שדי חמד - פאת השדה/כללים/ב/טז
|
< הקודם · הבא > |
בני ישראל. אי ממעטינן גרים (בזמן העבר שהיו מקבלים גרים). כתבתי בענין זה באריכות בס"ד בנדפס מערכה זו אות ד' ועוד במקומות הרשום שם ובענין זה שלח לי ידידי הרב הגאון הגדול כקש"ת מוהר"ר אברהם מנחם מענדל שטיינבארג אבד"ק סינאטין במדינת גאליציע יצ"ו קונטריס גדול ונפלא מלא רוח חכמה בפלפול עמוק ונפלא ובחריפות ובקיאות עצום ורב ארי שבחבורה לוחם במלחמתה של תורה. בונה וסותר בסברא ישרה. ורצונו של אדם גדול הנאמר באברהם יחי' לספחו בקונטריסי הזה על חשבונו וכאשר שרים רבים מגאוני דורנו יצ"ו אשר כל אחד מהמובאים בקונטריסיי הבטיחוני על זה ודעתי סומכת על הבטחת כל אחד כי צדיק באמונתו יחיה לעשות רצונו חפץ חיים ונתתי להעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו ויתענגו בו כל חכמי לב יראו ישרים דברים מאירים ומזהירים וישמחו כל חוזה בו ואולי אזכה גם אנכי הדל לעיין במילי דמר לעת הפנאי בל"ן ואלה דברי מכתב קדשו וקונטריסו.
ב"ה יום וי"ו עש"ק ז' שבט תרנ"ב סנעטין.
ישאו הרים שלום וגבעות ברכה מאלקי המערכה אל כבוד ידיד ה' וידיד נפשות בית ישראל וכו' "חובר "חיבורים "מחוכמים כקש"ת מוהר"ר חיים חזקיאו מדיני שליט"א יהי כבוד ה' חופף עליו כל היום האבד"ק קאראסובאזאר יע"א.
זה איזו שבועות אשר הגיעני חבוריו היקרים והנחמדים וכו' וגערתי בהמון טרדותי לבא בכתובים לכת"ה להודיעהו את אשר מצאה ידי יד כהה לטייל עמו בדבר ה' זו הלכה ושמתי עיוני בכלל ב' (בשדי חמד חלק הכללים מערכת הבי"ת) סי' ד' במה שהאריך מני"ר בענין הא דאמרינן בני ישראל ממעט גרים וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
במה שהרבה להקשות על דברי התוס' ב"מ קי"א ד"ה (מקרב) מגרך שהקשו למ"ל למיכתב מגרך הא מאחיך נפקא ותירצו דאיצטריך משום דכתיב מאחיך והוא ממובחר שבאחיך כמו מקרב אחיך א"כ הוא ולא כל אחיך כמו מן העוף וע"ז עמד כת"ה דדבריהם סתרי לש"ס ערוך בסנהדרין פ"ה דדרשינן וגונב נפש וכו' ואחר גר ואחד עבד משוחרר דמשמע דמאחיו הוא דמרבינן גר וע"מ וכמ"ש בברכ"י או"ח סי' תר"ס וגם חזינן דרבנן דר"י שם לא ממעטי אפילו עבדים מאחיו כיון דמאחיו הוא במצות ולא דרשינן כלל מאחיך ממובחר שבאחיך או ולא כל אחיך כמ"ש התוס' הנ"ל והתעצם כבודו מאד בקושיא זו ולפענ"ד ל"ק וכוונת התוס' הוא דכמו דשם בסנהדרין חזינן דרשינן המ"ם דמבני ישראל לכל חד כדאית לי' ולכאורה אכתי המ"ם דמאחיו מיותר אך כבר כתב התוס' יו"ט שם דצריך להא דדרשינן שם עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מהקרובים דפטור א"כ ל"ק כלל דבאמת גר הוא בכלל אחיו רק דבעושק הו"א למעוטי מהמ"ם דמאחיו והוי דרשינן ממובחר שבאחיו או ולא כל אחיך וממילא דל"ק מסנהדרין כלל דשם המ"ם דמאחיו אינו מיותר דאיצטריך להא דדרשינן עד שיוציאנו מרשותו לכך שפיר (פריך) אדרבא מרבינן גרים מאחיו משא"כ בעושק דהמ"ם מיותר לכך הוא למעט גרים וז"ב ופשוט ואי דתיקשי דלפי האמת בעושק דאיתרבי גרים למ"ל המ"ם דמאחיו וגם המ"ם דמגרך אמנם כבר עמד בזה באס"ז שם וכתב דאיצטריך לשום דרשא ובענין זה תמוהין לי דברי רש"י בסנהדרין שם ד"ה הגנב שכתב וההוא דדרשינין לי' בספרי למעוטי גונב עבד ואיני מבין למה מביא זה הדרש דסותר לש"ס דילן בסמוך דלמעוטי עבד דריש לי' מאחיו מבנ"י בין לרבנן בין לר"י ולא מתיבת ההוא כלל וא"ל דכוונת רש"י למעוטי גונב עבד היינו אם הגנב הוא עבד דז"א כיון דמרבינן שם אשה שגנבה א"כ ילפינן עבד מלה לה מאשה וגם כיון דכתיב כי ימצא איש גונב ממילא עבד ג"כ בכלל איש כדאמרינן בזבחים ק"ג אטו גר לאו איש הוא וה"נ בעבד וכ"כ התוס' ב"ק ד' פ"ח דעבד בכלל איש הוא וע"כ הכוונה למעוטי אם הגנב הוא עבד והוא סותר לש"ס דילן שוב ראיתי בספרי פ' תצא שם דאיתא בהדיא ההוא ולא הגונב מי שחציו עבד וחב"ח הרי דקאי על הנגנב ותימה מאד על רש"י שהביאו מה שהוא נגד הש"ס במקומו וכבר עמדתי ע"ז בגליון הש"ס שלי וצ"ע לחפש במפרשים אם הרגישו בזה ובעיקר דבריו אם גרים בכלל בנ"י הראה מני"ר בזה בקיאות רב וישר חילו ועיין בספר יראים סי' ט"ו שהביא דרשת הספרי לענין נשיאות כפים וכתב לקמן בעמוד תמצא מה שדקדקתי בבנ"י ויש מקום שגרים בכללן ויש מקום שמצריך להן רבוי וכוונתו הוא ג"כ כדברי התוס' סנהדרין פ"ה ומנחות ס"א וסוכה כ"ח ד"ה לרבות הגרים ומצאתי ג"כ בקהלת יעקב להגאון מהרי"ט אלגאזי באות כ' שהאריך בזה ותמה על התוס' הנ"ל כמו שעמד עליהם בברכ"י סי' תר"מ הנ"ל ואעתיק לו מ"ש שם בחבורי על היראים שם בזה"ל כה תברכו את בני ישראל א"ל אלא ברכה לישראל לגרים לנשים ולעבדים מנין ת"ל ואני אברכם בש"ם דילן בסוטה ל"ח יליף ליה מאמור להם לכולהו ורבינו הביא מדכתיב ואני אברכם וכדבריו איתא בספרי ועיין במג"א סי' קכ"ח ס"ק ל"ז ובפמ"ג מסופק אם גר או עבד או אשה אומר לכהנים אם עוברים וכתב דמט"ז ס"ק ג' שכתב דמאמור להם ילפינן רק ב' דרשות ע"ש ומשמע דהך דרשא אסמכתא בעלמא ע"ש אמנם לפי גרסת רבינו והספרי דמואני אברכם יליף לי' י"ל דדרשא גמורה היא:
והנה בש"ס דילן איתא עבדים משוחררין ורבינו כתב עבדים סתם וכן הוא בספרי ולפמ"ש בנקה"כ יו"ד סי' א' דכל היכא דכתיב סתמא עבדים ר"ל עבדים שאינם משוחררין וכדאיתא בש"ס חגיגה ד"ד א"כ לפי הגירסא בספרי עבדים סתם מרבינן אף שאינם משוחררין ואע"ג דצריך הרבוי למשוחררין י"ל כמ"ש התוס' ביבמות דע"ד ע"ב ד"ה ושפחה וז"ל מיהו תימא היכא מתרבי שפחה מהאי קרא מאשה כיון דאיצטריך לגיורת ומשוחררת ונראה דשאינה משוחררת אתי לה לה מאשה ועיין עוד תוס' נידה דט"ו ע"ב ובקה"י שם וכן הכא י"ל כיון דאיתרבי נשים ה"נ עבדים שאינן משוחררין משום לה לה מאשה אמנם י"ל דכאן איכא סברא דלא למילף עבדים שאינם משוחררין מאשה משום דעבדים ארורים הם ואינם בכלל ברכה וכמ"ש רש"י בפ' תולדות דא"ל אברהם לאליעזר בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך וכיון דאיכא סברא דלא למילף י"ל דבזה לא ילפינן עבדים מנשים מגז"ש דלה לה ונפ"מ גדולה לפמ"ש בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל ה"נ איכא מ"ע לישראל להתברך מן הכהנים וכ"כ בספר חרדים (ועיין בט"א מגלה דכ"ג בהא דאיתא שם אין נושאים את כפיים בפחות מעשרה וכתב משום דהוי דבר שבקדושה ואע"ג דכל הני מילי דדבר שבקדושה דחשיב במתניתין דאינן אלא בעשרה ל"ד לנ"כ דבהני כל הי' שייכין להמצוה וחייבין בהן וכשנעשה בעשרה יוצאין יד"ח משא"כ נ"כ בי' דלאו אכהנים העושים המצוה קאי שיהו עשרה דהא כהן א' נמי נושא את כפיו והא דבעי עשרה היינו שיהיו הציבור עשרה מ"מ כה"ג נמי דבר שבקדושה בעשרה חשיבא כיון דמצות נ"כ נתקיים ע"י עשרה עכ"ד ולפמ"ש ההפלאה הנ"ל א"ש בפשיטות כיון דהמתברכין נמי מצווין לשמוע ולהתברך מן הכהנים א"כ הוי שפיר דבר שבקדושה בעשרה ועיין ברשב"א סוכה דל"א שכתב דהעשה היא רק על הכוהנים לבד ועיין במנ"ח) א"כ נראה כיון דאיתרבי נשים וגרים וע"מ לברכה א"כ מצוון ג"כ להתברך כנ"ל ויש להסתפק לפי הנ"ל בעבדים שאינם משוחררין אם מצוון להתברך ונראה לכאורה דהדבר תלוי בזה אי היכא דאיכא סברא לא ילפינן עבדים מאשה מגז"ש דלה לה כיון דאיכא סברא לחלק בין נשים לעבדים ועיין במל"מ פ"י מהלכות מלכים שכתב היכא דאיכא סברא לא ילפינן עבדים מאשה ולכך לענין פו"ר דאשה פטורה משום דאין דרכה לכבוש לא ילפינן עבדים דל"ש בהו הך טעמא והביא מדברי הר"ם בפי"א מה' עכו"ם דאשה שגילחה פיאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר ל"ת פאת ראשך ול"ת פאת זקניך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה אינה בב"ת לפי שא"ל זקן לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה אלמא היכא דאיכא טעמא לחלק בין נשים לעבדים לא ילפינן עבדים מנשים אמנם הטורי אבן בחגיגה באבני מלואים בריש המסכתא סותר כלל זה ותמה על הר"ם ג"כ דבאמת הא דילפינן לה לה מאשה דמצוה שהאשה חייבת עבד נמי חייב ושאין האשה חייבת אין העבד חייב אע"ג דהאי לה לה גבי שפחה כתיבא ומנ"ל דעבד זכר פטור ממצות שאין האשה חייבת רק באמת אי לא רבי רחמנא דעבד ושפחה חייבין במצות שהאשה חייבת מסתמא היו פטורין דמהיכי תיתי לחיובינהו הא לא בכלל ישראל נינהו רק מגז"ש דלה לה ילפינן לחייבו במצות שהאשה חייבת אבל יותר ממה שהאשה חייבת א"א לנו לחייבן דמהיכי תיתי לך לחייבן כיון דא"א למילף מלה לה דהא גם אשה פטורה וא"כ ה"ה בבל תקיף ג"כ העבדים פטורין עי"ש בדבריו הנחמדים ועיין תוס' ב"ק פ"ח שכתבו דהא דגמרינן לה לה מהאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כאשה לפחות במצוה שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש לא וכוונתם הוא כנ"ל משום דמצד הסברא בלא"ה פטורין מכל המצות לכך א"א למילף בהו רק במה שהאשה חייבת וכ"כ בכפ"ת ר"ה דכ"ט ע"ש ובשער המלך פ"א מה' מילה ובנוב"י מהד"ת חו"מ סי' י"א ובשו"ת בית אפרים יו"ד ס"י אמנם כ"ז דוקא לענין לחייבן במצות בזה שפיר אמרינן דא"א לחייבן יותר ממה שהאשה חייבת אבל בנ"ד לפטור העבדים מברכה שפיר י"ל דלא ילפינן מאשה כיון דאיכא סברא לחלק וכנ"ל ועיין בנזיר ס"א ע"א ובב"י או"ח סי' תרפ"ט דמוכח כן ובמקום דיש סברא לחלק בין נשים לעבדים א"א למילף עבדים לחייבן ע"ש:
שוב ראיתי בהפלאה כתובות שם שכתב בפשיטות דעבדים אינם בכלל ברכה והוכיח כן מדקתני רק עבדים משוחררין ולא ראה גירסת הספרי ורבינו דנקטו עבדים סתם ועוד כתבתי בחיבורי שם בענין זה ואכ"מ ומן האמור תראה שלא צדקו דברי המגיה במל"מ ה' מלכים שם שהביא דברי רש"י בערכין ד"ב שכתב דעבד גמור פטור מן הראי' דכתיב את פני האדון כו' ובאמת בש"ס חגיגה ד"ד אמרינן דעבד בלא"ה פטור משום דגמרינן לה לה מאשה וכתב לפ"ד התוס' ב"ק הנ"ל דכי גמרינן מאשה היינו להחמיר אבל לא לגרעו מאיש וה"נ א"א לפטור עבד מראי' לגרעו מאיש וילפינן רק מאת פני האדון ע"ש בדבריו ולפי הנ"ל אין ראי' מדברי התוס' ובאמת א"א לחייב את העבד יותר ממה שהאשה חייבת דמסתמא הי' פטור דלאו בכלל ישראל הוא רק לענין עדות דמסברא הם נאמנים בזה לא ילפינן עבד מאשה לגורעו מאיש משא"כ לענין ראי' דמסתמא הם פטורים וגם האיך אפשר לסתור ש"ס מפורש דפריך בחגיגה דלא בעי קרא עבד דילפינן לה לה מאשה ומוקי לה בחצי עבד וחצי ב"ח ומ"ש המגיה שם דלפי משנה אחרונה הא בח"ע וחב"ח באמת חייב דבריו תמוהין דאנן על קרא עסקינן ומשנה אחרונה היא תקנות חכמים וכבר תמה עליו הגאון ר' עקיבא איגר בתשובותיו סי' קע"ז בזה עי"ש ודברי רש"י בערכין הנ"ל צ"ע והנה בירושלמי פ"ק דחגיגה ממעט ג"כ עבדים משום שיש לו אדון אחר וקשה ג"כ דבלא"ה פטור משום לה לה מאשה אך במראה הפנים כתב דבאמת כוונת הירושלמי הוא על חצ"ע וחב"ח ע"ש ולדידי י"ל דהירושלמי לטעמי' דסובר שם דנשים וקטנים דפטורין מראי' היינו מראיית קרבן אבל בראיית פנים חייבין ילפינן מהקהל כמו שהביאו התוס' בריש חגיגה דברי הירושלמי הללו ע"ש ויעויין במעין החכמה על תרי"ג מצות דף ק"ע בדפי הספר דפוס לבוב שרוצה להגיה בירושלמי שצ"ל בד"א בראיית פנים אבל בראיית קרבן הכל חייבין עי"ש בדבריו והמעיין שם בירושלמי יראה שא"א להגיה כן ואין להאריך) ולפ"ז שפיר י"ל דאיצטריך מיעוט לעבדים מהא דאל פני האדון ה' למעטי אף מראיית פנים וא"צ לומר כמה"פ הנ"ל דקאי על חצ"ע וחב"ח (והמה"פ אזיל לטעמי' שם שכתב דגם הירושלמי לא קאי רק על קטן אבל בנשים מודה דפטורין גם מר"פ ע"כ מוכרח לפרש דכוונת הירושלמי הוא על חציו עבד וחב"ח אבל לשיטות התוס' דגם בנשים סובר הירושלמי דחייבין בר"פ שפיר י"ל כמ"ש) אבל לפי הש"ס דילן שהוכיחו התוס' שם דכל הני דפטורין פטורין גם מר"פ וכדמוכח גם ברש"י במשנה שם שכתב הכל חייבין בראי' במצות ראיית כ"ז שצריכים להתראות בעזרה וע"ז קאי הא דקתני חוץ מחשו"ק וכו' ונשים מוכח דפטורין אף מראיית פנים א"כ דברי ר"י הנ"ל בערכין צ"ע ואין לישב דברי רש"י עפ"י מ"ש המל"מ בה' מלכים שם דהא דילפינן לה לה מאשה לפטור עבדים ממצוה שאין האשה חייבת זה דווקא במ"ע שהזמ"ג אבל היכי דפטורין מגזיה"כ ולא משום דהוי מ"ע שהז"ג בזה לא ילפינן עבדים מנשים לפטורה עי"ש (ואף דבאמת לפי דברי הט"א הנ"ל נסתרו ג"כ דברי המל"מ הללו דנ"ל דנשים פטורי א"א לחייב את העבדים דמהיכי תיתי לחייבינהו ומסתמא הם פטורים וכנ"ל אמנם הא הרמב"ם חזינין דלית לי' כדברי הט"א דהא מחייב עבדים בבל תשחית וי"ל דטעמי' כיון דעכ"פ חזינין דהתורה רבתה בכל מקום לחייב את העבדים במ"ע שאין הזמן גרמא ובכל הלאווין ע"כ אף דבבל תשחית אין הנשים מחויבין משום דל"ל אבל עבדים דשייך בהו הלאו כמו דב"ת שפיר אמרינן דעבדים מוזהרין על הלאו כמו בכל התורה דמוזהרין על הלאו ול"ק קושיות הט"א על הר"ם וממילא י"ל ג"כ כדברי המל"מ דהיכי דפטרה התורה נשים מגזה"כ ולא משום מ"ע שהזמ"ג אמרינן דוקא נשים פטורות אבל עבדים חייבין כמו דחייבין בכל התורה במ"ע שאין הז"ג והבן ושפיר י"ל דרש"י אזיל בשיטה זו ועיין בשעה"מ פ"א מה' מילה שהוכיח מדברי התוס' ב"ק פ"ח דס"ל ג"כ הכי עיי"ש) ולפי"ז י"ל דהא הש"ס פריך בהא דאמר זכורך להוציא את הנשים למ"ל קרא הא בל"ז הוי מ"ע שהז"ג ומשני דהוה אמינא דנילף ראי' מהקהל קמ"ל א"כ י"ל דבאמת לא משום דהוי זמ"ג פטורין דהא גם הקהל הוי זמ"ג ונשים חייבות ורק מגזיה"כ פטורות מקרא דזכורך ובזה לא ילפינן עבדים מנשים וכנ"ל ושפיר איצטריך רש"י למיעוט דאל פני האדון:
איברא המעיין במל"מ שם יראה דא"א לומר כן דהביא שם מסמיכה דעבדים פטורים אע"ג דהא דנשים פטורות הוא מגזה"כ ותירץ עפ"י דברי התוס' קדושין ל"ו דבלא"ה הוי סמיכה מ"ע שהזמ"ג והא דאיצטריך קרא משום דלא נילף מהיקשא דסמיכה לשחיטה מה שחיטה איתא בנשים אף סמיכה איתא בנשים לכן איצטריך קרא דבנ"י וסמך למעט נשים והיינו דלא נידרוש היקשא דסמיכה לשחיטה וממילא אמרינן דלאו מגזה"כ נשים פטורות רק באמת הטעם משום דהוי מ"ע שהזמ"ג ע"ש וה"נ בנ"ד דאף דס"ד למילף ראי' ראי' מהקהל איצטריך קרא דזכורך אבל כי גלי קרא דזכורך להוציא את הנשים שפיר אמרינן דהטעם דפטורות משום דהוא זמ"ג ולא מגזה"כ והוי ממש כדברי המל"מ וילפינן עבדים בזה מאשה הן אמת דדברי המל"מ תמוהים אצלי דמנ"ל דהא דממעטין עבדים הוי מהיקשא דלה לה מאשה הא בלא"ה כתיב בנ"י ועבדים לאו בכלל בנ"י נינהו ואפילו גרים היי ממעטינן רק משום דאיכא ריבוי וכמ"ש הברכ"י בסי' תר"ס אבל עבדים שפיר נתמעטו וכמ"ש הר"ם בה' חגיגה דעבדים לאו בכלל ישראל נינהו ומנ"ל להמל"מ לומר דמהיקשא דלה לה היא. שוב מצאתי בקה"י שם שעמד בזה ע"ד המל"מ ע"ש ועיין בשעה"מ ה' מילה שם שסותר דברי המל"מ מפ"א דשקלים דתנן נשים ועבדים פטורים ופירש הרע"ב משום דכתיב איש ולא אשה ועבדים משום דילפינן לה לה מאשה אלמא אע"ג דמה"כ פטורות דלא הוי זמ"ג ואפ"ה ילפינן עבדים מנשים יע"ש בדבריו ולפע"ד בשקלים בלא"ה יש לפטור עבדים משום דכתיב כי תשא את ראש בנ"י ואימעטו עבדים כנ"ל ובאמת צ"ע אצלי בהא דגרים חייבים בשקלים אע"ג דכתיב בנ"י וצ"ל דאיכא שום רבוי וכמ"ש התוס' בסנהדרין ובכמה דוכתי הנ"ל ואפשר מהא דכתיב כל העובר על הפקודים אתרבי גרים וצל"ע בזה עכ"פ עבדים שפיר י"ל דמבנ"י אימעטו ואין ראי' מזה להקשות על המל"מ דאף דמדברי הרע"ב מוכח שלא כדבריו שכתב הטעם מלה לה מ"מ י"ל להמל"מ והתוס' ב"ק הנ"ל דס"ל ג"כ כהמל"מ כנ"ל כמ"ש אמנם עכ"פ לתרץ דברי רש"י בערכין א"א בזה וכמ"ש דראי' הוי מ"ע שהזמ"ג ושפיר ילפינן עבדים ודע דאני מסתפק מאד מהו דין העבדים במצוה דהקהל כיון דנשים חייבות וראיתי להר"ם בפ"ג מה' חגיגה שכתב כל הפטור מן הראי' פטור ממצות הקהל חוץ מן נשים והטף והערל ולא כתב עבדים ובלח"מ כתב דעבדים פטורין דאמר קרא בבא כל ישראל ליראות עבדים לאו בכלל ישראל כמ"ש הר"ם בפ"ב מה' חגיגה ולפענ"ד הדבר תמיה דהא מוכח מש"ס נזיר ד' ס"א דאף היכי דכתיב בני ישראל אפ"ה במה דאשה חייבת ילפינן מלה לה לחייב גם העבדים ע"ש דפריך למ"ל ואמרת הא בלא"ה ילפינן מלה לה וכ"כ התוס' יבמות ע"ד ונידה ט"ו ועיין בקה"י שם דדבר זה ברור דאף היכי דכתיב בנ"י מ"מ כיון דאשה חייבת גם העבדים חייבים וע"כ בהקהל דנשים חייבות למה לא נילף גם העבדים לחייבינהו מלה לה וצ"ע ואולי י"ל כיון דכתיב ליראות את פני ה' אלהיך דרשינן נמי מי שאין לו אלא ה' יצא זה שיש לו אדון אחר וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ג דברכות לענין ק"ש למעט עבד מה' א' עי"ש וצ"ע עוד בזה והנה מה שעולה על דעתי לפלפל עוד בזה דהנה במצוה דראיית פנים איכא נמי ל"ת דלא יראו פני ריקם דמי שבא בעזרה ואינו מביא קרבן עובר בל"ת וכתב בחינוך מצוה ח"צ דהאי לאו אינו נוהג בנקיבות דכמו דפטורות מהעשה ה"נ ל"ש בהן הל"ת וכ"כ הר"ם בספר המצות מל"ת קנ"ו ובמנ"ח שם כתב דלא מצא בש"ס וראשונים דהפטורים אם נכנסו ולא הביאו קרבן שלא יהיו עוברים בלאו הזה וכבר הקדימו במעין החכמה על תרי"ג מצות הנ"ל ותמה על הר"ם והחינוך דאנה מצאו כן דממה שהמ"ע שבה אין נוהגת בהן אין ראי' דשביתות יו"ט יוכיח שעשה אינה נוהגת בנשים מ"מ לאו דלא תעשה כל מלאכה נוהגת בהן כמ"ש התוס' בקידושין ל"ד וגם בזה י"ל דאף שאין חייבות להראות פנים בעזרה מ"מ אם באות חייבות בקרבן עולה ושלמים שלא יעברו על הלאו ע"ש בדבריו (ובאמת על החינוך והר"מ בלא"ה ל"ק דהם ס"ל גם בעשה דשביתות יו"ט הנשים חייבות עיין בחינוך פ' אמור סי' רס"ט ורפ"ו ועיין בהגהות פר"ד שם ובספר דברי אמת הספרדי קונטרס וא"ו) ואני אומר דאישתמיט להו דברי התוס' חגיגה שם בהא דפריך הש"ס אלא טומטום ספיקא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתבו התוס' שם הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה היא ממילא הוי פוטרין לי' כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה א"כ מוכח בהדיא דהפטורין מר"פ יכולין לבא בעזרה בלא קרבן דלא שייך בהו הלאו דאם נימא דאם באין מחויבין להביא קרבן א"כ מאי חב"ע איכא כאן דהא אף דפטורין עכ"פ יכולין לבא ולהביא קרבן וא"כ שפיר איצטריך קרא למעוטי ספיקא דאל"כ הו"א מצד ספק מחויבין להתראות פנים ולהביא קרבן דאם באין שפיר מביאין קרבן אף דפטורין א"ו דס"ל להתוס' דפטורין אף מהלאו דל"י ואסורין להביא קרבן והוי שפיר חולין בעזרה וז"ב וממילא איכא ראי' מש"ס לדברי הר"ם והחינוך דאל"כ מאי פריך איצטריך למעוטי ספיקא (אמנם לשיטות הר"ם דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת ליכא הוכחה דהש"ס שפיר מקשי דבלא"ה ניפטור אותו מספק דהוי לקולא מה"ת ועיין בט"א שם) הן אמת לפמ"ש התוס' שם בסה"ד דאע"ג דיכול להביא על תנאי ותירצו דמבטלו ממצות סמיכה ליכא ראי' בזה מן הש"ס דאפשר שפיר לומר דליכא בזה משום חב"ע רק דאינו יכול להביא משום ביטול מצות סמיכה רק עכ"פ חזינין דהתוס' ס"ל ג"כ כהר"ם והחינוך הנ"ל:
גם מצאתי בחידושי הר"ן לחולין כ"ב ע"ב שכתב ובהאי פירושא ניחא נמי במה דאמרינן בריש חגיגה אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא כלומר דלא פשיטא לן ודאי דלא מייתינין עולת ראי' שמא יביא חב"ע וכ"ת יתנדב ויביא על הספק לאו קושיא הוא שאין לו חיוב להנדב בספק ראי' עכ"ל והוא דבר חדש ויקר בישוב קושיות התוס' כיון דבלא נדבה א"א לו להביא הקרבן ע"כ פטור ואין לחייבו כלל שינדב ולפ"ד הר"ן שפיר מוכח מהש"ס כהר"ם והחינוך הנ"ל כיון דעיקר הקושיא היא מספק חב"ע (ועפ"י דברי הר"ן הנ"ל כתבתי בחידושי לתרץ קושיית הט"א ר"ה ד"ה בהא דמוקי שם הש"ס הא דלא תאחר לשלמו ולא חליפיו בתודה שנתערבה בתמורתה דאר"ת דאין לה תקנה ופריך א"כ קרא למ"ל והקשה הט"א דהא במנחות דף פ' פריך דליתי על תנאי ע"ש ומשני משום דממעט באכילה ואין זה כ"א איסור דרבנן ומאי פריך הקרא דשפיר יכול להביא על תנאי ע"ש בדבריו ולפ"ד הר"ן א"ש דכאן נמי כיון דבלא נדבה א"א לו להקריב התמורה אין לחייבו בב"ת משום דיכול לנדב עוד בהמה ושפיר פריך הש"ס קרא למ"ל כיון דבלא נדבה א"א להקריבה וכמו דפריך בחגיגה איצטריך קרא למעוטי ספיקא ונכון (הוא) אמנם בתוס' עירובין דצ"ו ע"א ד"ה מי כל נראה מדבריהם דס"ל כמעין החכמה והמנ"ח שכתבו שם ועלי' לרגל משום דמיחזי כמביאה חב"ע וכ"כ הריטב"א שם בביאור יותר וז"ל מפני שנראה כמביאה חב"ע כשמביאה עולת ראי' ע"ש מוכח מדבריהם דחב"ע ממש לא הוי דאף הפטורין מראי' אם באין מחויבין להביא קרבן משום הלאו דל"י פ"ר רק כיון דפטורות מלבא כלל מיחזי כחב"ע והם יפרשו דברי הש"ס בחגיגה דפריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא כמ"ש התוס' דמשום ביטול מצות סמיכה פריך וכנ"ל ועיין בהגהות הגאון רב"פ בחגיגה שם שציין לדברי התוס' עירובין והריטב"א הנ"ל ועיין בר"ן סוכה ר"פ הישן שכתב דאשתו של יונה היתה עולה לרגל כמ"ד נשים סומכות רשות הא למאן דל"ל הכי אסור לפי שמקרבת שלמי חגיגה שלא במקום מצוה ולא כתב משום עולת ראי' אולי אזיל כאן בשיטות התוס' עירובין והריטב"א הנ"ל דאם באה מחויבת להביא ע"ר משום הלאו דל"י פ"ר לכך כתב משום שלמי חגיגה והבן ומצאתי בס' שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' ס"א שתמה על הר"ן דהיכן נזכר שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ולא נזכר רק שהיתה עולה לרגל ולדבריו היתה מקרבת ע"ר ג"כ והרי לא נזכר כלל רק עלתה לרגל ולא הקריבה כלום עי"ש ונעלם ממנו דברי התוס' עירובין והריטב"א הנ"ל ועיין ברשב"א סוכה שם שכתב ג"כ כדברי הר"ן עכ"פ הראנו לדעת דדבר זה אי הפטורין פטורין גם מלאו ל"י פ"ר הוא פלוגתא בין הראשונים והמעה"ח והמנ"ח נעלם מהם כ"ז ולכאורה עלה בדעתי להביא ראי' להסוברים דהפטורין מר"פ חייבין בלאו דל"י פ"ר דהוא עפ"י מה שהקשה בט"א בהא דאמרינן דלמשנה אחרונה כופין את רבו לשחררו בח"ע וחב"ח וחייב בראי' וגם פסח אוכל משלו עיין בפסחים ר"פ האשה והקשו התוס' מהא דאמרינן בגיטין בח"ע וחב"ח איבעיא אם יש לו קנס כו' ויתן לאדוניו והא יש לו אדון הרי דמיקרי אדון ותירצו דהתם דמת איגלאי למפרע דלא הי' עומד לשחררו ומיקרי אדון עיין בתוס' חגיגה שם והקשה בט"א לפ"ז הא קיי"ל לשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישינן א"כ האיך מייתו קרבן ראי' למ"א וגם אוכל פסח משל עצמו ניחוש דילמא ימות קודם שישחררו רבו ואיגלאי מלתא למפרע דהי"ל אדון אחר ופטור מראי' וגם הפסח נאכל שלא למנויו יעו"ש בדבריו והנה במה שהקשה מפסח לפע"ד ל"ק דפסח הא דאין העבד אוכל משל עצמו הטעם הוא כמ"ש ש"ס בפסחים פ"ח שאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו והיינו כיון דחלק העבדות משועבד להאדון א"א לו להמנות על של עצמו בלא דעת האדון וא"כ למשנה אחרונה דכופין אותו לשחררו אמרינן דאינו משועבד שוב להאדון וכמ"ש רש"י בפסחים שם דהרי הוא כבן חורין וא"כ ל"ש למיחש בזה שמא ימות קודם השחרור דמ"מ כיון דכ"ז דהעבד חי כופין את רבו לשחררו א"כ אינו משועבד להאדון ואין בכח האדון לעכב חלק העבדות מלהימנות על הפסח של עצמו ודוקא לענין ראי' דהתורה הקפידה על שם אדנות דלא יהיה לו אדון אחר בזה שפיר הקשו התוס' דחזינין דמקרי אדון לענין קנס וא"כ אף לענין ראי' מ"מ שם אדנות עליו ובזה באמת אם ימות קודם השחרור איגלאי מילתא למפרע דהי' לו שם אדנות על עצמו וכמ"ש התוס' כיון דלא נשתחרר ממנו אבל לענין פסח לא איכפת לן שם אדנות דהא העבד חייב בפסח (ומ"ש הלח"מ בפ"ב מה' חגיגה דגמרינן פסח מראי' כבר השיגו עליו המל"מ בה' ק"פ שם וכן באור חדש על פסחים תמה על הלח"מ בזה דהא קיי"ל דעבד חייב בפסח רק שאינו יכול לאכול משום שלא למנויו וכ"כ התוס' ביבמות ר"ע ע"ב ד"ה אלמא עי"ש) רק משום שלא למנויו אסור לאכול והיינו משום שחלק העבדות משועבד להאדון וא"כ למש"א דכופין הרב לשחררו ואינו משועבד לו עוד א"כ אף אם ימות קודם השחרור מ"מ לא הי' משועבד עוד להאדון ולא נמשך אחר דעת האדון דאם הי' חי הי' מוכרח הרב לשחררו וא"כ לא הוי שלא למנויו ולכך לא הקשו התוס' קושייתם מהא דגיטין מ"ב רק בחגיגה לענין ראי' דתלוי בשם אדנות ולא הקשו כן בפסחים דלא איכפת לן בשם אדנות וז"ב לפע"ד וא"כ ל"ק קושייתו מפסח אבל אכתי תיקשי לענין ראי' וכנ"ל אך אם נימא כהשיטה הנ"ל דגם הפטורין מר"פ אם באין לעזרה חייבין בקרבן גם זה ל"ק דלא הוי חב"ע אף אם פטור וכמ"ש והבן ואמת דהט"א שם לא הקשה מחשש חב"ע רק דמשמע דמקריבו אפילו ביו"ט ראשון ע"ש ולפי שיטה זו גם זה ל"ק כיון דחייבים בקרבן יכולין להקריבו אפילו ביו"ט. והבן איברא דגם לשיטה זו דס"ל דאף מהלאו פטורין י"ל דל"ק דאפשר להקריב על תנאי (ובאמת בחוה"מ יקריבו) וכ"כ בחדושי רע"ק איגר על חגיגה שם דמקריב על תנאי ובהסמיכה ליכא אסור כיון דמחויב בסמיכה מצד חירות לא מיקרי עבודה בקדשים ומה שהקשה שם למאי דקיי"ל באורייתא אין ברירה והכא דצריך להתנות שיחול למפרע דזה הוא א"א אם אין ברירה ע"ש בדבריו י"ל לפמ"ש התוס' בערובין דל"ז ובגיטין דכ"ה דאף למאן דל"ל ברירה הוא רק בדבר שאפשר שלא יבא לידי בירור אבל היכא שהדבר עומד להתברר לכ"ע יש ברירה א"כ כאן הדבר עומד להתברר בודאי אם ימות קודם שישחררו רבו או לא והבן ויש עוד לדבר בזה הרבה והדברים ארוכים ואין עת האסף פה וכתבתי רק מה שעולה על רעיוני בעת הכתיבה:
ונחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה לענינינו הנה לשיטות הפוסקים הנ"ל דאף מלאו דל"י פ"ר פטורין צ"ל דאף דהמיעוט נכתב בהעשה כגון בזכורך להוציא את הנשים דקאי אעשה דיראה מ"מ אמרינן דהתורה מיעטינהו לגמרי אף מהלאו דהא דל"י פ"ר קאי אשלפניו כדכתיב ג' פעמים בשנה יראה כ"ז ול"י פ"ר ואמרינן דאינו מחויב ומוזהר בהלאו רק מי שמחויב בהעשה אך קשה לכאורה לפי"ז מאי פריך הש"ס דלמ"ל המיעוט דזכורך להוציא את הנשים הא בלא"ה הוי מ"ע שהזמ"ג נימא דאיצטריך לי' למעטם גם מהלאו דל"י פ"ר דאם היו פטורות רק משום מ"ע שהזמ"ג היו מחויבין בהלאו וכמו בשביתות יו"ט דנשים פטירי מהעשה משום דהוי זמ"ג ועל הלאו מחויבין וכנ"ל לכך איצטריך זכורך להוציא את הנשים גם מהלאו דל"י פ"ר וצ"ל דקושית הש"ס דאם נימא דהמיעוט איצטריך רק בשביל הלאו א"כ למה נכתב המיעוט דזכורך אצל העשה כיון דבשביל העשה לא איצטריך לי' והו"ל לכתוב המיעוט אצל הלאו (ודומה לזה כתבו התוס' בקידושין י"ג ע"ב ד"ה מדקאמר רחמנא וז"ל א"כ הו"ל למיכתב האי קרא כו' בפ' יבמין עיי"ש) ולכך משני דאיצטריך המיעוט גם בשביל העשה דלא נילף ראי' מהקהל וממילא אימעוט גם הלאו וכנ"ל והנה בהא דפריך הש"ס על מיעוט דעבדים מאל פני האדון דהא בלא"ה ילפינן לה לה מאשה צ"ל ג"כ כנ"ל לפמ"ש במל"מ הנ"ל דהיכי דנשים אימעטו מגזה"כ לא ילפינן עבדים מנשים לפוטרן א"כ לכאורה נהי הא דנשים פטירי מהעשה הוא משום דהוי זמ"ג מ"מ בהא דפטירי גם מהלאו ע"כ הוי רק מגזה"כ דבלאו אין חילוק ואף בזמ"ג נשים חייבות כדאיתא בקידושין וא"כ לכאורה ל"ק קושית הש"ס דשפיר איצטריך המיעוט דאל פני האדון למעט עבדים גם מהלאו דמשום הילפותא דלה לה מאשה לא הוי פטורין רק מהעשה אבל מהלאו דהא דנשים פטירי הוא רק מגזה"כ בזה לא ילפינן מנשים וכנ"ל וצ"ל ג"כ כמ"ש דעיקר קושית הש"ס דא"כ לא ליכתוב המיעוט אצל העשה רק אצל הלאו לכך משני דהמיעוט איצטריך גם להעשה בח"ע וחב"ח ומעתה נכונים דברי רש"י בערכין הנ"ל דלפי המסקנא דהמיעוט איצטריך גם להעשה מ"מ נפ"מ בהמיעוט גם לעבד גמור לענין דפטורין לגמרי גם מהלאו (ואף דאצל הלאו בפ' ראה לא כתיב אל פני האדון רק פני ד' אלהיך ובפ' משפטים דכתיב אל פני האדון לא נכתב שם הלאו מ"מ גם מה' אלקיך ג"כ נוכל לידרוש מי שאין לו אלא אדון אחד כו' וכמ"ש לעיל מדברי הירושלמי דברכות דפטור עבדים מק"ש משום דכתיב ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד והבן) ומהיקשא דלה לה מאשה לא הוי פטרינן להו מהלאו וכנ"ל ולכך נקיט רש"י המיעוט דמי שאין לו אלא אדון אחד דהוא כולל יותר דפטור אף מהלאו וא"ש ונכון הוא בעזהשי"ת בישוב דברי רש"י התמוהין.
אחר כתבי זאת מצאתי להשעה"מ פי"ב מה' עכו"ם שהביא דברי החינוך ורבינו הנ"ל דפטורות גם מהלאו והקשה עליהם כמ"ש מהא דפריך הש"ס למ"ל זכורך והניח בצ"ע ובמ"ש נתיישב היטב בעהי"ת. וע"ש שכתב דלומר דמוזהרות על הלאו לא לישתמיט שום תנא לומר כן וכבר הבאתי דהיא פלוגתת הראשונים ודי בזה אולם דברי הר"ם בפ"ב דחגיגה שכתב למעט עבדים מבבוא כו' שהאריך מני"ר בחיבורו באמת דבריו צ"ע דלמה לא הביא המיעוט דאל פני האדון וכבר עמד בזה הפמ"ג או"ח סי' ע' בא"א סק"א ע"ש והנה הפמ"ג שם כתב בזה"ל עיין פר"ח הביא ירושלמי דעבדים פטורין ה' אחד יצא זה שיש לו אדון אחר וקשה תיפ"ל מהיקשא דלה לה מאשה וי"ל כמ"ש הלח"מ דמשו"ה בק"ש לא כתב הר"ם מ"ע שחייב בק"ש דיחוד חייב בכל רגע א"כ י"ל דפסוק אחד לא הוי מ"ע שהזמ"ג ומש"ה מצריך קרא והוקשו נשים לעבדים יצא לנו לפ"ז דח"ע וחב"ח פטור מק"ש כמו בראי' מה"ט שיש לו אדון אחר עכ"ד והוא דבר חדש למילף נשים ג"כ מעבדים דמה דעבדים פטורים גם נשים פטורין ולא מצאתי כעת כן עדין בשום מקום דעיקר הילפותא הוא עבדים מנשים להחמיר על עצמן לחייבן במצות שהאשה חייבת וכמ"ש התוס' ב"ק פ"ח הנ"ל ובנוב"י חו"מ סי' י"א אבל למילף אשה לפטורה במה שהעבד פטור זה לא שמענו ועיין בתוס' קידושין ד"ג ד"ה ואשה שכתבו כה"ג דלהחמיר נאמר גז"ש ולא להקל ועיין במלא הרועים אות ה' היקש מה שביאר בדבריהם ועיין עוד ביד מלאכי כלל א' סי' למ"ד בענין אין גז"ש למחצה ולכאורה יש להוכיח עוד דא"כ למ"ל בראי' זכורך להוציא את הנשים כיון דעבדים אימעטו מאל פני האדון ממילא נילף נשים מעבדים אך י"ל כמו שתירץ הש"ס הו"א נילף ראי' ראי' מהקהל אולם מהירושלמי יש לכאורה ראי' שלא כדברי הפמ"ג דהירושלמי מביא ג"כ המיעוט דזכורך להוציא את הנשים ולהירושלמי לפי פירוש התוס' בריש חגיגה הנ"ל באמת נשים חייבין בר"פ דילפינן מהקהל רק מר"ק פטירי לדידי' שפיר קשה למ"ל המיעוט דזכורך נילף להו מעבדים דפטירי ג"כ מראי' משום שיש לו אדון אחר והוי ממש כמו בק"ש א"ו דלא ילפינן נשים מעבדים ודלא כהפמ"ג ולפמ"ש לעיל דבעבדים גם להירושלמי פטורין אף מר"פ משום שיש לו אדון אחר יש לישב דלכך א"א למילף נשים מעבדים דנשים הא באמת חייבין בר"פ ועבדים גם מר"פ פטירי וא"כ ע"כ נשים לא דמו בזה לעבדים והבן:
שוב מצאתי במל"מ פ"ב מק"ש שהקשה כן דלמאי איצטריך קרא דזכורך כיון דעבדים פטורי מקרא דאל פני האדון ממילא נשים פטירי עי"ש שתירץ דאי לאו קרא דזכורך הוי מוקמינן לקרא דאל פני האדון בעבדים גמורים אבל בח"ע וחב"ח לא הוי ידעינן יעיי"ש בדבריו שכן כונתו ומוכח דהמל"מ ג"כ סובר כהפמ"ג דה"ה דילפינן נשים מעבדים אמנם דבריו תמוהין דקושיתו בלא"ה לא קשה דאי לאו קרא דזכורך הו"א למילף ראי' ראי' מהקהל וכדקאמר בש"ס שם שוב מצאתי בס' למודי ה' למוד ע"ד שעמד על המל"מ בזה וכתב שנעלם ממנו הסוגיא במקומו ולפע"ד אפשר לומר בישוב דבריו שלא נשוי רב גדול כמוהו כטועה ח"ו דס"ל כהריטב"א הביאו הבאר יעקב דלענין קרבן מקשינן לקולא שלא להביא חב"ע (וכמו שנאריך בזה לקמן בעזהשי"ת) וא"כ כאן דמצות ר"פ והקרבן נצמדים זב"ז דאם מחויבת להביא קרבן וא"כ שפיר מקשה דיותר יש למילף מגז"ש דלה לה לפטור הנשים מר"פ וקרבן ממה דנילף לחיוב ראי' ראי' מהקהל דבזה היכי דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לקולא דרשינן והש"ס קאמר שפיר דהו"א דנילף ראי' ראי' מהקהל דוקא לענין הכלל דמ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות דילפינן בקידושין דהוקשה כל התורה לתפילין בזה הו"א יותר למילף ראי' ראי' מהקהל דגז"ש עדיפא מהיקשא וכדאמרינן בגטין פ' השולח ועיין במל"מ שם ובפרט למ"ד דילפינן מג' כתובים ע"ש בקידושין בזה בודאי הו"א למילף מגז"ש דראי' ראי' מהקהל (וע' בתוס' קדושין שם ובשעה"מ ה' ע"ז שם) אבל המל"מ שפיר מקשה דניליף מג"ש דלה לה לפטור והבן וא"ש אמנם בל"ז לא נ"ל דברי הפמ"ג למיליף נשים מעבדים לפוטרן מק"ש כיון דעיקר הטעם בעבדים דפטירי משום שיש לו אדון אחר ובנשים ל"ש כן והוי כמ"ש הר"ם בה' עכו"ם דא"א למיליף עבדים מנשים לענין לאו דב"ת משום דעבדים יש להם זקן ול"ש בהו הטעם דבנשים וה"נ בהיפוך א"א למיליף נשים מעבדים כיון דל"ש בהו הטעם דבעבדים ואפילו לפי מה שהשיג הט"א על הר"ם כמו שהבאתי לעיל הוא משום דבעבדים כל כמה דלא ידעינין להו רבויא לחיובא מסתמא הן פטורים אבל בנשים דמסתמא הן חייבין לפמ"ש הפמ"ג דפסוק א' דק"ש לא הוי מ"ע שהזמ"ג א"כ א"א למילף מעבדים ומיושב בזה ג"כ קושיות המל"מ הנ"ל והבן:
אמנם באמת הפמ"ג לא ראה דברי הירושלמי בעצמו רק מה שהביא הפר"ח ובירושלמי שם איתא למעט נשים מקרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ועבדים משום שיש לו אדון אחר ועיין פנ"י ברכות ד"כ ומה דאיצטריך למעט עבדים ולא יליף להו מנשים ג"כ י"ל לפי שיטות המל"מ דהיכי דאימעטו נשים מגזה"כ לא ילפינן עבדים לפטורא וא"כ לפמ"ש הפמ"ג דפסוק א' דק"ש לא הוי זמ"ג לכך איצטריך מיעוט לעבדים ועיין פנ"י ברכות שם ולפ"ז יש עוד לעיין במ"ש הפמ"ג דח"ע וחב"ח פטור מק"ש עפ"י מה שנראה מהמל"מ הנ"ל דהיכי דאיצטריך המיעוט לעבדים גמורים ליכא למעט עוד ח"ע וחב"ח משום זה דיש לו אדון כמו שהבאתי לעיל דבריו א"כ לפמ"ש דבק"ש איצטריך המיעוט לעבדים גמורים לית לן עוד למעט ח"ע וחב"ח והתבונן בזה ובלא"ה לכאורה דידן למשנה אחרונה חייב ח"ע וחב"ח בק"ש כמו בפסח ובראי' ויש לדבר עוד בזה לפמ"ש הרשב"א (דמ"ב בגטין) והתוס' מהא דאמרינן בח"ע וחב"ח לענין קנס דמיקרי יש לו אדון ע"ש א"כ לענין ק"ש שפיר דמיקרי יש לו אדון אחר אף למשנה אחרונה ויש בזה אריכות דברים ומצאתי בשו"ת חס"ל או"ח סי' וא"ו ובשו"ת בית שלמה סי' י"ז שהרבו לדבר בזה ע"כ אמרתי לקצר ובחידושי כתבתי עוד בזה ואין כאן מקומו להאריך עוד:
ובגוף דברי המל"מ הנ"ל שכתב היכי דאימעט נשים מגזה"כ לא מטעם זמ"ג לא ילפינן עבדים מנשים לפטורה מצאתי עוד לו ראי' מרשב"א ברכות ד"כ ע"ב בהא דבעי' אי נשים בבהמ"ז דאורייתא והביא פירש"י משום דלא נטלו חלק בארץ והקשה דא"כ אף בעבדים כן דאף הן לא נטלו חלק בארץ וליבעי' נמי נשים ועבדים ותירץ דשאני גרים שהם זכרים נטלו חלק בארץ ע"ש הרי אף דנשים פטורות מ"מ עבדים חייבין ומטעם דבנשים הפטור לא משום זמ"ג וכדברי המל"מ הנ"ל אולם בתשב"ץ ח"א הי' קס"ט הביא דברי הרשב"א וכתב ואני כתבתי בפי' ההלכות שלי שאפשר שהגרים חייבין מטעם זה אבל בעיא דרבינא כי היכי דאיתא בנשים ה"נ איתא בעבדים אלא דנקט נשים וה"ה בעבדים שהרי שווין הן בחיוב המצות עכ"ל וכפי הנראה כוונתו כהט"א והנב"י הנ"ל דא"א לחייב את העבדים יותר ממה שהאשה חייבת כיון דמסתמא הן פטורין וכנ"ל הרי דפליגי הרשב"א והתשב"ץ בסברא זו וראה זה חדש:
ונבא לדברי כת"ה בחיבוריו שם הנה הביא דברי הש"ק בירושלמי פ' מצות חליצה ה"א בפלוגתא היכי דכתיב בישראל דחד ממעט גרים וחד מרבי גרים והקשה הש"ק מברייתא דת"כ בפ' קדושים גבי מולך דדריש בישראל לרבות נשים ועבדים דא"כ כ"ש דמרבי גרים מבישראל ותירץ דטפי אית לן לרבות נשים ועבדים לחיובינהו מלמעט עבדים ולמיפטורינהו דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וראיתי בתשובות הגאון ר' ישראל אייזענשטיין שהביא כת"ה במערכת הבי"ת שכתב דלא ברירה לי הך מילתא דהא לאיסורא ל"צ קרא דלא גרע מנכרי שמוזהר על ע"א ועיקר הילפותא שיסקלו אותם וא"כ לענין ד"נ י"ל דלקולא מקשינן דהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הוא רק כיון דבע"כ משום ספק צריכין להחמיר וממילא הוי ודאי איסור דאם היתה דעת התורה דניזול לקולא היתה מבארת להדיא דהא עתה נלך להחמיר משא"כ בקטלא אדרבא מספק אמרינן ספק נפשות לקולא והנה כבודו השיג עליו דהא קיי"ל דמולך לאו ע"ז הוא וכדאיתא בסנהדרין ס"ד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' עכו"ם ה"ג כראבר"ש ודברי הכ"מ שם צ"ע א"כ באמת צריך קרא לאיסורא ושייך שפיר לחומרא מקשינן עכ"ד אעתיק לו מ"ש בחיבורי הנ"ל וז"ל והנה הכ"מ כתב ונראה מדברי רבינו שכתב לעכו"ם אחרת דמולך עכו"ם הוא והעושה א' מד' עבודות לפניו חייב ודלא כרש"י שכתב דפטור ודבריו תמוהין דאם מולך עכו"ם הוא א"כ גם העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חייב כדאמרינן בש"ס וגם הכ"מ גופא כתב לעיל דכראבר"ש קיי"ל והוא סובר דמולך לאו עכו"ם הוא וכבר תמהו על הכ"מ בזה עיין במעין החכמה ובספר פרשת הכסף הספרדי אמנם במשנ"ח להגאון מהר"י מזאמישטש כתב דמלשון הר"ם בספר המצות ובפי' המשניו' נראה דס"ל דמולך עכו"ם היא וביאר דבריו דס"ל דמולך היינו צלם שהוא עכו"ם רק ההעברה שמעבירין הבן לא הי' עבודה גמורה רק חק או איזה כיבוד לע"א שלא לצורך עבודה ולכך איצטריך קרא לחייב במולך אע"ג דהמולך עכו"ם מ"מ העברה לאו עבודה היא ואפ"ה חייבה התורה ולכך אם עשה עבודה זו לעכו"ם אחרת פטור אבל אם עשה ד' עבודות דהיינו זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה למולך חייב כיון דהמולך גופא ע"א היא וצדקו לפי"ז דברי הכ"מ ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' קל"ג מהר"ם פ"ה מה' יסה"ת שהביא ראי' לענין יהרג ואל יעבור דאם עבר ולא נהרג דפטור מהא דדרשינן במולך ההוא ולא מוטעה ולא אנוס ע"ש ומאי ראיה ממולך דלאו ע"ז הוא אלא מחק אמורי הוא ואהאי חק קפיד קרא א"כ חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו והאיך יליף הר"ם מיני' ק"ו ע"ש בדבריו וכן בספר פרשת הכסף ולפי הנ"ל א"ש כיון דהמולך גופא עכו"ם הוא אף דההעברה לאו עבודה היא מ"מ כיון דגילתה התורה לחייב אהאי חק א"כ דינו ככל עבודות עכו"ם דצריך ליהרג ולא יעבור ואפ"ה פטרה התורה באונס ומוכיח שפיר לכל מקום דקיי"ל יהרג ואל יעבור ובפרט אם נימא דההעברה זו הוא היה איזה כבוד להמולך נראה דהוי עכ"פ כמו גיפוף ונישוק ושאר כבוד בכל ע"א דאף דאין חייבין עליהם מיתה מ"מ הרי אלו באזהרה מלאו דלא תעבדם וכמ"ש הר"ם בפ"ג שם א"כ הך העברה למולך הוי עכ"פ אביזרא דע"ז דס"ל לרוב הפוסקים דגם בלאו יהרג וא"י ועיין בטור יו"ד סי' קנ"ה ובמשנת חכמים סי' י"ד (ועיין במהר"ם לובלין סנהדרין ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה למעביר שכתב דס"ל להתוס' במגפף ומנשק ניהו דליכא מיתה אבל כרת איכא ע"ש א"כ בודאי יהרג וא"י בכרת אמנם אין דברי המהר"ם מוכרחין ועיין מהרש"א שם והר"ם ורש"י בסנהדרין שם ס"ל דליכא כרת במגפף ומנשק ועיין בספר המצות מל"ת וא"ו וכן מוכרח סברא זה דכל דליכא חיוב מיתה ליכא כרת מקושית המהרש"א בסנהדרין שם ד"ה ולמ"ד מגדף ע"ז היא עי"ש והבן ועיין בתוס' יבמות דף ע"ב ד"ה אין חייבין וברש"י שם ד"ט בראש העמוד ד"ה אלא על דבר שכתבו ג"כ בהדיא דליכא כרת במגפף ומנשק ודברי מהר"ם תמוהין) א"כ מה דיהרג וא"י לאו חידוש הוא כלל רק הא דחייבה התורה מיתה הוא החידוש אבל לכתחילה דצריך ליהרוג וא"י לאו חידוש וא"כ עכשיו שחייבה התורה מיתה ג"כ יליף שפיר הר"ם בכל מקום דאמרינן יהרג וא"י באם עבר ולא נהרג דפטור ממיתה כיון דגם במולך צריך למסור נפשו לכתחלה ולאו חדוש הוא והבן ועפי"ז יצא לנו בהעביר בנו לשאר ע"א אף דהוי שלא כדרכה ופטור ממיתה מ"מ עבר בלאו דלא תעבדם כיון דהוי כיבוד לע"א הוי כמו גיפוף ונישוק ושאר כיבוד שכתב הר"ם שם דעובר בל"ת והא דכתב הר"ם בעושה עבודה זו לעכו"ם אחרת דפטור היינו ממיתה ומלקות דעל, גיפוף ונישוק אין לוקין וכמ"ש הר"ם שם אבל עכ"פ איסורא איכא בכל ע"א מלאו דל"ת יעויין בחינוך מצוה ר"ח ודבריו אין מובנין וע' ברש"י על התורה וברמב"ן שם ומ"ש הר"א מזרחי שם דבריו אין מובנין לי עכ"ל בחיבורי ומזה נראה שצדקו דברי הגאון מהרי"א ודרך אגב אומר מ"ש המשניות חכמים הנ"ל סי' ל"ה בה' עכו"ם דדוקא האב חייב במעביר בנו ולא האשה כי כן הי' חק הכומרים שהאב מסר בנו לא האם ותמה על החינוך שכתב ונוהג בזכר ונקיבה ע"ש בדבריו ונעלם ממנו דברי הת"כ הנ"ל דמרבי בהדיא נשים במולך וכן נפלע"ד ראי' מדברי הש"ס כריתות ד"ג דפריך ש"ס על המשנה תנא מאי קא חשיב אי בגברא דל האשה הנרבעת ובצרא לה חדא אי בנשי קא חשיב דל מנהון הבא על הזכור ועל הבהמה ובצרא להו תרתי ואם נימא דמולך ל"ש רק באב א"כ אמאי לא פריך ג"כ דל מנייהו נותן מזרעו למולך דחשבה המשנה ואי בנשים מיירי בצרי להו תלתא ועיין ברש"י שם ד"ה הבא על הזכור שכתב הא דלא פריך הש"ס ג"כ מפסח ומילה ע"ש אבל ממולך שפיר קשה אלא ודאי דנוהג גם בנשים כדברי החינוך:
ובעיקר דברי מהרי"א הנ"ל שהאריך בענין הא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והביא דברי הריטב"א דלענין קרבן לקולא מקשינן (ועיין במלא הרועים ח"ב בערך היקש אות י"ד שהביאו) והבאר יעקב כלל מ"ה הביאו והביא מתוס' חולין ק"א ד"ה תלמוד דלא ס"ל כן עי"ש והרב הנ"ל תמה עליו דשם לענין שבת ויוה"כ אין נפ"מ דע"ז איכא קרא מיוחד שמביא קרבן על כ"א בפני עצמו ולא נ"מ רק לענין איסור חל על איסור בכה"ת ולא מיירי כלל לענין קרבן ובמח"כ שגה בזה דגם בכה"ת אין נ"מ בהא דאיסור חע"א רק לענין קרבן או מיתה או מלקות דלענין שיהיו ב' אסורים חלים אין נ"מ כלל דבלא"ה אסור משום האיסור הראשון וגם בל"ז לענין אסור חלין ב' איסורים לכ"ע כדאמרינן ביבמות נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ועיין באבני מלואים בתשובותיו וא"כ לא נ"מ רק לענין לחייב ב' חטאות או ב' מלקיות ומוכח שפיר דלא כהריטב"א ומה שתמה עוד על הבאר יעקב שהו"ל להביא דברי התוס' חולין קכ"ז לענין טומאות עכבר שכתבו דלחומרא מקשינן אף שישרפו תרומה וקדשים זה ל"ק דעכ"פ נ"מ גם לאיסורא דאסור ליגע טהרות בהעכבר הלז ובזה שפיר מקשינן לחומרא אף דנצמח מזה קולא לענין שריפת תרומה וקדשים לא איכפת לן כמו בכל מקום דאמרינן לחומרא מקשינן וכגון בהא דרשינן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכתבו התוס' בשבועות ד"כ דאיפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן אע"ג דנצמח מזה קולא דנשים חייבות מיתה על מלאכת שבת וגם קרבן מ"מ כיון דמעיקרא אנו דנין על איסורא דלכתחלה דאסורה לעשות מלאכה אמרינן לחומרא מקשינן אע"ג דממילא נצמח מזה לחייבן במיתה וקרבן ומטעם הסברא הנ"ל דעכ"פ א"א לומר דכוונת התורה היתה לקולא כיון דאנן צריכין להחמיר עלי' לכתחלה לאוסרה במלאכת שבת משום ספיקא ממילא ע"כ כוונת התורה הי' לחומרא ושוב הוי ודאי לחומרא ושפיר באמת מחוייבת מיתה וקרבן והריטב"א לא קאמר רק אם עיקר הדין רק לענין קרבן ואין נ"מ לענין איסור כלל בזה כתב דאדרבא מקשינן לפוטרו מקרבן דזה חשוב חומרא שלא להביא חב"ע הן אמת שלפענ"ד אני מפרש דברי התוס' בשבועות הנ"ל שהקשו דנידרוש איפכא דכל דליתא בזכירה ליתא בשמירה אין הכוונה דנשים לא יהיו מוזהרין כלל על מלאכת שבת דזו אינה סברא וכבר עמדו האחרונים דהא בפירוש כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ואמרינן בשבת ר"פ הזורק דבשבת קאי דגמר העבודה מיוה"כ הרי דגם נשים מצוות במלאכה וגם כתיב ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועיין בשו"מ מה"ק ח"ר סי' ס"א ע"כ נלפע"ד כוונת התוס' הוא רק דנדרוש דפטירי מל"ת דשמור אבל באמת מוזהרות בכל מלאכה כאנשים רק מל"ת דשמור פטירי ועיין ברא"ם פ' יתרו ובשעה"מ ה' תפלין והבן ואזדא בזה כל קושיות האחרונים הנ"ל וא"כ ראייתי מתוס' הנ"ל נדחה אמנם בלא ה מוכח כן מכמה דוכתי דאע"ג דאח"כ נצמח מזה עונש מיתה או קרבן מ"מ כיון דתחלת הדין הוא נגד איסור ואמרינן דלחומרא דרשינן שוב גם מענישין ומביאין קרבן ע"ז דלאו מצד ספק הוא דלחומרא מקשינן לכ"ע רק כיון דאנן נחמיר מספיקא ע"כ כוונת התורה היתה לחומרא ושוב הוי ודאי וכנ"ל וראי' גם מיבמות ד"ח דאמרינן לחומרא דרשינן וכל העריות אין עולין ליבום וממילא אם עבר ויבם ערוה איכא כרת וקרבן וגם איכא עריות דחייבין עליהם מיתה כמו בתו וכדומה דאא"ל דכוונת הש"ס רק לאיסורא אבל לא שיענש ע"ז דזו לא שמענו כלל וע"כ כמ"ש כיון דעיקר הדין על איסורא שוב איכא גם עונש דהוי ודאי וגם התוס' ב"ק ד"ג ד"ה דומיא בקושיתם שהקשו ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ"מ באיסורא אבל בממונא לא ג"כ דס"ל הא דלחומרא מקשינן הוי ודאי רק קושייתם דשם תחלת הדין הוא על ממונא ומספק אמרינן דקולא לנתבע וא"כ כיון דמספק ניקל לנתבע שוב בזה מהראוי דנידרוש לקולא וע"ז חידש ר"ת דמדה היא בתורה ל"ש באיסורא ול"ש בממונא ולפי שיטה זו באמת גם היכא דתחילת הדין על עונש מיתה ומלקות וקרבן ג"כ אזלינן לחומרא דחייב עונש דלפי שיטה זו אין הטעם בהא דדרשינן לחומרא כנ"ל משום דאנן מוכרחין להחמיר מספק רק דכן היא המדה לדרוש להחמיר וממילא גם היכי דהדין הוא על עונש דרשינן לחומרא ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח בחלק הא' אות י"ד כתב ואמנם צריך לדעת כי כפי דעתי באם יש גז"ש לחומרא וג"ש לקולא וכן בהיקשא דאין עונשין מהם דניהו דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן היינו מספק צריך להחמיר ומ"מ מספק צריך א"א לענוש אף מלקות וכ"ש מיתת ב"ד עכ"ד ונראה ג"כ בכוונתו היכי דעיקר הדין הוא רק לענין עונש ולא לענין אסור וכדמוכח מהראיות שהבאתי ומ"ש דמספק צריך להחמיר היינו דע"י הספק הוי ודאי וכנ"ל:
ועכ"פ מ"ש מהרי"א הנ"ל היכי דעיקר הדין לענין קטלא לא לחומרא מקשינן הרי עיניך רואים שכבר קדמו הפמ"ג בזה ומ"מ דברי התוס' ב"ק הנ"ל אישתמיט לי' להפמ"ג מדלא הביאם כלל וראיתי בתוס' שבת קל"ו ע"ב ד"ה דתניא שכתבו דכי גמרי מערכין לחומרא כמו גבי קדוש אבל לקולא לפוטרו מביאת מקדש כשראה לובן ואודם כאחת לא ילפינן מערכין אלא אדרבא ממילה לחומרא לחייבו על ביאת מקדש ולכאורה הדבר מפורש כאן דאף היכי דהדין הוא רק נגד עונש אזלינן לחומרא וחייב קרבן ומוכח ג"כ דלא ס"ל כהריטב"א הנ"ל אולם לפמ"ש אכתי אין ראי' מזה דבאמת הא דאינו חייב על ב"מ הכוונה דגם לכתחלה מותר מדאורייתא ליכנס למקדש כיון דממעטינן לי' מזכר עד נקבה תשלחו דזה א"צ שלוח א"כ אף לכתחלה מותר מדאורייתא לכנוס למקדש ועיין בר"ם פ"ג מה' ב"מ דכל היכי דקתני פטור על ב"מ כתב דמכין אותו מכת מרדות והיינו דאינו אלא אסור דרבנן ועיין בכ"מ שם הי"ט וכ"כ התוס' בנדה כ"ח ע"ב ד"ה הא בזה"ל דאדרבא ממילה א"ל למילף כדי להטעינו שלוח ע"ש מוכח דלמאי דאמרינן דפטור אינו טעון שלוח כלל ואפילו לכתחלה רשאי לכנוס וא"כ אין ראי' מתוס' הנ"ל וכמ"ש כיון דעיקר הדין הוא לענין איסור בזה אזלינן לחומרא אף היכי דנצמח מזה עונש וכנ"ל ומצאתי בספרי הנדפס בלבוב שנת תרכ"ו נדפס שם ק"א מנכד הגאון בעל הפלאה וכתב שם דאף דאין חייבין על ב"מ מ"מ לכתחלה אסור ליכנס ע"ש שמפרש בזה דברי הספרי וצ"ע בזה אמנם ממ"ש התוס' בנדה שם בהא דממעט בברכות קרבן טומטום ואנדרוגינוס ולא ילפינן לי' בלא"ה מערכין לחומרא שלא להכשירו לעולה ולהביא קרבן אחר משום דהתם בקרבן נדבה מיירי כגון שאמר ה"ז עולה והוי קולא שאינו קודש דלא הוי ילפינן מערכין לקולא אלא ממילה ולחומרא וכן הגיה המהרש"א בתוס' שבת הנ"ל ע"ש ובזה הוא עיקר הדין לענין קרבן אם כשר הוא והוי ספק חב"ע ואפ"ה כתבו התוס' דאזלינן לחומרא ומחויב להביאו ומפורש בהדיא להיפוך מדברי הריטב"א שהביא הבאר יעקב הנ"ל ובאמת התוס' אזדו לטעמייהו בב"ק הנ"ל שכתבו דכן היא המדה דמקשינן לחומרא אף לענין להוציא ממון וה"ה לענין קרבן ומזה מיושב לי מה שראיתי לאחד מגדולי דורינו שהקשה דדברי התוס' הנ"ל בשבת סתרי לדברי התוס' חולין ד"י ע"ב ד"ה אלא שכתבו ועוד דאף לקולא מטמאין לי' לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש הרי דזה חשיב קולא ולפמ"ש א"ש ולא דמי להדדי כלל דשם הלכה כן דמקשינן לחומרא ולא משום ספק לכך הוי שפיר חומרא דמחויב להביא קרבן משא"כ בחולין דמקשו התוס' דדלמא אזלינן בתר חזקה רק לחומרא הכונה דלא הוי מתורת ודאי רק משום ספק צריכין להחמיר בזה שפיר כתבו דא"א להחמיר לשרוף הקדשים ולהביא חב"ע וז"ב ועיין בש"ס שבת ע"א דאמרינן מהו דתימא אמר ר' יהושע בין לקולא בין לחומרא קמ"ל דלחומרא אמר ולקולא לא צ"ל דכן נתקבלה ההלכה דרק לחומרא אמרינן דתמחויין מחלקין ולא לקולא ולא משום ספק הוא דלענין קרבן ל"ש למיזל לחומרא ועיין בש"ס כריתות דט"ו ע"ב דהא דתמחויין מחלקין הוי הלכה שוב הראני בני היקר בחור"י רצתה נפשי החריף ובקי מו"ה חיים שלי"ט דברי הריטב"א בשבת שם שכתב בהדיא דלא משום ספיקא הוא דא"כ הי' אסור משום חב"ע ע"ש ובנדה ע"ב דאמור אם הביאונוהו לידי טומאה להחמיר לא נביא לידי קרבן להקל הוא משום דשם הוי רק מדרבנן עיין ברש"י שם לכך א"א להקל לענין קרבן וכל ז"ב ובחנם נדחק בזה אחד מגדולי דורנו בספרו:
ודרך אגב אומר מה שצל"ע אצלי דברי רש"י שבת ל"ה ע"א ד"ה בשלמא שכתב ובשלמא כי אמר הלכה כר"י לענין שבת א"ל דחומרא אמרה ובע"ש אמר שאם עשה בו מלאכה מביא אשם תלוי וצ"ע אצלי מנ"ל לרש"י דמביא אשם תלוי משום דמספקא לי' הו"ל לפרש דאסור לכתחלה לעשות בו מלאכה אבל לענין אשם תלוי הוי קולא דדילמא אין הלכה כר"י והוי חב"ע ולכאורה בספיקא דדינא אין להביא אשם תלוי שוב ראיתי להגאון מו"ה מרדכי בנעט בספרו מגן אבות שעמד בזה ודע דלפמ"ש התוס' בתמורה דכ"ח ע"ב ד"ה או חלוף דבר חדש דגבי בעלי חיים אית לן למיעבד טפי לקולא א"כ לא הוי צריכי התוס' בשבת ובנדה הנ"ל לדחוק בהא דבכורות דמ"ב כיון דשם הוא לענין לאסור בע"ח למזבח שטומטום ואנדרוגינוס לא יהיו קדושים לעולה הוי מקשינן יותר לקולא כדי שלא נאסור בע"ח והוי ממש כהאי דתמורה ודברי התוס' סותרין זא"ז ובהיותי בזה הרהרתי בדרך החידוד לתרץ קושית הפנים יפות פ' ויקהל בהא דכתב רש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת והביא בשם המפורשים להקשות למה שפירש"י באזהרת שבת בפ' תשא באמירת השי"ת למשה אך את שבתותי תשמרו למעט שאין מלאכת המשכן דוחה שבת למ"ל קרא יתירא הו"ל להקדים אזהרת שבת קודם עשיית המשכן כמו שעשה משה כשאמר לישראל (ועיין בפנים יפות שם שכתב דבר חכמה לחלק בין הכלים להמשכן אך אין דבריו מוסכמים דלרוב הפוסקים יש בנין וסתירה גמורה בכלים עיין בב"י או"ח סי' שי"ד ובחיבורי הארכתי בזה ואכ"מ) והנ"ל דלכאורה יש להעיר לפמ"ש הנחלת שבעה בהקדמתו דלעולם כל היכי דדייקינן דזה חשוב מחבירו מדכתיב ראשון בפסוק היינו דוקא אם כתיב דבר זה ב' או ג' פעמים בתורה וכתיב כל פעם בשוה אבל אם לא כתיב בתורה רק פעם אחד שקולים הם דהא א"א להזכיר את שניהם בפעם אחד ע"ש שהאריך בזה (ועיין בתוס' חגיגה י"ב ע"ב ד"ה ואת שכתבו כה"ג ועיין כן במהרש"א פסחים קי"ד ע"א ד"ה עד שמגיע ע"ש ובני הבחור מהר"ח הנ"ל נ"י הקשה מדברי החו"מ סי' ט"ו מקדימין דין היתום לדין האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה ע"ש ואולי י"ל כיון דגם בתורה פ' עקב כתיב עושה משפט יתום ואלמנה הרי דבמשפט הוקדם ב' פעמים יתום לאלמנה ולכך הוי שפיר ראי' מההקדמה והבן וצ"ע עוד בזה) וקשה לכאורה מדברי רש"י הנ"ל שכתב שהקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת האיך מוכח מהא דהקדים דשבת חמיר דלמא משכן חמור ואדרבא משכן דוחה שבת דמהקדמה פעם אחד אין ראי' דהמוקדם חשוב וי"ל דאין הכוונה דמהקדמה מוכח דדוחה שבת רק כיון דסמיך שבת למלאכת המשכן ע"כ כוונת התורה היתה דאחד נדחה מפני חבירו וכעין דאמרינן בכלאים בציצית דמהסמוכין מוכח דציצית דוחה כלאים ה"נ ההוכחה היא רק מדסמיך שבת למשכן וכן הוא במכילתא פ' ויקהל אך קשה דאכתי מנ"ל דהסמוכין אתי דאינו דוחה שבת דילמא בהיפוך ונימא דאתי להורות דדחי שבת וכמו שהקשו התוס' יבמות בסוגיא דעלי' לענין כלאים בציצית ושם תירצו דלאסור ל"צ קרא וכאן ל"ש תירוצם דאדרבא צריך קרא להיתירא (ועיין בסוגיא שם ביבמות מה שמפלפל הש"ס בהא דצריך קרא דאינו דוחה שבת ע"ש) וצ"ל כיון דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן לומר דאינו דוחה שבת והנה לפמ"ש הטעם דלחומרא דרשינן הוא משום דמספיקא צריכין להחמיר וע"כ כוונת התורה הי' לחומרא וכנ"ל וי"ל דזה תלוי אי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת או לקולא דלהר"ם דספיקא לקולא מה"ת א"כ אדרבא בספיקא הוי מקילין וי"ל לקולא מקשינן ואף דבאיסור כרת כתבו הפוסקים דהר"ם מודה דספיקא לחומרא מה"ת ושבת היא איסור סקילה וכרת מ"מ לפי מה דאמרינן ביבמות דאיצטריך ללאו דמחמר ע"ש א"כ בזה ספיקא לקולא מה"ת וי"ל דכוונת התורה היא לקולא לומר דדחי שבת בלאו דמחמר וא"ל דבלאו בעלמא ל"צ קרא להיתירא דבלא"ה נדע דעדול"ת מכלאים בציצית דז"א כמו דאמרינן ביבמות ד"ו שם דמה להנך שכן הכשר מצוה ע"ש ושפיר צריך קרא להיתירא (ודע דפנים יפות פ' תשא הביא בשם אביו הגאון להקשות בהא דיליף ביבמות שם דעדול"ת שיב"כ מדכתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שאין בנין ביהמ"ק ד"ש מאי לאו בונה וסותר ומוקי בלאו דמחמר ואמאי לא יליף מדאיצטריך אך למעט שלא ידחה מלאכת המשכן את השבת והכא אין לדחות בלאו דמחמר דע"כ מחמר לא הוי במשכן דהא כל דהוי במשכן הוי אב מלאכה ומחמר אינו אלא בלאו ולא במיתה וכרת ע"כ דלא הוי במשכן עכד"ק והנה לחד פירוש וגירסא בתוס' שבת דצ"ו ע"ב דגם התולדות הוי במשכן רק משום דלא חשיבא לא הוו אב ועיין בתוס' ריש ב"ק בודאי ל"ק דשפיר י"ל דמחמר הוי במשכן ואפ"ה לא הוי אב משום דלא חשיבא ואפי' לאידך גירסא דתולדות לא הוי במשכן מ"מ אין נ"ל כלל לומר דמחמר ל"ה במשכן דהא נסעו עם העגלות וחרשו עם הבהמות ואיך אפשר לומר דמחמר לא הוה במשכן והא דלא הוי אב זה ידעינן ממעוטא דקרא כדיליף בשבת קנ"ד לכתוב רחמנא ל"ת כל מלאכה ובהמתך אתה ל"ל הוא ניהו דמחייב בהמתו לא לחייב ע"ש לכך אף דהוי במשכן מ"מ התורה מיעטה ממיתה וכרת והא ראי' דהא למ"ד הבערה לאו יצאת אטו לדידיה הבערה לא הי' במשכן א"ו דאף דהוי במשכן מ"מ התורה מיעטה וה"נ במחמר וז"נ ול"ק כלל ועוד כתבתי בזה בחיבורי ואכ"מ) ולפי"ז הא דקיי"ל לחומרא מקשינן הטעם הוא משום דספק לחומרא מה"ת כשיטות החולקים על הר"ם והנה בש"ס ב"מ דף פ"ו איתא דקא מיפלגי במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשיער לבן דהקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא וכתב בספר בנין אריאל להגאון מהר"ש האבד"ק אמשטרדם דפלוגתתם הוא בזה אם מדאו' לקולא מה"ת או לחומרא ע"ש (ומצאתי בספר דברי אמת קונטרס וא"ו שכתב דהך ספק אם בהרת קדמה לש"ל הוא מטעם דלקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ע"ש) ואנן קיי"ל דטמא אף דרבה ב"נ אומר טהור עיין בכ"מ בפ"ב מה' טומאות צרעת כיון דאמר כן בשעת יציאת נשמתו הוי בכלל לא בשמים היא ואין למדין הלכה ממנו ועכ"פ חזינין דהקב"ה בעצמו ס"ל מדאו' לקולא מה"ת ולדידן דקיי"ל כמתיבתא דרקיע הוי לחומרא וא"כ מיושב לנכון קושית הפנ"י הנ"ל דמשה שפיר קאמר בהקדמת שבת למשכן דמוכח מיני' דאינו דוחה שבת כפי מה דקיי"ל לדידן דמדאו' לחומרא מה"ת א"כ לחומרא דרשינן אבל הקב"ה בעצמו דסובר לקולא מה"ת ובדידי' לקולא דרשינן לכך הוצרך לומר אך את שבתותי למעט בהדיא שא"ד שבת דמהקדמה הוי משה מפרש לקולא לשיטתו של השי"ת והבן כי נכון הוא ע"ד החדוד אך המלא הרועים במערכת היקש כתב דבספק פירוש דקרא גם הר"ם מודה דספיקא לחומרא ע"ש בדבריו ואין להאריך ועיין בשעה"מ ה' ע"ז שהקשה בהא דפריך הש"ס בחגיגה למ"ל זכורך הא בלא"ה הוי מ"ע שהזמ"ג דהא בלא קרא הוי דרשינן כל שישנו בליפ"ר ישנו בר"פ כמו דדרשינן כל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה ולפי שיטות הריטב"א י"ל דהא אפשר למידרוש איפכא כל שאינו בר"פ אינו בלאו דל"י פ"ר ואי דלחומרא דרשינן הא כאן הנ"מ לענין קרבן ודרשינן לקולא אמנם לפמ"ש התוס' בפסחים דמספיקא לרישא דרשינן יותר שפיר קשה ועיין בשעה"מ שם ואין להאריך ובתוס' פסחים ל"ב ע"ב מוכח ג"כ דלא ס"ל כהריטב"א ע"ש בד"ה מעילה שהקשו לענין קרבן דנימא לחומרא דרשינן יעו"ש:
והנה הרב מהרי"א הנ"ל הביא בתשובותיו דברי הפמ"ג בגינת וורדים שמסתפק היכי דאם נימא לאיסורא נפקא לן קולא בעלמא ואם נימא להיתירא נפקא לן מזה חומרא בעלמא אם אמרינן בכה"ג לחומרא מקשינן והניח בצ"ע והוא תמה עליו דנעלם ממנו הש"ס בקידושין ס"ח לענין דלא תפסי בה קידושין (ויהי' קולא דאינה צריכה גט) בשאר עריות דלא מקשינן לנדה דליתפוס קידושין משום לחומרא מקשינן יכתבו שם בתוס' וראשונים דאע"ג דכי נימא דלא תפסי בה קידושין יהי' קולא דאינה צריכה גט עכ"ז יש חומרא שיהיה הולד ממזר מוכח מזה דיש חומרא א שצמח מזה קולא לענין אחר מ"מ אמרינן דלחומרא מקשינן עכ"ד עיין ברמב"ן על קידושין שם ותראה שלא דמי לשם דז"ל ואינה קושיא שכיון שאותן שהחמיר הכתוב באיסורין יצאת בלא גט ולא פירש' התורה בזה קולא מפני שהתורה החמירה בהן בחמורין הוא וחומר האיסור קאמרינן ולא חומר הקידושין הללו וא"כ ל"ד לש"ס דהתם חזינין דהתורה החשיבה החומרא שלא יתפסו הקידושין דלכך החמירה בחמורין שלא יתפסו הקידושין ולא תהא צריכה גט ויהי' הולד ממזר ועיין בריטב"א שם שכתב ג"כ כהרמב"ן ואין מזה ראי' לספיקו של הגו"ר והבן ומדברי התוס' בשבת קל"ו מוכח דבכה"ג לא לחומרא מקשינן שכתבו בהא דאיצטריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס שאינם קדושים והא בלא"ה נילף להו מערכין לחומרא דהיינו חומרא שאין קדושה חלה עליהם וצריך להביא קרבן אחר ובדוחק אומר ר"י דאדרבא היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטיל כו' ע"ש הרי דאע"ג דאיכא חומרא במה שצריך להביא קרבן אחר מ"מ הואיל ונצמח מזה קולא באם לא מצא אלא אנדרוגינוס בכה"ג לא לחומרא מקשינן ונראה לכאורה בזה דהדבר שקול וצריכים להחמיר בכל צד דזה ספק גמור הוא האיך להקיש כיון דבכל צד איכא חומרא והבן ועלה ברעיוני ע"ד פלפול עפי"ז בהא דמנחות ד"מ סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י משום דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית והאי דנקט לשון פטור וחייב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובת מנא הוא ע"ש והקשו התוס' שם דא"כ קשה להאי מ"ד דס"ל חובת גברא דפלוגתא דאמוראי היא ע"ש בדבריהם והנראה דעוד הקשו התוס' הא אמרינן במשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכין והתירוץ הנכון בזה לפי מה שהקשו התוס' ביבמות דלידרוש הסמוכין איפכא לחומרא דלא תלבש שעטנז אף במקום גדילים ותירצו דלחומרא ל"צ קרא וי"ל דה"ט דב"ש דאינהו מפקי עדול"ת מראשו וכמ"ש התוס' שם (וכבר כתבו האחרונים דלפי מה שדחו הש"ס ביבמות דליכא למילף מנזיר משום שישנו בשאלה וב"ש הא ס"ל א"ש להקדש והדברים עתיקין) וא"כ כיון דידעינן עדול"ת ממקום אחר שוב איצטריך קרא לאיסורא ושפיר דרשי הסמוכין לחומרא אמנם י"ל דאף דבכל התורה ידעינן דעדול"ת מ"מ בכלאים בציצית בטלית של צמר דאפשר במינו מן הסברא נאסור כיון דאפשר לקיים שניהם ובכל התורה היכי דאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת ואכתי ל"צ קרא לאיסורא אך בטלית של פשתן דא"א לקיים שניהם דהתכלת עכ"פ הם כלאים בזה שפיר צריך קרא לאיסורא ולפ"ז יש לנו לומר דיכולת בידינו לדרוש הסמוכין לכל צד הן להיתירא והן לאיסורא ובכל אופן צריך קרא להיתירא צריך משום טלית של צמר ולאיסורא צריך משום טלית של פשתן ואכתי מנא ידעי ב"ש לידרוש הסמוכין לכחומרא דלמא לקולא דגם לקולא צריך קרא וכנ"ל אמנם י"ל כיון דעכ"פ גם לאיסורא נוכל לדרוש א"כ לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן אך י"ל דהא גם בהחומרא איכא קולא לפמ"ש התוס' בשבת הנ"ל דזה קולא דאם לא מצא כו' יהא יושב ובטיל רק דדחו שם דדוקא גבי סוכה דהמצוה עוברת וא"א לעשותה עוד אפילו אם ימצא אח"כ אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו אלא אנדרוגינוס אח"ז ימצא יעו"ש בדבריהם היקרים והנה המרדכי כתב דהתורה לא אסרה לבישת הבגד בלא ציצית רק דחייבה לעשות ציצית בבגד אבל על הלבישה ליכא איסורא ולכך בשבת דא"א לעשות הציצית מותר ללבוש הבגד בלא ציצית וכ' המג"א בסי' י"ג דאף בחול בעיר שאינם נמצאים ציצית יכול ללבוש הבגד בלא ציצית ע"ש א"כ לפי"ז איכא בזה גם קולא היכי דלא ימצא ציצית רק משל כלאים אם דרשינן הסמוכין לחומרא יהא יושב ובטיל בזה ליכא דחיית התוס' כיון דמותר ללבוש הבגד הוי מצוה עוברת והבן היטב ומעתה י"ל דמשום זה נוכל באמת לומר דהא דב"ש אסרי כלאים בציצית הוא רק מספק וכנ"ל כיון דבכל צד יש לחומרא לא ידעינן בביאור פירוש הסמוכין אי לאיסורא או להיתירא ומספק אסור ונ"מ לפי"ז היכי דבאמת אינו מוצא ציצית רק מכלאים אסור ללבוש הבגד לב"ש דהאיך נתיר לו ללבוש הבגד דלמא כוונת התורה לקולא א"כ יש לו ציצית ואסור ללבוש הבגד בלא ציצית ולבטל מ"ע (ואף שכתב המרדכי דעל לבישת הבגד ליכא איסורא זה דוקא בשבת דא"א לו לעשות הציצית או בחול במקום שאין לו ציצית של כלאים רק משום ספיקא דילן דלא ידעינן כוונת התורה ומחמירין לאסור הציצית הללו אבל עכ"פ לא נוכל להתיר לו לבישת הבגד בלא ציצית משום ספיקא דידן והבן היטב) ולפי"ז יש לתרץ שפיר הא דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין בכדי לאשמועינן דב"ש אסרי כלאים בציצית בודאי ולא משום ספק ואי הוי קתני אוסרין הו"א דב"ש רק משום ספק אוסרין לחומרא אבל לא פטרי לה בודאי והיכא דלא יהיו לו ציצית במינו יאסר ללבוש הבגד וכנ"ל לכך קתני פוטרין לאשמועינן הא דבודאי פטרי והיכי דאין לו ציצית רק של כלאים מותר ללבוש הבגד בלא ציצית ורבותא גדולה אשמועינן בלישנא דפוטרין אמנם זה דוקא למ"ד ציצית חובת גברא אבל למ"ד חובת טלית ליכא נ"מ כלל בלבישה דאף אם אינו לובשו אם מותר בכלאים בציצית ואין תולה הציצית בהבגד מבטל המ"ע וא"כ אף אי הוי קתני אוסרין ונדע דעכ"פ אסור לתלות הציצית של כלאים אף באין לו אחרים ממילא יהי' מותר גם ללבוש דאינו מוסיף אסור כלל בלבישה יותר ממה שמונח בקופסא בלא ציצית ושפיר יכול למיתני אוסרין רק ע"ז תירץ רש"י בפשוט דאם ח"מ שפיר קתני פוטרין דבאינו לובשה שייך לשון פטור ואיסור והיתר נמי בהא תליא וא"כ מיושב קושיות התוס' לנכון דל"ק דלמ"ד ח"ג דלדידי' א"ש הא דתני פוטרין לאשמועינן דפטור בודאי וכנ"ל והבן הטיב וכתבתי' מה שעולה ברעיוני בעת הכתיבה ע"ד פלפול וקוב"ה חדי' ביה ולפי דברי התוס' בשבת הנ"ל הא דלא אמרינן לחומרא מקשינן משום דאיכא ג"כ קולא באם לא מצא אלא אנדרוגינוס וכו' מיושב ג"כ קושיות התוס' בתמורה ד' כ"ח ד"ה או חילוף הנ"ל והבן:
ודרך אגב אומר במה שראיתי בעסקי בענין זה להיד מלאכי בכללי הכ"ף אות שכ"ג בהא דאמרינן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין והקשה מש"ס מנחות דפ"ו במשנה דאמר אף כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה א"ד שיטענו שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות מוכח דאי לאו מיעוטא מצינן למילף הכי בק"ו כיון דתחלתו להחמיר אף דסופו להקל והוא תימא דאף בלא מיעוטא לא הוי מצינן למילף הכי בק"ו כיון דסופו להקל דאם לא מצא שמן זית זך יהי' יושב ובטל כדאמרינן כה"ג בפסחים כ"ז ובסוכה ל"ו ע"ש שהתעצם בקושיא זו ותירץ בדוחק ולכאורה י"ל דהך מתניתין אתיא כר"י דל"ל הא דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל א"ד כדאיתא בפסחים ובסוכה שם אך מפסחים מוכח לכאורה דר"י חזר בו דהא אמר חזר ר"י ודנו דין אחר ועיין בזה בט"א ר"ה כ"ג ע"א אמנם לפי דעתי בפשוט ל"ק דעיקר הטעם דבסופו להקל א"ד הוא משום כיון דחמיר א"א להכניס בו קולא עיין בפירש"י שם וא"כ זה דוקא בפסחים ובסוכה שם דהוי הק"ו דדבר שאנו דנין עליו הוא חמיר כגון בחמץ דחמיר מנותר שאינו בב"י וב"י וחמץ ישנו בב"י ובב"י וכן סוכה חמיר שנוהג בלילות כבימים לכך א"א לגרום בו קולא ע"י הק"ו אבל במנחות שם אטו מנחות חמירי ממנורה הא הם שניהם מ"ע שוין רק הק"ו הוא בזה הפרט לענין זית זך דיותר יש להקפיד בשמן זית זך באכילה מבהדלקה אבל לא דמנחות חמירי ממנורה ושפיר יש לעשות הק"ו אף דסופו להקל באם לא מצא שמן זית זך הא גם במנורה חזינין דהתורה הקפידה דוקא על זית זך ובאם לא מצא לא ידליק וה"ה במנחות כן דבאמת המ"ע דמנחות לא חמירא כלל ממנורה ואין לחוש אם יגרום בו קולא וא"ש ול"ק קושית היד מלאכי וז"ב ופשוט לפענ"ד ודברי הרשב"א שהביא כת"ה שכתב דספק נזקין להחמיר יעיין בחתם סופר חיו"ד סי' רמ"א מ"ש בדבריו ואנכי הארכתי הרבה בחדושי בזה ואכ"מ ובעיקר קושיות הש"ק הנ"ל יפה כתב הגאון מהרא"י נ"י דאף דמבישראל ממעטינן גרים עכ"ז מרבינן נשים דהן הן מישראל וכיון דנשים חייבות שוב ממילא עבדים חייבי מגז"ש דלה לה וז"פ וכדמוכח מש"ס נזיר דס"א שהבאתי לעיל ע"ש ומה שהביא הרב מהרא"י עוד בתשובתו קושיית הר"ש בהא דנזיר הנ"ל דמרבי מבנ"י עבדים ולא איצטריך לרבויי גרים משמע לכאורה דגרים בכלל בנ"י עיין בקה"י באות ג' שעמד בזה וכתב ליישב דגרים ילפינן מאיש כי יפליא ע"ש בדבריו:
ובמ"ש כבודו דהיכי דכתיב ישראל גם גרים בכלל צדקו דבריו דדוקא בנ"י לא מקרי דאביהם לאו ישראל הוא אבל הם עצמם ישראלים גמורים נינהו ועיין בספר יראים בעמוד היראה סי' י"ג שכתב וגר בכלל ישראל הוא ועיין ב"מ פ' הזהב דגר בכלל עמיתו ועמיתו הוא ירא אלקים כדדרשינן עם שאתך בתורה ומצות ויש לי עוד הרהורי דברים בכל העניינים הללו רק אין הזמן גורם עתה להאריך עוד ופה תהיה שביתת קולמסי ואי"ה
עוד חזון למועד להשתעשע עמו עוד באהבתה של תורה ומה שהאריך עוד כת"ה בענין דברי המהרי"ט במי שנשבע שלא ישא בת ישראל על אשתו אם גיורת בכלל והביא המהרי"ט ראי' ממה שהגר יכול לומר לאבותינו וכתב הרב מהרי"א לחלק בין לקרוא אב שהוא שם משותף גם למי שגדול מחבירו אבל בת לא תקרא אלא למי שהוליד אותה וע"ז האריך כת"ה והביא דמצינו שקורין בני למי שאינו בנו כדאיתא בדוכתי טובא שקורא הרב לתלמידו בנו וכן איתא בשבת י"ג בתי בימי לבונך ועוד בדוכתי טובא יעיין מר עוד בח"מ ס"ס מ"ב בהגה"ה מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני כו' אבי או אמי לא מקרי מזויף וכשר ועיין בד"מ שם שהביא תשובת מיימוני שכתב עוד דלשון חשיבות הוא כמו בני לדברי הקשיבה ע"ש ולפ"ז י"ל דדוקא היכי דאיכא למימר דמתכוין ללשון חשיבות אבל היכי דנשבע שלא ישא בת ישראל דלא איתכוון ללשון חשיבות י"ל דגיורת לא מקרי בת ישראל והבן ואין להאריך עוד והנני בזה ידידו דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם מכבדו ומוקירו בלתי מכירו מברכו בכל טוב סלה הצעיר אברהם מנחם מענדל הלוי אבד"ק סנעטין והגליל יע"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |