דאין לפסול אדם באמתלאות אלא בעדים ועדות אין כאן וגם אמתלא מוכחת אין כאן דאיפשר שהוא כדבריו וגם הוצאת ממון יש כאן להוציא מתחת יד החוכר מה שהחזיקו הקהל בידו ואלו היה נראה להם באותה שעה ואחרי שהחזיקו בידו אין להוציאה מתחת ידו אלא בראיה ברורה ומה שטענו עליו שנדר חלק בחכירות לרבי אפרים קודם חליטת החכירות יפה השיב על זה כי היה יכול לקחת ד' שותפים לא עבר על החרם בזה ומה שטענו שהיה חייב לישבע שאין לשום אדם חלק עמו זולתי באנשים שיזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלן יותר מחמשה שותפין ושלא יהיה לו עמהם ולא עם שום אדם אחר שותפות ולא חלק ושלא יתן לו חלק בו לשום גוי ועבר על תנאי זה ולא נשבע שבועה ולכך היו אומרים כיון שעבר על התנאי נתבטלה החכירות ואם יאמר שהמעיינים היו אז פטרוהו משבועה זו אנו אומרים שהמעיינין אמרו קודם שנעשה חכירה זו שלא היו רוצים לעשות חכירה זו מכח מנויים אלא עם שאר הקהל וכן עשו המעיינין והקהל החכירו חכירות זו וראיה לדבר כי כל חכירות שנחכרה וכל מעשה שנעשה מיום שנתמנו עד יום חכירות זו ומיום החכירות הנזכר עד תשלום מנויים לא נגמר שום חכירות ושום מעשה אלא במעיינים בלבד זולתי זאת החכירות ולפי שהיה תנאי השבועה מתנאי ההורדה לא היה כח למעיינין לפטרו משבועה זו בלא רשות הקהל והשיב רבי שמואל הלוי כי הוא דבר ידוע דכל זמן מינוי המעיינים בלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו בעניני הקהל וכל זה מכח החרם שהוטל על דעת המעיינים ומה שחתמו עמהם אנשים מהקהל לא היה צריך רק חתמו כמו יהודה ועוד לקרא ואחר שנחתמה ההורדה נתנה ביד נאמן לכשיהיו המעיינין מצוים על הנאמן לתתה לחוכר שהיה נותנה לו בלא שום עכוב והמעיינין היה להם ליקח המשכונות והערבים והשבועות ושאר הדברים כפי ראות עיניהם כי היה בהם הכל תלוי ולאחר שהשלמתי להם מה שבקשו ממני צוו על הנאמן לתת לי ההורדה ופטרוני מזאת השבועה ופטורם הוא פטור גמור כי לא היו יכולין להסתלק מלעשות כל עניני הקהל וגם הקהל לא היו יכולין לסלקם והכל מכח החרם שהוטל על תקנת המעיינים והביא עד לדבריו שבקשו המעיינים שהיו הקהל מחכירים חכירות זו אמרו אנשים מהקהל שלא היה באיפשר שלא היו רוצים לעבור חרם של תקנת המעיינים עד שאמרו לקהל שהם עצמם היו חותמין ולא היו רוצים בחתימת הקהל אלא להראות לעולם שהיתה חכירות זו גם ברצון הקהל ולא לדבר אחר שהכל היה תלוי בחתימת המעיינים וסופן הוכיח על תחלתן שהרי לאחר שנחתם מאנשים מהקהל נתן ביד נאמן לעשות בו צווי המעיינים והם עצמם הוסיפו הדברים כמו שכתוב באחורי ההורדה שחתמו הם לבדם ואומרים שם שמה שהוסיפו מכח תקנת המעיינין שנעשית להם הוא שלא נסתלקו מחכירות זו שהכל היה תלוי בהן להוסיף ולגרוע הוסיפו להשביעני שבועה שלא הייתי מחויב לישבע מכח ההורדה ומכח נוסח השבועות שנכתבו עלי מדעתם וכמו שהוסיפו גרעו ופטרוני משבועה הנזכרת לפי שדרשו וידעו שבפטור זה אין הפסד לקהל אם לא אודיע מי הן שותפי שאין הפסד תלוי אלא אם הייתי לוקח שותפין יותר מארבעה ובזה כבר הוטלה החרם ואי איפשר שהייתי עובר על החרם לכאורה היה נראה אף על פי ששתפו המעיינין את הקהל עמהם בחכירות זו או שהקהל רצו להיות עמהן שזהו דוקא בענין החכירות באיזה סכום שחכר ולמי תחכר לפי שהוא דבר גדול וראוי הוא שיהא בעצת טובי העיר ופורעי המס אבל לאחר שנגמר זה הדבר הסברא נותנת שהיה דעת המעיינים ודעת הקהל שהחיזוק החכירות וכל תנאיה יהיו נגמרין על פי המעיינים כי כמה דברים גדולים מזה עשו בשנת מנויים וגם אי אפשר לקבץ טובי העיר על כל דקדוק ודקדוק שהיו עושין בחיזוק החכירות הלכך מסתברא ששמו הקהל דבר זה ביד המעיינים לבדם ופטור השבועה שפטרוהו היה קיים ואף אם לא היה פטור לא נתבטל בשביל זה החכירות אמשול לך משל למה הדבר דומה לראובן שהיה לו לישבע וליטול מנה משמעון והלך שמעון ופרע המנה לראובן ולא תבע ממנו השבועה ואחר כך בא שמעון ואמר לראובן תחזיר לי המנה שנתתי לך כי לא הייתי מחוייב לך כלום עד שתשבע השיב ראובן מנה היית חייב לי אלא שהייתי מחוייב לך שבועה וכשנתת לי המנה ולא תבעת ממני השבועה אמרתי בלבי זה יודע בלבו שהאמת אתי ולא רצה להשביעני על חנם המנה לא אחזיר לך אם תרצה להשביעני הריני מזומן לישבע כך הנידון הזה המעיינים היה להם לגמור החכירות עם רבי שמואל הלוי ליקח ממנו הקיומים שהיו מוטלים עליו לעשותו וליתן לו ההורדה ואם נראה בעיניהם ליתן לו ההורדה ולהחזיקו בחכירות ולא קבלו הקיומים והניחו כולם או מקצתם בשביל זה לא יוכלו לומר עתה החכירות בטל אלא מה שהחזיקוהו בחכירות הוא קיים והם יתבעו ממנו לעשות מה שחסר מן הקיומים לעשות וגם דקדקתי בהורדה וזה לשונה על החוכר הנזכר לישבע שבועת התורה שאין להם חלק עמו זולתי אלו האנשים שהזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלם יותר מחמשה שותפין וכו' והאי לאלתר לא קאי על השבועה שיהיה מחוייב לעשותה לאלתר אלא על האזכרה קאי שצריך להזכיר שם השותפין לאלתר הנה דקדקתי בכל טענות של מורשי הקהל ואם חסרתי מקצתן אין זה דילוג אלא מחמת שנראה לי שאין בהם ממשות ואין צריך להזכירם ומכל טענותיהם ותשובת רבי שמואל הלוי אני פוסק שתשאר החכירות קיימת ביד רבי שמואל הלוי עד זמן שחכרוהו לו הקהל יצ"ו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< סימן קודם · סימן הבא >מעבר לתחילת הדף